[בתמונה: הדמיה של מקדש שלמה, ע"פ ציורו של מכון המקדש. התמונה הועלתה על ידי Johnreve, והיא נחלת הכלל]

[לאוסף המאמרים על 'פרשת תרומה', לחצו כאן]

עודכן ב- 11 בפברואר 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

תיאור הקמת המשכן בפרשת תרומה, בספר שמות, נדון בפרקים כ"ה – מ', פרט לתיאור מעשה העגל המתואר בפרקים ל"ב – ל"ד. פרט לכך, מקדיש המקרא פרקים נוספים לתיאור המשכן בספר ויקרא ובספר במדבר. כל פרשת המשכן מתוארת בסגנון טכני ומדויק, והמספר המקראי מאמץ את דרך התיאור של הצו האלוהי וביצועו, האופייני לאפוסים של המזרח הקדום, הנמצאים בעיקר בספרות בבל וכנען [1]. תיאור דומה ומפורט של הצו האלוהי וביצועו, קיים גם בתיאור קרבן הנשיאים, בו המספר המקראי חוזר על תיאור דומה תריסר פעמים [2].

מצוות המשכן פותחת במצוות לקיחת תרומה עבור החומרים הדרושים להקמתו. תרומה זו עומדת בניגוד גמור למהלך הדברים בבניית מקדש שלמה. האווירה בבניית מקדש זה שונה לחלוטין, כדלקמן: "כ"ז וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מַס, מִכָּל-יִשְׂרָאֵל; וַיְהִי הַמַּס, שְׁלֹשִׁים אֶלֶף אִישׁ.  כח וַיִּשְׁלָחֵם לְבָנוֹנָה, עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים בַּחֹדֶשׁ חֲלִיפוֹת--חֹדֶשׁ יִהְיוּ בַלְּבָנוֹן, שְׁנַיִם חֳדָשִׁים בְּבֵיתוֹ; וַאֲדֹנִירָם, עַל-הַמַּס.  כ"ט וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף, נֹשֵׂא סַבָּל; וּשְׁמֹנִים אֶלֶף, חֹצֵב בָּהָר.  ל לְבַד מִשָּׂרֵי הַנִּצָּבִים לִשְׁלֹמֹה, אֲשֶׁר עַל-הַמְּלָאכָה, שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים, וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת--הָרֹדִים בָּעָם, הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה"[3].

למרות שיש לעובדים תנאים משופרים, חודש עבודה וחודשיים בבית, הרי בבניין שלמה אין תרומות או נדיבות לב מצד העם. הכל מוסדר על פי צווי הממלכה הישראלית, שלא מותירה מקום לוולונטריות כלשהי. רמת המסים הגבוהה בממלכת שלמה, שחלקה הופנה גם לבניית המקדש, עומדת לרועץ בזמן מאוחר יותר. כאשר בנו של שלמה, רחבעם, מנסה לבסס את שלטונו, פונים אליו נציגי העם בבקשה שיקל מעליהם את נטל המסים הכבד שהיה מנת חלקם בתקופת מלכותו של שלמה אביו. רחבעם מתייעץ עם אנשיו, ובסופו של דבר הוא מקבל את דעתם של פקידיו הצעירים, היועצים לו לא לענות בחיוב לבקשת העם, כדלקמן:

"ג וַיִּשְׁלְחוּ, וַיִּקְרְאוּ-לוֹ, ויבאו (וַיָּבֹא) יָרָבְעָם, וְכָל-קְהַל יִשְׂרָאֵל; וַיְדַבְּרוּ, אֶל-רְחַבְעָם לֵאמֹר.  ד אָבִיךָ, הִקְשָׁה אֶת-עֻלֵּנוּ; וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה, וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר-נָתַן עָלֵינוּ--וְנַעַבְדֶךָּ.  ה וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, לְכוּ-עֹד שְׁלֹשָׁה יָמִים--וְשׁוּבוּ אֵלָי; וַיֵּלְכוּ, הָעָם.  ו וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם, אֶת-הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר-הָיוּ עֹמְדִים אֶת-פְּנֵי שְׁלֹמֹה אָבִיו, בִּהְיֹתוֹ חַי, לֵאמֹר:  אֵיךְ אַתֶּם נוֹעָצִים, לְהָשִׁיב אֶת-הָעָם-הַזֶּה דָּבָר.  ז וידבר (וַיְדַבְּרוּ) אֵלָיו לֵאמֹר, אִם-הַיּוֹם תִּהְיֶה-עֶבֶד לָעָם הַזֶּה וַעֲבַדְתָּם, וַעֲנִיתָם, וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים--וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים, כָּל-הַיָּמִים.  ח וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲצַת הַזְּקֵנִים, אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ; וַיִּוָּעַץ, אֶת-הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ, אֲשֶׁר הָעֹמְדִים, לְפָנָיו.  ט וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, מָה אַתֶּם נוֹעָצִים, וְנָשִׁיב דָּבָר, אֶת-הָעָם הַזֶּה--אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלַי, לֵאמֹר, הָקֵל מִן-הָעֹל, אֲשֶׁר-נָתַן אָבִיךָ עָלֵינוּ.  י וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו, הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ לֵאמֹר, כֹּה-תֹאמַר לָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ לֵאמֹר אָבִיךָ הִכְבִּיד אֶת-עֻלֵּנוּ, וְאַתָּה הָקֵל מֵעָלֵינוּ:  כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם, קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי.  יא וְעַתָּה, אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד, וַאֲנִי, אוֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם; אָבִי, יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי, אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים"[4].

גישתו הנוקשה של רחבעם, וחוסר גמישותו ורגישותו לבקשת העם, נפלה כפרי בשל לידי יריבו הפוליטי ירבעם, שהצליח ללכד סביבו את שבטי השומרון, ובכך לפלג את הממלכה לשתי ממלכות נפרדות.

על פי הנאמר בפרשתנו להקמת המשכן נדרש כל איש מישראל, כאמור, לתרום את תרומתו בהתאם ליכולותיו הכלכליות. בין החומרים הנדרשים לבניית המשכן נמנו מתכות יקרות, אבנים טובות, בדים ואריגים מצמר שמן ועצים. לשון תרומה מוסבת במקרא בדרך כלל על מתנות לכוהנים, אבל כאן משמעה תרומה למשכנו של האל. צורת המשכן דמה לסוגי מקדשים במזרח הקדום, ויש בו שילוב של אוהל רגיל ומבנה העשוי מקרשי עץ. למשכן הייתה צמודה חצר מלבנית מאה אמה אורכה, וחמישים אמה רוחבה, בה הוצבו הכיור ומזבח העולה.

[בתמונה משמאל: מודל בית המקדש במוזיאון המבורג. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Christoph Braun. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC 0]

הניידות של המשכן, והעובדה שהיה ניתן לפרקו ולהקימו תדיר בהתאם למסעם של בני ישראל, הוביל חוקרים רבים[5] להשוואתו עם מקדשים ניידים אחרים שהיו נפוצים בעולם דאז, בדומה למשל לנהוג בקרב שבטים ערביים קדומים. תמונה זו משתנה מהקצה אל הקצה עת כובשים שבטי ישראל את ארץ כנען. או אז מקבל המשכן מקום קבוע, בשילה ובמקומות נוספים, עד בניית מקדש שלמה בירושלים.

חנוכת המשכן וכליו מתוארת בדומה לחנוכתו של מקדש שלמה, ולחנוכתם של מקדשים בעולם הקדום. בחנוכת המשכן והמקדש, עיקר הטקס מתמקד בכניסת האל כביכול למשכנו החדש. מכאן שהמשכן נועד בראש ובראשונה לצייר את שכינתו של האל המקראי בקרב עמו כדלקמן: " \לד: וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן.  לה: וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד--כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן.  לו: וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכֹל, מַסְעֵיהֶם.  ל"ז: וְאִם-לֹא יֵעָלֶה, הֶעָנָן--וְלֹא יִסְעוּ, עַד-יוֹם הֵעָלֹתוֹ.  לח: כִּי עֲנַן יְהוָה עַל-הַמִּשְׁכָּן, יוֹמָם, וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ--לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל, בְּכָל-מַסְעֵיהֶם"[6].

אחרית דבר

בניית המשכן מביאה לשיא את יחסי האל עם בני ישראל. תחילת היחסים הייתה בשליחותו של משה ואהרון אל פרעה, יציאת מצרים, מתן תורה בסיני ועתה, השראת שכינה קבועה בתוך העם. אין זה משנה כלל האם האל אכן שכן במשכן, כוונת הדברים ברורה. היחסים בינו לבין העם שודרגו לרמה של בסיס קבוע ולא על חיזיון נקודתי כפי שהיה במעמד הר סיני. המשכן על פי הסופר המקראי, מראה גם דרך בעבודת האל, שמהותה הינה התנדבות איש כפי יכולתו.

דרך זו נגוזה מהעולם כבר בבניית מקדש שלמה. או אז, נדרש העם להעלות מס כבד, ללא שיקול דעת או בחירה כלשהי. למרות שמקדש שלמה עמד על מכונו מאות שנים, הרי בסופו שלדבר, השיטה או הדרך של עבודת האל רק על פי החוק סופה להיכשל, כפי שהדבר מודגם בפילוג ממלכת שלמה בימי בנו רחבעם.

האם יש דרך ביניים בין ציות עיוור לחוק לבין עשייה וולונטרית? נדמה שכן. חז"ל ניסחו את דרך הביניים הזאת בביטוי: כופים אותו עד שיאמר רוצה אני. הוראה זו נאמרה לגבי מספר מצבים שבהם אדם התחייב לעשות אך נסוג בשעת המעשה. אם אדם, לדוגמה, נדר לתרום סכום כסף לצורכי ציבור, ובשעת המעשה, ללא נימוק הוא התחמק מביצוע התחייבותו זאת, הרי יש כוח לכפות עליו על פי האפשרויות העומדות לקהל ולבית הדין של אותו מעמד, עד שיקיים את התחייבותו.

[התרשים: 'ייצור ידע']

במעשה המשכן לא היה צורך בכך, כי כל אחד תרם כפי יכולתו. בבניין מקדש שלמה, לא היה צורך בדרך ביניים זו, כי הכל היה מוסדר באופן חוקי ומדויק.  הרציונל של חז"ל העומד מאחורי הדרך של כופין אותו עד שאומר רוצה אני, הוא שהכפייה החיצונית מביאה את האדם למקום של רצונו האמתי והמוקדם. אשר על כן, בעבודת האל יש שלוש שיטות עבודה שמתלכדות לאחד, קיום בגין חוק או ציווי, וולונטריות, ועשייה של כופין אותו, עוזרים לו להוציא מהכוח אל הפועל את רצונו הראשוני[7].

[לאוסף המאמרים על 'פרשת תרומה', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פרשת תרומה'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת תרומה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 9/2/19.

[1] עולם התנ"ך, ספר שמות, דודזון – עתי, 1998, עמוד 151.

[2] במדבר, פרק ז'.

[3] מלכים א', פרק ה', פסוקים: כ"ז – ל'.

[4] שם, פרק י"ב, פסוקים: ג' – י"א.

[5] עולם התנ"ך, ספר שמות, דודזון – עתי, 1998, עמוד 150.

[6] שמות, פרק מ', פסוקים: ל"ד – ל"ח.

[7] בנימין לאו, כפייה מרצון, התנדבות מאונס, הארץ, 27.02.2009.