[בתמונה: שמן הזית אז והיום... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Couleur לאתר Pixabay]

[לקובץ המאמרים על פרשת תְּצַוֶּה, לחצו כאן]

עודכן ב-18 בפברואר 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

בתחילה של פרשת תצווה בספר שמות, מופיע הציווי לקחת שמן זית, שישמש לחומר בעירה של נר התמיד במשכן:

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית--לַמָּאוֹר:  לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד.  כ"א בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת, יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר--לִפְנֵי יְהוָה:  חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם, מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"[1].

כאמור, המדובר כאן בשמן זית, זאת שבעולם הקדום ובעיקר במסופוטמיה השמן הנפוץ היה דווקא שמן שומשום, ובמצרים כמעט שלא גדלו עצי זית, ועוד נחזור לכך בהמשך הדברים. ראשיתה של תרבות עץ הזית בארץ ישראל ובסוריה מתוארכת לאלף הרביעי לפני הספירה. בית הבד הקדום ביותר התגלה באוגרית[2], והוא נבנה ככול הנראה במחצית השנייה של האלף השלישי לפני הספירה. ייתכן שמשם התפשט גידול עץ הזית לאזורי אסיה הקטנה יוון וארצות מערב הים התיכון[3].

באוגרית תפסו חורשות עצי הזית מקום במשק הפרטי והממשלתי כאחד. האיכרים שילמו חלק ממסי המדינה בשמן זית. חלק מהשמן יוצא למדינות שכנות מצרים ומסופוטמיה. הנקודה הדרומית ביותר בארץ ישראל שבהם נמצאו בתי בד לייצור שמן זית הייתה תל – מקנה, שבה התגלו למעלה ממאה בתי בד מהמאה האחת לפני הספירה. בתי בד מתקופת המלוכה התגלו גם בתל דן.

[בתמונה: שמן זית אז והיום... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי stevepb לאתר Pixabay]

כאמור, שמן הזית הנזכר בתחילת פרשת תצווה, יועד למאור, בדומה לממצאים מהתקופה המקראית ומהתקופה הכנענית, של מנורות עשויות חרס שהאירו את סביבתן בעזרתו של שמן הזית. במקביל, שמן זה שימש לפולחן דתי, כפי שנאמר במקרא וכפי שהיה נהוג בפולחן הטקסי באוגרית.

בשל חשיבותו הרבה של שמן הזית, הוא נמנה על המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל:" ארץ חיטה ושעורה גפן תאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש"[4],  והוא נזכר שש עשרה פעמים במקרא בשילוב הדגן והתירוש(=יין), שיחד עם השמן היוו את התוצרים החקלאיים החשובים ביותר בעולם העתיק.

הזית מופיע לראשונה במקרא בספר בראשית בסיומו של סיפור המבול: "ותבוא היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה"[5], ובספר דברים אנו מגלים כי עצי זית נטעו בארץ כנען, עוד קודם לכיבושה בידי בני ישראל:" כרמים וזיתים אשר לא נטעת"[6].

בתארו את פני הארץ, מזכיר את גידול עצי הזית באופן הבא:" מגדלים בה זיתים וגפנים ותמרים לרוב"[7], אולם בעקבות המרד הגדול ומרד בר כוכבא (135 לספירה), גידול הזיתים בארץ ישראל נפגע באופן חמור, והוא התאושש רק לאחר כמאה חמישים שנה, על פי עדותו של ר' שמעון בן יקים:" אבל עכשיו שהזיתים מצויים"[8], משמע שקודם לכן לא היו נפוצים כפי שהיה קודם שרשרת המרידות היהודית ברומאים.

היכן גידלו את עצי הזית? למרות שעץ הזית גדל במקומות רבים, הרי שחבל ארץ הגליל נחשב למקום הגידול המובהק שלהם, ולכן הוא מכונה לעיתים במקורות חז"ל כארץ הזיתים[9].

המשנה מזכירה את העיר תקוע כמקום גידול משובח של זיתים:" תקוע אלפא לשמן"[10], ובניגוד למקובל יתכן שהמדובר בעיר באזור הגליל לא הרחק ממירון[11], שהצטיין באיכות השמן המופק מעצי הזית שם.

מרכז גידול הזית בתקופה הביזנטית ובתקופה המוסלמית הקדומה, היה לאורך כל השפלה מאזור רפיח בדרום ועד מגידו בפתחת עמק יזרעאל, באזור קיסריה ובאזור השרון.

עם קום המדינה היו בגבולות המדינה (הקו הירוק) 148,000 דונם זיתי שמן בתנאי בעל, ו 1500- דונם בתנאי שלחין (רובו במגזר הערבי). בשנים הראשונות לקום המדינה הייתה עקירת זיתים נרחבת, עקב גלי העלייה הראשונים, היה צורך לפנות קרקעות לגידולים אינטנסיביים בעלי פוטנציאל הכנסה גבוה יותר. בסוף שנות ה 50 נותרו כ 95,000 דונם זיתים, והמשך השנים בעיקר בשנות השמונים של המאה שעברה, נטעו זנים חדשים של זיתי מאכל ושמן. כיום יש בישראל למעלה מ -330 אלף דונם של מטעי זיתים מסוגים שונים, המפיקים למעלה מ13 אלף טון שמן, שאינו מספק את צורכי השוק המקומי. אשר על כן, יש יבוא של שמן זית מארצות אגן הים התיכון, שאיכותו, בדרך כלל נופלת מאיכות שמן הזית הישראלי[12].

[בתמונה משמאל: שמן זית אז והיום... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Pexels לאתר Pixabay]

תהליך ההתפתחות הפרי מהחנטה ועד הבשלה - באמצע חודש פברואר מתחילה בניית התפרחות, תהליך זה נמשך כחודשיים. שלב הפריחה מתחיל בשליש האחרון של אפריל ומסתיים בחנטה בתחילת חודש מאי. לאחר החנטה מתחילה גדילת הפירות והיא נמשכת בקצב אחיד ומהיר עד לתחילת התקשות הגלעין במחצית השנייה של חודש יוני. לאורך תקופת ההתקשות של הגלעין – דהיינו עד סוף יולי או תחילת אוגוסט – חלה האטה בגדילת הפרי והן בצימוח מאחר ורוב אנרגיית העץ מופנית לבניית החומר היבש בגלעין. מחודש ספטמבר גדל הפרי באופן מואץ, וגדילתו משמעותית במיוחד סמוך להבשלה. ההבשלה נעשית בדרך כלל החל מחודש אוקטובר, ומועד המסיק נקבע סופית לאחר סיור מקצועי בשטחי הגידול של עצי הזית[13].

לזית זנים רבים, ומחלקים אותם על פי ייעודם – זני שמן, זני מאכל וזנים דו תכליתיים. התכונות המובילות והרצויות בזני שמן הם: יבול גבוה וסדיר, איכות ותכולת שמן גבוהה, פוריות טובה וסרוגיות מתונה, עץ חסון בעל צמיחה נמרצת ועמיד בתנאי אקלים קשים, עמידות העץ והפרי נגד מחלות ומזיקים, שמן מאיכות טובה ובעל טעם וביסום נעים. גודל הפרי אינו תנאי הכרחי[14].

הזנים המובלים לייצור שמן הם:

• הסורי -  זן עתיק עם תכולת שמן גבוהה, חסין ובעל עמידות בתנאים קשים. ככול הנראה מקורו בעיר צור. (אין המדובר בזן אחד בלבד, אולם מפאת קוצר היריעה לא סקרנו את כל משפחת הזית הסורי).
• נאבלי – מוצאו ככול הנראה מבית נאבללה בשפלת לוד, ועיקר תפוצתו היא במרכז הארץ. הפרי שלו גדול מהזית הסורי ומשקלו מגיע עד 3.8 גרם.
• מאליסי – זן ותיק ומקומי הנקרא כך בגלל זיתיו הקטנים. (מאליס בערבית פירושו קטן). מתאים לאזורים שחונים ומניב יבול מכובד.
• ברנע – זן שפותח בישראל, בעל איכות גבוהה, יבוליו טובים, דו תכליתי(שמן ומאכל), אחד מהזנים המובילים בישראל בתחום גידול הזית.

[בתמונה: שמן זית אז והיום... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Mareefe לאתר Pixabay]

הזנים המובילים למאכל:

• מנזנילו –הזן החשוב ביותר בארץ ובעולם. מוצאו של הזן בספרד, פרוש השם הוא תפוח קטן. מתאים לרוב צורות הכבישה. תכולת שמנו גבוהה יחסית. העץ בינוני בגודלו ומפתח נוף רחב,נושא יבולים גבוהים. מצליח בכל אזורי הארץ אך ורק בתנאי שלחין.
• מרחביה – זן מקומי, שהיה נפוץ בעיקר בקרב חקלאים יהודים עד בואו של זן המנזנילו. העץ בעל פוריות גבוהה וסדירה, ופריחתו מוקדמת.

על פי מקורות חז"ל, בעיקר משנה ותוספתא מנחות ופאה, ומקורות חיצוניים, היו קיימים באותם זמנים 16 סוגי זנים שונים של זיתים, שהחשובים בהם היו: זיתי תקועה, זיתי רגב(=עיר בעבר הירדן המזרחי), זיתי גוש חלב, וזיתי נטופה, הדורשים התייחסות מעמיקה במאמר נפרד.

אחרית דבר

שמן הזית המוזכר בפרשת תצווה היה לשם הדלקת נר התמיד במשכן. פרט כחומר גלם להפקת אור וחום, היה שמן הזית למרכיב מוביל בתזונה ובייצור של משחות וסבונים באותה תקופה. שמן זה שימש גם כחומר מוביל בטקסים דתיים שונים במזרח הקדום ועד ימינו. מפאת מרכזיותו של עץ הזית ותוצריו, הוא נכלל בשבעת המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל, ואף סימל בעת העתיקה עוצמה ועושר. בארץ ישראל גדלו זני זיתים שונים, וכאז גם כיום יש בישראל שטחי מטע גדולים של עצי זית מזנים מובילים, וישראל נחשבת בצדק למעצמה בתחום גידול זה.

[לקובץ המאמרים על פרשת תְּצַוֶּה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת תְּצַוֶּה;

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019) פרשת תְּצַוֶּה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 14/2/19.

[1] שמות, פרק כ"ז, פסוקים: כ' – כ"א.

[2] אוּגָרִית (כיום: תל ראס שמרה, שפירושו ראש השמיר) עיר נמל קדומה, על חוף הים התיכון בצפון הסהר הפורה (כמה קילומטרים צפונית לעיר לטקיה, סוריה של ימינו). שיא פריחתה של העיר היה בשנים 1450 עד 1200 לפנה"ס לערך.

[3] עולם התנ"ך, דודזון – עתי, ת"א, 1998, עמודים: 165 – 166.

[4] דברים, פרק ח', פסוק ח'.

[5] בראשית, פרק ח', פסוק י"א,

[6] דברים, פרק ו', פסוק י"א.

[7] יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים, חלק ג', פרק ג'.

[8] ירושלמי, פאה, פרק ז', הלכה א'.

[9] ראה –ספרי, דברים, פסקה שנ"ה; בבלי, נזיר, דף ל"א, עמוד ב'.

[10] מנחות, פרק ח', משנה ג'.

[11] ראה – תוספתא, שביעית, מהדורת ליברמן, פרק ז', הלכה ט"ו, בבלי, פסחים, דף נ"ג, עמוד א'.

[12] אברהם זינגר, גידול הזית, משרד החקלאות, 1985, עמוד 11 (להלן זינגר, 1985); ראובן בירגר אהוד חנוך, ענף הזית תמונת מצב, משרד החקלאות, 2009, עמודים: 25 – 26.

[13] זינגר, 1985, עמוד 101.

[14] שם, עמודים: 34 – 35.