אכן. אם נכונה הקביעה - המתנה בקשת תמיכה ציבורית לעת בחירות, בהצגת הישגים ויכולות של המבקש - תהיה זאת בחזקת גניבת דעת הציבור, כאשר מבקש התמיכה מעלים את כישלונותיו. שהרי באלה מצויה העדות לחוסר יכולתו לעמוד באתגרים שאותם הוא מתחייב להשיג.

במהופך מזה: יש יותר מסיכוי שאתמוך בבני גנץ, היה ובמקום ססמאות - בבחינת "אני ואני", "וצריך ואפשר", ו"חובתנו לדורות", ושאר הקשקושים - יעלה בני גנץ על הפודיום, ושם, קבל עם ועולם, יתמקד בתחום שבו עסק רוב שנותיו - בצה"ל. שם בלי בושה יחקה את דוד בן גוריון ז"ל, אז שר ביטחון וראש הממשלה, שלעת מלחמת העצמאות, הצביע על תפקודו של צה"ל הלוקה בחסר.

[בתמונה: בני גנץ, עשה כמעשה בן גוריון... הצילום: ארכיון צה"ל. שם הצלם אינו מוזכר]

הסכמי אוסלו הפכו את מציאות חיינו למעין המשך של מלחמת העצמאות, מנקודת סיומה ב- 1949. קל וחומר נוכח החובבנות שצה"ל המחיש לעת שירותו של בני גנץ כרמטכ"ל. יהיה די בטיפת יושרה ובאומץ לב, כדי שגנץ יפתח את נאומו לציבור, בהצבעה על שותפותו ותרומתו לשימור ולהשרשת החובבנות בצה"ל, בציון העובדה שבגין זו משלמת ישראל מחיר מיותר של דמים ודם. בהמשך נאומו, יפרט אחת לאחת את נקודות התורפה, את החולשות והשגיאות; ויקנח בתוכנית מפורטת לשדרוגו של צה"ל ממליציה חובבנית, לצבא נחוש ומיומן.

אם מזה ימנע בני גנץ, ממש מתבקש " שכל כל אם עבריה תהרהר פעמים, אם ראוי להפקיד את גורל המדינה בידיו של בני גנץ". מנגד אם כך יעשה, אהיה ראש וראשון לתומכיו. שהרי, לראשונה יזהה בר סמכא כי אכן "אין לנו צבא". בד בבד, ינמק זאת בפרטי פרטים, מה שיהווה "ביטוי על" ליושרה המשולבת במקצוענות. בעיני תכונות יסוד למנהיגות של ממש!

[לריכוז המאמרים על בחירות, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על מקצועיות ומקצוענות, באתר ייצור ידע]