[בתמונה: חאלד משעל, ראש הלשכה המדינית של חמאס עד 2017, וראש מועצת השורא כיום. המקור: פייסבוק]
הכותבת, צליל עזרא, היא בוגרת המגמה לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה (ביטחון וטרור ומזרח תיכון) במרכז הבינתחומי בהרצליה ומוסמכת בביטחון לאומי מטעם המחלקה למדע המדינה באוניברסיטת חיפה.
[ליתר מאמריה של צליל עזרא - על יחסי הגומלין בין הזרוע האזרחית לזרוע הפוליטית של חמאס - לחצו כאן]
רקע: שאלת ההשתתפות הפוליטית
עוד מימיו של חסן אל-בנא (ראו תמונה משמאל) מייסד תנועת האחים המוסלמים, ניתנה לגיטימציה לשילוב של התנועה בהנהגה, יחד עם תנועות לא אסלאמיות, על מנת לקדם את האינטרסים של התנועה, מתוך תפיסת עולם מעשית.
[למקור תמונתו של חסן אל בנא משמא,לחצו כאן]
לגישה זו ניתן גם צידוק הלכתי מצדו של ראשד אל-ע'נושי, שהשתמש בעקרון המוסלמי של "פקה אל-דרוראת" (הלכת הצרכים, בדומה לעקרון האינטרס - מצלחה). מקורו של ההיתר ההלכתי - לשלב ידיים עם שלטון שאינו מוסלמי - נמצא כבר בימי התנ"ך - יוסף מילא תפקיד משמעותי בארמונו של פרעה - ובתקופת הנביא מוחמד - שעשה הסכם עם עובדי אלילים במכה, יריביו זה מכבר. אל-ע'נושי טען כי יצירת קואליציה עם תנועות שאינן אסלאמיות היא דבר מותר לטובת קידום ענייניה של התנועה האסלאמית.
גם חמאס פעלה לפי עיקרון הדו קיום עם הרשות הפלסטינית, שבא לידי ביטוי בשיתוף פעולה עם הרשות, על מנת לשמר את פעילותה בקרב האוכלוסייה. זאת, על אף העובדה שחמאס החרימה את הבחירות למועצת הרשות הפלסטינית שהתקיימו ב-1996. כמו כן חמאס פעלה גם לפי עיקרון החבירה לתנועות ומפלגות לא-אסלאמיות, בהצטרפותה לקואליציית המתנגדים לתהליך השלום בין ישראל לרשות בשנת 1991. את הקואליציה הקים משטר הבעת' הסורי, וארגוני שמאל פלסטיני היוו בה רוב מכריע.
כניסתן של תנועות אסלאמיות לזירה הפוליטית מהווה מעין "קיצור דרך" בתהליך האסלאמיזציה של החברה. זהו למעשה מעבר משיטת פעולה רפורמיסטית לאסטרטגיה פוליטית פרגמטית. מגמה זו מלמדת על תפיסת עולמם של הקנאים המוסלמים, שמבינים שלקידום מטרותיהם, עליהם לפעול גם במסגרות הנורמטיביות והחוקיות הקיימות, דוגמת הזירה הפוליטית "החילונית".
הבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית
בסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת, פרסמה ממשלת יצחק שמיר (ראו תמונה משמאל) תכנית ראשונית לבחירות בשטחים הפלסטיניים. הנושא - שהיווה אבן דרך בתחילתו של התהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים - עלה לדיון בתוך תנועת חמאס. התכנית התפרסמה בד בבד עם מעצרם של השייח' אחמד יאסין, וכן חברי הנהגה נוספים של התנועה. עמדת התנועה, שנקבעה לאחר התייעצויות פנימיות, הייתה ברורה וחד משמעית: התנועה מתנגדת ליוזמה, ואף תילחם בה בכוח ("נחנא ואל-אנתח'באת" מתוך: לוי 1999).
האלימות הופנתה גם כלפי ישראל, בדמות הגברת פיגועי הדקירה והשלכת בקבוקי התבערה, אך גם כלפי אישים פלסטיניים, מתומכי התכנית, שקיבלו אזהרות אישיות. לצד האלימות, החליטה תנועת חמאס להישאר "עם היד על הדופק" ולבחון את נושא ההשתתפות בבחירות, במידה והתכנית אכן תצא לפועל. זאת, בתנאי שיתברר כי הבחירות יתקיימו בכל מקרה, מנגנוני פיקוח יופעלו להבטחת יושר הבחירות, ותהיה תמיכה בינלאומית ופנימית לנושא (שם).
לאחר כינוס ועידת מדריד, עלה נושא הבחירות שוב לדיון בהנהגת חמאס. הפעם היו אלה "מועצת השורא" והלשכה המדינית שדנו בעניין. הייתה זו הנהגת חמאס במתכונת חדשה. השיקולים שבבסיס קבלת ההחלטות של הנהגת התנועה היו רחבים, וכללו גם את מטרותיה וערכיה של חמאס, אך גם את הרצון לקבל לגיטימציה רחבה ככל שניתן, בתוך ומחוץ לתנועה.
הנהגת חמאס התייחסה לנושא הבחירות וההשתתפות בהן בכובד ראש, מאחר ולהחלטה בנושא היו צפויות השלכות מרחיקות לכת על גורלה של התנועה. בתחילת 1992, קיבלו פעילי התנועה מסמך מרכז מההנהגה ובו ארבע אפשרויות שונות בהקשר של ההשתתפות בבחירות:
- השתתפות בבחירות;
- החרמתן של הבחירות ויציאה בקריאה ציבורית להחרמה;
- החרמת הבחירות ושימוש בכוח כדי למנוע את התממשותן;
- השתתפות בבחירות, אך תחת שם אחר.
המסמך התייחס ליתרונות ולחסרונות של כל חלופה, והלשכה המדינית ביקשה לקבל התייחסות מידית לנושא, מאחר ו"מדובר בנושא החשוב ביותר בתולדותיה של התנועה מאז הקמתה" (מסמך מאת הלשכה המדינית תחת הכותרת "העמדה מול האוטונומיה והבחירות" (אלמוקף מן אלחכם ד'אתי אלאנתקאלי ואלאנתח'באת, מתוך: לוי 1999).
[בתמונה: מנהיגי החמאס ביום השנה התשיעי להקמת הארגון. למקור התמונה, לחצו כאן]
הלשכה המדינית קיבלה את ההמלצות מאנשי התנועה והתכנסה לטובת גיבוש עמדה ברורה בנושא. ההמלצות הגיעו מאחראי האזורים בשטחים, מהשייח' אחמד יאסין (שעדיין ישב בכלא בישראל), מאחמד ציאם (ראו תמונה משמאל) דמות בולטת באחים המוסלמים (שעבר לסודאן), ומעמאד אל-עלמי. שלושת האישים העבירו את המלצתם בנפרד משאר חברי התנועה, דבר המלמד על המעמד לו זכו בעיני הלשכה המדינית ואנשי התנועה. גם אנשי האחים המוסלמים בירדן ובסעודיה העבירו את המלצותיהם (שם).
[למקור תמונתו של אחמד ציאם משמאל, לחצו כאן]
ההמלצות לא היו חד משמעיות, אך ניתן לסווגן לפי מיקומם של נותני ההמלצה. כך, אנשי הפנים של התנועה התנגדו בתוקף להשתתפות בבחירות, ואנשי החוץ היו בעד. שלושת האישים הבכירים עמדו בתווך. על דבר אחד כולם הסכימו; והוא, שאין להשתמש באלימות כדי למנוע את קיום הבחירות, בשל החשש ממלחמת אזרחים ופגיעה בתדמית הציבורית של התנועה. החשש העיקרי היה הפניית חצים כלפי התנועה ככזו שיצרה קרע בציבור הפלסטיני (שם).
בסופו של דבר, ולאחר סבב התייעצויות ארוך בתוך הנהגת התנועה, קיבלה הלשכה המדינית של חמאס עמדת ביניים. בקיץ 1992 שלחה הלשכה המדינית את עמדתה לאנשי התנועה. רוח הדברים קבעה כי מאחר וטרם התבררו כל הפרטים באשר לאופיין הצפוי של הבחירות, אי אפשר לקבוע מראש כיצד תנהג התנועה. עם זאת, הלשכה המדינית קבעה כי במקרה ובו הבחירות ייערכו לשביעות רצונה של התנועה, יישקל ביטול החרם על הבחירות, ואף תיבחן השתתפות פעילה בהן (שם).
גם לאחר הסכמי אוסלו ב-1993 עלה נושא ההשתתפות לדיון בהנהגת חמאס. התכנית לעריכת בחירות ל"מועצה המחוקקת הפלסטינית" הייתה נדבך מרכזי בהסכמי אוסלו, וחלק מהותי מהסדרי הביניים שנקבעו. כעת, בשונה מהדיון המהותי שנערך בעבר, עלה הצורך לקבל החלטה מעשית, שלכאורה עשויה לעמוד בניגוד לרוח התנועה, ואף בניגוד להלכה האסלאמית עצמה. לסוגיה זו היו שלושה היבטים עיקריים:
- הבחירות היו צפויות להתקיים כאשר ישראל - שמהווה ישות לא-מוסלמית - שולטת בשטח מוסלמי;
- ההשתתפות עצמה מהווה מעין הבעת הסכמה לקיומם של הסכמים מדיניים עם ישראל, הסכמים שנוגדים למעשה את חזון שחרור האדמה והג'יהאד;
- ההשתתפות בבחירות תלויה בקבלת כללי המשחק של ישות חילונית, דבר העומד גם בניגוד לערכי התנועה.
גם כאן, לא התקבלה החלטה מידית. התנועה הקימה ועדה משותפת לאנשי הפנים והחוץ, שתפקידה היה להעביר המלצה ללשכה המדינית. גם במקרה זה נערכו סבבי התייעצויות עם דרגים שונים בתוך התנועה, ועלו לדיון הנושאים המהותיים כגון אידאולוגיית התנועה, ההלכה האסלאמית וכן המלצות פרקטיות לפעולה בשטח ("פרויקט הקמת מפלגה פוליטית אסלאמית" משרוע תאסיס חזב סיאסי אסלאמי מתוך: לוי 1999). המצב הפוליטי באותו הזמן הביא להחלשת כוחה של הנהגת הפנים, בעוד הנהגת החוץ ביססה את מעמדה. הנהגת הפנים ערכה את שיקוליה לאור מצב כוחות זה, לאור הקמתה של הרשות הפלסטינית; ולפיכך, בחרה בקו מעשי יותר. השיקולים הושפעו בין היתר גם מדעת הקהל הפלסטינית והחיכוך הצפוי עם הרשות החדשה. הנהגת החוץ, מנגד, דגלה בגישה בדלנית יותר, שנבעה משיקול מעשי של שמירה על כוחה שלה בהנהגת חמאס.
הנהגת הפנים הציגה תמיכה ברעיון הקמתה של מפלגה ולמעשה הצביעה בעד השתתפות בבחירות. מסגרת השיקולים של הנהגת הפנים הייתה מגוונת:
- הצורך האמתי של התנועה בגוף מייצג בתוך המסגרת המקובלת, כזה שיסייע לה במאבקים הפוליטיים הפנים-פלסטיניים מול הרש"פ;
- מאחר ולא ניתן לעזוב את דרך הג'יהאד ואת ההלכה המוסלמית, על הפעילות הפוליטית להתקיים בצורה עקיפה;
- לצרכים של הישרדות התנועה, שמירת האחדות הפנימית והמשך הפעילות חשיבות עליונה, יש להקים מנגנון פוליטי בנפרד מהדעווה, כזה שיושפע פחות מיחסי הכוחות בתוך התנועה;
- הקמתה של מפלגה עשויה להשפיע לחיוב על דעת הקהל ברחוב הפלסטיני, ותמצב את חמאס כאופציה אסלאמית דתית מול הגופים החילוניים ברש"פ;
- הערכה כי חמאס לא תוכל ליצור ברית טובה עם גורמי האופוזיציה, וכך לא יוכלו להתנגד כראוי להנהגת הרש"פ;
- הימצאותה של התנועה בתוך המוסד השלטוני תקשה על הרשויות לפעול כנגד התנועה;
- מדובר במוקד כוח חיוני לתנועה, בעל השפעה ואין לוותר עליו.
למערכת ההצדקות המעשיות, צירפה הלשכה המדינית גם צידוקים הלכתיים למהלך. הטענה המרכזית הייתה שאי השתתפות בבחירות משמעה השארת השלטון בידי גורמים חילוניים, ומצב זה אינו קביל בעיני התנועה. הטיעון ההלכתי היה, ש"ההכרח מתיר את האיסור", כלומר, למרות האיסור על השתתפות בשלטון לא-מוסלמי, המצב בשטח דווקא מחייב זאת כדי למנוע את נפילת השלטון כולו לידיים חילוניות (לוי, 1999).
סבב ההתייעצות בתוך הנהגת חמאס, שישבה אז בכלא הישראלי, נערך בצורה דמוקרטית למדי. אנשי התנועה, פעילים וכן אנשי "מועצת השורא" התבקשו להביע את דעתם בנושא ההשתתפות בבחירות. בשאלונים שחולקו לפעילים הם נשאלו בין היתר: " האם אתה תומך בהקמת מפלגה פוליטית? האם אתה רואה בהקמת מפלגה קריאת תיגר על תנועת החמאס? כיצד אתה רואה את הקשר בין המפלגה לתנועה? כיצד אתה רואה את הקשר בין המפלגה לשאר המפלגות הפועלות בזירה הפלסטינית? מהי הפעילות שאתה מצפה שהמפלגה תעשה?" [מסמך שנשלח מהנהגת החמאס בכלא קציעות (ראו תמונה למטה) להנהגת החמאס בבריטניה מתוך: לוי 1999].
בסופו של דבר, החליטה הנהגת החמאס בבתי הכלא כי יש להקים מפלגה פוליטית כנדבך נוסף בתוך התנועה. 27 מתוך 33 מדרג מקבלי ההחלטות של התנועה שישבו בכלא הביעו את הסכמתם לתהליך. הם קבעו כי "הקמת מפלגה היא צורך דוחק והכרחי והדבר יאפשר לנו להעביר את רעיונותינו ואת הדעווה שלנו להמונים. האחים המוסלמים בירדן הלכו בדרך זו ועשו מאמצים רבים בתחום זה; ולנו כאן בפלסטין, יש כיוון וכוח ארגוני בעל בסיס ציבורי איתן, התומך ברעיון ההקמה וגורס כי הקמת המפלגה תציב אור אדום לשלטון האוטונומיה, ותגרום לו לחשוב פעמיים לפני קבלת החלטה גורלית" (שם).
אל מול ההסכמה הגורפת בתוך הנהגת הפנים, הנהגת החוץ התנגדה באופן נחרץ. זאת, בשל החשש הממשי כי תאבד את כוחה בקרב הציבור. הקמתו של מקור סמכות פנימי נוסף - שייתפס כלגיטימי בעיני אנשי התנועה - תחליש את מעמדה של הנהגת החוץ. לפיכך, הטילו אנשי הנהגת החוץ את יהבם על השיקולים האידאולוגיים שעומדים נגד ההשתתפות בבחירות וגרסו כי:
- עצם ההליכה לבחירות מהווה ניגוד מהותי לרוח התנועה, והיא מהווה "הסכמה שבשתיקה" לקיומם של התהליך המדיני והסכמי אוסלו;
- יש בכך גם מתן אישור פומבי להנהגת הרש"פ ולדרכה;
- קיום הבחירות ייתפס בעיני הציבור כניצחון של התנועה הלאומית הפלסטינית.
הנהגת החוץ העדיפה לדחות את רעיון ההשתתפות בבחירות בשל החשש מביזוי התנועה בקרב הציבור, במקרה של הפסד. לפיכך, קראה הנהגת החוץ להתנגד לבחירות ולהקמתה של מפלגה פוליטית, לקרוא להחרמת הבחירות אך ללא התנגדות אלימה, ובמקביל- המשך הפיגועים נגד ישראל.
באוקטובר 1995 התקיימה הצבעה ב"מועצת השורא" ובה התקבלה ההצעה, ברוב קולות, נגד ההשתתפות בבחירות. עם זאת, הוחלט על הקמתה של מפלגה פוליטית מטעם חמאס. החלטות אלה מייצגות עמדה המאזנת בין רצונות הנהגת החוץ והנהגת הפנים, שהיו מנוגדים לאורך הדרך. הייתה הסכמה לגבי השתתפות בבחירות לרשויות מקומיות וגופים שאינם מהווים חלק מהותי מהרש"פ, וזאת כדי להרחיב את מוקדי הכוח של התנועה, מבלי להזדקק לכניסה לקואליציה משותפת עם הרש"פ. החלטות נוספות התקבלו בדבר החרמת הבחירות, אך אי שימוש בכוח למניעתן, והמשך הפעילות האלימה כנגד ישראל (ע'ושה, מתוך: לוי 1999).
בסופו של דבר, חמאס החרימה את הבחירות, מהלך שהיה שנוי במחלוקת. פעילים בתנועה שרצו להשתתף בבחירות לא עשו זאת בשל הלחץ מכיוון הנהגת החוץ. הדבר היווה נקודת שבר בין חלק מפעילי התנועה להנהגה. דוגמה לכך היא עמאד פאלוג'י (ראו תמונה למטה), פעיל בחמאס, אשר החליט להתמודד ואף מונה לאחר הבחירות לשר התקשורת ברש"פ. השתתפותו עלתה לו בנידויו מהתנועה. למרות סילוקו מהתנועה, המשיך פאלוג'י לראות את עצמו כמייצג של חמאס ברש"פ (פאלוג'י, מתוך לוי 1999).
[בתמונה: עמאד פאלוגי וחבר... למקור התמונה, לחצו כאן]
הנהגות הפנים והחוץ שינו עמדתם במהלך השנים באשר להשתתפות בבחירות. אם בתחילה הייתה זו דווקא הנהגת הפנים שהתנגדה למהלך, הרי שלאחר הסכמי אוסלו היוצרות התהפכו, והפעם הייתה זו הנהגת החוץ ששללה את המעשה. ניתן לשער כי הסיבה לשינוי בתפיסתה של הנהגת הפנים נובע בתנודות בדעת הקהל הפלסטינית, היחסים עם הרש"פ וכמובן מאבקי השליטה והעוצמה של שתי ההנהגות של התנועה (לוי, 1999).
הנהגת מפלגת ההצלה הלאומית האסלאמית
לאור הבחירות הוקמה "מפלגת ההצלה הלאומית האסלאמית" בשנת 1996, על ידי אנשי חמאס מעזה מדרג בינוני, פעילים במנגנון הדעווה.
מקימי המפלגה שאפו ליצור דרך חדשה לציבור הפלסטיני. מטרתם העיקרית הייתה ההשתלבות במערכת הפוליטית המתהווה של הרש"פ, ללא שימוש בג'יהאד. אמנם, כלפי חוץ התנהגה המפלגה כאילו התנתקה מחמאס, אך בפועל, שמרו בכירי המפלגה על קשר עם חמאס, ולמעשה תרמו לתנועה בפעילותם הציבורית ודרך מנגנון הדעווה.
למעשה, גם חמאס וגם המפלגה המשיכו כל אחת בדרכה לפעול למימוש החזון האסלאמי של האחים המוסלמים. הייתה הסכמה בסיסית ורחבה על השאיפה להקים מדינת הלכה מוסלמית בפלסטין. בסיס אידאולוגי משותף זה הפך את המפלגה לגוף מייצג של תנועת האחים המוסלמים בתוך המערכת הפוליטית הפורמלית.
בסופו של דבר, חמאס עצמה נכנסה לשלטון עם ניצחונה בבחירות ב-2006, כך שמפלגת ההצלה הלאומית קיבלה תפקיד קטן והולך בעשייה. בכירי המפלגה קיבלו תפקידים בתוך המערכת שנוהלה כעת על ידי חמאס. כך למשל ע'אזי חמד הפך לדובר ממשלת חמאס, עאטף עדואן הפך לשר הממונה על נושא הפליטים ואחרים קיבלו תפקידי שרים, צירים וסגני יושב ראש במועצה המחוקקת (מילשטיין, 2007).
הלשכה המדינית
הלשכה המדינית הוקמה בשנת 1991 על ידי מוסא אבו מרזוק, מתוך כוונה לשקם את התנועה לאחר כליאתם של מנהיגיה ופעילים רבים בשנים שקדמו. פעילי חמאס - ששהו מחוץ לשטחים שבשליטת ישראל - יכלו כעת להתכנס תחת הלשכה המדינית מבלי לחשוש מפגיעה ישראלית בהם. הלשכה המדינית קובעת את מדיניות התנועה מנהלת את קשרי החוץ עם מדינות ערב במזרח התיכון, וכן מתווה את מדיניות הפיגועים של חמאס. הלשכה מפעילה גם את מנגנון הדעווה, בשל תמיכתו בטרור דרך התשתיות האזרחיות, וכן את הזרוע הצבאית של התנועה, שמבצעת את הפיגועים נגד ישראל. ללשכה מספר נציגויות במדינות המעגל השני והשלישי דוגמת סוריה ולבנון, וכן איראן, סודאן ותימן. תפקידן של הנציגויות להוות מעין גוף מקשר בין התנועה לשלטון בכל מדינה, וכן כמכשיר להרחבת התמיכה בחמאס.
אחד מראשיה הראשונים של הלשכה המדינית היה מוסא אבו מרזוק. לאחר שאבו מרזוק נעצר בארה"ב בשנת 1995, נכנס לתפקיד חאלד משעל. מוסא אבו מרזוק שוחרר מהכלא לאחר שנתיים, וכאשר שוחרר חזר ללשכה בתפקיד סגנו של משעל. לאחר ניסיון החיסול הכושל של ישראל במשעל בירדן, המשיך חאלד משעל לשמש בתפקיד ראש הלשכה המדינית עד שהוחלף ב-2017 על ידי איסמעיל הנייה שמחזיק בתפקיד עד היום (לפני כן שימש הנייה בתפקיד ראש הממשלה בעזה מטעם חמאס). לתפקיד סגנו מונה סאלח אל עארורי.
[בתמונה: מוסא אבו מרזוק וחאלד משעל עם חבר... למקור התמונה, לחצו כאן]
התנועה לא רוותה נחת מהשלטונות בירדן, בהם שכנו משרדיה בתחילת הדרך. בקיץ 1999 החליט עבדאללה מלך ירדן על סגירת משרדי הלשכה המדינית ברמת עמון, והוציא צווי מעצר נגד חברי הלשכה. אבו מרזוק נעצר וגורש, ואילו איברהים רושה וחאלד משעל נכלאו בירדן. גורל דומה ציפה גם לחברים נוספים בלשכה המדינית, כמו סאמי חאטר ועיזאת אל-רשק. בסופו של דבר, גורשו כל האסירים לסוריה, שם המשיכה הלשכה המדינית של חמאס לנהל את התנועה, עד המהומות שפקדו את סוריה כחלק מ'האביב הערבי'. החל משנת 2012 מקום מושבה של הלשכה המדינית הוא בקטאר.
אנשי הלשכה המדינית נמנעו מהגעה פיזית לשטחים, וזאת מחשש למעצר או פגיעה בידי ישראל. בעקבות ההתנתקות של ישראל מרצועת עזה ופתיחת מעבר רפיח, החלו לצאת מדי פעם בכירי הנהגת הפנים לפגישות בדמשק עם אנשי הלשכה המדינית. בין שתי ההנהגות מתקיים שיתוף פעולה רציף, ובפברואר 2007 אף ישבו במגעים משותפים מול הנהגת פת"ח במטרה לבחון את הקמתה של ממשלת אחדות פלסטינית (מתוך אביעד, 2008).
חמאס כמפלגה פוליטית
לקראת צאתה של תכנית ההתנתקות לפועל בקיץ 2005, החליטו ראשי הארגונים המובילים ברצועה על "תהדיה" - הפסקה זמנית בטרור נגד ישראל. גם חמאס שיתפה פעולה עם מהלך זה והורידה למינימום את פעולות הטרור כנגד ישראל בתקופה זו.
במאי 2005, ערב ההתנתקות, התקיימו בחירות לרשויות המקומיות בשטחי הרש"פ, וחמאס לקחה בהן חלק כמפלגה פוליטית. ההצלחה הייתה גבוהה: מתוך 400,000 בוחרים, 60 אחוז הצביעו לחמאס, ו-34 רשויות מתוך 84 עברו לשליטתה. גם לאחר קבלת השליטה ברשויות אלה, נמשכו הקשרים שהתקיימו עם ישראל (גם אם בערוצים חשאיים), דבר שלכאורה סותר את רוח התנועה. יש הטוענים כי מהלך זה מהווה חלק מתהליך התמתנות בעמדותיה הקיצוניות של חמאס, ומעבר לגישה פרגמטית יותר. מנגד נטען כי מדובר במהלך פוליטי טקטי בלבד, כזה שאינו מעיד על שינוי בתפיסתה של חמאס לגבי אי הכרה בזכות הקיום של מדינת ישראל.
[הבחירות לרשויות המקומיות ב- 2006: יריית הפתיחה... למקור התמונה, לחצו כאן]
הבחירות לרשויות המקומיות ב-2005 היו רק יריית הפתיחה בכניסתה של חמאס לזירה הפוליטית הפלסטינית. חצי שנה לאחר מכן, בינואר 2006, השתתפה חמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית וזכתה ברוב מול תנועת פת"ח. חמאס, בראשותו של איסמעיל הנייה, זכתה ב-73 מושבים מתוך 132 בפרלמנט הפלסטיני, בעוד פת"ח יריבתה זכתה ב-43 מושבים בלבד. חמאס הפכה, בין לילה, לגורם המוביל בהנהגת הפלסטינים בשטחים, וניצחונה בבחירות מעיד על הצלחתו של מנגנון הדעווה בהכשרת הלבבות לאורך השנים שקדמו לבחירות.
[לפרק העוסק במנגנון הדעווה של חמאס, לחצו כאן]
איסמעיל הנייה (ראו תמונה משמאל) הרכיב את הממשלה החדשה לאחר שקיבל את ברכת הדרך של יו"ר הראשות. במרץ 2006, קיבלה הממשלה החדשה את אמון המועצה המחוקקת הפלסטינית, והחלה את דרכה.
[מקור תמונתו של איסמעיל הנייה משמאל: פייסבוק]
הממשלה החדשה שהוקמה (והורכבה ברובה מאנשי חמאס) נתקלה בחרם של מדינות המערב, חרם אותו הובילה ישראל. תזרים המזומנים ממדינות ערב הצטמק, ומצב האוכלוסייה התדרדר בהתאם. בנוסף, החלו להתפתח עימותים אלימים בין אנשי חמאס לפת"ח, דבר שגרם גם הוא לערעור היציבות בשטחים.
במהלך 2006, מתוך רצון לסיים את החרם ולהביא ליציבות בזירה הפלסטינית, הוסכם על הקמתה של ממשלת אחדות משותפת לשתי התנועות היריבות, וזו קיבלה את ברכתה של המועצה המחוקקת הפלסטינית. מהלך זה אמנם הביא ליציבות שלטונית מסוימת, אך בשטח עימותים בין התנועות נמשכו ברמה כזו או אחרת.
כעבור שנה וחצי פתחו אנשי חמאס במתקפה על מעוזי הפת"ח ברצועת עזה. המבצע זכה להצלחה רבה, תוך זמן קצר והתנגדות רפויה של אנשי פת"ח, הצליחה חמאס לקבל לידיה את השליטה המלאה ברצועת עזה. אבו מאזן, נשיא הראשות הפלסטינית, הודיע מיד על פירוק ממשלת האחדות ועל הקמה של ממשלת חירום שאותה ינהיג סלאם פיאד (ראו תמונה למטה). היה זה הרגע בו נפרדו הגדה ורצועת עזה. בעזה הכריזה תנועת חמאס על המשך כהונת ממשלתו של איסמעיל הנייה, בעוד שבשטחי הגדה החלה לפעול ממשלת החירום.
השתלטות חמאס על רצועת עזה היוותה את יריית הפתיחה להתעצמות צבאית רחבת היקף של חמאס. התעצמות זו נועדה לתת מענה להוצאתן לפועל של פעולות טרור כנגד ישראל והקמת מערך הגנה למניעת פלישה ישראלית, אך גם לטובת התמודדות עם בעיות פנים צפויות מכיוונם של אנשי פת"ח המובסים, או של אנשי ג'יהאד עולמי ברצועה, שסירבו לקבל את מרותה של התנועה.
[בתמונה משמאל: ראש הממשלה הפלסטיני לשעבר, ד"ר סלאם פיאד. מקור התמונה: פייסבוק]
הנהגת חמאס ברצועה (להלן תיקרא "הנהגת הפנים") של התנועה קיבלה זריקת חיזוק בעקבות ההשתלטות על עזה. מאז היא מובילה את פעילות התנועה ומנחה את כלל הזרועות של חמאס: הזרוע הצבאית, מנגנון בטחון הפנים, ממשל חמאס וכמובן מנגנון הדעווה והתשתיות האזרחיות שלו.
גורמי המחקר בישראל מעריכים כי "הנהגת הפנים" המשיכה לצבור כוח פוליטי מאז הקמת ממשלת חמאס; ובעיקר, מאז ההפיכה ברצועה. זאת, בזמן שכוחה של הלשכה המדינית (להלן תיקרא "הנהגת החוץ") ירד בהתאמה. קבלת החלטות בתוך רצועת עזה מבוצעת בצורה כמעט בלעדית על ידי "הנהגת הפנים", אך "הנהגת החוץ" עדיין ממשיכה להוביל את המגעים עם העולם הערבי, ועד לפני שתפסה צד כנגד אסד במהומות בסוריה, סייעה בהתעצמות הצבאית בשל קשריה עם איראן וסוריה (מתוך אנציקלופדיית ווינט נכתב בסיוע מרכז המידע למודיעין ולטרור).
אך נכון להיום, ניתן לראות כי קשיי המשילות של הנהגת הפנים, אבדן האפקטיביות של השימוש ברקטות ובמנהרות ואי השגת התקדמות מהותית בתהליך הפיוס הלאומי ובהסרת הסנקציות, חושפים את שיח המאבק של הנהגת הפנים כעקר וכושל. לעומתה, הנהגת החוץ מבצעת קאמבק אידאולוגי וגאוגרפי, שעשוי לחזק אותה על חשבון הנהגת הפנים החלשה" (מרזן 2018).
בפברואר 2017 נבחר יחיא סנוואר בבחירות פנימיות למנהיג חמאס ברצועת עזה ("הנהגת הפנים") והחליף את אסמעיל הנייה שמילא תפקיד זה ובעקבות ההפסד בבחירות הפנימיות לראשות ההנהגה בעזה, עבר לעמוד בראש הלשכה המדינית ("הנהגת החוץ"). ראוי לציין כי בין השניים נוצר נתק מוחלט שמשפיע על הארגון.
מועצת השורא
זהו מוסד מסורתי באסלאם שפעל בח'ליפות, ותפקידו לייעץ להנהגה הפוליטית על פי עקרונות השורא, בדומה למועצה מייעצת שבסמכותה רק לייעץ. בחמאס, מועצת השורא משמשת כמועצה מייעצת, וכגוף המספק הכוונה רעיונית והלכתית לתנועה. כיום עומד בראשה ח'אלד משעל.
מאבקי הכוח בין הנהגות הפנים לחוץ, וההבדלים בין שלוש הגישות הרווחות בקרבן
הנהגת החוץ של חמאס עברה מסוריה לקטאר ב-2011, כי הניחה בין היתר, שגל 'האביב הערבי' שהחל ב-2011, יביא להשתלטות של האחים המוסלמים על השלטונות במדינות הערביות הסוניות, מה שיגרום למדינות אלה להפוך לבעלות ברית של חמאס. בכך למעשה בחרה חמאס צד, ובעזבה את סוריה, התנתקה מציר ההתנגדות האיראני- אסלאמי- שיעי, וחזרה אל הציר הערבי-אסלאמי- סוני (מרזן, 2018).
חמאס החליפה למעשה את איראן בקטאר כבעלת הברית וכמממנת העיקרית שלה. צעד זה התברר כטעות, מאחר ואומנם האחים המוסלמים עלו לשלטון במצריים, אך בתוך זמן קצר הם הודחו ועלה במקומם עבד אל-פתח א-סיסי (ראו תמונה למטה), שהצהיר כי האחים המוסלמים וחמאס הינן תנועות לא חוקיות. בנוסף גם קטאר הוכרזה כגורם חתרני וחלק ממדינות ערב והמפרץ הטילו עליה מצור (מרזן, 2018).
החלטה נוספת שקיבלה חמאס בזירה האזורית והבינלאומית, הייתה ההחלטה לשפר את היחסים עם מצרים תוך בקשה לעזרה ממצרים ככזו שתהיה אחראית על איחוד לאומי בין פתח לחמאס. חמאס שיערה כי הצעד הזה עשוי לתרום לה בהיבט הפוליטי והכלכלי יותר מאשר הפיקה מהבריתות שהיו לה עם מדינות עשירות אך רחוקות (איראן, קטאר וטורקיה). בנוסף, חמאס ידעה כי הציבור הפלסטיני מטיל עליה את האחריות לפילוג מול פתח ומתוך רצון "להתנקות" מכך, היא פעלה לפיוס מול פתח, במטרה לשפר את דעת הקהל בזירה הפנימית כלפיה על מנת לזכות בעתיד לתמיכה בבחירות (מרזן, 2018).
עד כה, טרם הושג הפיוס הלאומי מול פתח, וכחלק מזה גם הסנקציות על עזה שהטילו הרשות, מצרים וישראל עדיין עומדות בעינן. ההחלטות הלא מוצלחות שקיבלה, מלמדים על חילוקי הדעות בין הנהגת הפנים להנהגת החוץ של התנועה, ומצביעות על ההבדלים בין שלוש הגישות שהנהגות אלה מייצגות (מרזן, 2018).
הנהגת הפנים מייצגת את הגישה הפייסנית והמתונה. העומד בראשה כיום, הינו סנוואר, אשר סבור כי הפיוס עם פתח ושיתוף הפעולה עם מצריים כבעלת ברית יביא לשיפור במצבה החברתי, פוליטי, כלכלי ולאומי של החברה הפלסטינית. לכן סנוואר יוצא בקריאות להצלת הפיוס מול פתח, ונכון לפעול לטובת קידומו גם במחיר של הכפפת נשק הזרוע הצבאית של תנועתו תחת הראשות הפלסטינית. הוא חוזר ומכריז כי חמאס אינה מעוניינת במלחמה עם ישראל. קו הפעולה בה הוא נוקט עשוי להצביע על ניסיונו לשנות את תדמיתה של חמאס כארגון טרור קיצוני ולהחזיר לה את הפופולריות לה זכתה ב-2006-2005, כתוצאה מתפיסת היותה תנועה לאומית הפועלת למען רווחת הציבור הפלסטיני כולו (מרזן, 2018).
[בתמונה: יחיא סינוואר. למקור התמונה, לחצו כאן]
הנהגת החוץ מייצגת את הגישה הרדיקלית, שמיוצגת על ידי אסמאעיל הנייה וסאלח אל־עארורי. מטבע הדברים, כאשר המנהיגים נמצאים מחוץ לרצועה, וחיים חיי עושר ולא חיי צנע כפי שנכפה על האזרחים ברצועה, אז המנהיגים פחות נתונים ללחץ הציבורי שמופעל על הנהגת הפנים. בנוסף, כאשר הם חיים מחוץ לרצועה הם לא מושפעים מהסבבים הצבאיים מול ישראל שמשפיעים פיזית, כלכלית, חברתית ופוליטית על תושבי הרצועה שלהם יש יותר מה להפסיד, מאחר ותושבים מרגישים זאת ישירות. מנהיגי החוץ מציגים קו מיליטנטי יותר ותולים את תקוותיהם בתמיכה כלכלית וצבאית של ציר ההתנגדות האיראני- אסלאמי-שיעי המורכב מאיראן, סוריה וחיזבאללה,לצורך מאבק מזוין בישראל, מתוך בסיסי התנגדות חלופיים בלבנון ובסוריה. בנוסף הם חוזרים אל השיח של מדינה אחת מהים עד הנהר (מרזן, 2018).
ראש מועצת השורא של חמאס, חאלד משעל, מייצג את הגישה השלישית שהינה גישת האמצע. הוא סבור כי האינטרסים של הציבור הפלסטיני קודמים לשאר הדברים. על כן לדידו, יש לפעול בכל דרך שתקדם זאת. בנוסף אינו מאמין כי התפטרותו של מחמוד עבאס הינה חיובית בנקודת הזמן הזו, אך עליו להסכים על אסטרטגיית מאבק לאומי אחיד מול שאר הפלגים הפלסטיניים (מרזן, 2018).
הנהגת החוץ עשויה להתחזק על חשבון הנהגת הפנים, לאור העובדה שדרך המאבק של הנהגת הפנים נכשלת בעקבות קשיי משילות, חוסר אפקטיביות בשימוש ברקטות ובמנהרות, אי הצלחת תהליך הפיוס הלאומי מול פתח ואי הצלחת הסרת הסנקציות. בנוסף, הנהגת החוץ חוזרת לתודעה בעקבות חזרתה אל "ציר ההתנגדות הרדיקלי של איראן - סוריה - חיזבאללה, אשר עשוי לצייד אותה באמצעי לחימה מדויקים ומתוחכמים יותר, להקל עליה לגייס לוחמים חדשים ממחנות הפליטים הפלסטיניים בסוריה ובלבנון, ולאפשר לה להשתמש בבסיסי האימונים של חיזבאללה ומשמרות המהפכה האיראניים" (מרזן 2018). כמו כן, היא חוזרת לשיח האידאולוגי של מדינה אחת, מהים עד הנהר (מרזן, 2018).
לפי ד"ר מרזן "הגישה הראויה לעידוד וחיזוק של ישראל מבין שלוש הגישות הללו היא זו של הנהגת הפנים, בהובלת סנוואר. כישלון הפיוס הלאומי ואי הסרת ההגבלות על רצועת עזה מצד מצרים, ישראל והרשות הפלסטינית, ייחשבו לכישלונו הפוליטי האישי שלו, וכשלא יהיה לו מה להפסיד, הוא יחבר את הנהגת הפנים אל הנהגת החוץ המיליטנטית וישוב אל המשבצת הצבאית המזוינת. תהיה זו החמצת הזדמנות מבחינת העם הפלסטיני, אבל גם מבחינת ישראל" (מרזן 2018).
[ליתר מאמריה של צליל עזרא - על יחסי הגומלין בין הזרוע האזרחית לזרוע הפוליטית של חמאס - לחצו כאן]
מקורות והעשרה
- לוי, אהוד. (1999). "מקור הסמכות ותהליכי קבלת החלטות בחמאס". הפקולטה למדעי החברה. ירושלים: האונ' העברית ירושלים, הפקולטה למדעי החברה.
- מילשטיין, מיכאל. (2007). "המהפכה הירוקה - דיוקנה החברתי של תנועת חמאס". תל אביב: אונ' תל אביב.
- גיא אביעד, לקסיקון חמאס, צה"ל, הוצאת מערכות, 2008 עמודים 23, 25, 78-79, 207.
- מרזן, רונית. (2018). "הקאמבק של חמאס חוץ". (13 בפברואר 2018) נדלה מתוך אתר "הארץ" בתאריך ה-17.01.2019.
