[בתמונה: האם יכולה ישראל להרשות לעצמה את הסיכון של הצבת נשק רקטי וטילי ביהודה ושומרון? למקור התמונה לחצו כאן]

[מאמר זה הוא חלק מחוברת - שראתה אור באוניברסיטת בר אילן, במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים - בשם: הנסיגה משטחי C ביהודה ושומרון: סכנה קיומית. היא מועלית לכאן באישורם ובאישור המחבר]

[ליתר פרקי החוברת שהועלו לאתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

עודכן ב- 4 בינואר 2022

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים. משמש היום כעמית מחקר במרכז בגין-סאדאת (בס"א), באוניברסיטת בר אילן.

זהו הפרק הרביעי מתוך שבעה במחקר.

*  *  *

בעקבות נסיגת ישראל מלבנון במאי 2000 עברה תפיסת המלחמה של חיזבאללה שינוי כולל תוך הכרה כי מתכונת לחימת הגרילה בה נקט כנגד כוחות צה"ל בלבנון מיצתה את עצמה.

בחיפושו אחר דרכים -חלופיות להיערכות ללחימה בישראל, אימץ הארגון עד מהרה את דוקטרינת המגננה ההתקפית שהוטמעה בצבא הסורי על-ידי הרמטכ"ל עלי אצלאן, תוך התאמתה לתנאיי מרחב הלחימה הלבנוני על מאפייניו ההרריים, ריבוי הכפרים ודרכי התעבורה הפתלתלות העוברות במרחב בנוי או מיוער, כמו גם לצרכיו ולסגולותיו הייחודיים של חיזבאללה.

דוקטרינת אצלאן

בניגוד לתפיסה הצבאית הסורית המסורתית שחתרה מאז הסכם השלום הישראלי-מצרי (1979) ומלחמת לבנון הראשונה (1982) להשגת איזון אסטרטגי סימטרי מול צה"ל, ביקש אצלאן להציב בפני ישראל איום אסטרטגי ממשי מסוג חדש שיחפה על נחיתותו האינהרנטית של הצבא הסורי מול צה"ל.

[הרמטכ"ל הסורי, עלי אצלאן. בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

שורשיה של תפנית תפיסתית זו נעוצים קרוב לוודאי במפגש שהיה לאצלאן, כמפקד כוח המשלוח הסורי בקואליציה הבינלאומית כנגד עיראק במלחמת המפרץ (ינואר 1991), עם דוקטרינת המלחמה האמריקנית (הידועה כ-AirLand Battle) שהתבססה על אש עמוקה מדויקת ובהספק גבוה, כנדבך מערכתי מרכזי. היה זה מפגש דרמטי שהבהיר לאצלאן ולקציניו, כי שימוש ישראלי באורח פעולה דומה עלול להפוך את דוקטרינת המתקפה הסורית לבלתי רלוונטית. ואכן באותן שנים פיתח צה"ל, בהנהגת הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק (ראו תמונה משמאל) את מערכי האש והאיסוף למטרות אופרטיביות במסגרת תוכנית רב שנתית בשם "אסופה" שנועדה להעניק לכוחות צה"ל בגולן מענה לשפעת השריון הסורי שאמור היה לתקוף בדוקטרינת מתקפה סובייטית במספר דיביזיות במקביל, גל אחר גל.

[תמונתו של רב אלוף אהוד ברק משמאל, הועלתה לויקיפדיה על ידי Barak Weizmann. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC 0]

בניתוח משמעות איום האש המערכתית המדויקת של צה"ל, זנח הצבא הסורי את רעיון המתקפה בצורתו הקונבנציונלית לטובת הגיון חדשני ופורץ דרך שבעיקרו היפוך תפיסתי ביחסי הגומלין בין מאמץ האש למאמץ התמרון.

בדוקטרינת המתקפה הסורית שהגיעה לשכלולה ב-1987 - כגרסה משופרת בכמות ובאיכות לצורת המתקפה הסורית מאוקטובר 1973 - הוטל המאמץ העיקרי על הדיביזיות הממוכנות והמשוריינות, בתנועתן ההתקפית אל החזית ואילו האש ארוכת הטווח, טילי קרקע-קרקע ורקטות, שימשה מאמץ תומך ומשלים.

בהיגיון החדש התהפך תפקידם של גורמים אלו: האש ארוכת הטווח הפכה למאמץ מערכתי מרכזי ואילו לכוחות התמרון נועד תפקיד משלים ותומך, בעיקר במגננה הקרקעית, במערכי הגנה סדורים ומוכנים לקרב הגנה עיקש. מאמץ התקיפה באש, בהספק כמותי רחב ולכל עומק הטווחים, כולל מטרות בעורף האסטרטגי, מבטא בצורת פעולתו היגיון מהלומתי התקפי ואילו למאמץ המתמרן נועד תפקיד מערכתי מגננתי.

[הכרזה: ייצור ידע]

בתוך כך נועדו להערכות המגננתית שתי תכליות:

• התכלית הראשונה והישירה כיוונה ליצירת מערכי הגנה מדורגים, למען שרידות ואבטחת רצף פעולתם של מערכי האש לאורך כל המערכה.
• התכלית השנייה כיוונה לציפייה שהנזק וההלם שתגרום האש בעורף הישראלי, יאלצו את כוחות היבשה של צה"ל לפתוח במתקפה קרקעית אל לב מערכי ההגנה הקרקעיים הערוכים ומוכנים היטב, במטרה לגבות מחיר גבוה מהכוחות התוקפים של צה"ל, תוך מניעתם מהשגת יעדם המערכתי.

לשני מערכי היסוד - מערך האש המערכתית ומערך ההגנה הקרקעית - התווספו אגדי הקומנדו כמערך קלאסי מוכר, ששולב בהגיון מערכתי מחודש. היקף אגדים אלה כמעט הוכפל, הם צוידו בנשק נגד טנקים יעיל ונייד ויועדו להשתלב בין מערכי האש וההגנה בחיבור גמיש. בגמישות הפעלתו, יועד מערך הקומנדו בהקשר המערכתי החדש בעיקר לשתי תכליות מערכתיות: מהלומה התקפית מקדימה אל קו התילים הישראלי ברמת הגולן, כמהלך מפתיע בפתיחת מלחמה; והשתלבות במערכי הגנה חפוזים מול התקדמות צה"ל בעומק מערכי ההגנה הסורים. בידי מפקד המערכה הסורי הופקדו אם כן שלושה רכיבים מערכתיים לתזמון משולב: מערך האש, מערכת ההגנה הקרקעית, וכוחות הקומנדו.

באמצעות תפנית דוקטרינרית זו קיוו הסורים להימנע מנקודת התורפה האופרטיבית ביישומה הקלאסי של דוקטרינת המתקפה. הם הבינו היטב כי צורת הפעולה הלינארית של ההתקפה הממוכנת חושפת את שפעת כוחותיהם התוקפים לאש המערכתית העמוקה של צה"ל הממתינה לפגוע בהם ביום ובלילה בהצטברותם בצווארי הבקבוק הנוצרים בתנועתם אל החזית. במודעות זו הלכו לקראת הגיון מלחמה חדש; שבמסגרתו, לפחות במערכה הראשונה ואולי אף בזו העוקבת אחריה, נועד לכוחות היבשה בראש ובראשונה תפקיד בעל אופי הגנתי. הדבר קיבל ביטוי בפריסתם של הכוחות המתמרנים במערכי הגנה מבוצרים ומוסווים, ברצף מדורג לכל עומק החזית - מן הגבול כקו המגע הראשוני ועד לבירה דמשק - בדרישה ובציפייה שינהלו קרב הגנה עיקש בהגיון אופרטיבי שכונה על-ידי אצלאן "המערכה הקרובה".

קשה להפריז בחשיבותו של שינוי תפיסתי זה באופי המלחמה והגיון התנהלותה. בניגוד לתפיסת המלחמה הקלאסית על הבחנתה הקטגורית בין מגננה למתקפה כשני מצבי יסוד אופרטיביים-אסטרטגיים המתקיימים במובחנות בינארית, המיזוג בין מצבי היסוד האופרטיביים מגננה-מתקפה הביא ליצירת יצור כלאיים היברידי בצורת פעולתו, שלעתים תואר בכינוי מגננה-התקפית ושהעמיד את צה"ל וממשלת ישראל בפני אתגר תפיסתי מהמעלה העליונה. באורח המלחמה החדש יכולים שני הצדדים לתקוף זה את זה במתקפת אש רחבת היקף לעומק שטח היריב מבלי לממש אפילו פעולה אחת של חציית גבול על-ידי כוח יבשתי. במצב זה קשה לעיתים להגדיר מי מהצדדים נמצא במתקפה ומי במגננה.

אפשר כמובן להדחיק את הדילמה ולטעון שאין בטשטוש ההבחנה המושגית בין מצבי היסוד האופרטיביים מגננה-מתקפה יותר מפלפול אינטלקטואלי, אלא שסוגיה זו מעוררת מזה שנים מבוכה תפיסתית בצה"ל באשר לעצם רלוונטיות תפיסתו המסורתית את יחסי האש והתמרון. כך למשל תירץ שר הביטחון אהוד ברק בשנת 2009, את נכונותו לשאת ולתת עם המשטר הסורי על עתידה של רמת הגולן בהדגשת חוסר התכלית של מלחמה עתידית בתוצאות הצפויות מהתמודדות למול דוקטרינת אצלאן. לטענתו, גם אם יפרצו כוחות צה"ל לעומק סוריה ויגיעו לפאתי דמשק, ימצאו עצמם ללא מענה לאש הרקטית/טילית הסורית שתמשיך להלום בעורף האזרחי מתוך מרחבי המדבר מצפון לדמשק. בנסיבות אלו, טען, לא זו בלבד שמחיר המלחמה הכבד יביא את ישראל לייחל להפסקת אש, אלא שהוא אף עלול להעמיד את מדינת ישראל למשא ומתן בסיום המלחמה, מנקודת מוצא של תביעה סורית לנסיגת מדינת ישראל לקווי 4 יוני 1967. הציבור הישראלי יידרש בתנאים אלה לשינוי עמדתו ביחס לוויתור על רמת הגולן, הסביר השר ברק, ושאל מדוע לא לנסות משא ומתן על הגולן בטרם שולם מחיר המלחמה?[i]

[תמונתו של רב אלוף אהוד ברק הועלתה לויקיפדיה על ידי Barak Weizmann. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC 0. הכרזה: ייצור ידע]

הגיון המלחמה של חיזבאללה וחמאס

עוד לפני שמרחץ הדמים המתמשך בין משטר אסד לבין מתנגדיו הפך את דוקטרינת אצלאן לבלתי רלוונטית לזירה הסורית בעתיד הנראה לעין, נאלץ צה"ל להתמודד עם יישומה המוצלח של תפיסת לחימה זו על-ידי ארגון טרור - שפעל מתוך מדינה ובחסות המדינה. במלחמת לבנון (קיץ 2006) מצא צה"ל את עצמו בלחימה כנגד אויב שפעל בשני מאמצים שלובים: ירי רקטי/טילי נרחב ומתמשך לעורף מדינת ישראל, והערכות הגנתית ללחימה עיקשת בכפרים ולאורך הצירים בסבך החורש במרחב ההררי. על מנת למצוא מענה אפקטיבי לאתגרים אלה, נאלץ צה"ל לנהל מערכה התקפית אווירית ויבשתית לעומק מרחב הלחימה – שבשל הפסקתה בטרם מיצויה, לא הביאה בסופו של דבר להכרעת האויב.

שמונה שנים מאוחר יותר נאלץ צה"ל לנהל מלחמה דומה ברצועת עזה, שנשלטה מאז 2007 בידי חמאס שאימץ עד מהרה את הגיון הלחימה של חיזבאללה. בדומה למלחמת לבנון, מצאה ישראל את עצמה בעימות עם ארגון טרור אידאולוגי, בנוי ומאורגן כהלכה באמות מידה צבאיות - גדודים, חטיבות, נשק תקני ומערכות שליטה ובקרה - שהכין עצמו במאמץ מערכתי מדורג ושיטתי למערכה נרחבת. זאת, תוך יישום מרכיבי יסוד טיפוסיים בשיטת חיזבאללה: ירי רקטות ומרגמות נרחב ורציף בקשת טווחים מגוונת; ספיגה עיקשת של מגמת התמרון הישראלי במיצוי מערכי הגנה מוכנים מעל הקרקע במרחב הבנוי ומתחת לקרקע במערכת מנהרות מסועפת; ופיגועי איכות באוויר ובים ומתחת לפני הקרקע במאמץ להלום בעומק המרחב הישראלי האזרחי והצבאי.

בקיץ 2014 - תחת לחץ בלתי פוסק של מתקפה אווירית ויבשתית - מימשו לוחמי חמאס לחימה מנוהלת בהגיון נשלט על-ידי מערכת פיקוד מרכזית לאורך חמישים ואחד ימי לחימה תוך תקיפה טילית/רקטית בלתי פוסקת של מרכזי האוכלוסייה הישראלים בואכה תל אביב וירושלים, ושיתוק שדה התעופה בן-גוריון לזמן קצר. כפי שניסח זאת חבר הכנסת לשעבר, עופר שלח:

[מקור תמונתו של ח"כ לשעבר, עופר שלח משמאל: פייסבוק]

צוק איתן [היה] העימות הצבאי הארוך ביותר מאז מלחמת העצמאות. חמישים ואחד ימים התנגשו ישראל וחמאס במערכה שהיו בה מעט מאוד תזוזה... והרבה סימני שאלה... ישראל יצאה מן המערכה ללא הישגים ועם הרבה מאוד סימני שאלה ביחס להתאמתו של צה"ל למשימות האמת שלפניו. הישגיה המפוקפקים של המערכה בכל המובנים ובהם הפעלת הכוח הצבאי מעידים שיש כאן בעיה עמוקה... בכל מקום שנבדוק בא לידי ביטוי ב"צוק איתן" שבר קונספטואלי עמוק.[ii]

מעבר לבעיות האופרטיביות בהן נתקל צה"ל במהלך לחימתו בחיזבאללה ובחמאס, רעיון המלחמה ההיברידי שאומץ על-ידי שני הארגונים, יוצר קושי מובנה בזיהוי מוגדר ומובהק של המצב האופרטיבי-אסטרטגי במקרה של חריגה מהשגרה הביטחונית (כחילופי אש אינטנסיביים) או אירוע חמור כתקיפת כוח צה"ל בקרבת הגבול ו/או חטיפת חיילים - מצב ההופך החלטה בדבר פתיחה במערכה רחבה עד כדי הסלמה למלחמה לקשה ומורכבת במיוחד. כך למשל התגובה הישראלית רחבת ההיקף לחטיפת שני הלוחמים בגבול הצפון ב-12 ביולי 2006, כאירוע הפתיחה של מלחמת לבנון השנייה, מותירה לעד את השאלה האם צעד זה היה הכרחי. בדומה, הקושי באבחון המצב האסטרטגי בקיץ 2014 מותיר סימני שאלה לגבי בלתי הנמנעות של חמישים-ואחד ימי לחימת מבצע צוק-איתן בעזה.

בנסיבות אלו מוצאים הקברניטים את עצמם בדילמה מתמדת שמא ידרדרו למלחמה בלא שיוכלו לקבוע האם היא אכן נחוצה והאם תיתפס על-ידי הציבור כבלתי נמנעת: לאו דווקא בשל הססנותם או חששנותם אלא בשל המציאות שהפכה את עצם הזיהוי לסוגיה מורכבת וחמקמקה. בניגוד למציאות המלחמה המוכרת, דוגמת פתיחת המתקפה המצרית-סורית ב-6 אוקטובר 1973 - שבה נקודת הרתיחה האסטרטגית המסמנת את המעבר למלחמה הייתה בעלת מאפייני זיהוי קבועים, כמו זיהוי רגע רתיחת המים, במצב המלחמה שיצרו חיזבאללה וחמאס הפכה נקודת הרתיחה לחמקמקה ותלוית הקשר בפירושה ואבחונה.

[בתמונה: התיאור המובא לעיל מבהיר היטב את פקפוקי בנימין נתניהו בכדאיות שבפתיחת מערכה בעזה, למרות לחצי ליברמן ובנט. התמונה היא כרזת פייסבוק מהדף של אבידור ליברמן]

השלכות לזירת יהודה ושומרון

בהגיון המלחמה החדש של חיזבאללה וחמאס - שמומש בהצלחה בלתי מבוטלת בעימותים המזוינים הכוללים עם ישראל בעשור האחרון, על רקע השינויים באופי המלחמה שצוינו לעיל - נוצרה תשתית נסיבתית, התובעת בחינה מחודשת ליכולתו של צה"ל לשחזר את הישגיו ממלחמת ששת הימים.

[בתמונה משמאל: כדאי להשתחרר מהר מקיבעונות מלחמת ששת הימים... היא לא תחזור! התמונה הועלתה לויקיפדיה על ידי Ilan Bruner. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

במידה שצה"ל יאלץ לכבוש מחדש את שטחי יו"ש לאחר מסירתם למדינה הפלסטינית העתידית, תידרש מערכה מתקפתית ארוכה ומורכבת. במקרה מעין זה צפוי צה"ל להתמודד עם אתגר אופרטיבי חמור המושתת על שלושה נדבכים מערכתיים רחבי היקף:

• מהלומת אש רציפה ורחבת היקף במשך יממות ארוכות כנגד מטרות בעורף הישראלי האזרחי והצבאי בכל קשתות הטווחים, מתוך מערכי אש מוסווים וחפורים המוכנים ומוצבים בהכנה מוקדמת.
• הערכות הגנתית רב ממדית - כולל תת-קרקעית - במלוא המרחב המיועדת לגביית מחיר גבוה מכוחות צה"ל וליצירת מבוכה מערכתית לעצם תכלית פעולתו.
• כוחות פשיטה לשטח ישראל בכל רוחב החזית כמהלומה מקדימה או מקבילה, באופן המחייב את צה"ל להשקעת מאמץ הגנתי רצוף בעורף המרחב הישראלי.

לאחר נסיגת ישראל לקו גדר ההפרדה (בסמוך לקווי 67) ביו"ש, עלולים להיפרס מערכי אש במלוא הרצף המרחבי. בתמיכת פריסה הגנתית מאוזנת במלוא המרחב, תימצא מול מדינת ישראל  מערכת אויב בעלת יתירות מובנית אשר תאפשר לה להמשיך במערכה גם אם תאבד במתקפת צה"ל חלק נכבד משטחה וממערכיה ההגנתיים, דבר המציב בפני צה"ל ארבעה אתגרים מרכזיים:

• נטרול יכולת האויב להתמיד במהלומות אש רציפות במלוא הטווחים כנגד העורף הישראלי, כאשר אש האויב - בעיקר ארוכת הטווח-עלולה להימשך למרות הישגים משמעותיים בתקיפות אוויריות ובכיבוש חלק ניכר משטח האויב. (כמו למשל המשך ירי רקטות במבצע צוק איתן מתוך אזורים בנויים במרחבים שנתפסו על-ידי צה"ל, וכמובן ממרחבים אחרים).
• הגנת העורף הצבאי והאזרחי בהיעדר עומק טקטי להגנה בסיכון מיוחד ליישובים שיהפכו לסמוכי גבול, דוגמת ראש העין וכפר סבא.
• המחיר הגבוה שיידרש מהכוחות המתמרנים בהתקפתם אל ליבת המערכים המוגנים של האויב. אם לאחר נסיגה מיו"ש יידרש צה"ל למתקפה יבשתית דומה לזו שביצע בלבנון ב-2006, היציאה למתקפה תיפתח מקו הזינוק של שפלת החוף. אם מסע ההתקדמות לשכם, לדוגמה, יתחיל משטחי הערכות במרחבי נתניה, המשימה תהיה קשה ומורכבת עד כדי התכנות הפיכתה לבלתי כדאית במושגי עלות-תועלת.
• המחיר בנפגעים ומשך הזמן שכוחות צה"ל ידרשו לשלם בשהייתם במרחב הכבוש במערכה לטיהור המרחב עלול להגיע להיקפים שיעוררו ספקות לגבי מידת הצלחת המבצע להניב הישג מערכתי ממשי.

[ליתר פרקי החוברת שהועלו לאתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

מקורות

[i] עדות שמיעה

[ii] עפר שלח, האומץ לנצח - מדיניות ביטחון לישראל (תל אביב: ידיעות אחרונות, 2015), 29-30.