[לאוסף המאמרים על 'פרשת תרומה', לחצו כאן]
עודכן ב- 12 בפברואר 2024
אלוף משנה במיל', עופר בורין, נשוי + 3, שירת 20 שנה בחיל האוויר בתפקידי פיקוד טכנולוגיים. היום, הוא מנהל בחברת הייטק ביטחונית. הוא מגדיר את עצמי כאדם חופשי (חילוני). החל לכתוב בתחום זה כשעלה לאוויר פרויקט 929 בניהול הרב בני לאו והעיתונאית גל גבאי. הוא מחפש בתנ"ך את ההקשרים לחיים במדינת ישראל בעידן המודרני.
* * *
פָּרָשַׁת תְּרוּמָה היא פרשת השבוע השביעית בספר שמות. היא מתחילה בפרק כ"ה, פסוק א' ומסתיימת בפרק כ"ז, פסוק י"ט. הפרשה עוסקת בהוראות לבניית המשכן וכליו. פרשת תרומה נקראת לרוב בשבוע שלפני תענית אסתר.
הנושאים העיקריים בפרשה זו:
- הנחיות לבניית משכן לאלוהים שהיקום כולו לא מכיל אותו.
- ושכנתי בתוכם.
- סמלים – למה צריך אותם?
- אם מזבח – אז שיהיה מנחושת.
שמות, פרק כה' - ושכנתי בתוכם
טוב, זה מתחיל להיות קשה העניין הזה של האמונה הדתית. פרק שלם של הנחיות מפורטות לבניית משכן.
האל צריך משכן? הרי הוא נמצא בכל מקום ובוודאי שאין לו צורך במשכן.
האל צריך שמשכנו יהיה מלא בזהב וכסף ובשלל צבעים ועיצובים? האם זה האל שברא עולם שלם שצריך את כל הדברים הארציים והחומריים הנ"ל?
המפתח לתשובה לשאלות הנ"ל טמון בשני פסוקים: ב) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְֹרָאֵל וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי; ח) וְעָשֹוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם:
- ראשית, המשכן/המקדש הוא צורך של האנשים. לכן, הוא ייבנה מתרומות שיילקחו רק ממי שליבו חפץ בכך.
- שנית, המשכן/המקדש רק לכאורה הוא בשביל האל. האל לא מתכוון כלל לשכון בו, אלא הוא ישכון בכל אחד ואחד מהאנשים - "שכנתי בתוכם" ולא "שכנתי בתוכו".
אז הנה ההסכם: אתם מאוד צריכים קשר פיסי חושי לאל - אז בבקשה תתרמו מלבכם ותבנו משכן, שתוכלו לקבל ממנו את הצורך הפיסי שלכם. לכן כתוב "יקחו לי תרומה" ולא "יתנו לי תרומה". התרומה היא למעשה לקיחה של האדם של משהו שלכאורה שייך לו, כאשר למעשה הכל שייך לאל. האדם מקבל זכות לקחת משהו שלמעשה אינו שלו ולתת אותו לאיזו מטרה נעלב בשמו. גם תרומה הניתנת לקבצן ברחוב נותנת לתורם יותר מאשר לנתרם.
התמורה לעסקה היא שאני, אלוהים, אהיה בתוככם. לי, אלוהים, אין עניין במשכן ובמקדש אלא אם הוא מבטא רצון חופשי שלכם לתרום מעצמכם כדי להיות אנשים שאלוהים שוכן בתוככם. הרעיון פשוט ורבים כמובן כתבו עליו לפני. אז, במדבר, זה כנראה היה רעיון מהפכני.
והיום, אין מקדש ואין משכן. אנחנו אמורים להיות אנשים טובים, מתקדמים ונאורים, שמבינים שגם אם יש מקדש וגם אם אין, הוא לא נועד בשביל האל אלא רק בשביל צרכים פרימיטיביים שלנו. לאל אין עניין בכך. יש לו רק עניין שנהייה אנשים טובים (זו התרומה הנדרשת מכל אחד אשר יידבנו ליבו). אם נהייה כאלה - אז האל ישכון בתוכנו גם אם נחשוב שהוא קיים וגם אם לאוו.
קבלנו כאן מסר ברור- השתחררו מעבדות המקדש החומרי והתחייבו לחירות הרוח האנושית הטובה.
שמות, פרק כו' - תנו כבוד לסמלים
פרק שכל כולו הנחיות לבניית המשכן / אוהל מועד. האמת היא, שקשה היה לי למצוא עניין בפרק, אבל בכל זאת הוא העלה בי אסוציאציה מתקופת היותי מפקד יחידת תוכנה בחיל האוויר:
הימים הם ימי סוף שנות התשעים של המאה הקודמת, כאשר בועת ההייטק הייתה בשיאה והיה קשה מאוד לשכנע את אנשי היחידה להישאר בשירות כאשר ב"אזרחות" החברים שלהם חיים את ה"חלום". עשינו אז הרבה פעילויות כדי לחזק את אלה המשרתים ביחידה ולשכנע אותם שלא לעזוב. שילוב של:
- שיחות אינסוף עם המובילים שהחלטתם אם להישאר או לעזוב הייתה משמעותית ביותר לכלל החיילים והקצינים של היחידה;
- שיפור תנאי השירות – גם הפיזיים וגם הכספיים (ככל שניתן היה במסגרת הצבאית);
- הרבה הרבה הרבה שיחות ומעשים שיחברו את היחידה לציונות ולמהות השירות בצה"ל;
- וגם – שימוש בסמלים!!
החלטנו, מפקדי המשנה של היחידה ואנוכי, לגוון את צבע סיכת היחידה כך שמצטיינים יקבלו סיכה בצבע זהב. חשבתי שזה לא ממש משנה, אבל להפתעתי גיליתי איזה אפקט זה יצר, כאשר קצינים וחיילים, שזכו בסיכה בצבע זהב היו גאים בה ואפילו מילואימניקים שפרשו שנים רבות קודם להחלטה הזו, באו בדרישה לקבל סיכה מזהב, כי הם היו פעם, לפני שנים רבות, מצטיינים.
[בתמונה: סמלים בחיל האוויר... מקור התמונה: אתר צה"ל]
החלטנו גם לתת, כחלק מקבלת תפקיד ראש צוות, קלסר המכוסה בכיסוי דמוי עור, שעליו יתנוסס סמל היחידה. גם כאן הופתעתי לגלות כיצד ראשי צוותים וותיקים באו ודרשו לקבל את הקלסר ה"מהודר"... לא האמנתי, עד כמה הסמלים הקטנים האלה היו כה חשובים לאנשי ה"היי-טק".
כתבתי כבר, שהמשכן לא נועד לאלוהים, אלא לאנשים שצריכים את המימד הפיסי כחלק מהאמונה. בפרק הזה ניתנות ההנחיות המפורטות של בניית החלק הזה באמונה. זה אמנם חלק קטן ואולי לא משמעותי – אבל הוא חיוני. ואם כבר עושים אותו, אז שיהיה ברמה גבוהה ובדיוק כדי שאנשים, בלשון הרחוב, "ייתנו כבוד".
בראייה הזו, ברור מדוע כל פגיעה בסמלי המדינה גוררת בעקבותיה זעם רב מצד רבים בציבור:
- יש אמנים המשתמשים בסמלי המדינה ופוגעים בהם כחלק מאומנותם, מתוך רצון להעביר מסר באופן בוטה ופרובוקטיבי כל הניתן.
- יש גם חרדים וגם ערבים השורפים את דגלי המדינה כחלק מדרכם להבהיר שהם נגד קיומה של מדינת ישראל ונגד הציונות.
אני אישית לא רואה קדושה בסמלי המדינה. השימוש שעושים בהם קיצוניים אינה מקובלת עלי, ולצערי משמשת כגורם מתסיס בחברה הישראלית.
[בתמונה: אינני רואה קדושה בסמלי המדינה... בתמונה: דגל שהושחת. המקור: דוברות המשטרה. הצלם אינו מוזכר]
שמות, פרק כז' - נחושת או זהב?
פרק שכל כולו הנחיות לבניית המזבח שבחצר המשכן. פרק שלישי ברציפות שבו משה מקבל פרטי פרטים של הנחיות לבניית המשכן (פרק כה') האוהל והמסגרת (פרק כו') ועכשיו המזבח והחצר (פרק כז').
אם לפני כמה פרקים אמר אלוהים שאין לו כל עניין במזבח ובקרבנות, ואם כבר חייבים להקריב קרבנות, אז שהזבח יהיה באדמה, הרי שבפרק הזה יש תיאור מפורט של בניית מזבח בחצר המשכן. כנראה שמשה הבין, שחייבים לתת לעם אפשרות להקריב קרבנות.
מעניין, שבהתחלת מתן ההנחיות, יש הנחייה להשתמש בזהב, כסף ונחושת – פרק כה: ג) וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת.
בפועל – המשכן, החלק הפנימי, משתמשים בו בעיקר בזהב; האוהל והמעטפת – משתמשים עבורם בעיקר בכסף; ועבור המזבח,משתמשים בעיקר בנחושת, וכלל לא זהב. המזבח, אמנם לא באדמה, אבל לפחות הוא מורכב מהמרכיב הזול מבין השלושה.
ובכול זאת – מדוע משה מקבל את כל הפרטים האלה? מדוע נדרש אלוהים לתת תוכנית אדריכלית כה מפורטת?
הסיבה לדעתי היא, שמשה רוצה לוודא שהאנשים לא מפריזים והופכים את המשכן והמזבח לדברים מפוארים; כדי לכאורה, להאדיר את שם אלוהים. אם כבר חייבים להקים משכן ומזבח, אז שזה יהיה בפיקוח ובבקרה מדויקת כדי למנוע בזבוז ופאר מיותרים.
וההוכחה לחכמתו של משה ולהיכרותו העמוקה את עם ישראל, תגיע עוד מעט כשהעם יבנה את עגל הזהב. כשאין בקרה, כשאין פיקוח, ובייחוד כשאין עדיין באמת אמונה בלב, העם יבנה מזבח שכולו זהב. מזבח שכולו חוסר אמונה.
[לאוסף המאמרים על 'פרשת תרומה', לחצו כאן]
מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!
מאמר מאיר עיניים — ש'כויח