[בתמונה: היסטוריה ישנה בצד היסטוריית לחימה חדשה. מלחמת המנהרות של דאעש בנינווה. פני הלחימה משתנים... למקור התמונה לחצו כאן]

[לקובץ המאמרים על ההתנתקות ותוצאותיה, לחצו כאן]

[מאמר זה הוא חלק מחוברת - שראתה אור באוניברסיטת בר אילן, במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים - בשם: הנסיגה משטחי C ביהודה ושומרון: סכנה קיומית. היא מועלית לכאן באישורם ובאישור המחבר]

[ליתר פרקי החוברת שהועלו לאתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

עודכן ב- 1 בינואר 2022

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים. משמש היום כעמית מחקר במרכז בגין-סאדאת (בס"א), באוניברסיטת בר אילן.

זהו הפרק השלישי מתוך שבעת פרקי המחקר.

*  *  *

קיבעון מלחמת ששת הימים

התעלמותם המופגנת של תומכי פתרון שתי המדינות, ובכללם מרבית בכירי מערכות הביטחון לשעבר, מהסכנות הטמונות ברעיון שתי המדינות, הושתתה וממשיכה להיות מושתתת על ההנחה, כי גם לאחר הנסיגה לקווי 67' תוכל מדינת ישראל להגן על ריבונותה ועל ביטחון תושביה בכוחות עצמה, וכי עוצמתו של צה"ל תאפשר לו, במידת הצורך, לשחזר את הישגיו מיוני 1967 ולהשתלט במהרה על שטחי המדינה הפלסטינית החדשה.

עוצמה זו, לטעמם, מייתרת את הצורך ב"גבולות ביטחון" עליהם התעקשו ממשלות ישראל לדורותיהן (החל מתכנית אלון), כמו גם החלטת מועצת הביטחון 242.[i] במילותיו של רב-אלוף (מיל') דן חלוץ (ראו תמונה משמאל): "צה"ל יוכל להגן על כל קו גבול שיוגדר על-ידי הדרג המדיני. ראוי להזכיר שהניצחון הצבאי הגדול ביותר (לאחר מלחמת העצמאות) הושג ב-1967, מקו הגבול שהיום מוצג על-ידי ההנהגה המדינית, כבלתי ניתן להגנה".[ii]

[מקור תמונתו של הרמטכ"ל לשעבר, דן חלוץ, משמאל: אתר צה"ל]

אלוף (מיל') עמרם מצנע נשען על ניסיונו האישי כהוכחה לצדקת רעיון זה בטענו כי "כשיצאנו לקרבות בסיני לא חשבנו שאי-אפשר להגן על המדינה, ואכן בתוך שישה ימים נחל צה"ל את הגדול בהישגיו והוכיח שאפשר גם להגן על הבית מתוך קווי 67'".[iii] ואילו חיים רמון הביע את ביטחונו הנחרץ ביציבות גבולות 67' בהעלאת טענה השגורה בפי רבים מהמצדדים בפתרון שתי המדינות:

אני מאמין שיהיה שקט, אבל נניח שתהיה מלחמה. איזו מן מלחמה זו תהיה? צה"ל עם כל היכולות שלו מול שלושת אלפים –ארבעת אלפים אנשי חמאס שמצוידים בלא כלום? אם הפלסטינים יוצרים עלי איזשהו איום אני כובש את הגדה המערבית בעשרים וארבע שעות. ואיך אני יודע זאת? כי כך עשיתי ב"חומת-מגן"... כבשתי מחדש את השטח ומוטטתי את הרשות הפלסטינית ביממה.[iv]

אמירה זו רחוקה כמובן מרחק רב מהמציאות. לא זו בלבד שבמבצע חומת-מגן התמודד צה"ל עם אויב בעל יכולות פחותות בהרבה מאלו שבנה חמאס בעזה (ושעם דומותיהן יאלץ קרוב לוודאי להתמודד בעימות עתידי ביו"ש - בנוסף לעזה שתיכלל אף היא במדינה הפלסטינית), אלא שבעשרים וארבע השעות הראשונות של חומת-מגן, צה"ל רק החל בהתנעת המערכה, וגם לאחר שבוע לא השלים את השגת ההכרעה. המערכה נמשכה למעלה משבועיים במתקפה מדורגת, תוך העתקת כוחות העילית והמאמץ העיקרי מעיר לעיר. יתרה מזאת, ללא ניהול מערכה עוקבת שנדרשה עם סיום המבצע ונמשכה למעלה משנתיים בכל מרחבי יו"ש - בפעילות חוזרת ונשנית מידי לילה בתוך עומק השטח - לא הייתה מושגת הכרעה בעלת ממשות אסטרטגית.

[בתמונה: מלחמת דחפורים... דחפור D9N משוריין הורס מבנה ששימש לטרור במהלך הקרב בג'נין 2002, מבצע חומת מגן. הדחפורים המשוריינים הכריעו את הקרב בג'נין לטובת צה"ל. ללא ניהול מערכה עוקבת שנדרשה עם סיום המבצע ונמשכה למעלה משנתיים בכל מרחבי יו"ש - בפעילות חוזרת ונשנית מידי לילה בתוך עומק השטח - לא הייתה מושגת הכרעה בעלת ממשות אסטרטגית... אנו מאמינים שאנחנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

התמשכותה הרציפה של הלחימה בטרור הפלסטיני, ללא הכרעה בפרק זמן קצר, משקפת את השינויים המהותיים שחלו באופי המלחמה בשני העשורים האחרונים, ובראש וראשונה העתקת מוקד הלחימה למרחב האורבני האזרחי בהשתתפותם האקטיבית של האזרחים; ו"הפרטה" ניכרת של המלחמה, דבר המעניק לארגונים סמי-צבאיים חוץ מדינתיים יכולות להשפעה אסטרטגית שלא היו קיימות בעבר. שתי מגמות אלו מתפתחות בזיקת גומלין מורכבת ודינמית בהשתנותה המתמדת.

אורבניזציה של מרחב הלחימה

לא עצם הכורח להילחם במרחב עירוני-בנוי עומד בבסיס השינוי בתופעת המלחמה. קרבות משמעותיים במלחמת העולם השנייה נערכו במרחב העירוני (סטלינגרד וקאן, אם לתת שתי דוגמאות בולטות) כמו גם בסכסוך הישראלי-ערבי (ירושלים במלחמת ששת הימים, סואץ במלחמת יום הכיפורים). ואולם, הגיון הלחימה ומיקוד המאמצים בקרבות אלו נותר ביסודו צבאי, כאשר ההתנגשות מתנהלת בין שני כוחות סדירים במרחב, שהפך במידה רבה לזירת לחימה ריקה מאזרחים; ההתייחסות לבעיית הלחימה בעיר התמקדה, לפיכך בעיקר, במאפייניו הפיזיים של המרחב הבנוי.

בתופעת המלחמה החדשה, לעומת זאת, מתקיימת הלחימה תוך נוכחות מקבילה של מרקם החיים האזרחי: כך בדונייצק שבצפון-מזרח אוקראינה, כך במבצעי צה"ל ברצועת עזה בעשור האחרון, וכך בשבע שנות מלחמת האזרחים בסוריה. ניהול המערכה נדרש במציאות זו לניהול מקביל ומתכלל של צרכי הקיום האזרחי, תוך קשב מלא להיבטים הומניטריים, פוליטיים, חוקיים, אתיים ותודעתיים.

[בתמונה: הלחימה בדונייצק: הלחימה מתקיימת תוך נוכחות מקבילה של מרקם החיים האזרחי. למקור התמונה, לחצו כאן. © РИА Новости, Игорь Маслов]

מייג'ור ג'נרל רופרט סמית (Rupert Smith; ראו תמונה משמאל), מהקצינים הבריטיים המנוסים ביותר בלחימת העידן החדש ואבי המושג "מלחמה בקרב אנשים" (war among the people) היטיב להבהיר את מאפייני המגמה החדשה באופי המלחמה:

[מתור תמונתו של הגנרל רופרט סמית משמאל: Defence Picture Library]

מלחמה בקרב האנשים הנה בה בעת תיאור גרפי של מצבים מודרניים דמויי מלחמה וגם של מסגרת תפיסתית. היא משקפת את העובדה המובהקת שאין יותר שדה קרב מבודד שבו נלחמים הצבאות, וגם שהמלחמה אינה מתרחשת בהכרח בין צבאות, בוודאי לא בשני הצדדים... זו המציאות שבה האזרחים ברחובות, בבתים ובשדות - כל האנשים ובכל מקום הם שדה הקרב. ההתכתשויות הצבאיות והקרבות יכולים להתחולל בכל מקום - בנוכחות אזרחים, נגד אזרחים, בהגנה על אזרחים. האוכלוסייה האזרחית היא המטרה, יעד שיש להשיגו, לא פחות מהכוחות העוינים.[v]

בדפוס ההיגיון המארגן את המרחב טושטשה, עד כדי העלמה מכוונת, יכולת ההפרדה בין מרחב צבאי לבין מרחב אזרחי. זירת המלחמה הולכת ומועתקת אל המרחב הבנוי ומתכנסת בעיקר מוקדיה אל מבוכי המרחב העירוני. בתנאים אלה תובעת הלחימה ברחובות העיר מהצד התוקף הפעלת מסת כוח רחבת היקף. טיהור בית רב קומתי אחד יכול להצריך כוח בסדר גודל פלוגתי, וגדוד חי"ר יכול להיבלע בלחימה יומית בטיהור רחוב אחד ממוצע. הפעלת הנשק הכבד והאש האווירית לסיוע בלחימה הקרקעית עלולה לפגוע באזרחים בלתי מעורבים רבים ולא תמיד ניתן להבטיח פינוי מקדים של האוכלוסייה האזרחית בטרם קרב. בתנאים אלה עלול הכוח התוקף לספוג נפגעים רבים, שלא לדבר על אבדות נרחבות בקרב האוכלוסייה האזרחית באופן שעלול להביא לאבדן לגיטימציה פנימית ובינלאומית עד כדי סיכון השגת מטרות המלחמה.

[בתמונה: פגיעה בתשתיות אזרחיות בעזה. אבדות נרחבות בקרב האוכלוסייה האזרחית עלולות להביא לאבדן לגיטימציה פנימית ובינלאומית, עד כדי סיכון השגת מטרות המלחמה. מקור התמונה: התקשורת הפלסטינית. לחצו כאן]

ברצועת עזה, בלבנון וגם במרחבי הקיום של דאעש, כמו במערכה לכיבוש מוסול שארכה תשעה חודשים, מערכים צבאיים התמזגו בגלוי ובסמוי במרקם החיים והתשתיות האזרחיות. רוב נכסי האש הרקטית של חיזבאללה וחמאס, כמו גם מרבית מוצבי הפיקוד והשליטה, ממוקמים בתוך המרחב האזרחי, מצב בעל השלכות מבצעיות משמעותיות ההופכות את הלחימה במרחבים אלה למורכבת ביותר. בראש ובראשונה מחייבת מציאות זו כל כוח תוקף לחדור ללב המרחב הבנוי ולהילחם בתוך סביבת הקיום האזרחי. תם העידן בו עצם ההתייצבות בשטחים שולטים במרחב הפתוח מחוץ לעיר יכול היה להביא באמצעות כיתור להכרעת האויב, גם זה הערוך ללחימה בתוככי העיר. הכרעה כזו התרחשה בכיבוש ירושלים בדצמבר 1917 עת נסוגו הכוחות התורכים מהעיר נוכח האחיזה הבריטית בשטחים השולטים מדרום וממערב. גם ביוני 1967 נפלה העיר העתיקה בירושלים ללא קרב לאחר השגת תנאי כיתור ושליטה מסביב לה.

במהלך מבצע חומת-מגן, לעומת זאת, לא מנע מיקומו של צה"ל ואחיזתו בשטחים שולטים מחוץ לערים (הרי גריזים ועיבל מדרום ומצפון לשכם, או שליטה על רמאללה ממזרח מקו המגע בפאתי הישוב פסגות ונגישות מידית מצפון מבית אל) את הכורח לחדור ללב הקסבה בשכם או למרכזי מחנות הפליטים. גם במבצעים שנערכו ברצועת עזה לפני ההתנתקות בקיץ 2005, ובמיוחד לאחריה, לא היה בחדירת כוחות צה"ל למרחבים פתוחים בממשק פאתי השכונות המבוצרות ומחנות הפליטים כדי להביא לכניעת האויב.

ואכן, הניסיון הישראלי בשלושת המבצעים הגדולים שנערכו ברצועת עזה לאחר 2005 מהווה עדות מובהקת לקשיים אלה. כך למשל טען האסטרטג האמריקני הנודע אדוארד לוטוואק (Luttwak; ראו תמונה משמאל) כי בתנאים שנוצרו בזירת הלחימה העזתית על צה"ל לבחור בין לגיטימציה בינלאומית לבין לגיטימציה פנימית בחברה הישראלית.

[תמונתו של אדוארד לוטוואק משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידו. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

השימוש הנרחב בכוח האווירי מסייע לכוחות הקרקע להשיג משימותיהם בפחות נפגעים אך מעצים את ההרס הסביבתי ומוביל לאבדן לגיטימציה בזירה הבינלאומית שדו"ח גולדסטון (לאחר מבצע עופרת יצוקה) היה אחד מביטוייה החריפים. הימנעות משימוש נרחב בכוח אווירי, לעומת זאת, עלולה להגדיל את מספר הנפגעים בין לוחמי צה"ל ולגרום לאבדן לגיטימציה פנימית של ההנהגה הצבאית והמדינית שתיתפס בעיני הציבור כאחראית למחיר המלחמה ולתוצאותיה.[vi] מתקיים כאן אפוא מתח אופרטיבי ואסטרטגי בלתי פתור ההופך את ההחלטה המדינית על הפעלת כוח צבאי מורכבת וקשה יותר. קשיים מעין אלה, ואף חמורים יותר, יעמדו בפני מקבלי החלטות בישראל בבואם להחליט על הפעלת כוחות צה"ל ביו"ש במציאות שלאחר נסיגה משטחים אלה.

מעבר לכך, השהיה בין האזרחים הופכת את הצבאות לחשופים לתקיפות טרור כפי שמעידות האבדות הכבדות שספגו האמריקנים וכוחות נאט"ו בשנות שהותם באפגניסטן ועיראק. צבא סדיר מודרני יכול לחדור לעומק השטח, ובכלל זה לעומק השטח הבנוי. ואולם ניסיון העשור האחרון מצביע כי להבאת ההישג הראשוני לכדי הישג צבאי-מדיני ממשי ויציב, יידרש הכוח הצבאי במקרים רבים לפעולה ממושכת במרחב המאוכלס שתחשוף מצידה נקודות תורפה מוכרות הכרוכות באורח בלתי נמנע בשגרת קיומו ונוכחותו של כוח צבאי. אמצעי הלחימה החדשים שבידי גורמי הטרור וההתנגדות בתפוצתם הנרחבת מעצימים את האפקטיביות של איומים אלה. כאן טמונים זרעי המבוכה לנוכח מציאות בה צבא יכול לנצח בכל הקרבות ולמרות זאת להפסיד במלחמה.

[בתמונה: מנהרה שבנו כוחות דאעש בנינוה. המנהרות מחברות בין בניינים, והלוחמים פוערים פתחים בבניינים צמודים, המאפשרים להם לעבור מבנין לבניין, ולגרום לאויב נזק, מבלי שאפשר להבחין ולפגוע בהם. למקור התמונה, לחצו כאן]

בעייתיות זו מקבלת משנה תוקף עקב כך שהלחימה לא רק מתנהלת במרחב העירוני אלא אף מובלת על-ידי כוחות מקומיים, בני המקום. במבצע סיני, למשל, כבש כוח משוריין קטן יחסית - גדוד שריון שהוביל אחריו חטיבת מילואים חי"ר באוטובוסים - את כל רצועת עזה, כאשר מרגע כניעת המפקד המצרי, נטשו החיילים המצרים את המרחב או נכנעו ונפלו בשבי. הם לא היו בני המקום ותפקדו למעשה ככוח משלוח בעוד שהאזרחים שהסתגרו בבתיהם כמעט ולא היו חמושים ובוודאי לא היו מאורגנים ללחימה.

במציאות החדשה ברצועת עזה תחת שלטון חמאס, הכוח הצבאי מאורגן במסגרות גדודיות וחטיבתיות על בסיס בני המקום. חטיבת סג'עיה על לוחמיה ומפקדיה מבוססת על בני שכונת סג'עיה וחטיבת חאן יונס מבוססת על בני העיירה. כך בכל אזורי הרצועה. גם בשדרת הפיקוד מוקנית חשיבות לזיקת המקום. ברגע שכוחות צה"ל יצליחו בחדירתם לעומק המרחב, לוחמי חמאס עשויים לנטוש את עמדותיהם ולהיטמע במרחב שהוא למעשה ביתם. בעיתוי המזדמן יוכלו להגיח עם נשקם, לפעול ולהעלם שנית בתוככי האוכלוסייה.

זה היה למעשה מקור הכישלון האמריקני בדיכוי ההתמרדויות בעיראק לאחר הפלת סדאם חוסיין, ובלחימה באפגניסטן, כפי שהודה לוטננט-גנרל דניאל בולגר (Bolger):

[תמונתו של לוטננט גנרל דניאל בולגר משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי הצבא האמריקני, והיא נחלת הכלל]

כשלנו בהבנת היריב - רשת גרילה משוכללת המשולבת במארג של אוכלוסייה אזרחית לוחמנית וחשדנית. אף כשלנו בהבנת כוחותינו אנו שנבנו למערכות קונבנציונליות, מוכוונות הכרעה מהירה ולא ללחימה מתמשכת וחסרת הגדרה מדויקת נגד חתרנות. היינו בנויים ל"סופה במדבר" ולא לווייטנאם. כגנרל, כשלתי בהבנת המצב. כעמיתי המפקדים טענתי שעלינו להתמיד [במאמץ] ולדבוק במטרה - "טיהור, החזקה, בניה" - גם כאשר שלב "ההחזקה" נמשך חודשים ושנים ודומה היה כי הוא עלול לארוך אף עשרות שנים.[vii]

בדומה לניסיון האמריקני בעיראק, העתקת הלחימה למרחב הבנוי נטלה מצה"ל את היתרון שמיצה ברחבי המדבר בתנופת קרבות התנועה של כוחות שריון ניידים. טנק אחד מופעל על-ידי צוות בן ארבעה לוחמים. חטיבה משוריינת מפעילה כמאה טנקים, מונה קצת יותר מארבע מאות לוחמים, ופרוסה על פני גזרה רחבה. הלחימה בשטחים בנויים, לעומת זאת, דורשת הפעלת מסה רחבה של כוחות חי"ר במרחב מצומצם: גדוד חי"ר המונה למעלה מארבע מאות לוחמים יכול כאמור להיבלע בפחות מרחוב אחד. לחימה כזו מעצימה את החסך בסדר הכוחות ממנו סובל צה"ל מראשית ימיו ומעניקה יתרון יחסי לאויב. ובכך אף טמונה הסיבה מדוע פעולה לטיהור רצועת עזה או מערכי חיזבאללה בדרום לבנון תדרוש סדר כוחות רחב היקף ותארך זמן ממושך עד להשגת הישג ממשי. לא כל שכן פעולה לכיבוש מדינה פלסטינית בשטחי יו"ש.

לפנינו צילומי אוויר הממחישים את השינויים שחלו בהערכות צבאית במרחב העירוני. מצד אחד צילומי קו התפר בירושלים ביוני 1967, המבטאים פריסת יעדים צבאיים מופרדת מהמרחב האזרחי. מהצד השני מערכת עירונית צפופה מתוכה פועלת הערכות הגרילה בין האזרחים:

[תצלום האוויר הוא נחלת הכלל]

וגם:

[תצלום האוויר הוא נחלת הכלל]

תצלומי אוויר ממלחמת ששת הימים הממחישים את יכולת ההפרדה בין עמדות הצבא הירדני לבין המרחב האזרחי כאשר גבעת התחמושת וגבעת המבתר, כיעדים מבוצרים משולבים במרחב העירוני, ניכרים במובהקות צורתם כיעד צבאי טיפוסי מופרד מהמרחב האזרחי.

לעומת זאת, להלן תצלומי אוויר ממחנה פליטים ברצועת עזה וממרכז העיר שכם, הממחישים את שילוב מערכות הטרור במרקם החיים האזרחי במרחב הבנוי הצפוף: מפקדות, מחסה ללוחמים, מחסני נשק, אתרי שיגור רקטות, מפעלי ייצור ומעבדות.

[לאוסף המאמרים על מלחמת ששת הימים, לחצו כאן]

עזה:

[תצלום האוויר הוא נחלת הכלל]

שכם:

[תצלום האוויר האלכסוני הוא נחלת הכלל]

הפרטת המלחמה והשלכותיה

בעשורים האחרונים אנו עדים לירידה מתמדת במספר המלחמות הבין-מדינתיות ועלייה דרמטית בהיקף המלחמות הפנים - מדינתיות ובסכסוכים מזוינים בין מדינות לבין ארגונים חוץ-מדינתיים. כך למשל סווגו 41% מהמלחמות שהתרחשו בעולם בשנת 1999 כמלחמות פנים-מדינתיות שכוונו כנגד משטרים בעוד ש-32% סווגו כמלחמות שיעדן השגת אוטונומיה או היפרדות ממדינה.[viii] ההתפרצויות האלימות במזרח התיכון בעשור האחרון ממחישות ומעצימות מגמה זו, שבה מוקדי סכסוך אתניים, תרבותיים ודתיים מתניעים את מרבית מצבי הלחימה ואף המלחמות הבין-מדינתיות ה"קלאסיות" מאופיינות בצורה גוברת והולכת בהפעלה והכוונה של מרכיבי כוח מקומיים חוץ-ממסדיים.

תהליך זה הואץ במידה ניכרת כתוצאה מהשינויים הגאו-פוליטיים בעולם בעשורים האחרונים. כך למשל הביאה קריסתן של ברית המועצות וברית ורשה, ובמידה פחותה - התמוטטותה של לוב, לזמינותן של כמויות עצומות של נשק לכל המרבה במחיר. קבוצות טרור וחתרנות מקומיות וגלובליות הניחו ידן על מאגרי נשק משמעותיים בכמות ובאיכות והפכו למרכיבי כוח עצמאיים בעלי משקל סגולי אסטרטגי. בתוך כך הועצם הפוטנציאל האופרטיבי הגלום בנשק זול, פשוט לתפעול ובעל דרישות החזקה מינימליות כרקטות, מרגמות, טילי נ"ט בטווחים מגוונים ומטעני נפץ בהפעלה סלולרית מרחוק. מיצויו של פוטנציאל זה בידי ארגוני לחימה חוץ-מדינתיים חולל שינוי בהגיונה ובצורות ביטוייה של המלחמה.

במקביל לתפוצתו הנרחבת של נשק תקני התרחשה בשני העשורים האחרונים מהפכה טכנולוגית רבת משמעות בתחומי התקשורת הסלולרית והאינטרנטית שיצרה פוטנציאל חדשני לשימוש במערכות נשק פשוטות כמטעני צד ורקטות המופעלות מרחוק. רכיבים טכנולוגיים מהדור החדש, כמו גם אמצעי רחיפה זעירים ומזל"טים מופעלי GPS בשליטה ממוחשבת, ניתנים לרכישה כמוצרי מדף בשוק האזרחי. מדובר ברכיבים בעלי אופי אזרחי מובהק, וקשה לתאר את מניעת רכישתם בעתיד על אף שידוע כי פוטנציאל שילובם במערכות נשק שינה את מאזן יחסי הכוחות בין צבאות מאורגנים לבין כוחות גרילה וטרור.

נגישות המידע באינטרנט מעניקה לכל אדם מקור ידע והדרכה לכושר יצור חתרני של אמצעי לחימה. מדובר בהדרכה מעשית לשימוש בחומרים המצויים לרוב בסביבה האזרחית דוגמת צינורות ברזל, מסמרים, וכימיקלים ליצור חומרי נפץ, מטענים נשלטים להפעלה מרחוק ואף אמצעי ירי. בנוסף, באמצעות מחרטות ממוחשבות הזמינות לרכישה בשוק האזרחי, גם במסגרייה קטנה במרתף בית ניתן לייצר מכלולי נשק תקניים. יכולת זו נתונה מכבר בידי הפלסטינים ברצועת עזה, ובשנים האחרונות גם ביהודה ושומרון. היכולת להתארגנות לפעולת לחימה משמעותית נעשתה קלה יותר להשגה ומאפשרת צמיחתם של איומים חדשים, ניידים ובעלי כושר העלמות גבוה, ועל כן בלתי ניתנים לניטור ופיקוח.

התפנית המשמעותית, עד כדי מהפיכה, ביחס להגיון המלחמה המודרנית התרחשה במיצוי חדשני של פוטנציאל הנשק הרקטי. מהפיכה זו התפתחה והגיעה לכדי שכלול תפיסתי והפעלתי על-ידי חיזבאללה, שבהסתגלותו לנחיתותו הטקטית מול עליונות אמצעי הלחימה שבידי צה"ל פיתח ביצירתיות רבה הגיון אופרטיבי חדשני שיתואר בהרחבה בהמשך. יסוד התפנית מצא את ביטויו בצורות והגיונות פעולה שאפשרו לחיזבאללה לעקוף את הצורך המוכר במרכיבי ציוד לחימה קלאסיים: תותחים, טנקים ומטוסי קרב - שנחשבו בעידן המודרני כתנאי הכרחי להתמודדות שקולה מול צבאות מודרניים בנויים ומצוידים כהלכה. בכך הובאה בשורה רבת השראה לישויות לא-מדינתיות שאימצו דרך חדשה, זולה יותר ומתאימה יותר להקשר התרבותי-פוליטי הייחודי בתוכו הם מבקשים לפעול באורח רלבנטי מתוקף החזקתם בפוטנציאל איום בעל משמעות אסטרטגית.

[בתמונה: הנשק הרקטי של חיזבאללה. מקור התמונה: התקשורת הערבית. לחצו כאן]

אף ממסדים מדינתיים הפנימו את היתרון שבהפרטת הלחימה לארגונים מקומיים חוץ-ממסדיים, תוך מיצוי היתרון של לחימה באמצעות שליח (by proxy) ללא נטילת אחריות. למרות הבדלי תרבות ומורשת דוקטרינרית בין מערכות הצבא וההגנה בארה"ב וברוסיה, בשנים האחרונות ניתן לזהות קווי מתאר זהים בהתייחסות לשינויי תופעת המלחמה - תוך התבוננות ולמידה הדדיים מלקחי ההתנסות של המעצמה האחרת - בדרכן לתכנון והפעלת מבצעים. כך לדוגמה התבססה ההתערבות הצבאית הרוסית בסוריה מסתיו 2015 ואילך על שילוב של הפעלת כוח אווירי רוסי ולחימה קרקעית המבוססת בעיקרה על כוחות מקומיים (צבא אסד, כוחות חיזבאללה ומיליציות זרות שיעיות). זה היה למעשה דפוס הפעולה בו נקטו האמריקנים בשבועות הראשונים ללחימתם באפגניסטן ב-2001, שהתבסס על צוותי כוחות מיוחדים, שפעלו בחסות "ברוני מלחמה" מקומיים, והכווינו מסת אש אווירית. הגיון זה אומץ במלואו על-ידי הנשיא פוטין בהתערבותו בסוריה. דפוס הלחימה בהכוונת פיקוד אמריקני במערכה נגד דאע"ש במוסול היה זהה למדי והתבסס על הפעלת כוחות יבשה מקומיים: צבא עיראק המשוקם וכוחות כורדים בסיוע אווירי אמריקני.

שתי המעצמות אף נמנעו באופן שיטתי ועקבי משילוב עוצבות יבשה סדירות בלחימה הקרקעית בסוריה ועיראק, והסתפקו בהכוונת הכוחות המקומיים חימושם והדרכתם על-ידי קומץ אנשי כוחות מיוחדים. גישה זו מעידה כנראה לא רק על השאיפה המובהקת להימנע מסיכון חיילים אמריקנים ורוסים בלחימה רבת נפגעים, אלא גם על ההכרה בטבעה של המלחמה החדשה כהרפתקה מתמשכת שקשה להביא לסיומה, כמו גם בהישמטות השליטה במלחמה ובאופני ניהולה מידיה הבלעדיות של המדינה. אף העיקרון של "ריבון אחד-רשות אחת, חוק אחד ונשק אחד" עליו התבסס תהליך אוסלו, ושאליו התחייב אש"ף בשורת הסכמים רשמיים במהלך שנות התשעים, לא בוצע מעולם והסיכוי למימושו במציאות הנוכחית נראה כהולך וקטן.

הפרטת הלחימה מידי (ועל-ידי) המדינה לגורמי כוח חוץ ממסדיים טשטשה את הקווים שהפרידו בדיני המלחמה בין החייל הממסדי לובש המדים לבין הלוחם החוץ ממסדי. תפוצת הנשק וגמישות הפעלתו מאפשרת לאיכר לצאת בבוקר למסיק זיתים ולהראות כחקלאי מן השורה, תוך שהוא נושא ברכבו מרגמה, טיל נגד טנקים, מטען צד או רקטה. תוך כדי עבודתו במטע הזיתים הוא יכול להפעיל את כלי הלחימה ולהמשיך בעבודתו החקלאית. אדם כזה אינו חייל. הוא בוודאי אזרח המעורב בלחימה, אך בזהותו הוא יצור כלאיים ("ישות היברידית" במינוח הרווח) החומק מהגדרה חד-משמעית לגבי זיהויו כטרוריסט או כלוחם חרות, כלוחם או כפושע פלילי - זהותו תלויה ועומדת לשיפוט מנקודת מבט פוליטית וערכית.

לתופעה זו משמעויות רבות לכל העוסקים בתכנון ובהפעלת מהלכים צבאיים, כמו גם לעוסקים בבניין הכוח הצבאי ובהתאמת צבאות העתיד לצורות המלחמה המשתנות.

הסרט האמריקאי "12 לוחמים" (Twelve Strong) בבימוי ניקולאי פוקסליג, שעלה לאקרנים ב-2017 (ראו כרזה משמאל), ראוי בסוגיה זו ללמידה. הוא מתאר צוות כוחות מיוחדים שהופעל באפגניסטן, מיד לאחר התקפת הטרור בניו יורק ב- 11.9.2001.

[בתמונה משמאל: כרזת הסרט "12 לוחמים" (Twelve Strong) בבימוי ניקולאי פוקסליג, שעלה לאקרנים ב-2017. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

פעולת הצוות התבססה על תנועה בעומק השטח בשיתוף פעולה עם כוחות מקומיים  בפיקוד מנהיג מקומי. באחת הסצנות שואל מפקד המליצייה המקומית את מפקד הכוח האמריקאי: "למה אתם שומרים על עצמכם בלילה ולא בוטחים בנו?" הקפטן האמריקאי מסביר שהוא פועל על פי הנוהלים וההוראות. המנהיג המקומי עונה לו: "אכן יש לך מעליך מפקד ומעליו עוד מפקד, מעלי יש רק אלוהים."

התופעה מעוררת שאלות רבות בתחומי הפילוסופיה, המשפט, המוסר והחברה הכרוכים בניהול המלחמה. מתחייב בירור ביקורתי גם עבור ממסד ריבוני שלטוני המפעיל בשליחותו כוחות חוץ-ממסדיים וגם עבור מדינה המוצאת עצמה מותקפת על-ידי כוחות חתרניים חוץ ממסדיים. הסוגיה מורכבת וסבוכה, בין אם הכוחות החתרניים פועלים עצמאית ובין אם הם פועלים בשליחות מדינת אויב. בין היתר מתעוררות בהקשר זה שאלות יסוד כגון:

• מידת הלגיטימציה של מדינה המותקפת על-ידי כוחות חוץ-ממסדיים לפגוע בנכסיה התשתיתיים של המדינה שבשליחותה הסמויה פועלים כוחות אלה.
• מידת הרלבנטיות של דיני המלחמה הבינלאומיים לנוכח תופעת הפרטת המלחמה והדרכים החוקיות להתמודדות בכוחות חוץ-ממסדיים.
• מידת ההשפעה של התופעה על רעיון הריבונות והאחריות של מדינה בעת הפעלתם של גופי כוח חוץ-ממסדיים שאינם כפופים למרות השלטון אך פועלים בשליחותו.

כל הצעה לסידורי ביטחון למדינת ישראל לאחר נסיגה מלאה לקווי 67' והקמת מדינה פלסטינית חייבת לברר סוגיות אלה והשלכותיהן למציאות האסטרטגית שעלולה להתהוות לאחר הנסיגה.

שיתוף הפעולה הסמוי בין חיזבאללה לממשלת לבנון

אחריות ממשלת לבנון לפעילות התקפית כנגד מדינת ישראל המתארגנת בשטחה, היא סוגיה היכולה ללמד על מורכבות שאלת הכתובת הנושאת באחריות לאיומי הפגיעה בישראל מתוך מרחבה של מדינה שכנה. הסוגיה ניצבה  במוקד מחלוקת בין הרמטכ"ל דן חלוץ לבין ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט בניהול מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006.  בראיית מדינת לבנון כאחראית  למהלכיו ההתקפיים של חיזבאללה הנערכים משטחה, הרמטכ"ל חלוץ דרש לתקוף תשתיות לאומיות של מדינת לבנון. ראש הממשלה אולמרט מנע תקיפה זו, בין היתר כתוצאת לחץ שהופעל עליו מראשי מדינות האיחוד האירופי.

סיומה של מלחמה זו בהחלטת או"ם 1701 , ביטאה ציפייה להשבת ריבונותה של ממשלת לבנון למתרחש בגבול ישראל. לשם כך, הוטלו בהחלטת האו"ם מגבלות על פעילות חיזבאללה בדרום לבנון וצבא לבנון נקרא להיפרס מחדש במרחב. ציפייה זו מומשה רק למראית עין. במה שהתפתח מאז סיום המלחמה, לא זו בלבד שהתעצמות חיזבאללה בכל הממדים ובכל שטחה של לבנון הלכה והתגברה, אלא שצבא לבנון הפך במידה רבה שותף למאמצי ההתארגנות וההתעצמות של חיזבאללה.

דווקא מתוך מגבלות החלטת או"ם 1701,  השתכללו דפוסי שיתוף הפעולה בין צבא לבנון לבין חיזבאללה.  הלגיטימיות המדינתית של צבא לבנון העניקה לו יתרונות שמאפשרים ייצוג  רשמי וגלוי של האינטרסים הלבנוניים בזירה הבינלאומית, כפי שמתקיים לדוגמה במפגשים החודשיים הנערכים בין קציני צבא לבנון לקציני צה"ל, בהכוונת וניהול מפקדת כוח יוניפי"ל של האו"ם. מי שמופקד בתוך כך על ייצוג המחלוקת על מתווה קו הגבול הבינלאומי בין ישראל ללבנון - למרות פסיקת האו"ם בנושא בהחלטה 425, שהתקבלה לפני נסיגת צה"ל מלבנון -  זה צבא לבנון והוא המאיים על ישראל, במאמץ למנוע את הקמת הגדר החדשה בגבול לבנון.

בין מדינת לבנון המוסדית לבין חיזבאללה הלכה והשתכללה מציאות חדשה שמבטאת סימביוזה מועילה וחלוקת עבודה אסטרטגית.  חיילי צבא לבנון בייצוג סדר מדינתי, הם האחראים לבידוק הביטחוני ולשמירה בשערי רובע דחייה בביירות בו שוכנות מפקדות חיזבאללה. לוחמי חיזבאללה מצד שני, הם שהובילו את מאמצי הלחימה בסוריה בסיוע לשלטון אסד, כגילום אינטרס לבנוני. דרגה גבוהה של שיתוף פעולה מבצעי בין כוחות חיזבאללה לכוחות צבא לבנון,  הובאה לביטוי בלחימה משותפת כתף אל כתף, כנגד כוחות דאעש בהרי קלאמון, בגבול סוריה לבנון. בתנאים אלה לא ניתן לשלול את האפשרות כי במלחמה בין צה"ל לחיזבאללה, עלולים כוחות צבא לבנון ליטול תפקיד פעיל בסיוע לחיזבאללה במאמץ לבלימת מתקפת צה"ל לעומק לבנון. בינתיים בשנים האחרונות זוכה צבא לבנון לתמיכה אמריקאית בחימוש  ובהכוונה מקצועית.

[להרחבת המושג: 'שיתוף פעולה', לחצו כאן]

[בתמונה: צבא לבנון. חלוקת עבודה עם חיזבאללה. למקור התמונה לחצו כאן]

מדינת לבנון כייצור כלאיים היברידי, ממצה כך את היתרונות הטמונים ביכולת להתנהל בתחכום בין שני קטבים מנוגדים: בין זיקה למדינות המערב בעיקר צרפת וארה"ב בשיתוף פעולה צבאי וכלכלי בחתירה ליציבות, לבין זיקה הדוקה לאיראן ולסוריה באמצעות ארגון חיזבאללה המגלם מגמת מאבק וחתרנות. בכך טמון במידה רבה סוד הצלחתה  של לבנון בשימור קיומה כאי של יציבות בטלטלת המזרח התיכון בעשור האחרון.

בדפוס התנהלות זה, השיגה מדינת לבנון חסינות מפני זיהויה בזירה הבינלאומית כשותפה לפעילות  חיזבאללה. לנוכח התעצמותו הגוברת של חיזבאללה, בהיערכותו ההתקפית וההגנתית כנגד ישראל בכל שטחה של לבנון בהיקף שלא נודע עד כה, נדרשת מדינת ישראל להודעה על תפיסת מלחמה חדשה כנגד לבנון.

בניהול המבצע האחרון - דצמבר 2018 - לאיתור המנהרות שחפר חיזבאללה לעבר שטחה של ישראל, אכן נדרש ראש הממשלה נתניהו להכרזה על אחריותה הריבונית של לבנון לנעשה בשטחה כנגד מדינת ישראל.

משבר צבא היבשה

הסתמכותן הגוברת של המעצמות על "קבלני משנה" מקומיים משקפת גם את אי-שביעות הרצון בצבאות ברית נאט"ו ורוסיה מהמענה שנותנים כוחות היבשה לשינויים באופי המלחמה, עד כדי הטלת ספק מצד ההנהגות הצבאיות והמדיניות בהמשך הרלוונטיות של כוחות אלה, בארגונם ובצורת פעולתם. ספק זה מתבטא בשלושה ממדים:

• זמן ומרחב: מוכנות וזמינות הכוח לפעולה ביבשה אינה מתאימה כיום לקצב המהיר של התרחשויות אסטרטגיות. בכל הצבאות הקונבנציונליים, הבאת הכוחות למרחב הפעולה במוכנות מספקת דורשת מערכה לוגיסטית של שינוע, הערכות והתארגנות. עד שכוחות אלה ישלימו את היערכותם, תוך מספר יממות אם לא שבועות, התנאים המדיניים והצבאיים עלולים להשתנות עד כדי אבדן ההזדמנות לפעולה.
• פוטנציאל הסיכון לקברניטים: בהימצאם על פרשת דרכים, בסבך אי-וודאות אסטרטגית, מנהיגים מבקשים להימנע ככל הניתן מהחלטה הכרוכה בהרפתקה בלתי נשלטת, בקפיצה לתוך הבלתי נודע. הפעלת הכוח היבשתי במלוא עוצמתו טומנת בחובה פוטנציאל להתרחשויות שמעצם טבען עלולות לצאת מכלל שליטה.
• רלבנטיות תרבותית-חברתית: למרות כל החידושים הטכנולוגיים, לחימה יבשתית נותרת ביסודה נטועה בעידן התעשייתי. זו פעילות במסה כמותית, בחיכוך פיזי עם תנאי שטח קרקעיים ואויב המצויים בעיקרם במתכונת העולם ה"ישן". טכנולוגיה נמוכה low-tech)) במלוא מובהקותה. לחברה השרויה מכבר בעידן ההיי-טק והמידע האינטרנטי, לא קל להסתגל לתפנית כה חדה ורחבת ממדים בהווייה הקיומית.

בשלושת ממדי קושי אלה נוטים הקברניטים להעדיף שיטות פעולה אחרות, באופן ההולך ומעצים את מידת הרלוונטיות של כוחות היבשה המסורתיים.

הכוח האווירי למשל, מהווה פיתוי כמעט בלתי ניתן לדחייה, ולו בשל היותו הכוח היחיד העומד לרשות מקבלי ההחלטות בזמינות מידית לפעולה. יתר על כך, ההחלטה על הפעלתו אינה נראית ככרוכה בהכרח ביציאה למלחמה ואינה מצטיירת בציבור ככזאת. בניגוד להכרזת גיוס מילואים המוני, לא כל שכן סצנות פרידה קורעות לב מאבות ובנים הנשלחים לאי שם ומי יודע אם ומתי ישובו, המטוסים ממריאים באין רואה מבסיסיהם. ומעל לכל, ההחלטה על הפעלת כוח אווירי אינה נראית כצעד אל-חזור שהרי ניתן לעצרה מידית בכל רגע מתבקש, כהחלטה שאינה כרוכה במבצעי ניתוק מגע ונסיגה.

[בתמונה: הפיתוי שבהפעלת הכוח האווירי... מקור התמונה: דובר צה"ל. פייסבוק]

בפועל, המצב מורכב יותר. עקב מודעותו לאפקטיביות האש האווירית, במיוחד בעידן החימוש המונחה המדויק, האויב עבר בשיטתיות הולכת ומשתכללת להערכות במגמת העלמות, הסתתרות ושרידות, תוך שימוש מערכתי רב-ממדי במרחבים הבנויים ובמרחב התת-קרקעי. מגמה זו עוררה מחדש את הצורך בנוכחות פיזית על הקרקע (Boots on the Ground). המורכבות והסרבול הלוגיסטי הכרוך בהפעלת הכוח היבשתי המסורתי הפכו את הכוחות המיוחדים בעשור האחרון לבשורה המושיעה: בקיצוץ שנערך בכל זרועות צבא ארה"ב הועברו תקציבים לפיתוח הכוחות המיוחדים ולמפקדת הכוחות המיוחדים, המונה כיום - רק כמפקדה - כשישים אלף איש. כך הפכה ההפעלה המשולבת של כוח אווירי בתוספת כוחות מיוחדים קטנים לעקרון הדומיננטי בהתערבות המעצמות בסכסוכים אזוריים, דבר המחייב את צבא היבשה המסורתי להתמודד באורח מחודש ושיטתי עם אתגר הרלוונטיות.

ההקשר הישראלי

השינויים באופייה של המלחמה והקשיים שהם מציבים בפני כוחות היבשה המסורתיים מחייבים את צה"ל להתבוננות והגדרה מחודשות של המציאות החדשה בזירות הלחימה העתידיות, החל מתכליתה של פעולת הכוח היבשתי המתמרן. רק לפני כעשור - נכתב בתורת הלחימה הבסיסית של צה"ל כי "המתקפה חותרת לשינוי בכפייה של המציאות הפוליטית-אסטרטגית הקיימת, באמצעות החלת הריבונות, של המדינה הכובשת על השטח הנכבש".[ix] ברור כי בנסיבות האסטרטגיות והפוליטיות הנוכחיות, עם חוסר הלגיטימציה לכיבוש והחלת ריבונות ולאור המורכבות הכרוכה בריבוי התכליות האפשריות לתמרון, המתקפה כרעיון וכקטגוריה מושגית הופכת למגוונת ותלוית הקשר באופני גילומה. כיבוש מחנה פליטים ג'נין במבצע חומת מגן, למשל, כוון להשמדת כוחות האויב הפרוסים במקום ולא לכיבושו (לא כל שכן להחלת ריבונות); אם המחנה היה נכבש כמעט ללא קרב והאויב היה נמלט על נפשו, התכלית לא הייתה מושגת. בכיבוש ירושלים ב-1967 לעומת זאת, לו היה האויב נסוג ללא קרב והעיר הייתה נכבשת ללא מחיר כבד ההישג היה מושלם. במציאות רבת הגיונות זו, גם בניין הכוח אינו יכול להתבצע על בסיס מצפן אחד.

באשר למישור האופרטיבי, הרי שעל אף שעוצמת חיל האוויר ממשיכה להיות דומיננטית היא אינה מספיקה להסרת האיום הרקטי על עורף מדינת ישראל ללא פעולה קרקעית, כפי שהוכח במלחמת לבנון השנייה (2006) ובמבצע צוק איתן (2014). הכוחות המיוחדים, עם כל חשיבותם, מעניקים נדבך חיוני לפעולה האווירית בממדים נדרשים אך אינם מספיקים בסדר הכוחות הקיים להוצאת אויבים כחיזבאללה או חמאס משיווי משקלם האופרטיבי. בתנאים אלה, סביר שתידרש גם לחימה קרקעית במסה עוצמתית ובנוכחות מתמשכת במרחב הפעולה. וכאן נעוץ הצורך החיוני בשינוי המתכונת התפיסתית ליעוד כוחות היבשה בצה"ל, לא כל שכן לאור "קיבעון מלחמת ששת הימים" שתואר לעיל.

המתרפקים על ניצחון מזהיר זה, והרואים את שחזורו ביו"ש כדבר מובן מאליו המייתר לדעתם את הצורך בהמשך נוכחותו של צה"ל בשטחים אלה, מתעלמים מהעובדה שמלחמה זו הייתה מקרה ייחודי בנקודת זמן ספציפית ולא אב-טיפוס לעימותים עתידיים. מלחמת ששת הימים הייתה העימות האחרון בו פעל צה"ל מול צבאות סדירים קונבנציונליים שלחמו על-פי דוקטרינה בריטית או סובייטית בסימטריה מלאה, דבר שאפשר עליונות טקטית ואופרטיבית בכל נקודת מפגש. מאז

[מלחמת ששת הימים לצערנו, לא תחזור... פורום מטכ"ל במלחמה. המקור: ארכיון משרד הביטחון. שם הצלם אינו מוזכר]

עברו הצבאות הערביים שינויים מרחיקי לכת שהתאימו את שיטת פעולתם למגבלות וליתרונות התרבותיים של הלוחם הערבי, החל מפריצת הדרך התפיסתית של נשיא מצרים סאדאת בעיצוב רעיון המלחמה באוקטובר 1973 וכלה בשיטת הלחימה החדשה של חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה המשלבת ירי רציף של רקטות לעורף מדינת ישראל ומאמץ הגנתי עיקש בכפרים ולאורך הצירים בסבך - החורש במרחב ההררי.

תוך כדי שינוי דרכי לחימתם פיתחו הצבאות הערביים והארגונים החמושים החוץ-מדינתיים דפוסי פעולה מקומיים ייחודיים ובכך הציבו אתגר מבצעי משמעותי לצה"ל שיכולותיו הגנריות הסטנדרטיות בכוחות היבשה אינן מספיקות לדרישות הכרוכות בהתאמת צורת הפעולה למעבר מזירה אחת לאחרת. צורך זה בהתאמת כשירות הכוח היבשתי למספר תנאי זירה ייחודיים פגע בגמישות שאפשרה לצה"ל למצות במלחמת ששת הימים את עוצמתו היבשתית תוך העתקת כוחות מהירה בין הזירות. פתיחתה של זירה נוספת ביהודה ושומרון לאחר נסיגה כוללת תוסיף קושי נוסף למגוון -הכשירויות הזירתיות הנדרשות מכוחות היבשה.

לקשיים ספציפיים אלה נוספו השינויים באופי המלחמה שצוינו לעיל שהשפיעו על אופיו של קרב היבשה, כפי שלמד להכיר הצבא האמריקני בעיראק ובאפגניסטן, ובראש וראשונה בהקהיית עוקצו של התמרון היבשתי על-ידי האורבניזציה הגוברת. סוגיה זו הינה בעלת חשיבות מכרעת עבור צה"ל שתפיסתו המבצעית מאז תש"ח נשענה במידה רבה על גישת התמרון. במילותיו של אלוף (מיל') ישראל טל: "גישת התמרון היא גישת מדינת ישראל וצה"ל בשל היותו קטן מאויביו ובשל רגישות ישראל להתמשכות המלחמה".[x]

על-פי תורת הלחימה הבסיסית של צה"ל "התמרון הוא האמצעי העיקרי להשגת הכרעה. הגישה זהה במהותה לתפיסה התחבולנית... המאפיינים העיקריים הם: תנופה וקצב, אשר בשילובם מביאים להלם ולהפתעה אצל האויב".[xi] במהותה חותרת גישה זו להפעלת כוח ממוקדת למרכזי הכובד של האויב לשם השגת הכרעה מהירה, בשאיפה להימנע מהיקלעות ללחימת שחיקה מתמשכת. במילותיו של מסמך "אסטרטגית צה"ל" שפרסם הרמטכ"ל גדי איזנקוט באוגוסט 2015: "הגישה המרכזית בצה"ל להשגת הכרעה, היא הגישה התחבולנית. גישה זו מבוססת על מרכיבי פעולה התקפיים ממוקדים הפועלים על נקודות התורפה של האויב. זאת תוך ניצול יתרונות יחסיים בדגש על תנופה, קצב פעולה ויוזמה, אשר שילובם משיג הלם והפתעה".[xii]

אלא שכפי שנראה מיד, הערכות חיזבאללה וחמאס באורח המפצה על נחיתותם מול העליונות הישראלית באש אווירית ובכושר התמרון המשוריין השיגה למעשה יתירות מערכתית המאפשרת לחמאס, ועוד יותר לחיזבאללה, לשמור על רציפות כושר הפעולה גם במקרה של חדירת צה"ל לחלק מהשטח. יתרה מזאת, התארגנותם של שני הארגונים ללחימה מבוזרת - המתבטאת בצורת ארגון המערכים ובהגיון מערכת הפיקוד והשליטה – מקשה על צה"ל לממש את התמרון המסורתי -במיקוד למרכזי כובד. לא זו בלבד ששיטת הערכות האויב מקשה על איתור מרכזי כובד בפריסתו האופרטיבית של האויב, אלא אף דפוסי התארגנותו בהיבטי פיקוד ושליטה, מגלמים שאיפה לחסינות מפני תקיפת מרכזי הכובד. זהו שינוי מהותי, מהסוג הכרוך בפריצה אל הגיון מלחמה חדש, המעניק חסינות-לכאורה למערכות חמאס וחיזבאללה מפני אבדן שיווי המשקל כתוצאה מתמרון צה"ל. גם אם מדובר בחסינות מדומה בלבד, הרי שהתחבולנות המערכתית, המרכזית כל-כך בתפיסת התמרון של צה"ל, הופכת לקשה ומורכבת מבעבר ומחייבת חשיבה מחדש לגבי תכלית התמרון ומהותו.

[ליתר פרקי החוברת שהועלו לאתר 'ייצור ידע', לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על ההתנתקות ותוצאותיה, לחצו כאן]

מקורות

[i] United Nations Security Council, “Resolution 242 (1967) of 22 November 1967,” S/RES/242 (1967), Article 1(ii), 2(c).

[ii] ידיעות אחרונות, 16 בינואר 2015.

[iii] הארץ, 30 במאי 2011.

[iv] שביט, "על החיים ועל המוות".

[v] רופרט סמית, התועלת שבכוח -אמנות המלחמה בעולם המודרני (צה"ל: הוצאת מערכות, 2013), 19.

[vi] אדוארד לוטווק בשיחה עם המחבר, פברואר 2009.

[vii] Daniel P. Bolger, “The Truth About the Wars,” New York Times, Nov. 10, 2014. [viii] Herfried Münkler, Die neuen Kriege (Rowohlt Taschenbuch Verlag, 2004), [ix] צה"ל, אגף המבצעים חטיבת תורה והדרכה, תורה בסיסית - מבצעים, 2007, 205 [x] ישראל טל, בטחון לאומי - מעטים מול רבים (תל אביב: דביר, 1996), 82-3. [xi] תורה בסיסית - מבצעים, 70. [xii] לשכת הרמטכ"ל, "אסטרטגית צה"ל", אוגוסט 2015, 15 (הדגשה במקור).

• פנחס יחזקאלי (2018), מלחמת ששת הימים באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 5/6/18.
• פנחס יחזקאלי (2014), שיתוף פעולה, ייצור ידע, 12/4/14.