[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Pexels לאתר Pixabay]
פרופסור אודי מנור (ראו תמונה משמאל) הוא היסטוריון של העם היהודי בעת החדשה, במכללת אורנים. חבר מפלגת העבודה.
[לבלוג של אודי מנור, לחצו כאן]
* * *
לא פעם ולא פעמיים כתבתי ולא חמש מאות ולא שבע מאות פעם, הרבה יותר, כתבתי שההבחנה בין שמאל לימין בישראל אינה משכנעת; לא במישור המדיני-בטחוני, וגם לא במישור הכלכלי-חברתי.
אז כתבתי ואמרתי, אז מה? לא אני קובע את השיח, וגם אם אחרי הבחירות אצטרף לאלו (והם לא רבים אבל מתרבים והם לא מתחכמים אלא חכמים) שישובו ויגידו, שההבחנה הזו לא משכנעת ואף מזיקה, כרגע את השיח קובעים אחרים, חזקים ממני ומכל עמיתי בתחום המסוים הזה.
ולכן אין ברירה, אלא להתייחס ישירות להבחנה הזו ולביטוי הפוליטי-אלקטורלי שלה, ולנסות להציע הסבר גם לעוצמתו המתמידה של הימין, וגם לחולשתו הלא פחות מתמידה, שלא לומר עלובה, של השמאל. מי יודע, אולי מתוך הבנת עוצמתו של היריב, המחנה שאני ממשיך להתעקש לראות עצמי כחלק ממנו ('השמאל'), ילמד משהו. כי כנראה זו הבעיה הגדולה ביותר שלו: עקומת למידה עקומה למדי, שיש מקום לטענה שהיא בכלל לא קיימת. או כמעט לא.
ברשומה זו אתייחס - וגם זה ברוח הדברים שכתבתי לעיל אודות מי שקובע את השיח - למימד הבטחוני-מדיני. כן, כסוציאלדמוקרט, כציוני-פרוגרסיב, הייתי אמור לתרום את שני הגרוש שלי להגברת השיח הכלכלי-פוליטי, ואולי אפילו למלמל את מלת הקסם 'הפרטה', ולו כדי להוכיח שאני עדיין ראוי להיקרא 'אדם נאור'. אבל מה לעשות, וכאמור, השיח הפוליטי-אלקטורלי ממוקד בשאלת השלום והביטחון, שאלת השטחים, שאלת הגדה, שאלת ירושלים, שאלת שטחי C, שאלת הטרור, הבלונים, הקפצונים, ההפגנות על הגדר וכן הלאה וכן הלאה...
אז ככה, ובפשטות: כשבנימין נתניהו אמר לפני ארבע שנים ששאלת הקיום חשובה יותר משאלת הפערים (ואני יודע שהוא ניסח זאת אחרת, טוב בהרבה), הוא, מה לעשות, צדק. זה שנתניהו מחוספס או לא מתוחכם באמירות שלו - לא רק אלו שהן לא יותר מהסתה (הערבים נעים לקלפיות. לא 'נוהרים', אגב, אלא 'נעים', סתם נעים להיות מדויקים, אם אפשר. 'נעים', לא 'נוהרים', 'נעים'...) - זה עדיין לא אומר, שלפחות חלק ממה שהוא אומר הוא אמת חדה וחלקה ובהירה וצלולה.
נתניהו צודק בכך שישראל, גם אם היא סוג של מעצמה אזורית, מרשימה למדי מהרבה בחינות (לא כולל יכולתה המוכחת באי-פינוי אשפה מהרחובות ובפיתוח ובטיפוח תלמידי תיכון ערניים ויודעים לשאול, ועוד כמה בעיות מסוג זה), נתונה באיום אסטרטגי משמעותי. לא 'רק' חיזבאללה פינת חמאס; אלא גם, ואולי קודם כל, איראן. לא, איראן זו לא המצאה שלו לצורך הפניית תשומת הלב הציבורית מהבקבוקים של שרה או שטויות דומות, שאנשים במחנה השמאל מייצרים ומפיצים.
אם כך, נתניהו צודק בזיהוי הבעיה הגדולה של ישראל. אין בכך לומר שבעיות אחרות, כמו זו הכלכלית-פוליטית, או הסביבתית, או הרווחתית, או החינוכית, אינן בעיות גדולות. ועוד איך. אבל מה לעשות, ובליגה של הבעיות הגדולות הבעיה הביטחונית-מדינית נמצאת במקום הראשון, בפער של 22 נקודות בערך. ככה לפחות סבור ציבור המצביעים. עובדה, למרות הכל, הליכוד ממשיך ליהנות מתמיכה ציבורית.
[בתמונה: נתניהו צודק בהגדרת הבעיה המרכזית - משמרות המהפכה במצעד בטהרן. למקור התמונה, לחצו כאן]
אז נתניהו צודק בהגדרת הבעיה המרכזית, אבל זה לא אומר שהוא צודק בניסוח הפתרון. וכאן אנו, סוף סוף, מגיעים לשמאל.
הואיל ובשמאל, או שלא מזהים כמו נתניהו את הבעיה המרכזית; או שמסכימים איתו על הבעיה המרכזית, אבל מציעים לה פתרון לא משכנע ולא רציני, התוצאה ברורה: תמיכת הציבור בליכוד ,כאילו שלא קרה כלום, כי כולם יודעים שקרה ועוד איך; וההוכחה היא, שנתניהו ממשיך לומר, שאין כלום כי לא היה כלום. כשאומרים לך 'כלום' זה אומר שהיה משהו. כולם יודעים את זה, גם חברי הליכוד.
זו הסיבה, להבנתי, שהם כבר הציבו את גדעון סער (ראו תמונה משמאל) כחלופה ליום שבו נתניהו יכנס לכלא (והוא יכנס לכלא).
באשר לשמאל - מכחיש בעיית הביטחון - אין צורך לומר מלה. מי שממשיך לחשוב שמחיר המילקי שקול לאיום האיראני (שהוא, כאמור, המצאה של נתניהו), שלא יתפלא שהוא הופך להיות סרח עודף בכנסת ולא רק בכנסת. הוא יכול להמשיך ולפרסם מאמרים נוקבים על 'הפרטה' וכן הלאה, ולהכחיש בשם הניתוח 'המרקסיסטי' כביכול גם מימדים לגיטימיים, שלא לומר חשובים מאד, הכרוכים בשאלה הכלכלית-פוליטית (כמו שאלת הרגש והכבוד); ובלי ספק, האקטיביזם הרטורי הזה נותן תחושה נפלאה של קתרזיס, אבל מנקודת המבט של העולם האמתי, מדובר בפחות מקיקיוניזם מביך.
באשר לשמאל המסכים שהשאלה הביטחונית מדינית היא אכן השאלה המרכזית הבולטת ביותר, הבעיה אצלו כאמור היא הפתרון שהוא מציע, ליתר דיוק 'הפתרונות: 'אנחנו פה-הם שם', 'היפרדות חד צדדית', 'שתי מדינות לשני עמים בקווי 67'.
'אנחנו פה-הם שם', זו בהחלט סיסמה נהדרת. בחיים הפרטיים היא אפילו מצליחה לעבוד מדי פעם, למשל כששני אנשים שפעם היו בקשר אינטימי פשוט חותכים אותו ועוברים הלאה. אבל במציאות הממשית, הלאומית, הפלסטינית-יהודית, מדובר בדבר הבל מטופש. כי אם 'אנחנו כאן-הם שם' זו הדרך, אז אחרי שנסיים לעקור את חצי מליון היהודים, החיים מעבר לקו הירוק, אין שום סיבה שלא לעקור ממקומם - בשם אותו הגיון מופלא - את שני מליון הפלסטינים הישראלים. או במקום לעקור אותם להזיז את הגבול, תעלול שאפשר לכאורה לעשות בואדי ערה, אבל קצת פחות בגליל, בנצרת, בעכו, בחיפה וביפו. והנגב. מניח ששכחתי כמה מובלעות.
'היפרדות חד צדדית' הכוללת את 'גושי ההתנחלויות' (ולא ניכנס כרגע לשאלה מה זה בדיוק, נגיד שיש על כך תשובה ברורה, וממה שאני מכיר 'התשובה הברורה' מותירה בחוץ בערך 140 אלף יהודים, אבל מי סופר), או 'מדינה פלסטינית בקוי 67' הם שני פתרונות דומים למדי, במובן החשוב והמכריע הבא: הפקרת הבקעה והצד המזרחי של גב ההר לכוחות ידועים בכוונותיהם וביכולותיהם (ולא משנה אם הם נקראים פתח, חמאס, ג'יהאד, דעא"ש, חיזבאללה או דג מלוח).
ההפקרה הזו חשובה פעמיים, פעם אחת עבור השמאל ופעם אחת עבור הימין:
- היא חשובה עבור השמאל כי ההפקרה הזו פירושה הרעה קיצונית במצבו של העם לו דואגים הדוברים המרכזיים המזוהים עם השמאל: העם הפלסטיני. מי שדוגל במוסר אוניברסלי, הכולל זכויות נשים, מיעוטים-עדתיים ולהט"בים, חזקה עליו שלא ירצה לראות תמונות קשות של פלסטיניות נזרקות חזרה לבתיהן-פנימה, של פלסטינים-נוצרים מוכים ומדוכאים, ושל פלסטינים גאים מושלכים כמו באיראן או בעזה מהקומה העשירית.
- וההפקרה זו חשובה לימין כי פירושה היא הרעה משמעותית במצבו של העם לו דואגים הדוברים המרכזיים המזוהים כימין: העם היהודי. כאן, אין צורך להרחיב ולהסביר. אולי במשפט אחד למען הסר ספק: מה שעושה חמאס מרצועת עזה לישובי מערב הנגב (מתי נפסיק לכנותם בשם המעליב 'עוטף עזה'?? עד כדי כך הפלסטינים מגדירים את הזהות שלנו??), יעשה חמאס סלאש חיזבאללה פינת דעאש וכן הלאה, לכל רצועת החוף.איך אני יודע? אני ממש לא יודע. אבל מי שאומר לי שאני לא יודע, גם הוא לא יודע שלא. ולכן, ולו על בסיס בסיס היסודות של תורת הסיכויים - המתעלמת כידוע מהיסטוריה ומאידאולוגיה ומפרקטיקה ומרטוריקה ומתכנית הלימודים והגישה החינוכית של הגורמים הרלבנטיים (חמאס פתח ג'יהאד ושאר ירקות אם זה לא ברור) - הסיכוי של התסריט הזה (פצמ"רים על רעננה) הוא אחד לשניים. וכשניגש הציבור הישראלי לקלפיות בעשרים השנים האחרונות, הוא - כך מסתבר בכל אופן - לא מוכן לקחת את הסיכון הזה. אני מבין אותו, את הציבור הישראלי המעצבן הזה, לא רק כי אני חלק ממנו, אלא גם בתור אחד, שמתייחס לאותו ציבור ישראלי, ליתר דיוק להיסטוריה שלו, כמו שמדען מתייחס למושא מחקרו.
[בתמונה: מה שעושה חמאס מרצועת עזה לישובי מערב הנגב, יעשה חמאס סלאש חיזבאללה פינת דעאש וכן הלאה, לכל רצועת החוף. איך אני יודע? אני ממש לא יודע. אבל מי שאומר לי שאני לא יודע, גם הוא לא יודע שלא... התמונה היא צילום מסך]
מסקנה ברורה וחד משמעית: נסיגה של ישראל ממה שנקרא 'שטחי C' היא מתכון לשני פשעים בטוחים למדי: אחד נגד רובו של העם הפלסטיני והשני נגד רובו של העם היהודי (מי לא נכלל? יצורים מסוגם של רוגל אלפר או גדעון לוי, שישמחו לראות את מדינת היהודים עולה באש. אין לי צל של ספק בכך. גם בכך עוסקים היסטוריונים: בגילויים המופלאים של שנאה עצמית, שאין כמו היהודים להביא אותה לרמות בלתי נתפסות ממש, ולא מאתמול. גידי ורוגי ועמירל'ה לא המציאו כלום, הם כמובן תורמים את שלהם, בתורם).
במלים אחרות: כשכל המערכת הפוליטית, או כמעט כולה (כי מאיימן עודה ומאחמד טיבי אני לא מצפה לכלום בכל הקשור לאמיתות אנושית אלמנטריות) תגיד את האמת הפשוטה הזו - ישראל חייבת לשלוט לנצח נצחים בבקעת הירדן ובפרוזדור ירושלים-ים המלח ולעבות בו את ההתיישבות ולפתח בו את הכלכלה והחברה וכן הלאה - רק אז אפשר יהיה לעבור לעימותים פוליטיים-אלקטוראלים הנוגעים לשאלות חשובות הנמצאות במקום השני (כלכלה-פוליטית ובעיקר האופן בו משרד האוצר לקח בשבי את מדינת ישראל), במקום השלישי (חינוך-בריאות-רווחה), ובמקום הרביעי (סביבה-מים-אנרגיה-פיזור אוכלוסין).
אפשר יהיה אפילו לחזור ולדון ברצינות בפתרון המדיני הסביר היחיד: 'בין המדבר לים' אמר יצחק רבין ביוני 1974, כשהוא מהדהד את תכנית אלון - 'יש מקום לשתי מדינות בלבד: מדינה ערבית ומדינה יהודית'. במלים אחרות, הפלסטינים של אזורי A ו- B יחזרו להיות אזרחי ירדן, מדינה ש70% מתושביה הם פלסטינים. המדינה הזו תמשיך להחזיק צבא, תמשיך לעשות שימוש בנמל עקבה, תמשיך ליהנות מיחסי השכנות עם ישראל, תפתור יחד איתה את בעיית המים ותממש סוף סוף את הפוטנציאל שלה, שיקבל תרומה רצינית ביותר מההון האנושי המשובח, שצומח ממש ברגעים אלו ברמאללה ובמקומות אחרים.
ועוד משהו חשוב: מימד הזמן. כשהשמאל מקרקר כבר בערך 40 שנה על 'חלון הזדמנויות שנסגר' בלה בלה, האמינות שלו יורדת עוד קצת. פוליטיקת הזגגים הזו כבר לא משכנעת אף אחד. וגם לא 'האיום הדמוגרפי' בלי קשר לשאלה כמה פלסטינים יש ביו"ש: 2.85 מליון כגרסת השמאל ההיסטרי, 1.8 מליון כגרסת המינימליסטים הרציניים, או 1.5 מליון כגרסת יורם אטינגר ושות'.
ועוד משהו שלא משכנע את הציבור בכללותו: טענת 'אי אפשר להמשיך ככה'. 'אי אפשר' כי 'הכיבוש משחית' (הוא לא, ואולי להפך, לא רק כי הוא לא כיבוש לפחות מצידם של 90% מהפלסטינים, אלא כי ההגנה על חיי אזרחי ישראל - כולל אלו הבאים בכל בוקר לרחוב שוקן 25 - היא כבוד גדול וגאווה עצומה), או 'כי ככה אי אפשר לגדל ילדים' (מה לעשות והציבור הישראלי, כולל החילוניים ואפילו להטב"ים, מביאים ילדים לעולם ולעזאזל העובדות), או כי 'מיטב הנוער יורד כי אין כאן עתיד' (נכון, מיטב הנוער יורד, ולא מהיום, אלא כבר מימי העלייה הראשונה, אבל מה לעשות ומיטב הנוער במספרים גדולים בהרבה נשאר כאן, ולא מהיום, אלא כבר מימי העלייה הראשונה).
לעומת זאת, בצד השני מימד הזמן משמש כרוח גב למפעל התיישבות, שפעם קראו לו גם בצד 'הנכון' של הקו הירוק 'התנחלות'. עוד דונם, עוד עז, עוד סובארו 1995 ועוד קרוואן, ושטח פנוי - שטחי מדינה - יש בצד 'הלא נכון' של הקו הירוק כמו זבל, גם לפלסטינים, אגב, שלא ממהרים לעשות איתו כלום; כי כידוע 'כולו מכתוב', ופיתוח ותכנון זה עניין של אשכנזים.
מסקנה שנייה: מי שמודד את העמדה הפוליטית שלו במונחי קדנציה אחת או שתיים של הכנסת, לא יתפלא שהכנסת מודדת אותו בהתאם. ולהפך.
וכל זה לא אמור היה להיכתב כלל, אילו בשמאל היו לומדים קצת היסטוריה, ומגלים שכל מה שכתוב פה נאמר כבר מזמן על ידי מייסדי השמאל מראשיתו. אבל כשלא לומדים, לא יודעים היסטוריה, וכשלא יודעים היסטוריה, מאבדים את הצפון; ואת שאר הכיוונים; ואת הראש ואת הכיסאות!
.
