[למקור התמונה, לחצו כאן]

הכותבת, צליל עזרא, היא בוגרת המגמה לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה (ביטחון וטרור ומזרח תיכון) במרכז הבינתחומי בהרצליה ומוסמכת בביטחון לאומי מטעם המחלקה למדע המדינה באוניברסיטת חיפה.

[ליתר מאמריה של צליל עזרא - על יחסי הגומלין בין הזרוע האזרחית לזרוע הפוליטית של חמאס - לחצו כאן]

שרשיה של חמאס נעוצים בתנועת האם שלה, האחים המוסלמים במצרים. במאמר זה אסקור את השורשים הללו שהלכו והתעבו עד שהפכה חמאס לתנועה העומדת ברשות עצמה:

תנועת האחים המוסלמים

'האחים המוסלמים' (ראו סמל משמאל) היא תנועה פוליטית, אסלאמיסטית סונית, אשר הוקמה במצרים בשנת 1928 על ידי השיח' חסן עבד אל רחמאן אל-בנא.

[בתמונה משמאל: סמלם של 'האחים המוסלמים' עם המלים “אכן הוא קוראן מכובד” (מפסוק מהקוראן) על הספר, ו־”וְהֵכַנְתֶם“ (צורת צווי, גם מהקוראן) למטה. המקור: ויקיפדיה]

יעדה של התנועה הינו: אכיפת חוק האסלאם (השָׁרִיעָה) על המערכות החברתיות, הפוליטיות והחוקתיות של העמים המוסלמים (המרכז לטכנולוגיה חינוכית; המרכז הבינתחומי הרצליה; המכון למדיניות נגד טרור). התנועה שמה לה למטרה להילחם בהשפעות המערביות הקלוקלות על החברה המוסלמית בכלל, והמצרית בפרט; להחזירה בתשובה על בסיס ההלכה האסלאמית (השריעה); ולכונן מדינה אסלאמית גדולה, בדומה לח'ליפות בימי הנביא מוחמד, שבה שימש הקוראן כחוקה (מתוך: זרקור היסטורי: דרכה של תנועת החמאס לשלטון)..

חסן (ראו תמונה משמאל) גדל במשפחה ענייה והתחנך על ברכי הקוראן, הוא נמנה עם הזרם הרפורמיסטי באסלאם, והאמין כי כדי להקים מדינת הלכה מוסלמית, יש לבצע שינוי "מלמטה למעלה" (Top-Down), על ידי פעילות חברתית מדינית עקבית, ולאורך שנים. עם תפיסה זו, הקים אל-בנא את תנועת "האחים המוסלמים", שקראה  לקירוב לבבות לאסלאם, הטפה ולימוד הדת. לשם השגת מטרות אלה הקימה התנועה מערכת ענפה של מוסדות רווחה וחינוך לכלל האוכלוסייה.

[תמונתו של חסן אל בנא משמאל היא נחלת הכלל]

במשך השנים, הפכו האחים המוסלמים לארגון עממי חזק, חצי-מחתרתי, שעיקר שורשיו במעמד הנמוך, והוא זכה לתמיכה רבה של הסטודנטים באוניברסיטאות.

האחים המוסלמים היוו אופוזיציה חריפה לרוב הממשלות המצריות. עיקר כוחם והשפעתם היו מחוץ לפרלמנט, והופגנו בהתססה ובליבוי מהומות והפגנות. הארגון הפעיל גם יחידות נוער צבאיות וכיתות חיסול מחתרתיות. לקבוצות אלה יוחס גל רציחות פוליטיות והתנגשויות, שהציף את מצרים באמצע שנות ה-40 של המאה ה-20 (למשל, רצח ראש הממשלה המצרי, מחמוד פהמי נוקראשי פאשה, בשנת 1948).

איך נוצר הקשר של התנועה המצרית "האחים המוסלמים" עם התנועה הלאומית הפלסטינית?

הקשר הראשוני בין שתי התנועות החל באוגוסט 1935, כאשר אחיו של אל-בנא נפגש בירושלים עם המופתי חאג' אמין אל-חוסייני (ראו תמונה משמאל).

[תמונתו של חאג' אמין אל חוסייני משמאל היא נחלת הכלל]

שנה אחר כך, תנועת האחים המוסלמים העניקה תמיכה חומרית למרד הערבי, שנמשך עד לשנת 1939, אך רק פעילים בודדים מקרב האחים המוסלמים לקחו במישרין חלק במאבק בתנועה הציונית ובמנדט הבריטי, כחלק ממאבקו של האסלאם הפונדמנטליסטי. אחד מהלוקחים חלק במרד הערבי היה: השייח' עז אל-דין אל- קסאם

מוצאו של אל- קסאם היה בסוריה. הוא למד במכללת אל-אזהר במצרים והושפע מערכים דומים לאלה שהשפיעו על אל-בנא. השייח' הטיף לקהל הפלסטיני, שהלך אחריו, לשוב אל הדת ולאחוז בנשק נגד השלטון הזר של הבריטים ונגד הציונים. הוא עמד בראש מחתרת מזוינת, שביצעה מעשי טרור ביהודים; והגדיר את הג'יהאד כחובה אישית (פרד' עין) החלה על כל מוסלמי. הוא הפך את מוטיב ההקרבה האישית בשם האסלאם לאות ולדוגמה..

אל- קסאם (ראו תמונה משמאל) עצמו נהרג בקרב עם המשטרה הבריטית בנובמבר 1935. ממשיכי דרכו הקימו את חבורת אל-קסאם (אח'ואן אל-קסאם), שהיו לגורם מרכזי בהסתה, שתוצאתה הייתה המרד הערבי; והיוו גוף מוביל באלימות של אותה תקופה. חמישים שנים מאוחר יותר, תהא מורשתו של עז אל-דין אל-קסאם לאבן פינה בעיצובו של חמאס כתנועה מיליטנטית, ודמותו תאומץ כמופת עבור לוחמיה, שעתידים היו לפעול בזרוע צבאית שתיקרא על שמו (מתוך: זרקור היסטורי: דרכה של תנועת החמאס לשלטון).

[תמונתו של עז א-דין אל קסאם משמאל היא נחלת הכלל]

הקשר בין האחים המוסלמים לבין הפלסטינים התהדק בתום מלחמת העולם השנייה. מאחר ואל-בנא ראה במפעל הציוני, סכנה לערביותה של פלסטין ולצביונה האסלאמי. אי לכך, בתחילת 1945 נפתחו סניפים של התנועה ברחבי הארץ, וכעבור כשנתיים עמד מספרם על 38. המאבק המשותף ביהודים ובבריטים היה לאינטרס משותף של אל בנא, ושל הפלסטינים וכך גויסו פעילים לשורות התנועה; ובמלחמת 1948, היא שלחה מה מאות מתנדבים לעזרת הפלסטינים (מתוך: זרקור היסטורי: דרכה של תנועת החמאס לשלטון).

גלגולה של חמאס, מסניף של תנועת האחים המוסלמים בגדה המערבית וברצועת עזה ועד להפיכתה לתנועה

להלן אבני הדרך, לאורך ההיסטוריה, אשר השפיעו על סניף התנועה של האחים המוסלמים בפלסטין, והביאו בסופו של תהליך להפיכתה לתנועה בשמה המוכר כיום 'חמאס':

עם תום מלחמת 1948 והקמת מדינת ישראל, יותר ממחצית מהתושבים הערבים (כ- 750-700 אלף) איבדו את אדמותיהם ובתיהם, בין אם ברחו או גורשו, והפכו לפליטים (נכבה). נוצר נתק טריטוריאלי בין רצועת עזה והגדה המערבית, מאחר והרצועה הייתה נתונה תחת שלטון מצרי, בעוד הגדה סופחה בשנת 1950, באופן פורמלי, לממלכת ירדן. בין שתי היחידות הללו נוצר נתק פיזי ותרבותי, אשר השתקף בעשרים השנים הבאות באופי ובדפוסי התפתחות שונים זה מזה, בשתי שלוחותיה של תנועת האחים המוסלמים בפלסטין.

האחים המוסלמים בגדה היו בעלי מעמד חוקי בירדן, ואף השתלבו במערכות הבחירות לפרלמנט כמפלגה פוליטית. המלך חוסיין ראה בהם בעלי ברית לגיטימיים נגד ניסיונות החתרנות של נשיא מצרים, ג'מאל עבד אל-נאצר (ראו תמונה משמאל), והשתמש בהם כאמצעי לחיזוק משטרו, דבר אשר אפשר לתנועה לבנות בשקט ובאטיות את מוסדותיה, כחלק מהאסטרטגיה ארוכת הטווח של הכשרת הלבבות והחזרתה בתשובה של החברה.

[בתמונה משמאל: נשיא מצרים, ג'מאל עבד אל נאצר, שהפך לאויבם המיתולוגי של האחים המוסלמים]

לעומת זאת, מעמדם של האחים המוסלמים ברצועת עזה הוצא מחוץ לחוק, בשל התנקשויות שביצעו נגד ראשי המשטר במצרים בתחילת 1948. בפברואר 1949, השלטון במצרים חיסל את מנהיג התנועה חסן אל-בנא, ורבים מפעיליה היו נתונים במאסר, עד הדחת המשטר המלוכני על ידי עליית כת הקצינים החופשיים לשלטון במצרים ביולי 1952. השלטון החדש אפשר להם לחדש את פעילותם, אך ב-1954, התנועה שוב הוצאה מחוץ לחוק על שניסתה להתנקש בחיי הנשיא נאצר, ובעקבות כך הוכרזה מלחמת חרמה על פעיליה במצרים וברצועה. התנועה איבדה מכוחה ומחבריה שעזבו אותה בהמשך, לטובת ארגון הפת"ח, שנוסד מספר שנים אחר-כך בכווית. לשורותיה של תנועת האחים המוסלמים ב'פלסטין', הצטרף אז, אחמד יאסין, בחור צעיר שעתיד היה לשקם, לבסס ולחזק את התנועה ולהנסיקה מעלה.

במלחמת סיני באוקטובר 1956 כבש צה"ל את הרצועה, ובמשך ארבעה חודשים היו תושביה תחת מנהל ישראלי. האחים המוסלמים ארגנו הפגנות אלימות נגד ישראל, והתעמתו עם כוחות הביטחון שלה; דבר אשר גרם להם לצבור פופולריות בקרב הציבור העזתי, אך התנועה חזרה להידחק לשולי החברה העזתית בעקבות החזרת הרצועה למצרים ועליית מעמדו של יריבה נאצר בעולם הערבי, עקב מיתוגו כמי שניצח את האימפריאליזם המערבי בשם הלאומיות.

[מבצע סיני אפשר לאחים המוסלמים לצבור פופולריות בקרב הציבור העזתי. בתמונה: הרמטכ"ל משה דיין סוקר מסדר של חטיבה 9 שהגיעה לשארם א-שייח', בסיומה של מלחמת סיני. לצידו מפקד פיקוד הדרום אסף שמחוני, ומפקד החטיבה אברהם יפה. מקור התמונה: דובר צה"ל]

בשנים 1965-1966 נחשפה במצרים מחתרת צבאית שהקימה התנועה בכוונה לבצע הפיכה אלימה, להדיח את משטר נאצר ולכונן מדינת הלכה. כתגובה, השלטון המצרי הוציא להורג את מנהיגה במצריים - סייד קוטב וכלא את כל חברי התנועה במצרים ובעזה וביניהם את יאסין.

למלחמת ששת הימים, ביוני 1967 היו השלכות חיוביות על התנועה, ושיפרו את התנאים עבורה מכמה סיבות:

• הסיבה הראשונה הינה איחוד הרצועה והגדה תחת שלטון אחד - שלטון ישראלי. הדבר שיחק לטובת תנועת האחים המוסלמים בשטחים, וגרם לתפנית בעיקר עבור השלוחה בעזה, כיוון שלאחר שני עשורים של נתק, תנועת האחים המוסלמים בשני האזורים התארגנה תחת קורת גג אחת.
• הסיבה השנייה: אויבם הגדול נאצר הובס ואיבד את השליטה על הרצועה; ובכך, פעילי התנועה ברצועה, השתחררו מאימת רדיפתו, שלה היו נתונים, באופן רצוף, מאמצע שנות החמישים של המאה הקודמת.
• הסיבה השלישית נעוצה בעובדה שהשלטון הישראלי, בניגוד לשלטון המצרי, לא הגבילם, והעניק לחברי התנועה חופש פעולה.
• הסיבה הרביעית נובעת מכך שהפאן-ערביות והלאומיות החילונית נחלו תבוסה מול ישראל, מה שגרם לתבוסתם הרעיונית בקרב הציבור הפלסטיני; ולשיבה הדרגתית של החברה הפלסטינית לאסלאם.

[פרדוקס: דווקא מלחמת ששת הימים מינפה את תנועת האחים המוסלמים... בתמונה: חיילי צה"ל ושבויים מצריים באל עריש (צילום: טל שבתאי, לע"מ)]

הכיבוש הישראלי היה גורם מגבש, והצגתו כפלישה זרה, תוך שימוש ברעיונות דתיים הלקוחים מהאסלאם, שימש כלי גיוס יעיל בידי התנועה. יש לציין, כי האחים המוסלמים ב"פלסטין" העדיפו לפעול להחזרת האוכלוסייה המקומית בתשובה ולחינוך הדור הצעיר, כשלב אסטרטגי מקדים למאבק אלים. זאת לעומת תנועת האחים המוסלמים שפעלה בירדן, אשר הקימה בסיסים ואנשיה נלחמו בישראל בגזרת הבקעה, בין השנים 1970-1968.

אחמד יאסין (ראו תמונה משמאל) הפך בשנת 1968 למנהיג התנועה ברצועה, ופעל לגיבוש קבוצת אנשים בעלי נאמנות גבוהה שהלכו אחריו. ביניהם: אברהים אל-יאזורי, סייד אבו-מסאמח, מוחמד טהא, חליל אל-קוקא, מוחמד שמעה ועבד אל-פתאח דוחאן, שפעלו תחתיו; ולימים, ייסדו עמו את החמאס.

[בתמונה משמאל: אחמד יאסין ב- 2004. אנחנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

"הקמת המוג'מע האסלאמי (המרכז האסלאמי) בשנת 1973 על-ידי יאסין ותומכיו, סימנה את ראשית התמסדותה של תנועת האחים המוסלמים בשטחים, ואת חשיפתה בגלוי לציבור המקומי. גוף זה שהגדיר עצמו כאגודה דתית-חברתית, צמח לכדי ארגון מסועף ששם לו למטרה לעצב את החברה הפלסטינית ברוח האסלאם, לספק את צרכיה בכל תחומי החיים ולהעמיד חלופה מעשית לזרם הלאומי בהנהגת אש"ף. הארגון הלך והתפשט ברצועה, הביא לבנייה מואצת של מסגדים והרחיב את מערך השירותים שלו בהתמדה. בנוסף, משך המוג'מע פלסטינים בוגרי האוניברסיטאות במצרים, ירדן וסעודיה, ששבו לעזה עם תפיסת עולם מוצקה ברוח האחים המוסלמים והיו נכונים להירתם לטובת החברה. ביניהם אברהים אל-מקאדמה, אסמעיל אבו-שנב, מחמוד אל-זהאר, עבד אל-עזיז רנתיסי, אחמד בחר ורבים אחרים, אשר עתידים היו להוות, הן בגדה והן ברצועה, את עמוד השדרה של תנועת החמאס" (מתוך: זרקור היסטורי: דרכה של תנועת החמאס לשלטון).

בין השנים 1981-1979 התרחשו מספר אירועים בעולם, שהשפיעו עמוקות על המזרח התיכון בכלל, ועל האסלאם הפוליטי, בפרט והם:

• מהפכת ח'ומייני באירן;
• הפלישה הסובייטית לאפגניסטן;
• רצח הנשיא סאדאת במצרים על-ידי קנאים פונדמנטליסטים;
• לצד מרידת האחים המוסלמים במשטר הבעת' בסוריה בתחילת 1981.

אירועים אלו היוו שיאים בהתעוררות האסלאם הפונדמנטליסטי, אשר סבר כי יש לנקות את החברה הערבית מאידאולוגיות סוטות וממנהיגים שסרו מהאסלאם. אירועים אלו נתפסו כמבשרים על מימושו הקרוב של חזון המדינה האסלאמית; וגרמו לפעילי התנועה לחשוב כי הגיעה העת להתחיל ולהשתלט על הזירה הציבורית, תוך כרסום בכוחו של אש"ף. אנשיה השתלבו במערכות הבחירות לאיגודים מקצועיים ולמועצות הסטודנטים, והחלו באלימות גלויה נגד נציגיו של הזרם הלאומי ברצועה. שיאה של פעילות זו, באותה תקופה, הייתה בהשתלטותם על האוניברסיטה האסלאמית בעזה והפיכתה למעוז הארגון.

מלחמת שלום הגליל ב-1982, שיחקה לטובתה של התנועה, מאחר ופגעה אנושות ביריבתה - אש"ף, ותוצאתה הייתה הרס התשתית של אש"ף בלבנון, והגליית הנהגתו לתוניס הרחוקה. בסרטון למטה: פינוי יאסר ערפאת ואנשי אש"פ מבירות, דרך הים:

בנוסף, החלה גם התעוררות אסלאמית בקרב פלסטינים שחיו במדינות המערב, אשר ניסו להפוך את המאבק הלאומי פלסטיני למאבק דתי תרבותי גלובלי, שבו פלסטין שימשה כראש חץ. לצורך כך, הקימו עמותות צדקה ואגודות פוליטיות, אשר התפתחו לתשתית לוגיסטית ענפה מחוץ לשטחים שתמכה בתנועה; ולימים שימשו מודל לתנועת החמאס, הן בפן החומרי והן בפן הניהולי.

התנועה שמה לה למטרה להחליף את אש"ף כנושאת הדגל במאבק בישראל. לכן, היא התחרתה עם אש"ף ועם הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני (להלן: גא"פ) על ליבו של הציבור הפלסטיני. כנגזרת של תחרות זו היו שני זרזים אשר הביאו את התנועה להקים מנגנונים צבאיים:

• האחד - קריסת אש"ף בלבנון;
• והשני - ייסוד הג'יהאד האסלאמי ברצועה, שדגל בעימות מזוין עם ישראל, כשלב ראשוני, לפני החזרת האוכלוסייה לחיק האסלאם.

ב- 1983 הוקם מנגנון צבאי וב-1986 הוקם מנגנון ביטחון. מנגנונים אלו היוו את הבסיס, שעליו תצמח הזרוע הצבאית של החמאס בתחילת שנות התשעים, בדמותם של גדודי עז אל-דין אל- קסאם (ראו סמל משמאל).

[בתמונה משמאל: סמלם של גדודי עז א-דין אל-קסאם. המקור: ויקיפדיה]

בשל אותה תחרות של התנועה מול אש"ף ומול הגא"פ, העמיד פרוץ האינתיפאדה הראשונה, ב-9 בדצמבר 1987, את התנועה בפני דילמה: האם להיענות ללחץ הציבור הפלסטיני שתמך בעימות מזוין, ולפתוח במאבק אלים נגד ישראל; או  להמשיך בהכשרת הלבבות ובבניית מוסדות החברה האסלאמית, על חשבון הסיכון לאבדן תמיכת הציבור הפלסטיני.

בפגישה שנערכה בביתו של אחמד יאסין ב-10  בדצמבר - וכללה את: צלאח שחאדה, עבד אל-עזיז רנתיסי, מוחמד שמעה, איברהים אל-יאזורי, עיסא אל-נשאר ועבד אל-פתאח דוחאן - הוחלט לבחור באפשרות הראשונה של מאבק אלים בישראל והקמת חמאס. הם קבעו את מטרותיה: שחרור פלסטין מהים עד הנהר והקמת מדינה אסלאמית גדולה, ששחרורה המלא של פלסטין הוגדר כתנאי הכרחי להגשמתו. בנוסף קבעו כי המאבק המזוין הוא כלי להשגתה. בדרך זו ביקשו האחים המוסלמים בפלסטין, לגשר על הפער שבין הלאומיות הפלסטינית המבדלת, לבין העיקרון הפאן אסלאמי המאחד את כלל המוסלמים.

תנועת החמאס התבססה על תשתית הפעילים של המוג'מע האסלאמי, והשתמשה במסגדים הרבים שעמדו לרשותה ככלי יעיל לגיוס פעילים לשורותיה. ג'מיל חמאמי, חאמד ביתאווי וסעיד בלאל סייעו להקים סניף של התנועה גם בגדה המערבית ב-1988.  כוחה של התנועה התרחב במהירות. נהייתה תחרות על דעת הקהל הפלסטיני בין חמאס שייצג את הזרם האסלאמי, לבין המפקדה הלאומית המאוחדת (מל"מ) של האינתיפאדה, שייצגה את הזרם הלאומי וכללה את  הפת"ח, החזית העממית והחזית הדמוקרטית. נקודת ציון חשובה בתחרות זו הייתה פרסומה של אמנת החמאס כמצע האידאולוגי של התנועה, והצגת אג'נדה ברורה חליפית לאמנה הפלסטינית של אש"ף. בכך קראה חמאס תיגר על מעמדו של אש"ף כנציג הבלעדי של הפלסטינים מאז הקמתו (מתוך: זרקור היסטורי: דרכה של תנועת החמאס לשלטון).

[ליתר מאמריה של צליל עזרא - על יחסי הגומלין בין הזרוע האזרחית לזרוע הפוליטית של חמאס - לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• אתר מרכז מידע למודיעין ולטרור (יוני 2008). זרקור הסטורי: דרכה של תנועת החמאס לשלטון.