[בתמונה: הקרב על ניצנים במלחמת השחרור. המקור לא ידוע. התמונה היא נחלת הכלל]

[מאמר זה הוא חלק מחוברת - שראתה אור באוניברסיטת בר אילן, במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים - בשם: הנסיגה משטחי C ביהודה ושומרון: סכנה קיומית. היא מועלית לכאן באישורם ובאישור המחבר]

[ליתר פרקי החוברת שהועלו לאתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

עודכן ב- 4 בינואר 2022

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים. משמש היום כעמית מחקר במרכז בגין-סאדאת (בס"א), באוניברסיטת בר אילן.

זהו הפרק החמישי מתוך שבעה במחקר.

*  *  *

מאז ראשית המפעל הציוני היה לרשת היישובים ולמתיישבים באזורי הספר (Frontier) תפקיד מרכזי בתפיסת הביטחון הלאומי  כפי שהגדיר זאת יגאל אלון:

"ערך ההתיישבות בהגנה בעינו עומד: לא זו בלבד שלא בטלה חיוניותה של ההגנה המרחבית אלא שערכה גם עלה בשל הגברת כושר ניידותו של צבא האויב מזה, וההכרח בריכוז כוחות ישראליים מקסימליים לתפקידים אופנסיביים מזה...

שילובה של ההתיישבות האזרחית בתכנית ההגנה, ובייחוד של יישובי הספר ואזורי התורפה, יספק למדינה תצפיות קבע קדמיות החוסכות כוח אדם מגויס...עומק אלטרנטיבי, רשת ישובים צפופה, פרושה לעומק, מבוצרת כהלכה, חמושה במיטב הנשק החדיש ומאורגנת במערך הגנתי טריטוריאלי מוצק עשויה לשמש מעין עומק אסטרטגי , כתחליף לעומק הגאוגרפי שאינו קיים."[i]

לא זו בלבד שגישה זו לא נעלמה לאחר הקמת המדינה, אלא שתקפותה אף התעצמה: במקום בו אין נוכחות התיישבותית אזרחית, המערכת הביטחונית מתקשה לממש את ריבונות המדינה. עובדה זו נכונה לא רק לשטחי יהודה ושומרון אלא גם למרחבי הגליל והנגב, כמו גם לכל יתר קווי העימות. לא רק שכוחות הביטחון אינם מסוגלים לספק מסה קריטית של נוכחות רציפה אלא שהם אינם רגישים דיים לשינויים בשטח הפוגעים באינטרסים הלאומיים הריבוניים. המאבק שהתקיים בגבול ישראל-סוריה לפני יוני 1967 ממחיש את דוקטרינת הביטחון הישראלית באופן בו שולבו תושבי הספר במאמץ הצבאי. במאבק למימוש הריבונות באזורי מריבה בקרבת הגבול התבקשו החקלאים לעבד את השדות בקרבת הגבול עד המטר האחרון, גם בשטח המפורז, למרות הידיעה שהדבר כרוך בתקריות אש שלעיתים יצאו מכלל שליטה. האם שילוב האזרחים היה מוצדק במבחן המקצועי הצבאי? האם הוא היה ניתן להנמקה במבחן עלות-תועלת כלכלית? למפקדי צה"ל באותם ימים, כרמטכ"ל רבין ואלוף פיקוד הצפון אלעזר לא היה ספק בצדקת מאבק זה ובחיוניות שילוב האזרחים החקלאים.

[תמונתו המקורית של האלוף במיל' גרשון הכהן היא צילום מסך. הכרזה: ייצור ידע]

משה דיין (ראו תמונה למטה) - בספרו האחרון, בהתייחסותו להתיישבות במרחבי יהודה ושומרון - חזר והבהיר את נחיצותה של ההתיישבות בתפיסת הביטחון המורשתית של ישראל:

"לישובים הישראליים בשטחים אלה (יהודה ושומרון) נודעת בעיני חשיבות כפולה. יהודה ושומרון הם מולדתנו וככל שהדבר בידינו עלינו להימנע מהסדר שנחשב בחבלי ארץ אלה כזרים...אולם למען ביטחונה של ישראל, גם צריך שיהיה ישוב אזרחי יהודי באזורים אלה. אם יחידות הצבא שלנו ומיתקניהן, יימצאו בקרב אוכלוסיה ערבית טהורה נחשב ככובשים זרים ובסופו שלדבר נאלץ לפנותם. רק אם תהיה אוכלוסיה יהודית אזרחית בגושים גדולים כמו בקעת הירדן, גוש עציון וגב ההר בשומרון, תוכלנה יחידות צה"ל להימצא באזורים אלה לא ככובשים זרים אלא למען המטרה אשר נועדה להם – להבטיח את שלום ישראל אשר אוכלוסייתה הצפופה מתרכזת בגזרה צרה על חוף הם התיכון."[ii]

[תמונתו של משה דיין הועלתה לויקיפדיה על ידי Rob Croes / Anefo. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC 0]

ישראל בר (ראו תמונה למטה), שמילא בשנותיו הראשונות של צה"ל תפקיד מקביל לראש אגף התכנון, היטיב לנתח ולנסח את תפקידה המשלים של ההגנה המרחבית בתפיסת הביטחון הישראלית:

יש סבורים שחלק זה (ההגנה המרחבית) של המערכת הביטחונית שלנו אינו אלא פרי התנאים ששררו בארץ לפני תקומת המדינה ולכן יש לראותו כתופעה חולפת, שעתה עבר זמנה. אולם הערכה מעין זו מוטעית מיסודה. העקרונות שעליהם מבוססת ההגנה המרחבית הם ארגון מיליציוני של האוכלוסייה, על מנת לעמוד בפני מי שתוקף את מקום מגוריה ועבודתה, וכן שילוב בין תא היצירה הכלכלית ותא ההתגוננות הצבאית. עקרונות אלה שימשו קו מדריך לכוחות הביטחון של עמים רבים בדברי הימים... חיסכון כוחות מזה ומניעים מוסריים המגבירים את כושר העמידה מזה. לכן אנו מוצאים בתולדות המלחמה, ובייחוד של מדינות צעירות וקטנות אשר נאבקו על חירותן, מערכת של הגנה מרחבית כמשענת והשלמה הכרחית לכוחות הסדירים.[iii]

הגישה המיוצגת בדבריו של בר מתבססת על היכרותו את לקחי מלחמת העולם השנייה. כמובן שמאז שינתה המלחמה את צורתה ואת הגיונה, אולם דווקא במאפייניה החדשים בלחימה נגד טרור וגרילה מתוך האוכלוסייה האזרחית, נוספו ממדים חדשים לנחיצותה של התארגנות הגנתית ביישובים הפרושים על פני כל עומק המרחב. הפעלתם הגוברת של כוחות בלתי סדירים המשתמשים באמצעי לחימה הניתנים להעלמה ולהסתרה - כמו רקטה מובלת בתא מטען של מכונית פרטית או מטען צד מוסווה בצד הדרך המופעל סלולרית מרחוק – הופכת את נוכחות ההתיישבות ופריסתה במרחב לגורם פעיל ביצירת תנאים להתמודדות יעילה במרכיבי איום אלה, ברלוונטיות מחודשת.

[בתמונה: ישראל בר. התמונה  הועלתה לויקיפדיה על ידי הנס חיים פין מאוסף התצלומים הלאומי, והיא נחלת הכלל]

בעידן המלחמה החדשה, גישה אינטגרטיבית זו הפכה להגיון השעה. מתוך אילוצי לגיטימציה ושיקולים מדיניים ממלאים אזרחים באזורי סכסוך תפקיד הולך וגדל בהובלת המאבק לקידום אינטרסים לאומיים. כך במאבק הפלסטיני ברצועת עזה להרחבת מרחב הדיג, כך בהתפשטות בייג'ינג בים הסיני באמצעות אלפי סירות דיג אזרחיות, וכך בהתערבות הרוסית בגיאורגיה ובאוקראינה, שנשענה במידה רבה על האוכלוסייה המקומית.

עם זאת מתנגדי מפעל ההתיישבות ביו"ש טוענים שגם אם משיקולי ביטחון נאלץ צה"ל לפי שעה להמשיך ולפעול בעומק המרחב, הרי שאין כל הגיון וצורך בקיומה של התיישבות אזרחית באזור. לשיטתם, היישובים הישראלים במרחב מעמיסים על צה"ל נטל ביטחוני נוסף שבלעדיו היה ניתן כביכול לצמצם כוחות ולקצר קווי מגע בעומק השטח.

גישה זו משקפת מגמה הרווחת בעולם המערבי הליברלי להפרדה בין מרכיבים צבאיים מוסדיים המופקדים בבלעדיות על הפעלת הכוח לבין המרכיב האזרחי האמור להתמסר לחייו האזרחיים. ואכן, נוח למדינה לשלוט באזרחיה כשהם טרודים בחייהם הפרטיים ומשליכים יהבם על מנגנוני המדינה המוסדיים. ואולם מצב זה מצליח עד למבחני שעת החירום, עד להתפרצות משבר מקיף המוציא את המערכת המוסדית משיווי משקלה, לעתים עד אבדן שליטה. כך למשל היו אלה אזרחים מתנדבים באלפי ספינות קלות פרטיות שחילצו במאי-יוני 1940 למעלה משלוש מאות חיילים בריטיים וצרפתים שכותרו באזור דנקרק שבצפון צרפת.

הנה סצינה רלוונטית מתוך הסרט דנקרק:

.

הדיון מתחבר בנקודה זו לבירור מערכת הזיקות הרצויה במדינה דמוקרטית בין האזרח והחברה האזרחית לבין המדינה ומנגנוניה. הסדרת הסוגיה מנקודת מבט ליברלית חותרת ככל הניתן להפרדה דיכוטומית בין חייל לבין אזרח, בין מחנה צבאי לבין יישוב אזרחי. שילוב שיטתי של אזרחים בהגנה המרחבית נתפס בתוך כך כאנומליה השייכת לסדר חברתי שעבר זמנו. בהשפעתה הגוברת של גישה זו על מערכת הביטחון וצה"ל חל צמצום הולך וגובר במרכיב ההגנה המרחבית האזרחית. חשוב להדגיש כי אבות תנועת העבודה החלוצית, ובראש וראשונה דוד בן-גוריון, היו רחוקים מרחק רב מתפיסה זו. ואולם בעשורים האחרונים עברו מפלגות הפועלים הישראליות מאוריינטציה סוציאליסטית קולקטיבית לאוריינטציה ליברלית סוציאל-דמוקרטית והחליפו את דגל החברה החלוצית המגויסת, בדגל החברה האזרחית. בנסיבות אלה הפכו המתיישבים ביו"ש - במיוחד ביישובים האידיאולוגים - לממשיכי דרכן של תנועות הפועלים ההיסטוריות בראותם באתוס החלוצי ובגיוס חברתי למען האינטרס וטובת הכלל, ערכים מובילים וראויים לטיפוח.

יותר משצה"ל שומר על המתיישבים ביהודה ובשומרון, נוכחותם שם מסייעת ליעילות פעולתו של צה"ל בסדרי כוחות מינימליים. את פונקציית המסה הכמותית ממלאים האזרחים.

ללא ההתיישבות היהודית רחבת ההיקף ביו"ש היה צה"ל מתקשה לשהות במרחב ולמצות באורח אפקטיבי את תפקידו. גם הישגי מבצע חומת מגן באביב 2002 התאפשרו רק מתוך המאמץ הרציף שהתקיים בשנים שלאחר המבצע כאשר היישובים היהודיים בעומק השטח, דוגמת הר ברכה בהר גריזים מעל שכם, משמשים את כוחות צה"ל כנקודות יציאה מוגנות למבצעים חוזרים ונשנים בשטחי יו"ש. ללא מערך מילואים מגויס בהיקף רחב אין לצה"ל במערכיו הסדירים אורך נשימה ומסה מספקת בהיקפה הכמותי, גם לקיום רצף פעילות אקטיבית יזומה וגם לכוחות החזקת בסיסים במרחב. את החסך בסדר הכוחות הנדרש להפעלת המסה הקריטית על פני המרחב משלימים המתיישבים ויישוביהם בנוכחותם המתמדת במרחב.

[התמונה היא צילום מסך. הכרזה: ייצור ידע]

בעניין זה נעוץ להבנתי מקור אסון המסוקים בחורף 1997, בימי הלחימה ברצועת הביטחון בלבנון. אכן המסוקים התנגשו זה בזה מסיבות פשוטות לכאורה של חוסר זהירות בהטסה. אך הטסת הלוחמים למוצבי העומק ברצועת הביטחון נדרשה מכיוון שצה"ל שסבל מחסך כרוני במסה של כוח איבד את השליטה באבטחת הצירים, באופן שאפשר לאויב תנאים למימוש איום המטענים.

בניגוד לכך פעל צה"ל בשטחי יו"ש בסדר כוחות קטן יחסית בשני העשורים האחרונים, תוך שהוא נתמך בשליטתו במרחב בקיומם של מאות אלפי יהודים הממלאים בנוכחותם ובתנועתם היומיומית באזור את פונקציית המסה. גם בימים אלה מפעיל צה"ל ביהודה ושומרון לא יותר מעשרת אלפים לוחמים.

לשם השוואה נזכיר כי משחקי היורו-ליג בכדורגל בצרפת בקיץ 2016 אובטחו על-ידי סדר כוחות של כמאה אלף חיילים ושוטרים. בנקודת מבט זו, יישובי הספר לא זו בלבד שאינם נטל בטחוני אלא שבהתארגנות נכונה תוך מימוש יתרונם כבני המקום הם מעניקים תמיכה חשובה למערכת הביטחון.

במארג הכולל של מאמצי הביטחון, נועד להתיישבות תפקיד מרכזי גם ביצירת נוכחות חקלאית המרחיבה את ממדי הנוכחות הכוללת הנדרשת לשליטה במרחב. החקלאי ומחרשתו היו והוכרו ככלי הכרחי ובלעדי במאבק למימוש ריבונות. כך מתרחש גם היום בפעולת החקלאים באזור עוטף עזה, בבקעת הירדן ואף באזורים נרחבים במרחב הפתוח בין הישובים ביהודה ושומרון.

לנוכחותו של החקלאי הישראלי תפקיד יומיומי במאבק הבלתי פוסק למניעת פלישה עוינת וכוחנית לקרקעות המדינה. במרחבים הנתונים למאבק או בקרבת הגבול יש לפעילות החקלאית תפקיד מכונן בהשלטת ריבונות ובקביעת משטר הגבולות. בנוסף, מעצם נוכחותו האינטימית של החקלאי במרחב הוא משמש כמכפיל כוח לגופי הביטחון המוסדיים העוסקים בהגנת המרחב ומניעת טרור. היה זה, למשל, חקלאי ממטולה שמצא במטע הסמוך לגבול לבנון חבילת מטעני נפץ שהוסתרו שם על-ידי חיזבאללה לשם העברתם לידי חוליית טרור בתוך ישראל.

[לקובץ המאמרים בנושא 'חקלאות וביטחון לאומי', לחצו כאן]

[בתמונה: לנוכחותו של החקלאי הישראלי תפקיד יומיומי במאבק הבלתי פוסק למניעת פלישה עוינת וכוחנית לקרקעות המדינה... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי שומבלע. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.5]

זו הייתה תפיסת הביטחון המסורתית מימיה הראשונים של התנועה הציונית בארץ ישראל, והיא ממשיכה להיות נחוצה ואפקטיבית בימים אלה. כפי שסיכם בן-גוריון את הניצחון במלחמת העצמאות: "הגענו לניצחון בשלושה נתיבים: בנתיב האמונה, בנתיב היצירה החלוצית, בנתיב הייסורים".[iv] ערכים אלה מממשיכים להיות נחוצים גם כיום, ומגולמים בתקופתנו על-ידי ההתיישבות ביו"ש.

[לאוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון, לחצו כאן]

[ליתר פרקי החוברת שהועלו לאתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

מקורות

[i] יגאל אלון, מסך של חול, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ט, עמ' 254

  [ii]  משה דיין, הלנצח תאכל חרב, ידיעות אחרונות- הוצאת עידנים, תל אביב 1981, עמ' 12

[iii] ישראל בר, במעגל בעיות הביטחון (תל אביב: עם עובד, 1957), 241-42.

[iv] ענף היסטוריה במטה הכללי, תולדות מלחמת הקוממיות (תל אביב: מערכות, 1959), 39.

• פנחס יחזקאלי (2018), תפיסת הביטחון הישראלית באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 17/12/18.