[בתמונה: בני ישראל סוגדים לעגל הזהב, תמונתו של ג'יימס טיסו. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי היוצר, והיא נחלת הכלל]

[לקובץ המאמרים על פָּרָשַׁת כִּי תִשָּׂא וחטא העגל, לחצו כאן]

עודכן ב- 25 בפברואר 2024

אלוף משנה במיל', עופר בורין, נשוי + 3, שירת 20 שנה בחיל האוויר בתפקידי פיקוד טכנולוגיים. היום, הוא מנהל בחברת הייטק ביטחונית. הוא מגדיר את עצמי כאדם חופשי (חילוני). החל לכתוב בתחום זה כשעלה לאוויר פרויקט 929 בניהול הרב בני לאו והעיתונאית גל גבאי. הוא מחפש בתנ"ך את ההקשרים לחיים במדינת ישראל בעידן המודרני.

*  *  *

פָּרָשַׁת כִּי תִשָּׂא היא פרשת השבוע התשיעית בספר שמות. היא מתחילה בפרק ל', פסוק י"א ומסתיימת בפרק ל"ד, פסוק ל"ה. תחילת הפרשה עוסקת במצוות מחצית השקל, ובהוראות נוספות הקשורות למשכן, אך רוב הפרשה עוסקת בסיפור חטא העגל ובהשלכותיו (ויקיפדיה: פרשת כי תשא).

הנושאים העיקריים בפרשה זו:

• שבת ומוות,
• חטא העגל,
• מי לה' אלי,
• עם קשה עורף,
• קול ענות אני שומע,
• אלוהים ומשה: פנים מול פנים?
• עשרת הדברות – מה כתוב על לוחות הברית?
• אל מלא רחמים.

זאת ועוד בפרשה סופר-מרתקת!

שמות, פרק לא' - שני (?) לוחות

בפרק הזה, אחרי שמשה מסיים לקבל את כל הנחיות לבניית אוהל מועד, והמזבח, ובגדי הכוהנים, והקטורת, וחוקי הקרבנות וכו' וכו':

[בתמונה: המשכן. התמונה היא נחלת הכלל]

רגע לפני שהוא מקבל גם את כל ההנחיות כתובות על לוחות האבן, נופלת עלינו הפסקה הבאה: יב) וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר
יג) וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אַךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַי, תִּשְׁמֹרוּ:  כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, לְדֹרֹתֵיכֶם--לָדַעַת, כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם; יד) וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַשַּׁבָּת, כִּי קֹדֶשׁ הִוא, לָכֶם; מְחַלְלֶיהָ, מוֹת יוּמָת--כִּי כָּל-הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ; טו) שֵׁשֶׁת יָמִים, יֵעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ, לַיהוָה; כָּל-הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, מוֹת יוּמָת; טז) וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשַּׁבָּת, לַעֲשׂוֹת אֶת-הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם, בְּרִית עוֹלָם; יז) בֵּינִי, וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--אוֹת הִוא, לְעֹלָם:  כִּי-שֵׁשֶׁת יָמִים, עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ.

בקריאה ראשונה – מי שלא שומר את השבת דינו מוות "מות יומת", ולא רק מוות אלא גם הוא יוצא מלהיות חלק מעם ישראל "ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמיה" – כלומר מוות גם בחיים שאחרי המוות. אז העונש ברור.

אבל מה פירוש לשמור את השבת?

אני קורא לאט ובזהירות: הציווי מגיע אחרי כל ההנחיות לבניית המקדש וכו'. ואז הכתוב מדגיש: "אך את שבתותי תשמרו...", כלומר, בעיצומה של מלאכה גדולה, אפילו מלאכת קודש (בניית מקדש וכו') אסור לשכוח לשמור את השבת ולהפסיק את המלאכה הקשה. מעניין – כדי לשמור את השבת צריך שבשאר הימים נעבוד קשה!

ואכן, בהמשך כתוב במפורש: "ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי קודש לה', כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת" – הכוונה כאן מאוד ברורה: האדם מצווה לשני דברים: לעבוד ולנוח, או בלשון הפסוק הבא "וביום השביעי שבת וינפש". שמעתם, אלה ש"תורתם אומנותם" – לעבוד ולנוח, לעבוד ולנוח, לעבוד ולנוח....

קח דוגמה מאלוהים – ששה ימים עבד בבריאת העולם וביום השביעי –וינפש. אפילו אלוהים לא נח לפני שבלשון ימינו "נתן עבודה"!

וינפש - מלשון נופש או חופש או הפסקת המלאכה, וגם מלשון לתת זמן לנפש להתמלא מחדש באנרגיה.

בעולם התחרותי והקשה שבו אנחנו חיים, אנחנו מצווים להיות עצמאיים כלכלית מחד (עבודה) ובעלי יכולת לתת לנפש שלנו זמן להתמלא (שבת וינפש).

כשיבוא, אם יבוא, אלוהים בשאלה אלי: "האם שמרת את השבת?" התשובה שלי תהייה: "שמרתי את ששת הימים ועבדתי כל חיי למחייתי ולמחיית משפחתי ואת השבת ניצלתי כדי להנפש. לפעמים לא נפשתי כי לא הספקתי את כל המלאכה בשישה ימים". ואז אוסיף ואומר: "השתדלתי מאוד שלא יעבדו אחרים בשבילי בשבת".

השבת שלי היא הסמל לכך שהאדם אינו עבד של עבודתו.

אגב, בעשרת הדברות כתוב: זכור את יום השבת. לא כתוב שמור. כנראה, שמאז שניתנו עשרת הדברות, הבין משה שלזכור העם הזה לא יודע, אז הוסיף את לשמור וכך גם הוסיף ואמר בספר דברים.

בימינו – מי שלא עובד במהלך השבוע, איך יזכור את השבת? שהרי היא עוד יום כשאר ימי הבטלה. לכן, חוקי השמור הם כה קשים ונוקשים. ואילו למי שעובד קשה במהלך השבוע – ייתכן ומספיק שיזכור וינפש.

ועוד הערה קטנה – בפרק הזה כתוב שאלוהים יצר את העולם בשישה ימים ואז יצא להנפש. יצא ולא חזר. אלוהים סיים את העבודה ויצא לנופש של אינסוף זמן. העולם נשאר בידי האדם ובאחריותו.

ולבסוף, אחרי כל זה, מקבל משה את שני "לוחות העדות" כתובות באבן בכתב ידו של אלוהים: יח) וַיִּתֵּן אֶל-מֹשֶׁה, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי, שְׁנֵי, לֻחֹת הָעֵדֻת--לֻחֹת אֶבֶן, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים. 

ולא כתוב מה כתב אלוהים באצבעו...

[בתמונה: ולא כתוב מה כתב אלוהים באצבעו... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Mysticsartdesign לאתר Pixabay]

ולא כתוב מדוע שני לוחות ולא אחד.

ואולי זה שלא כתוב, מה ומדוע, מלמד עד כמה קשים חייו של האדם המחפש תשובות:

קח לך לוח אבן, כתוב לך את חוקיך,

קח לך עוד לוח אבן, כתוב לך חוקים נוספים

ולפעמים שבור אותם וכתוב אותם שוב...

[בתמונה: קח לך לוח אבן, כתוב לך את חוקיך... התמונה נוצרה על ידי Jim Padgett, והועלתה לויקיפדיה על ידי Distant Shores Media/Sweet Publishing. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

שמות, פרק לב' - קול ענות

הפרק הזה ידוע בשל "חטא העגל". משה כזכור, עלה להר סיני והוא כבר כמה פרקים, במשך 40 יום, מקבל הנחיות מאלוהים בעניינים של חוקים ומצוות מסוגים שונים, והעם, שרק לאחרונה יצא ממצרים לאחר שנות עבדות רבות, מאבד את הסבלנות, ובהנחיית אהרן בונה עגל זהב ומקריב קרבנות לעגל.

חטא גדול מאוד.

אהרן מתנהג כאן כפוליטיקאי ישראלי טיפוסי. העם דורש העם מקבל. המנהיג נגרר אחרי העם, כמו שבשבת רוח. אנחנו לא צריכים מנהיגים כאלה. לא אז במדבר ולא היום בישראל. איננו זקוקים למנהיגים הנוהים אחרי הרוח. הרוח נושבת מעצמה!

אבל קודם כל, יש כאן בעיני שגיאה מנהיגותית קשה של משה. לאחר שנתן לעם את עשרת הדברות והם אמרו לו "נעשה ונשמע" הוא עוזב אותם למשך 40 יום. כתבתי אז, שמשה ידע שהעם לא יעמוד במבחן הזה, והוא אכן לא עמד בו. והתגובה של משה נראית מטורפת לחלוטין:

• הוא יורד עם לוחות הברית ושובר אותם ממול העם – לא ממש פעולה שעובדת עליהם.
• הוא לוקח אנשים משבט לוי ופותח במסע הרג של 3000 מאנשי העם שכנראה היו המובילים בביצוע של חטא העגל. פשוט שחיטה של 3000 אנשים על חטא שהוא ידע מראש שהולך לקרות!!

כו) וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה, בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה, וַיֹּאמֶר, מִי לַיהוָה אֵלָי; וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו, כָּל-בְּנֵי לֵוִי; כז) וַיֹּאמֶר לָהֶם, כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שִׂימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ, עַל-יְרֵכוֹ; עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר, בַּמַּחֲנֶה, וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ; כח) וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-לֵוִי, כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּפֹּל מִן-הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא, כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ.

[בתמונה משמאל: משה שובר את הלוחות. יצירתו של ג'יימס טיסו. התמונה הועלתה לויקיפדיה על ידי היוצר, והיא נחלת הכלל]

נזכור שמשה היה מבני שבט לוי. בקריאה "מי לה' אלי", משה למעשה קורא לקרובים שלו ונותן להם משימת טיהור המחנה או בלשון פשוטה יותר רצח המוני שייצור פחד בעם!! לשבט לוי יש מוניטין בעניין רצח – כזכור שמעון ולוי היו אלו ששחטו את כל בני שכם על כך שבן המלך שלהם שכב עם דינה אחותם.

אגב, משה אומר להם שהמעשה שעליהם לעשות הוא עפ"י אמירה של אלוהים – אין חיזוק לכך בפרק. הייתכן שמשה לקח לעצמו רשות לדבר לא בשם אלוהים אלא כאילו הוא עצמו אלוהים?!!

משה, למרות שידע שהעם לא יעמוד במשימה, מנסה הפעם לחזק את האמונה של העם באלוהים ע"י מסע הפחדה רוויי בדם. זה לא עבד כי פחד אינו יכול להיות מניע לאמונה. רק הבנה והפנמה, גם בלב וגם במוח, יכולים להיות גורם מחזק, ומשה אינו מבין זאת ובכך בעיני הוא נכשל כמנהיג.

בהרצאות שאני נותן מדי פעם בתחום המנהיגות, מוטיב מרכזי הוא שהמנהיג צריך להגיע עם החזון שלו ללב ולשכל של האנשים כדי שחזונו יוכל להתממש.

[לקוב המאמרים: 'הכל על מנהיגות', לחצו כאן]

אומרים שמשה לא זכה להיכנס לארץ משום שהכה בסלע פעמיים כדי שייצאו מים ולא דיבר אליו כפי שדרש אלוהים, ובכך לכאורה אפשר להסיק שאמונתו באל לא הייתה חזקה דיה. אולי זו הסיבה. אני חושב שהסיבה בהחלט יכולה להיות שהוא נכשל במבחן המנהיגות ולא במבחן האמונה, והעדות לכך היא מעשה ההרג, שלא לומר רצח, של 3000 האנשים למרגלות הר סיני, לכאורה בשם אלוהים.

משה היכה בסלע ולא דיבר אתו.

משה גם היכה את עמו ולא דיבר ושכנע.

אבל יאמרו אנשים ש – 3000 זה מעט לעומת מה שתכנן אלוהים: ט) וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה:  רָאִיתִי אֶת-הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא; י) וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם; וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ, לְגוֹי גָּדוֹל.

כלומר – אלוהים אומר למשה שבכוונתו להשמיד את כל העם ולבנות עם חדש מזרע משה (אלוהים מסתבר לא לומד. הוא כבר ניסה פעם לעשות RESET לאנושות באמצעות המבול ולהתחיל מחדש באמצעות נוח. זה לא ממש עבד!!).

משה מצליח להרגיע את אלוהים ולבטל את הגזרה, אולם כמה פסוקים אח"כ הוא מרשה לעצמו להוביל מסע הפחדה המשלב השמדה חלקית של העם (בכל זאת הוא רק בשר ודם ולא אלוהים).

אז מה יכול מנהיג ללמוד מהפרק הזה:

• צריך להחדיר את הרעיונות והחזון שלך ללב ולמוח של האנשים, להנהיג אותם בפועל במשך תקופה ארוכה, ורק אחרי שווידאת שהם הבינו לעומק את החזון ועקרונות הפעולה, אפשר להניח להם לפעול ללא מנהיגות צמודה.
• פחד אינו כלי מנהיגותי שיכול להחזיק מעמד מעבר לזמן קצר.
• אם תהרוג את המונהגים שלך לא יהיה לך את מי להנהיג.

ולעניין אחר: כשמשה יורד מההר הוא מקיים שיחה מרתקת עם יהושע, עוד לפני שהוא רואה מה העם עשה, אבל הוא שומע אותם: יז) וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת-קוֹל הָעָם, בְּרֵעֹה; וַיֹּאמֶר, אֶל-מֹשֶׁה, קוֹל מִלְחָמָה, בַּמַּחֲנֶה; יח) וַיֹּאמֶר, אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה, וְאֵין קוֹל, עֲנוֹת חֲלוּשָׁה; קוֹל עַנּוֹת, אָנֹכִי שֹׁמֵעַ.

יהושע שומע קולות המולה ומפרש אותם כקולות מלחמה.

משה עונה שהקולות אינם קולות מלחמה כי אין בהם גבורה המעידה על ניצחון ואין בהם חולשה המעידה על תבוסה. משה שומע "קול ענות" ללא תואר. קול חלול!! קול של אנשים שרוח האנושיות סרה מהם.

איך משה שומע קול כזה? הוא שומע את מה שהוא חשב שיקרה כשעלה להר ולא חזר במשך 40 יום. הוא שומע את אשר הוא חשש לשמוע. ועל זה נאמר – "אשר יגורתי בא לי" – אני משה, לא האמנתי שהעם יעמוד במבחן, והינה זה אכן קרה.

נעמי שמר, בשירה "לו יהי" השתמשה ב"קול ענות" ולקחה אותו לחיוב:

מה קול ענות אני שומע; קול שופר וקול תופים; כל שנבקש לו יהי.

לו תישמע בתוך כל אלה; גם תפילה אחת מפי; כל שנבקש לו יהי...

שמות, פרק לג' - פנים אל פנים

אחרי פרק לב' הסוער, אלוהים מחליט להתרחק ממגע קרוב עם העם כדי למנוע מצב שהוא יתעצבן ויממש את מה שמשה מנע ממנו בפרק הקודם – חיסול עם ישראל: ב) וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ, מַלְאָךְ; וְגֵרַשְׁתִּי, אֶת-הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי, וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי, הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי
ג) אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ:  כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ, כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף אַתָּה--פֶּן-אֲכֶלְךָ, בַּדָּרֶךְ.

את יציאת מצרים עשה אלוהים בעצמו, ואילו את המשך המסע לארץ ישראל, המובטחת, הוא משאיר בידי מלאך.

משה לא מרוצה מההחלטה ומנסה לשנות את רוע הגזירה.

משה מנהל עם אלוהים משא ומתן מרתק והם מדברים לכאורה כשווים, "בגובה העיניים": יא) וְדִבֶּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה פָּנִים אֶל-פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ.

אבל, התוצאה היא שאלוהים מבהיר בפרק הזה, בלשון ברורה וחדה, שלעולם לא יהיו שווים ושהוא מצפה מהעם לקבל את מרותו מבלי להבין את דרכיו של האל.

משה מבקש:

יג) וְעַתָּה אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, הוֹדִעֵנִי נָא אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאֵדָעֲךָ, לְמַעַן אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ; וּרְאֵה, כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה

כלומר – כדי שאוכל להנהיג את העם בדרך שאתה רוצה, גלה לי את דרכך.

ואלוהים בסופו של דבר עונה למשה:

יט) וַיֹּאמֶר, אֲנִי אַעֲבִיר כָּל-טוּבִי עַל-פָּנֶיךָ, וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהוָה, לְפָנֶיךָ; וְחַנֹּתִי אֶת-אֲשֶׁר אָחֹן, וְרִחַמְתִּי אֶת-אֲשֶׁר אֲרַחֵם. 

כלומר – גם אם אני אראה לך את כל הטוב שבי ואפילו אקרא בשם שלי ממש קרוב אליך,  בסופו של דבר, אני עושה מה שאני עושה מבלי שאתה משה (אפילו אתה משה) תבין – "וחנותי את אשר אחן ורחמתי את אשר ארחם".

מאוד מזכיר את תשובת אלוהים, במעמד הסנה הבוער, כשמשה שואל את אלוהים מי הוא ואלוהים עונה: "אהיה אשר אהיה" – כלומר – זה לא עניינך! אני אלוהים וזהו!

משה יוצא להוביל את העם לארץ ישראל ולאמונה באלוהים מבלי לקבל הסבר על מהות דרכו של האלוהים.

ראינו שאלוהים מפעיל על עם ישראל כל מיני טקטיקות כדי להביא אותו לידי אמונה:

• הבטחות לאברהם, יצחק ויעקב
• יציאה מופלאה, מלווה במכות רצחניות לפרעה ולמצרים
• ניסים מופלאים כמו מים מסלע ומזון פלא (מן)
• מופע אורקולי מהמם בהר סיני
• מסע רצח והפחדה של אנשי שבט לוי לאחר חטא העגל
• ועכשיו – דרישה להאמין עם הסבר כמו שאומרים ילדים: למה? ככה!!

אף אחד מהדברים האלה לא יצליח וגם כולם ביחד לא יצליחו.

עם אנשים, צריך לדבר גם לשכל וגם ללב – כתבתי את זה בפרקים הקודמים ובפרק הזה מתחזקת דעתי. משהו בתקשורת בין אלוהים-משה-עם ישראל לא עובד.

שמעתי אנשים דתיים אומרים שהאמונה מתחילה במקום שבו נגמר ההגיון.

זה ניראה לי מאוד הגיוני.

הבעייה היא, שחלק מהמאמינים מנסים, מאזור האמונה שמחוץ להגיון, לכפות עלי כיצד לחיות בעולם הממשי המבוסס על הגיון ורגש.

זוהי בעיני ליבת המחלוקת בין דת למדינה.

שמות, פרק לד' - עשרת הדברות – ממש לא מה שחשבתי

א) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, פְּסָל-לְךָ שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים; וְכָתַבְתִּי, עַל-הַלֻּחֹת, אֶת-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר הָיוּ עַל-הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ.

בפרק הזה משה חוזר לעלות להר סיני, נמצא שם לבדו במשך 40 יום ומקבל שוב את ה"דברים" אותם הוא כותב על לוחות ברית חדשים, במקום אלה ששבר אך 2 פרקים קודם.

[בתמונה משמאל: "והנה קָרַן עור פניו", משה מוריד את לוחות הברית החדשים. התמונ ה הועלתה על ידי היוצר, ג'יימס טיסו לויקיפדיה, והיא נחלת הכלל]

על הלוחות הקודמים כתב אלוהים ב"אצבעו" את ה"דברים", אולם לא כתוב במפורש מה נכתב שם.

אותי לימדו שמה שנכתב שם הם עשרת הדברות המוכרות לכולנו מפרק כ' בספר שמות:

א וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר.
ב אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, ...
לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי.
ו) לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַשָּׁוְא:
ז) זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ...
יא) כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ....
יב) לֹא תִרְצָח,
לֹא תִנְאָף;
לֹא תִגְנֹב,
לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.
יג) לֹא תַחְמֹד,....

אבל בפרק הזה מתברר שמה שנכתב על הלוחות החדשים שונה לחלוטין ממה שלימדו אותי לחשוב שכתוב על לוחות הברית.

אלוהים אומר למשה שהברית בינו לעם ישראל תכלול מצד אלוהים את פינוי ארץ ישראל מכל יושביה עבור עם ישראל, ואילו מצד עם ישראל נדרשים הדברים הבאים:

• דיבר ראשון - לא לכרות ברית עם יושבי ארץ ישראל: יב) הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה, בָּא עָלֶיהָ:  פֶּן-יִהְיֶה לְמוֹקֵשׁ, בְּקִרְבֶּךָ. 
• דיבר שני - לנתץ את כל המזבחות והמצבות של האלילים של אותם עמים בארץ ישראל: יג) כִּי אֶת-מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן, וְאֶת-מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן; וְאֶת-אֲשֵׁרָיו, תִּכְרֹתוּן. 
• דיבר שלישי - לא לעשות לעצמך אל מעשה ידיך: יז אֱלֹהֵי מַסֵּכָה, לֹא תַעֲשֶׂה-לָּךְ. 
• דיבר רביעי – לחגוג את חג המצות (פסח): יח) אֶת-חַג הַמַּצּוֹת, תִּשְׁמֹר--שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ, לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב:  כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב, יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם.
• דיבר חמישי – הבכורים מבני האדם והחיות הם של אלוהים: יט) כָּל-פֶּטֶר רֶחֶם, לִי; וְכָל-מִקְנְךָ תִּזָּכָר, פֶּטֶר שׁוֹר וָשֶׂה. 
• דיבר שישי – ששה ימים לעבוד וביום השביעי לא לעבוד: כא שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת; בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר, תִּשְׁבֹּת. 
• דיבר שביעי – מצוות עלייה לרגל שלוש פעמים בשנה: כב) וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ, בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים; וְחַג, הָאָסִיף--תְּקוּפַת, הַשָּׁנָה
  כג) שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, בַּשָּׁנָה--יֵרָאֶה, כָּל-זְכוּרְךָ, אֶת-פְּנֵי הָאָדֹן יְהוָה, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. 
• דיבר שמיני – ענייני שחיטה ומועדי אכילתץ זבחי חג הפסח: כה) לֹא-תִשְׁחַט עַל-חָמֵץ, דַּם-זִבְחִי; וְלֹא-יָלִין לַבֹּקֶר, זֶבַח חַג הַפָּסַח.
• דיבר תשיעי – בכורי האדמה יש להביא לבית האלוהים: כו) רֵאשִׁית, בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ, תָּבִיא, בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. 
• דיבר עשירי - לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי, בַּחֲלֵב אִמּוֹ.

על הלוחות אותם כתב אלוהים באצבעו (הלוחות הראשונים) לא כתוב במפורש מה נכתב.

ואילו על הלוחות האלה כתוב במפורש: כז) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, כְּתָב-לְךָ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:  כִּי עַל-פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית--וְאֶת-יִשְׂרָאֵל; כח) וַיְהִי-שָׁם עִם-יְהוָה, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה--לֶחֶם לֹא אָכַל, וּמַיִם לֹא שָׁתָה; וַיִּכְתֹּב עַל-הַלֻּחֹת, אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית--עֲשֶׂרֶת, הַדְּבָרִים.

האמת היא שהקריאה הזאת הותירה אותי פעור פה. המום:

• מה קרה לכל העניין של חלוקה בין דברות שהן בין אדם למקום לאלה שבין אדם לחברו?
• מה קרה ללא תרצח?
• מה קרה ללא תגנוב?, ללא תנאף?
• כיבוד אב ואם – מה עם זה?

את הלוחות הראשונים שבר משה כשראה את עגל הזהב.

מה היה כתוב עליהם אינני יודע ולדעתי איש לא יודע. הפרק הזה מעיד שכתוב היה עליהם דברים אחרים מאלה שלימדוני לחשוב.

על הלוחות השניים יש דגש גדול לעניינים שבין האדם למקום ולעניינים של טקסי אמונה ודת למיניהם. עצוב ומאכזב עד מאוד.

ומעניין לעניין באותו עניין. בטרם מקבל משה את ה"דברים" הוא פונה לה' בזו הלשון: ו) וַיַּעֲבֹר יְהוָה עַל-פָּנָיו, וַיִּקְרָא, יְהוָה יְהוָה, אֵל רַחוּם וְחַנּוּן--אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת; ז) נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָוֺן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה; וְנַקֵּה, לֹא יְנַקֶּה--פֹּקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים, עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים.

ה' מתואר כרחום, וחנון, ארך אפים (סבלני), ורב חסד, ואמת, ונוצר חסד לאלפים, ומסוגל לשאת עוון ופשע, וגם כשהוא פוקד אבות על בנים וכו' הם לא הופכים לשונאיו. בעולם האמתי ניראה שחסר הרבה מאוד חסד ורחמים...

היטיב לבטא זאת יהודה עמיחי (ראו תמונה משמאל) בשירו "אל מלא רחמים":

[תמונתו של יהודה עמיחי משמאל היא צילום מסך מהתוכנית: "הריאיון האחרון: יהודה עמיחי מדבר על הכל" בכאן חינוכית]

אל מלא רחמים, אלמלא האל מלא רחמים, היו הרחמים בעולם ולא רק בו.

אני, שקטפתי פרחים בהר והסתכלתי אל כל העמקים, אני, שהבאתי גוויות מן הגבעות,

יודע לספר שהעולם ריק מרחמים.

אני שהייתי מלך המלח ליד הים, שעמדתי בלי החלטה מול חלוני, שספרתי צעדי מלאכים, שלבי הרים משקלות כאב
בתחרויות הנוראות.

אני שמשתמש רק בחלק קטן מן המילים במלון.

אני, שמוכרח לפתור חידות בעל כורחי, יודע כי אלמלא האל מלא רחמים, היו הרחמים בעולם, ולא רק בו.

[לקובץ המאמרים על פָּרָשַׁת כִּי תִשָּׂא וחטא העגל, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פָּרָשַׁת כִּי תִשָּׂא וחטא העגל.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2018), פרשת 'כי תשא' וחטא העגל באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 1/8/18.
• ויקיפדיה: פרשת כי תשא.