[בתמונה: עגל הזהב... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Joenomias לאתר Pixabay]

[לקובץ המאמרים על פָּרָשַׁת כִּי תִשָּׂא וחטא העגל, לחצו כאן]

עודכן ב- 25 בפברואר 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

מעשה העגל בפרשת כי תשא בספר שמות, נחשב לחטא הכבד והגדול ביותר של בני ישראל במדבר. הסיפור משובץ בידי המספר המקראי בין הציווי של עשיית המשכן ובין הביצוע של ציווי זה. הטעם לכך הוא שחטא העגל הפר את הברית בין בני ישראל לאל המקראי ששיאו מתמקד בשבירת לוחות הברית על ידי משה. עם חידוש הברית האמורה, שבה קיבלו בני ישראל לוחות חדשים, שב האל המקראי לשכון בקרב עמו ורק אז התאפשרה הקמתו של המשכן הלכה למעשה.

מפרשת העגל על אתר, ומהמסופר על האירוע בספר דברים (פרק ט') [1], ניתן לקבוע את השתלשלות האירועים:

• ראשיתם בתום ארבעים הימים בהם עלה משה להר סיני לקבל את לוחות הברית.
• בעטיו של החטא, משה עולה פעם נוספת להר סיני למשך ארבעים יום לבקשת סליחה, שאינה מתקבלת [2].
• רק בעלייתו השלישית של משה, שנמשכה אף היא ארבעים יום, האל המקראי סולח לעמו, משה זוכה להתגלות אלוהית מעמיקה [3], ובסופה הוא יורד מהר סיני עם הלוחות השניים.

[בתמונה: ההתגלות של משה: אילוסטרציה מ- 1984 מעשה ידי האמן Jim Padgett. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Distant Shores Media/Sweet Publishing. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

למרות שסדר הדברים האמור הוא לפי פשט הפסוקים, הרי שבחז"ל סדר המאורעות קיבל פרשנויות שונות:

• רש"י על אתר, ההולך אחר מדרשי חז"ל אומר כי משה נצטווה לעשות את המשכן רק לאחר מעשה העגל.
• הרמב"ן לעומתו סבר כי סדר המאורעות היה כסדר פשט הפסוקים כלומר – הציווי של מעשה המשכן קדם למעשה העגל.
• לדעת חלק מחוקרי המקרא[4], שייכים שני הסיפורים הללו לשני מקורות עצמאיים ובתי תלויים זה בזה.

אולם נשאלת השאלה, מה ראה המספר המקראי צורך לפצל את מעשה המשכן לשני חלקים ובתווך לספר על מעשה העגל? לשם כך נבחן את הספרות של המזרח הקדום, ונראה כי הסיפור על בניית המשכן כתוב על פי הדגם הספרותי שהיה מוכר מתרבויות הסביבה באותם זמנים, בעיקר מכתובות הבנייה של מלכי אשור ובבל. בסיפורים חוץ מקראיים אלה קיימים חמישה שלבים והם:

• החלטה לבנות מקדש במצוות האל;
• הכנת חומרי הבנייה וסימון העוסקים במלאכה;
• תיאור של המבנה העתיד לקום;
• טקס חנוכתו של המקדש;
• הברכות שלאחר מעשה.

כל השלבים הללו נמצאים כסדרם גם בבניית המשכן במדבר סיני. ברם, למרות שסדר כרונולוגי זה נשמר בקפדנות בכתבי התרבויות של המזרח הקדום, מוצאים אנו תיאור ממסופוטמיה רכיב נוסף ולא קשור בהכרח לעצם הבנייה, המפריד והחוצץ בסיפור הבנייה האמור, בין הציווי האלוהי לבין הכנת חומרי הגלם לבנייה, והוא מרד ודיכויו. הכתובת האמורה מספרת על שיקום העיר הבבלית סיפר, שכלל בניית מקדש לאל השמש. בהמשך מסופר על האל אנליל, בו הוא מודיע על ציווי בניית המקדש, ועל מי שנבחר להוביל את מעשה הבנייה.

[בתמונה משמאל: האלים אנליל ונינליל. התמונה הועלתה לויקיפדיה על ידי Paul Bedson. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

לפי הדגם הידוע במזרח הקדום, לאחר ההודעה על הבנייה ועל המוביל שלה, אמורה להופיע הרשימה של גיוס כוח האדם לכך, אך במקום זאת נאמר כי:" בעת ההיא את כל ארץ שומר ואכד אשר שנאו אותי הכיתי בנשק תוך שנה אחת עד שמונה פעמים. את עריהם של אויבי הפכתי לתילי חורבות. את יסוד האויב והרשע עקרתי מן הארץ והבאתי אותם תחת פיקודי"[5].  לאחר תיאור זה, חוזרת הכתובת לנושאה המקורי, ואיננה סוטה יותר מהדגם המקובל. סיפור זה דומה לסיפור המשכן  על אתר. גם בו יש מצווה אלוהית לבנותו, מרד נגד האל המצווה – מעשה העגל – סליחתו של האל וקיום מצוות בניית המשכן.

פרט לכתובת הבבלית האמורה, קיימות עוד שתי כתובות מבבל ומחרן, שמספרות גם הן על בניית מקדש, הפסקה של מרד וחזרה למסלול בניית המקדש. אמנם בשלוש כתובות אלה סדר המאורעות מסופר באופן סכמתי ולאוו דווקא על פי הסדר ההיסטורי, כנראה בגלל הרצון להציג לפני הקורא תמונה של מנהיג, המצליח להתגבר על קשיים גדולים בדרך להגשמת הייעוד עליו הוא ציווה. בסיפור המשכן מופיע משה כמנהיג שצווה על ידי האל לבנות את המשכן. השילוב של מעשה המשכן, שבתווך המספר המקראי משלב את מעשה העגל, משווה למשה דמות דומה לאלה של מלכי בבל. בדומה להם, הוא מתגבר על קשיים ומהמורות במעשה המשכן אבל בסופו של דבר הוא מתגבר עליהם ומוציא מהכוח אל הפועל את הציווי האלוהי בדבר בניית המשכן. יתכן לעורך המקראי הייתה עוד כוונה בשילוב מעשה העגל במעשה המשכן. עיצוב סיפור מעשה העגל, בא בהנגדה מוחלטת למעשה המשכן, בו אמור היה לשכון האל המקראי. הנגדה זו מסמלת את הפולחן הנכון והראוי מול הפולחן הבלתי ראוי והמוטעה אותו מסמל מעשה העגל.

מדוע המספר המקראי בוחר דווקא בפסל של עגל, ולא בדמות אחרת?

חוקרים אחדים רצו למצוא בעגל את דמותו של האל המצרי המופיע בדמות שור או פר, אפיס, מהעיר ממפיס[6], או את דמותם של פולחני פר נוספים שהיו נפוצים באזור הדלתא של הנילוס...

[בתמונה משמאל: פסל של אפיס השושלת ה- 30 מוזיאון הלובר. התמונה הועלתה לויקיפדיה על ידי Rama. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.0]

אולם, קשה לקבל עמדה זו, היות והמצרים סגדו רק לפר חי ולא לפסל, מה גם שקשה להעלות על הדעת כי אהרן שייצר לפי האמור את העגל, היה משתמש בדמות מצרית ככזאת שהוציאה את בני ישראל ממצרים. לכן, סביר להניח כי עגל הזהב מעשה ידי אהרן הכוהן לא נועד בכלל לייצג את האל המקראי אלא לשמש בסיס מוחשי בעזרתו של סמל הפוריות והעוצמה – עגל – לנוכחותו של האל. כך אהרן יכול לקרוא לעגל כאלוהי ישראל ומנגד להכריז חג לה' מחר. לשון אחר – אהרן לא פנה עורף לאמונה  באל המקראי, אולם מעשהו הוביל לכך שבאווירה הדתית בה היו שרויים בני ישראל, העגל נתפס אצלם כאל לכל דבר ועניין. כך פתח אהרן פתח לעבודה זרה האסור על פי הדיבר השני בעשרת הדיברות, וכך הבין משה כי עשרת הדיברות שהוריד אינן רלוונטיות לבני ישראל באותה שעה ולכן שבר אותן.

הסיפור המקראי אודות מעשה העגל אינו היחיד שקיים במקורות. כאשר ירבעם שמרד בשלמה וברחבעם בנו, ופילג את הממלכה לממלכת ישראל ולממלכת יהודה, הוא מקים עגלי זהב במקדשי בית אל ודן. האם מדובר כאן על עבודה זרה? קשה לומר, היות שהמדובר בשעת משבר בעם – פילוג הממלכה, ולא יעלה על הדעת כי ירבעם יחולל מהפכה דתית שתעמוד בסתירה לאמונה הרווחת בקרב נתיניו. אשר על כן, מעשה ירבעם בהצבת עגלי הזהב יש בו משום חזרה אל מסורת ידועה והתפיסה השוללת את פולחנם נוצר בממלכה היריבה ממלכת יהודה, שראתה בפולחן בבית המקדש בירושלים את הדרך הנכונה וכנראה גם היחידה לעבוד את האל. חז"ל הבחינו בקשר בין מעשה העגל למעשהו של ירבעם בזו הלשון:" אמר רבי אושעיא, עד ירבעם היו ישראל יונקים מעגל אחד, מכאן ואילך משניים ושלושה עגלים"[7], כלומר אנשי ממלכת ישראל הבינו כי ירבעם אינו מתכוון להנהיג רפורמה דתית אלילית, אלא חזרה אל המסורת שעל פיה הוקם העגל במדבר, לא כמעשה של מרד באל אלא כביטוי של הפולחן הישראלי שהיה קיים גם בזמן הקמתו של המשכן במדבר סיני. תנא דמסייע לתובנה זו – הראיה שרוב נביאי ישראל שפעלו במלכות ישראל, לא ביקרו את מעשיו של ירבעם, ובהם אליהו ומחליפו אלישע.

אחרית דבר

ציווי מעשה המשכן שחטא העגל שזור בו בתווך, אינה ייחודית רק למקרא, והיא מופיעה כתובות בממלכות המזרח הקדום. הסופר המקראי כמו הסופרים של ממלכות בבל וחרן, ניסו להראות בסוגה זו את גדולתו של המנהיג שצווה לבנות משכן או מקדש, ובדרך למימוש תכניתו הוא מתגבר על מכשולים מורכבים. בנוסף, יתכן שהמספר המקראי שוזר את חטא העגל במעשה המשכן בכדי להראות את הניגודיות ביניהם, ולהתוות את הדרך הנכונה בעבודתו של האל המקראי. סיפור מעשה העגל חוזר בשנית בעת פירוד הממלכה הישראלית לשניים, ממלכת יהודה וממלכת ישראל.

ירבעם שמקים את ממלכת ישראל, מציב עגלי זהב בבית אל ובדן, לא כהתרסה לפולחן האל המקראי, אלא כחזרה לסמל לגיטימי לנוכחותו של אלוהי ישראל שהייתה ידועה ונהוגה עוד במדבר סיני. יתכן שסיפור הצבת עגלי הזהב בבית אל ובדן, רומזים על המתח ששרר בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל, ובדרכים השונות לתפיסה כיצד יש לעבוד את אלוהי ישראל. לפחות לפי המקור בספר שמות, התפיסה של ממלכת יהודה היא הראויה והנכונה, אולם לא כך חשבו אנשי ממלכת הצפון בראשותו של ירבעם. העובדה שרוב נביאי ישראל לא ביקרו את פולחן עגלי הזהב בממלכת ישראל, וביניהם אליהו, שהיה ידוע בביקורתו הקטלנית על עם ישראל, אומרת דרשני. כנראה שפולחן זה לא נחשב לעבודה זרה, ולכן חיצי הביקורת הנבואיים לא הופנו כנגדה.

[לקובץ המאמרים על פָּרָשַׁת כִּי תִשָּׂא וחטא העגל, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פָּרָשַׁת כִּי תִשָּׂא וחטא העגל.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2018), פרשת 'כי תשא' וחטא העגל באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 1/8/18.

[1] אבי הראל, מעשה העגל – חטא הכרחי? ייצור ידע, אוגוסט 2018.

[2] אבי הראל, משמעותו של הדיאלוג בין האל למשה בחטא העגל, ייצור ידע, פברואר 2018.

[3] אבי הראל, פניו הקורנים של משה, ייצור ידע, מרץ 2017.

[4] עולם התנ"ך, שמות, דודזון – עתי, ת"א, 1998, עמודים: 188 – 189.

[5] שם, עמוד 188.

[6] יאיר זקוביץ, אביגדור שנאן, לא כך כתוב בתנ"ך, ידיעות ספרים, 2006, עמודים:96 – 102.

[7] בבלי, סנהדרין, דף ק"ב, עמוד א'.