[בתמונה: פעילות קיץ עם ילדי עזה. למקור התמונה, לחצו כאן]
הכותבת, צליל עזרא, היא בוגרת המגמה לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה (ביטחון וטרור ומזרח תיכון) במרכז הבינתחומי בהרצליה ומוסמכת בביטחון לאומי מטעם המחלקה למדע המדינה באוניברסיטת חיפה.
[ליתר מאמריה של צליל עזרא - על יחסי הגומלין בין הזרוע האזרחית לזרוע הפוליטית של חמאס - לחצו כאן]
מהו מערך הדעווה?
"דעווה" הוא שם כולל לפעילות אסלאמית של צדקה, סיוע סוציאלי, חינוך וכלל הפעולות בקרב האוכלוסייה האזרחית, שמטרתן להכשיר לבבות ולקרב את הציבור למטרות התנועה והאסלאם. המשמעות המילולית של המושג הינה "קריאה", או "הטפה", בהקשר המוסלמי הכוונה היא קריאה לאמונה באללה.
מערכת הדעווה הינה כלי מרכזי בפעילות האחים המוסלמים, ומטרתה להפיץ את תורת הארגון והאסלאם בקרב האוכלוסייה, ולקרב את הציבור לאג'נדה של התנועה. הדעווה יוצרת אינדוקטרינציה, שמספקת את התמיכה העממית לה התנועה זקוקה. התהליך הוא תהליך הדרגתי של שינוי חברתי, שבסופו נמצאת השאיפה להקמת מדינה אסלאמית.
תנועת חמאס, בדומה לתנועת האם, האחים המוסלמים, עשתה שימוש נרחב בדעווה כדי לקדם את מטרותיה. כך הוקמו תשתיות חברתיות במגוון תחומים אזרחיים, שתפקידם, היה למעשה, הפצת רוח ותורת התנועה בציבור. התשתיות האזרחיות שהוקמו התבססו על פעילות תנועת האחים המוסלמים בשנים שקדמו להקמת חמאס ב-1987.
[למאמר: חמאס - זהות ושרשים, לחצו כאן]
מנגנון הדעווה כולל רשת רחבה מאוד אשר מספקת:
- תמיכה באוכלוסיות חלשות- רשת רחבה של ארגוני צדקה, המעניקים סיוע כלכלי.
- אינדוקטרינציה- שירותי חינוך הנחלת המשנה, האמונה והאידאולוגיה דרך ערוצי הסברה. ארגון חמאס מעביר שיעורי אינדוקטרינציה של התקרבות לדת ("הכשרת הלבבות").
- שירותי דת- אשר ניתנים במסגדים. וכן התנועה מפעילה מכללות דתיות.
בכך גורמת התנועה לחיזוק הלגיטימציה הפוליטית באמצעות הזרוע האזרחית על ידי: קהילות מוסלמיות ברחבי העולם, קרנות צדקה, אתרי אינטרנט, תכניות טלוויזיה עיתונים ( לדוגמה עיתון פלסטין), אוניברסיטאות, גני ילדים, מרפאות, מועדוני ספורט, מסגדים, אגודות צדקה, פרויקטים דקלרטיביים וכו'.
התפתחות מנגנון הדעווה כחלק מתנועת האחים המוסלמים ברצועת עזה ובגדה
בשלב הראשון, עד שנת 1967, תנועת האחים המוסלמים התבססה ברצועת עזה באמצעות מערכת הדעווה. כאמור, הסניף הראשון באזור הוקם בירושלים ב-1945. לפעילות היה אופי חברתי וקהילתי בלבד, בשונה מאופייה האלים של תנועת האם במצרים. (משעל וסלע, מתוך שקד 2008). הפעילות בגדה המערבית המשיכה לאחר הקמת מדינת ישראל וסיום מלחמת העצמאות, ואף קיבלה את ברכתו של חוסיין מלך ירדן.
האחים המוסלמים הרחיבו את פעילותם בגדה לעשרות סניפים, שפעלו בקרב הציבור במסגרות לא פורמליות וללא הקמתן של תשתיות קהילתיות כמו במקומות אחרים. שאבי ושקד טוענים שזו הסיבה לכך שהתנועה לא הצליחה להתבסס בגדה בצורה טובה כמו בעזה. המצב בעזה היה שונה מהמצב בגדה המערבית, והיחס לתנועה תאם ליחס שקיבלה התנועה במצרים. אם בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת, התנועה הצליחה להתבסס ולהפעיל את מוסדותיה בצורת מסגדים ובתי ספר, הרי שבזמן שלטון נאצר עברה התנועה לפעילות מחתרתית, וזאת בשל האיבה שרחש הנשיא לתנועה ולאנשיה.
כמו כן, סטודנטים מעזה שלמדו במצרים, וביניהם אחמד יאסין היו חברים בתנועת אחים המוסלמים (שאבי ושקד, מתוך: שקד 2008).
[נשיא מצרים לשעבר, ג'מאל עבד-אל נאצר: אילץ את האחים המוסלמים לרדת למחתרת... למקור התמונה, לחצו כאן]
בשלב השני, שנות השישים ותחילת שנות השבעים של המאה הקודמת, תנועת האחים המוסלמים של הפלסטינים נחלשת, ולאחר מכן מתעוררת מחדש באמצעות מנגנון הדעווה והקמת התשתית המוסדית של מנגנון זה. בשנים הללו תנועת האחים המוסלמים בעזה נחלשה בעקבות רעיונות לאומיים שהציפו את הפלסטינים (זילברמן 1996). עיקר פעילותה התמקד במחנה הפליטים "שאטי" בצפון הרצועה. בסיוע תרומות שקיבל, הקים השייח' יאסין מסגד, ובסמוך לו מגרש כדורגל. כך יצר מוקד למפגשים חברתיים, שהיה מבוסס על המרכזים הקהילתיים של תנועת האחים המוסלמים במצרים. הייתה זו סנונית ראשונה להקמה של מרכזים נוספים רבים ברצועה לפי אותו מודל (שאבי ושקד מתוך: שקד 2008).
השייח' יאסין (ראו תמונה למטה) החליט לשים את מרכז הכובד של הפעילות על הדעווה, לאחר שקיבל לידיו את השליטה על התנועה ברצועת עזה. בשנים הבאות הקימו האחים המוסלמים ברצועה מסגדים רבים ולצידם מוסדות חברתיים, בהם התבצעו פעילויות החינוך, לימודי הדת וחוגים שונים (שאבי ושקד מתוך: שקד 2008). רצועת עזה חולקה לחמישה אזורים, בכל אזור תאים של התנועה, בהם פעלו שלושה אנשים. לאחר מלחמת ששת הימים הופץ המנגנון גם לגדה המערבית, והשייח' יאסין ובכירים נוספים בתנועה יצאו למסעות הטפה בגליל ובגדה (משעל וסלע, מתוך: שקד 2008). המבנה הארגוני שיצר השייח' יאסין משמש את מנגנון הדעווה עד ימינו אנו.
[בתמונה: השיח אחמד יאסין. למקור התמונה, לחצו כאן]
השייח' יאסין הקים את האגודה האסלאמית ("אלג'מעה אלאסלאמיה") בשנות ה-70, שהפעילה מוקדי חינוך וצדקה בקרב האוכלוסייה המוסלמית, לכאורה ללא קשר לתנועת האחים המוסלמים. האגודה פעלה ברחבי רצועת עזה ובגדה המערבית. אגודה זו הקימה ב-1973 את המרכז האסלאמי ("אלמג'מועה אלאסלאמיה"). היה זה מסגד גדול בעזה, שהפך במהרה למטה הארגון, ממנו ניצח השייח' יאסין על הפעילות ברצועה. מטרת המרכז הייתה להוות תחליף דתי וחברתי שיתחרה גם בשירותים לאוכלוסייה אותם סיפק אש"ף, וגם יתחרה, כמובן, באידאולוגיה הלאומית של תנועת הפת"ח (אביעד, מתוך שקד 2008). כמו כן, מטרה נוספת של המרכז הייתה להשיב את מרכזיות המסגד לחיי המוסלמים (שאבי ושקד מתוך: שקד 2008).
הפעילות במרכז האסלאמי נועדה לסייע בעיצוב החברה הפלסטינית, תוך מבט לעתיד. האופי הדתי של הפעילות נבע מהצורך להתמודד עם הרוח המערבית שחדרה לחברה, וכללה סממנים חילוניים ומודרניים כגון פורנוגרפיה וצריכת אלכוהול. כמו כן, נעשתה במרכז פעילות של החזרה בתשובה אשר התמקדה בחסרי ההשכלה בחברה, ילדים ומבוגרים כאחד, שלמדו קוראן וחד'ית' במרכז האסלאמי. המצווה המרכזית אותה למדו הייתה ה"זכאה"- צדקה (משעל וסלע, מתוך: שקד 2008). בנוסף בנו מסגדים אשר העניקו שירותים כגון רווחה וחינוך אסלאמי, שסובסדו על ידי האגודה. יש לציין כי ישראל ידעה על הקמת המסגדים, אך למעשה העלימה עין מהנעשה בהם. כך צברה תנועת חמאס המתהווה כוח פוליטי בקרב האוכלוסייה. למעשה, כמות המסגדים הכפילה את עצמה, מ-77 מסגדים, ערב מלחמת ששת הימים, ועד ל-150 מסגדים בשנת 1987. הרוב המכריע של המסגדים נשלט על ידי האגודה ולא על ידי הוואקף, כפי שנהוג (שם).
המרכז הקים מוסדות נוספים שהתחרו עם המוסדות של אש"ף, וביניהם אגודות נוער, ספריות, מוקדים רפואיים ועוד. המוסד החשוב מכולם היה שירות הסעד, שנתן שירות למשפחות ברצועה, ובעיקר במחנות הפליטים.
המבנה הארגוני של המרכז האסלאמי כלל חלוקה לוועדות בנושאי הדרכה, חברה, חינוך צדקה ורפואה. כך, ועדת ההכוונה וההדרכה הייתה אחראית על הנושאים הדתיים ובראשה עמדו חכמי דת, בעוד שהועדה החברתית עסקה בסיוע לחלשים ובהקמת תאטרון שהעלה הצגות שהיו בפיקוח אישי של השייח' יאסין. הועדה החברתית עסקה גם בהכשרת נשים למקצועות ביתיים וכן בחינוכן לשמירה על צניעות. בהמשך הוקמה ברוח זו גם האגודה לצעירות מוסלמיות ("ג'מעאת אלשבאת אלמוסלמאת").
[בתמונה משמאל: פעילות קיץ עם ילדי עזה. למקור התמונה, לחצו כאן]
תפקידה של ועדת החינוך היה פיקוח על מוסדות החינוך בכל הגילאים, כולל הלימודים הגבוהים. בשנים הראשונות, הלימודים במרכז האסלאמי עסקו בשיעורי עזר בלבד, ורק בהמשך נוסדו בתי ספר ברוח האסלאם. ועדה זו העניקה מלגות לימודים לנזקקים, גם ללימודים במצרים ובסעודיה. המרכז הפעיל מערכי הסעות בחינם לטובת תלמידים שלא יכלו להרשות לעצמם להגיע למרכז, שם הפעיל גם חוגים שונים, מריקוד ועד לאומנויות לחימה (שאבי ושקד, מתוך: שקד 2008).
ועדת הצדקה עסקה בגיוס תרומות ברצועה ובעולם, ובתרומה לנזקקים בקהילה.
הוועדה הרפואית פיקחה על מרפאה מטעם המרכז, והפעילה שירותים רפואיים נוספים כגון בית יולדות, קופת חולים, מתן תרופות לנזקקים ואף בנק דם מקומי.
וועדת הספורט הקימה קבוצות בענפי הספורט השונים, וארגנה תחרויות וטיולים מטעם המרכז.
הועדה האחרונה היא ועדת הסולחה, שתפקידה היה יישוב סכסוכים בניצוחו של השייח' יאסין (שאבי ושקד, מתוך: שקד 2008). מערכת הגישור של הוועדה הייתה מבוקשת בקרב הציבור מאחר ונחשבה להוגנת יותר כלפי החלשים, זאת לעומת הגישור המסורתי שפעל לטובת המשפחות החזקות (משעל וסלע, מתוך: שקד 2008).
בהמשך, בשנת 1974 הקימה תנועת האחים המוסלמים בירושלים את אגודת הצעירים המוסלמים ("ג'אמעת אלשובאן אלמוסלימין"), שעסקה בפעילות חברתית-חינוכית בגדה המערבית, אך משום שנשארה אליטיסטית באופייה, הצלחתה הייתה נמוכה יותר בקרב אוכלוסיית הגדה. (משעל וסלע 1999, שבי ושקד 1994).
במהלך שש שנים בלבד, מ-1981 ועד לפרוץ האינתיפאדה, גייסה ה"מג'מועה" כ-11,700 חברים רשומים, אך מספר התומכים בה היה גדול בהרבה ממספר זה (משעל וסלע מתוך: שקד 2008). שנים אלה היוו את תחילת הטמעתה של התנועה בקרב הציבור, והתשתית שנבנתה במהלך שנים אלו, שימשה לאחר מכן כבסיס לפעילות אלימה ולפעילות הדעווה של חמאס, עד לימינו אנו.
בשלב השלישי, בסוף שנות השבעים ובשנות השמונים היו אלה שנות הצמיחה של התנועה ברצות עזה, כתוצאה ממספר גורמים: המהפכה האיראנית שהתרחשה ב-1979, היחלשותו של אש"ף והמצב הכלכלי הקשה. המצב הכלכלי הקשה פוגע באוכלוסייה החלשה ממילא, והאחים המוסלמים מנצלים את הואקום שהשאיר אש"ף. למרות הבטחות לצדק חברתי מצידו של אש"ף, לא נראה שינוי כלשהו בשטח. למעשה, האחים המוסלמים חרטו את הצדק החברתי על דגלם. כך העבירו תקציבים לעניים על חשבון בניית מוסדות שונים, והראו לציבור כי בחיק הדת והתנועה מצבם יהיה טוב יותר (שאבי ושקד מתוך: שקד 2008).
ב-1985 הציגו האחים המוסלמים רעיון חדש לאוכלוסיה, והוא רעיון המדינה הפלסטינית, ושבעקבותיה, בהמשך, תקום המדינה המוסלמית הגדולה. כך, בהמשך לתמיכה הכלכלית והחברתית, החל הארגון לדבר אל העם גם בשפה של רעיונות לאומיים (זילברמן, בתוך: שקד 2008). רעיון המדינה הפלסטינית נתפס בקרב האוכלוסייה בקלות יחסית, בשל היותו רעיון דתי בעיקרו. רוב אוכלוסיית עזה (69%) הוגדרו אז כדתיים, או דתיים מאוד.
כך, גם תחילתן של פעולות אלימות בעלות אופי דתי, התקבל בהבנה בקרב הציבור. בינואר 1980 שרפה המג'מועה משרד של הסהר האדום, ובמקרים אחרים הותקפו נשים על ידי משמרות צניעות, או שבוצעו תקיפות כנגד מועדונים (שאבי ושקד, בתוך: שקד 2008).
[בתמונה: הרצאה בנושא 'צניעות' במזרח עזה]
במקביל להשתלטות על המוקדים הדתיים ומוסדות הרווחה, דאג השייח' יאסין להיכנס גם לאיגודים המקצועיים ברצועה. הוא הורה לאנשי התנועה להיכנס לאיגודים הפלסטיניים המקצועיים, כל אחד בתחומו: רופאים, מהנדסים וכדו' (שאבי ושקד מתוך: שקד 2008). המג'מועה פנתה, לא רק לעובדים מקצועיים, אלא גם לסטודנטים בתחילת דרכם. לרכישת הלבבות באוכלוסייה זו, היו כמה שיטות וביניהן היו הצעות לעבודה, מתן מלגות או השתלטות מעשית על המוסדות האקדמיים וארגוני הסטודנטים עצמם. גולת הכותרת של 'מבצע' זה הייתה ההשתלטות על אוניברסיטת א-זהר בעזה, בשנת 1983.
המגמ'ועה שינתה את תכנית הלימודים כך שתעסוק בתכנים מוסלמיים, וזאת כדי לתמוך בחזון ההתנתקות מהמערב. מהלך ההשתלטות על מוסד זה הפך אותו למוקד הפעילות החדש של המרכז האסלאמי ברצועה, ובהמשך יצאו ממוסד זה, ראשוני אנשי החמאס כמו רנטיסי, או מחמוד א-זהר (שאבי ושקד, 1994; משעל וסלע 1999).
ההשתלטות על מכללת "א-זהר", שהיה המוסד האקדמי היחידי ברצועה, הייתה משמעותית להשתלטות של חמאס על רצועת עזה בכלל (זילברמן 1996 מתוך: שקד 2008). 
[בתמונה: סגל מכללת א-זהאר. למקור התמונה, לחצו כאן]
להלן מספר סעיפים באמנה המציגים את מחויבות התנועה להכשרת הלבבות ולדאגה לקהילה:
סעיף 10 של האמנה קובע כי תנועת החמאס היא משענם של המדוכאים, המסכנים והעניים, וסעיף 16 מזכיר את חובת החינוך לדורות הצעירים, ובכללה לימוד הקוראן והסונה, וכן לימודי היסטוריה ומורשת מוסלמיים לצד הכרת האויב.
אמנת התנועה אינה מתעלמת מחינוך הנשים, וקובעת בסעיף 18 את עקרונות החינוך לנשים וביניהם הכשרתן לעשייה מוסלמית, הבאת ילדים לעולם וחינוכם על פי ערכי האסלאם ו"ההתנגדות" לצד לימודיים מעשיים של משק בית.
סעיף 19 לאמנה מלמד על חשיבותה של מלחמת התרבות של חמאס, שתיעשה דרך הפצת ערכי האסלאם יחד עם מחיקתה של ה"ג'אהליה" שכוונה בעיקרה לתרבות הגוף.
חשיבות ההזדהות החברתית מוזכרת בסעיף 20 ככלי לעמידה איתנה מול האויב, וסעיף 21 מלמד על החובה לעזור לנזקקים באשר הם, ועל חובתם של אנשי החמאס להכיר בטובת הציבור (אמנת החמאס).
המאבק וההתנגדות עמדו לא פעם מול הצורך לדאוג לאוכלוסייה, וניגוד זה הינו חלק בלתי נפרד מעולמה של תנועת החמאס. המאבק הוא צורך וכוח מניע, ומהווה חלק מתפיסת העולם הקיצונית של התנועה, שמחזיקה בעקרונות של מלחמה יחד עם היותה של התנועה גוף חברתי, השואב את כוחו מהחברה בה הוא חי. מתח זה בין עקרונות התנועה חייב אותה לא פעם לקבל פשרות מסוימות והתאמות לסדר היום הציבורי ברצועת עזה (משעל וסלע 1999). כך מרשה לעצמה התנועה להתנגד בגלוי לסדר הקיים ומשחקת למעשה משחק כפול כדי להשיג את מטרותיה יחד עם דאגה לחבריה.
דוגמאות ליכולתה של חמאס להתפשר למרות הניגוד לעקרונותיה, אפשר למצוא בהסכמה ל"הודנה" (הפסקת אש עד 10 שנים) עם ישראל, או כניסה לממשל פלסטיני משותף יחד עם אויבתה ההיסטורית פת"ח (משעל וסלע מתוך: שקד 2008).
גישה זו מלמדת על הדואליות בה חיה תנועת חמאס, ועל מרכזיותם של שורשי הדעווה יחד עם עוצמתה של דרך ההתנגדות האלימה.
[בתמונה: דואליות. מחנה נוער בקיץ מצד אחד ואימוני נשק במחנה מצד שני. למקור התמונה לחצו כאן]
תת הפרק הבא יעסוק במערכת הדעווה של תנועת חמאס לאחר הקמתה.
מערכת ה'דעווה' לאחר הקמת החמאס
לאחר הכנה ארוכת שנים, ב-1987 הוקמה לבסוף תנועת חמאס בעזה (ושנה לאחר מכן בגדה) כאשר המבנה הארגוני שלה התבסס על המערכת הקיימת של תנועת האחים המוסלמים (אביעד מתוך: שקד 2008).
בראשית דרכה של תנועת החמאס, מנגנון המרכז האסלאמי היה מחולק לשבעה מחוזות בגדה ולחמישה מחוזות בעזה, כאשר כל אזור מחולק לאזורי משנה, שחולקו ליחידות מקומיות (כפרים ו/או שכונות). בראש כל יחידה מקומית עמד מפקח שהיה אחראי לשניים עד ארבעה תאים (משעל וסלע מתוך שקד 2008). בכל אזור קיימות ועדות משנה שנמצאות תחת אחריותו של ראש אזור ותחת אחריותו של האחראי הפונקציונלי (אביעד מתוך: שקד 2008).
המג'מועה נשמרה עם הקמת חמאס, וכדי לשמור על מנגנון זה דאגה תנועת החמאס להפרידו מהמנגנונים הצבאיים שהוקמו. בהמשך הוטמעה כל המערכת החברתית של הארגון בתוך מנגנון הדעווה, כך שסיפק שירותים לקהילה מצד אחד, ושירותים לוגיסטיים לפעילי השטח, מצד שני (אביעד מתוך: שקד 2008).
מבין כל מערכות התנועה, הדעווה הינו המנגנון הרחב והגדול ביותר. מרכזיותו של מנגנון הדעווה נובע מכך שהוא מהווה את התשתית הלוגיסטית של התנועה, אך חשוב מכך, את מנגנון ההטפה הדתית וגיוס הפעילים והכסף. הקשר עם האוכלוסייה נשמר דרך מנגנון הדעווה, בצורה דו צדדית- בעוד החמאס דואג להפיץ את משנתו דרך המנגנון, האוכלוסייה פונה דרכו לחמאס בבקשות עזרה למצוקות היום יום. גם שכבות אוכלוסייה אחרות מקבלות מענה בדרך זו או אחרת, מאחר וחמאס פונה דרך המנגנון לכלל השכבות הקיימות, זאת למרות שבשכבה העממית מעמדו הינו החזק ביותר (שאבי ושקד מתוך: שקד 2008). גישה זו מלמדת על חשיבות מנגנון הדעווה בתפיסת עולמו של חמאס, שדוגלת בחינוך, הטפה ופעילות קהילתית יציבה וארוכת שנים לטובת השגת התמיכה הציבורית הנחוצה לארגון (משעל וסלע 1999).
כפי שהוסבר לעיל, מנגנון הדעווה היווה מעין מנגנון שלטוני חלופי למערכות הקיימות. להלן פירוט של מספר תחומים ופעילויות של המנגנון מהקמת חמאס ועד היום:
[בתמונה: מחנה נוער בעזה המשלב אימונים צבאיים. למקור התמונה, לחצו כאן]
א. חינוך
החינוך הינו מוקד מרכזי בהקצאת המשאבים של חמאס. מיום הקמתה "האגודה למדעים ולתרבות" מרכזת את מערכת החינוך, משלבי הגן המוקדמים, דרך בתי הספר ועד לאוניברסיטה. האגודה אחראית על המוסדות עצמם, על תכניות הלימודים, וכן על גיוס והכשרת המורים (שאבי ושקד מתוך: שקד 2008). התכנית החינוכית השנתית שלהם כוללת בין השאר נושאים כמו הפצת האסלאם, לימוד קוראן וחדית' (התורה שבעל פה), ותחרויות בנושא דת.
האגודה מפעילה גם חינוך לא פורמלי שכולל: ספריות, מועדוני נוער וספורט, לצד קורסים מקצועיים שונים וחוגי צהרים בהם הילדים לומדים את הקוראן בעל פה (משעל וסלע מתוך: שקד 2008). הירידה לפרטים מורגשת בתכניות הלימודים, ובדרכים בהם חמאס מעורב בכל תחום תוכן, העובר דרך מערכת החינוך. כדוגמה ניתן להביא את "דף ההנחיות לתלמיד" שהופץ ב-1992, ובו נכתב: "על התלמיד לומר: לא באתי לבית הספר רק כדי ללמוד... עלי לשלב בין לימודי, ל"דעווה" לאללה שלמענו נבראנו. זכור! ה"דעווה" לאללה היא המעשה הנעלה והנכבד ביותר, היא משימתם של השליחים והנביאים. הקרואים ל"דעווה" כמוהם ככוכבים בשמיים המראים את הדרך לטועים..." (משעל וסלע מתוך: שקד 2008).
שתי דוגמאות נוספות לקוחות מהמערכת הפורמלית והלא-פורמלית. בסרט מפורסם משנת 2007 נראים ילדי גן מ-29 גנים שונים ברחבי הרצועה כאשר הם צועדים במדים ואוחזים בנשקי פלסטיק. במהלך טקס הסיום הילדים צעקו: מה היא הדרך שלכם? ג'יהאד! מה השאיפה הגדולה שלכם? חמאס! מה הוא הצבא שלכם? עז א-דין אלקאסם!" (מרכז מידע למודיעין ולטרור 3 מתוך שקד 2008). מחנות הקיץ של התנועה ניתנים כמעט ללא תשלום, ומוזמנים אליהם ילדים ונערים בכל הגילאים- מגן ועד אוניברסיטה. מחנות הקיץ משלבים בין פעילויות רגילות של תנועת נוער לבין הטמעתם של מסרים ברוח הארגון, השקפת עולם קיצונית ופעילות צבאית כזו או אחרת (מרכז מידע למודיעין ולטרור).
[בתמונה: ילדים ונשק ברצועת עזה. למקור התמונה לחצו כאן]
ב. מועצה להסברה אסלאמית
מנגנון ההסברה והתעמולה של חמאס הוקם בשנת 1992 (שאבי ושקד מתוך: שקד 2008), והוא עושה שימוש במגוון שיטות להעברת המסרים של הארגון, פנימה לאוכלוסייה והחוצה לעולם ולישראל. כך מאורגנות תהלוכות המוניות בימי חג, או מופצים ספרים וסרטים בגנות ישראל. החמאס עושה שימוש נרחב באמצעי התקשורת ואפילו בחתונות ובלוויות(משעל וסלע 1999), וכן מעלה הצגות ברחובות העיר, וביניהן מחזה שהמחיש את חטיפתו של גלעד שליט. שידורי הטלוויזיה של חמאס מהווים גם הם פלטפורמה לפעילות ההסברה של התנועה. התעמולה האנטי ציונית של התנועה כוללת סרטונים בהם מוזהר הציבור מחפירות יהודיות מתחת להר הבית, או תכניות בהן בובות המעודדות ילדים להצטרף למאבק המזוין (כגון תוכנית הטלוויזה "חלוצי המחר"):
.
חמאס גם מחזיק בעיתון - "פלסטין אל מסלמה" - שהתחיל כביטאון של אגודת הסטודנטים, והפך להיות חלק ממנגנון הדעווה. שידורי הטלוויזיה והעיתון הינם כלים מרכזיים להפצת המסרים והרעיונות של התנועה ברצועה ובעולם (אביעד מתוך: שקד 2008).
ג. מוסדות ההכשרה ומכללות הדת
העיסוק בדעווה דורש הכשרה, והפעילים עוברים אותה במסגרת מוסדות ההכשרה. הפעילות כוללת צומות, קריאה וצפייה בחומר או השתתפות בשיעורי דת (משעל וסלע מתוך: שקד 2008). בנוסף, מפעילה התנועה עשרות מכללות בעלות אופי דתי ברצועה ובגדה, בהן עוברים הפעילים שיעורי הטפה דתית ומגויסים פעילים חדשים לפעילות התנועה (שאבי ושקד מתוך: שקד 2008).
ה. אגודות חברתיות ומקצועיות
כאמור, בהוראת השייח' יאסין, מעודדת התנועה את הצטרפותם של אנשיה לאגודות המקצועיות ברצועה, כמו גם לאגודות חברתיות. המטרה היא להגביר את שליטת התנועה במוקדי כוח אלו על ידי פעילות מבפנים. ישנן אגודות חברתיות שמופעלות על ידי מנגנון הדעווה עצמו והן:
- האגודה המחמדית: זו אגודה של אנשי חמאס חוזרים בתשובה שרואים עצמם לעתים כ"משטרת מוסר", שמטרתה להחזיר עבריינים למוטב. הפעילות כוללת הלקאת גנבים, סגירת בתי קפה המנהלים הימורים או מוכרים אלכוהול וכו' (שם).
- אגודת הצעירים המוסלמים: אגודה ספורט שמרכזת את הפעילות בענפי הספורט השונים כגון כדורגל, כדורסל, אתלטיקה קלה וכיוצא בזה.
- האגודה המדעית לרפואה: מתחרה בסהר האדום ברצועה. האגודה המדעית עוסקת בהפעלת מאות מרפאות ברחבי הרצועה המספקות שירותי רפואה במחיר סמלי, כמו גם הכשרת רופאים לטובת העניין (שם). בין השירותים המוענקים לאוכלוסייה ניתן למצוא בתי מרקחת, בתי חולים או בתי יולדות בחסות התנועה. מלבד הערך הישיר של האגודה הרפואית, התנועה מתייחסת למערך הרפואה בחלק בלתי נפרד מהתשתית הקהילתית של מנגנון הדעווה (משעל וסלע מתוך: שקד 2008).
- איגוד פועלים מוסלמי: תפקידו להרחיב את תשתית התמיכה בתנועה בקרב מעמד הפועלים. האיגוד פועל למציאת מקומות תעסוקה, מעביר הרצאות בנושא יחד עם הטפה דתית.
ו. אגודות צדקה ופעילות מחוץ לרצועה
אגודות צדקה ברצועה, בגדה ובחו"ל מגייסות כספים עבור התנועה. האוכלוסיות הנזקקות עושות שימוש בתשתיות שמספקת התנועה, אם בטיפול רפואי או במימון לימודים וקבלת עיתונים. מצד שני האגודות מהוות צינור להזרמת כספים לתנועה. מאחר והפעילות היא פעילות הומניטרית, לא מתקשה התנועה לקבל מימון לפעילות זו גם ממקורות חילוניים ולא מוסלמיים.
פעילות החוץ של התנועה אינה כפופה למנגנון הדעווה, אך בשל חשיבותה לתזרים המזומנים של חמאס ולקשר שלה עם הקהילה, מתנהל קשר ישיר ורציף בין המנגנונים (שאבי ושקד מתוך: שקד 2008). איסוף הכסף לתנועה ברחבי העולם נעשה דרך "קואליציית הצדקה", (Union of Good; ائتلاف خير, איתילאף אל-ח'ייר), שמהווה ארגון גג לכ-50 ארגונים שונים הפרוסים ברחבי העולם [ביניהם "אינטרפאל" באירופה או "קרן האדמה הקדושה" של אבו מרזוק (ראו תמונה למטה) בארה"ב] ומעבירים לחמאס מיליוני דולרים. בשנת 2007, לדוגמה, העבירה קואליציית הצדקה 120 מיליון דולר לחמאס, כאשר רוב הכסף מיועד לפעילות מנגנון הדעווה ברחבי הגדה ורצועת עזה (מרכז מידע למודיעין ולטרור 1 מתוך: שקד 2008).
בין מנגנון הדעווה לזרוע הצבאית של חמאס יש קשר הדוק. לשני המנגנונים אותה ההנהגה, וחלק מפעילי השטח עוסקים בשני סוגי הפעילות- דעווה וטרור. אבו מרזוק שהוזכר לעיל, מבכירי חמאס, פעל בשני המנגנונים כאשר ביד אחת עסק בפעילות דעווה בארה"ב, וביד השנייה הקים את ארגון "פלסטין". ארגון זה גייס והכשיר מחבלים ותמך בהקמת סניף של גדודי עז א-דין אל-קסאם בעיר חברון (אביעד 2008). אחמד סלטנה, שהרכיב מכונית נפץ ב-2003, ובהזדמנות אחרת הבריח חומר נפץ, שימש גם כראש אגודות הצדקה של העיר ג'נין בגדה (Levitt 2003).
גם לאחר עליית חמאס לשלטון ברצועה ב-2006, המשיך מנגנון הדעווה להיות עמוד תווך מרכזי בתנועה. בגדה - בה לא הצליחה חמאס לתפוס את השלטון - מתקיימת פעילות הדעווה כמקודם. עליית התנועה לשלטון ברצועה פגעה מעט בזרם התרומות מחו"ל, אך מנגנון הדעווה, באמצעות אגודות הצדקה, ממשיך לתמוך בנזקקים. בספטמבר 2008 לדוגמה, העבירה חמאס 50,000 דולר ליתומים, חילקה מאות סלי מזון לעניים ברצועה ותמכה בכ-2,000 סטודנטים. גם בנושאי החינוך נמשכת מסורת החינוך העצמאי של התנועה, כעת בעידוד שלטון חמאס. בשנת 2008 לדוגמה, דיווחה קואליציית הצדקה באתר האינטרנט שלה על מתן חסות למעל מאה מחנות קיץ (מרכז מידע למודיעין ולטרור 1 מתוך: שקד 2008).
כאמור, מנגנון הדעווה בגדה המשיך לפעול בתצורתו הקודמת לבחירות. דוגמה לפעילות המנגנון ניתן לראות בפריסת התשתיות והפעילות בחברון, זאת חרף העובדה שהאזור נשלט על ידי פת"ח. בית הספר "ח'ליל א-שרעי" (ח'ליל=חברון; ראו תמונה למטה) שהינו בית הספר הגדול בעיר ומונה כ-2,000 תלמידים, 500 מתוכם יתומים ששוהים בפנימיית בית הספר, מופעל על ידי תנועת חמאס. הורי התלמידים משתתפים בהוצאות הלימודים לפי רצונם ויכולתם, ושאר הסכום מושלם על ידי התנועה מתוך כספי הדעווה. בנוסף, מפעילה חמאס מערך רפואי רחב תחת "אגודת ידידי החולה בחברון", הכולל מרפאת נשים, מרפאת שיניים, מרפאה כללית וכן את בית החולים "אל-עלי". המרפאות אינן עוסקות ברפואה בלבד, אלא משמשות גם כמקום תפילה משותף לרופאים ולחולים. גם כאן, בדומה לבית הספר, התשלום עבור השירותים אינו מכסה את העלויות, את היתר משלימה חמאס. לשירותים אלה יש לצרף גם מרכז לגמילה מסמים, אליו מגיעים מכורים מרצונם, או בכפייה על ידי חמאס (שאבי ושקד, מתוך: שקד 2008).
מנגנון הדעווה של חמאס אינו מסתפק בהפצת אידאולוגיה בלבד, אלא פועל להרחבת בסיסי השליטה של התנועה בקרב האוכלוסייה. זאת, באמצעות שימוש בתשתיות אזרחיות של רווחה, חינוך ורפואה. הפצת מסרי התנועה מבוצעת בצורה גלויה וסמויה באמצעות מנגנון הדעווה. המסרים הגלויים ברורים וכוללים הטפה קלאסית, אך המסרים הסמויים הם אלה המועברים דרך תשתיות התנועה בקרב האוכלוסייה. החשיפה דרך התשתיות האזרחיות מלמדת את האוכלוסייה כי חמאס דואגת לכל מחסורם.
כל הפעילות של הזרוע האזרחית של חמאס יצרה חוסר איזון בינו לבין פת"ח (שבנה שגרירויות מחוץ לשטחי הגדה ורצועת עזה), ואילו חמאס בנה את היסודות בשטחי הרשות. יסודות כגון: אגודות סטודנטים, אגודות עורכי דין, רופאים, אחיות, יסודות אלו היוו את השלד הרחב של החברה, ובנוסף חמאס הקים מועצות אזוריות של כפרים, עיריות, היכלי קודש ואת מערכת הממסד הדתית. כלים אלו בסופו של דבר התנקזו להנהגה הפוליטית של הארגון.
ניתוח מערך כספי החמאס
במאי 2001, הוקם "פרויקט 101 הימים" שתפקידו היה לגייס כספים ובהמשך הפך הפרויקט ל"קואליציית הצדקה", שמהווה ארגון גג לעשרות ארגוני וקרנות צדקה ברחבי העולם, רובם ככולם מזוהים עם מטרות האחים המוסלמים ותנועת חמאס.
כאמור, מנגנון הדעווה, גם לאחר עליית חמאס לשלטון, מבוסס על תרומות שמגיעות לארגון דרך קואליציית הצדקה, ותחת המצווה הדתית "אל-זכאה" (=הצדקה). הכסף משמש לפעילויות חברתיות, אך גם לתמיכה בפעילי טרור ומתאבדים, אסירים ובני משפחותיהם של כל אלה.
אגודות הצדקה קיימות עוד מימי האחים המוסלמים, וכיום הן מזוהות באופן ברור עם חמאס. גם וועדות הצדקה - שמשמשות את הווקף (ההקדש המוסלמי האחראי על המקומות הקדושים) ואף עמותות צדקה פרטיות - הפכו למזוהות עם התנועה.
בד בבד עם השגת השליטה על אגודות הצדקה בגדה וברצועה, פעלה תנועת חמאס גם להשגת שליטה על אגודות וקרנות צדקה בחו"ל. לקרנות שצוינו לעיל יש לצרף את "הקרן לתמיכה וסולידאריות עם העם הפלסטיני" (CBSP) בצרפת...
[בפוסטר משמאל: קונצרט הממומן על ידי ה- CBSP "למען פלסטין". המקור: פייסבוק]
... וכן סניפים של "קרן אל-אקצא" במדינות אירופאיות נוספות כגון גרמניה, דנמרק, שוודיה ("קרן סנאביל אל-אקצא"), בהולנד ("קרן אל-אסראא") ובלגיה. בשוויץ הקרנות "ASP" ו-"SHS", באיטליה קרן "ABSPP", והקרנות "PHV" ו-"PVO" באוסטריה. במזרח התיכון וכן בחלק ממדינות אפריקה פועל "הכנס העולמי לנוער מוסלמי ("WAMY"), בסעודיה "הוועדה לתמיכה בעם הפלסטיני", בירדן "אל-מנאצרה" וקרן "IHH" בתורכיה. חמאס מחזיקה גם זרוע לבנונית של הקואליציה, שמקבלת תמיכה גם מאיראן.
הגורם המניע להקמתה של "קואליציית הצדקה" (בערבית: "איתלאף אל-חיר") היה האינתיפאדה השנייה, בתחילת שנות ה-2000, שהגבירה את הצורך לתאם בין כול פעולות הצדקה והכספים שהגיעו מרחבי העולם.
הועד המנהל של קואליצית הצדקה מורכב מהאישים הבאים: השייח יוסף מוסטפא אלקרדאווי, יושב הראש. היה פעיל מרכזי בתנועת האחים המוסלמים עוד במצרים, והוא האיש אשר נתן את הפתוות המתירות לבצע פיגועי התאבדות והגדיר אותם "מות קדושים". בין השאר התיר הרג ישראלים כחלק ממלחמת הקודש ("ג'יהאד") נגד ישראל. ד"ר עצאם יוסף צלאח מצטפא היה ממייסדי "פרויקט 101 הימים". ד"ר עצאם היה פעיל חמאס ששימש בעבר בין השאר כסגן יושב הראש של קרן הצדקה "אינטרפאל" בבריטניה.
"מועצת הנאמנים" של קואליציית הצדקה מונה עשרות חברים מתנועת האחים המוסלמים, ופעילי חמאס מרכזיים בגדה וברצועה.
חברי הקואליציה ופעילותה מלמדים על הקשר ההדוק שיש בין מנגנון הדעווה לזרוע הטרור של חמאס. אמנם, הצדקה משמשת לתמיכה בנזקקים ולפעילויות תרבות ורווחה, אך הכספים מנוצלים גם לפעילות הטרור. כך גם פעילי המנגנון, אנשי שטח שעוסקים בדעווה לצד פעילות טרור. מנהיגי התנועה בעבר נבחרו בחלקם להשתתף מטעם חמאס בבחירות ב-2006 למועצה המחוקקת.
גם הפעילים עובדים בצורה דואלית, אך גם הכסף עצמו. הכספים שזורמים לחמאס דרך קואליציית הצדקה מכל העולם מגיעים לשם תחת הכותרות של "סיוע כלכלי" ורווחה, אך בפועל הכסף משמש לתמיכה במשפחות טרור, גיוס פעילים, תעמולה, הסתה וכיוצא בזה.
לעניין זה השלכה נוספת על כוחו של חמאס. הכוח הכלכלי המניע את התנועה מסייע לה לקבל את התמיכה הציבורית הרחבה בקרב האוכלוסייה. ניתן לומר שכספי הצדקה שמועברים לטובת רווחה ותמיכה סוציאלית מהווים השקעה לטווח הארוך, מאחר והאוכלוסייה בסופו של דבר תומכת בתנועה, מתגייסת ואף מוציאה טרוריסטים מקרבה.
ישנו מאבק בינלאומי בכספי הטרור. העולם הבין בשנים האחרונות את משמעותה האמיתית של "קואליציית הצדקה", ופועל כנגד הארגונים שבחסותה. מתקיימים שיתופי פעולה בינלאומיים למניעת מימון הטרור והוצאת הקרנות וארגוני ה"צדקה" אל מחוץ לחוק (מתוך אתר השב"כ).
כפייה בהדרגה של תהליכי אסלאמיזציה ברצועה
חזונה ארוך הטווח של חמאס הינו הפיכת הרצועה למדינת הלכה אסלאמית ברוח חוקי השריעה. לאור חזון זה, פעלה חמאס להכתיב סדר יום אסלאמי כפוי ברצועה, אך בצורה הדרגתית ומתוחכמת, וזאת כדי למנוע התקוממות של האוכלוסייה כנגד המהלך.
לטובת העניין רתמה חמאס את כלי התקשורת המודרניים (טלוויזיה ואינטרנט) להפצת ערכי האסלאם דרך מנגנון הדעווה. חכמי הדת התייצבו לצידה של חמאס הפונדמנטליסטית, וכך יכלה התנועה להשפיע על אופי החינוך בעזה, גם במוסדות חינוך מערביים כגון בתי הספר של "סוכנות הסעד והתעסוקה" של האו"ם (UNRWA). שינוי אחד שחל בתפיסה של האוכלוסייה הרחבה, ומבטא את הטמעת ערכי האסלאם הקיצוני, הינו התמיכה הגוברת של האוכלוסייה לשימוש בעונש מוות (מתוך אתר השב"כ).
לסיכום ניתן לומר, כי שורשיו של מנגנון הדעווה עמוקים, ומגיעים עד לימי הקמתה של תנועת האחים המוסלמים. הרעיונות שהניעו את התנועה בתחילת דרכה, הפכו בהמשך למוקד העוצמה שלה, ולבסיס כוחה של תנועת חמאס בקרב האוכלוסייה הפלסטינית. גם לאחר ההשתלטות על הרצועה והניצחון בבחירות ב-2006, ממשיך מנגנון הדעווה להוות מוקד כוח ארגוני ורעיוני לתנועת החמאס.
