[תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Rilaak לאתר flickr]

[לאוסף פרקי החוברת: בין הכרעה לניצחון, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 27 במאי 2021

אלוף משנה במילואים גדעון טרן הוא קצין שריון. שימש, בין היתר, כמפקדם של יחידת מורן ובסיס מחו"ה אלון והיה מדריך במכללה לביטחון לאומי של צה"ל. לאחר שחרורו שימש כסמנכ"ל לפדגוגיה של בית הספר הריאלי העברי בחיפה, ניהל את בית בירם, החטיבה העליונה של בית הספר הריאלי ואת חטיבת הביניים בבית הספר התיכון "העמק המערבי" ביפעת.

המאמר הזה הוא חלק מחוברת תורתית שיצאה במכללה לביטחון לאומי, ה- 2001, והיא מובאת היום, לרגל ההתעוררות בצה"ל בסוגיית הניצחון, מאז נכנס הרמטכ"ל, אביב כוכבי, לתפקידו.

*  *  * 

הכרעה ו- ניצחון הם שניים מן המושגים המהותיים ביותר בחשיבה הצבאית בכלל ובחשיבת הביטחון הלאומי בישראל בפרט.

[תמונתו של אלוף משנה גדעון טרן נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Nir Zinger (ניר זינגר). קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

[להרחבת המושג 'ניצחון', לחצו כאן]  [להרחבת המושג: 'הכרעה', לחצו כאן]

תורת/תפיסת הביטחון של ישראל מושתתת על שלושה מרכיבים עיקריים: הרתעה, התרעה והכרעה ("השילוש הקדוש" הידוע…). יחד עם מאמצים לטפח את שלושתם, נדמה שתמיד ליוותה את מקבלי ההחלטות התחושה, שלפעמים גם נאמרה, שבשני הראשונים טמונה חולשה. תחושה שהם שבריריים במידה לא מועטה, ואם ייווצר בהם סדק, הרי הוא ייעצר על-ידי הפגנת יכולת הכרעה מוחצת שתביא להתמוטטות כושר הלחימה ורצון הלחימה של האויב, על-ידי הרס מרבי של הציוד העומד לרשותו, גרימת הלם מרבי לכוחותיו הלוחמים והשתלטות על שטחים נרחבים לשם מיקוח מדיני לאחר הקרבות.

[לאוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון, לחצו כאן] [להרחבת המושג 'הרתעה', לחצו כאן]  [להרחבת המושג: 'התרעה', לחצו כאן]

לנגד עיננו הדף הקרבי שפרסם האלוף דוד אלעזר ז"ל בהיותו אלוף פיקוד צפון במלחמת ששת הימים. מעניין להתרשם מן השימוש שהוא עושה בשני המושגים:

לכאורה, הכרעה הינה מושג פשוט. פשטות הנובעת מיכולתם של הכל להבין, לפחות באופן אינטואיטיבי, מה מסתתר מאחוריה. למושג יש קונוטציה של עימות המסתיים בתוצאה חד-משמעית ונראית לעין. קונוטציה זו מתוארת בשפת היומיום במשפטים כגון: "התגברות על היריב", "הטלתו לקרשים", "הוצאתו משיווי משקל", "שיתוקו", "השמדתו" וכדומה.

אך ההכרעה הינה גם מושג מורכב. מושג המורכב מממדים ומשתנים רבים הכלולים בו ומיחסי הגומלין שביניהם. כגון: מול מי נלחמים? בכמה חזיתות? מה הם יחסי הכוחות והמשתנים המשפיעים עליהם? מה הם מאפייני שדה הקרב? האם יש מעורבות של צד שלישי בתהליך ההכרעה? כיצד משפיעה מעורבות הדרג המדיני על השגת ההכרעה? מה הם דפוסי הפעולה להשגתה? הגנה, התקפה, גישה ישירה או עקיפה, מכה ראשונה או ספיגתה, כוח מחץ מול כוח עמידה וכדומה.

התיאורים והמאפיינים הללו מובילים להגדרה, ואותה אימץ קלאוזביץ' (ראו תמונה משמאל) ואחריו לידל הארט, בהגדירם את ההכרעה כ"שלילת יכולת הלחימה של האויב".

[תמונתו של קרל פון קלאוזביץ היא נחלת הכלל]

אך לצד יכולת הלחימה ניצב מרכיב הרצון. יכולת ורצון, הם המאפיינים את כושר הלחימה של הצדדים. התמורות החלות במשתנים אלו במהלך העימות הצבאי הן שחורצות את גורלם ומעמדם של המתעמתים כמכריעים או כמוכרעים. על כך אמר קלאוזביץ': "אם אנו רוצים להביס את האויב, חייבים מאמצינו לעמוד ביחס ישיר לכוח ההתנגדות שלו. הדבר מתבטא בשילובים של שני גורמים שאין להפריד בניהם והם: סכום האמצעים שבעין ועוצמת הרצון".

קיימת זיקת גומלין הדוקה בין הרצון ליכולת. אובדן הכוח הנפשי עשוי להביא להכרעות של מי שעוד לא איבד את היכולת הצבאית שלו להוסיף ולהילחם. לעומת זאת, קיומו של חוסן נפשי עשוי להביא להמשך הלחימה מצד מי שכבר הגיע לקצה גבול יכולתו החומרית.

העיסוק בסוגיית שלילת כושר הלחימה מעורר את שאלת הקשר בין שלילת כושר הלחימה להשמדת כוח. על-פי קלאוזביץ', כאשר עוסקים ברמה האסטרטגית, אין המדובר בהכרח בהשמדה פיזית של הכוח הצבאי של האויב, אם כי השמדה פיזית כזאת יכולה להוות חלק ממאמץ ההכרעה, ובדרך כלל היא אכן כזאת.

כיום מקובל להתייחס להכרעה ברמה האסטרטגית כאל "נטרול" כושר הלחימה של האויב. ברור מאליו, שבמציאות של ימינו, אין לדבר על השמדתם של צבאות. השמדה פיזית על-פי הפשט יכולה להתקיים רק כשיורדים אל הרמות הטקטית והטכנו-טקטית.

בספרות התאורטית אנו מוצאים את השימוש בהכרעה ובניצחון כבמושגים נרדפים, אך לצד נטייה זו קיימת גם ההתלבטות בשאלת הזיקה בין ההכרעה לניצחון ובין מטרותיה של המלחמה מזה והישגיה לטווח הארוך מזה. בשתי הסוגיות האלה ובהבחנה ביניהן על כל רבדיה עוד נעסוק ביום העיון הזה. ננסה להבחין בין השניים:

ההכרעה הצבאית מתמקדת במעשה הצבאי ובתוצאותיו בשדה הקרב, וככזאת היא משקפת, בראש ובראשונה, את יכולתם ואת הפגנת יכולתם הצבאית של הצדדים.

הניצחון לעומתה, משקף את הקשר, את המתאם (על-פי הגדרתו של ד"ר אבי קובר) בין שאיפות הצדדים ומטרותיהם לפני העימות ובין מה שהשיגו בפועל מבחינה צבאית או מדינית בסופו.

ניצחון צבאי יבטא את השגת המטרות הצבאיות, ואילו ניצחון מדיני ישקף את השגת המטרות והשאיפות המדיניות. לכן, הניצחון מחייב הגדרה סובייקטיבית של אותן מטרות, שלהבנתנו לא תמיד היו קיימות…

[הנפת דגל הדיו באילת. תמונה של הכרעה וניצחון... המקור: לש"ם]

ההכרעה, לעומת זאת, היא אובייקטיבית יותר. לכן, ההכרעה היא נחלתו של צד אחד ואילו הניצחון, מעצם מהותו הסובייקטיבית יותר, יכול להיות נחלתם של שני הצדדים גם יחד.

על-פי אמת המידה, הרואה במלחמה מכשיר למימוש תכליות מדיניות, הניצחון עליון על ההכרעה, והשאיפה להשיג ניצחון היא המעניקה את המשמעות להכרעה.

למרות שזיקת הגומלין בין ההכרעה לניצחון הינה ברורה והגיונית, בפועל אינה כה פשוטה. ההכרעה איננה תנאי בל יעבור להשגת הניצחון. בענין זה אמר קלאוזביץ': "רואים אנו שאפשר להגיע אל יעד המלחמה בדרכים רבות, שהכרעתו המושלמת של האויב אינה חיונית בכל מקרה ומקרה". ממשיך ואומר קלאוזביץ' דברים שנשמעים מוכרים מאוד בהקשר למלחמת יום הכיפורים: "נניח שלאחת משתי המדינות יש מטרה מדינית: כיבוש אחד ממחוזות האויב, שתנצל אותו במשא ומתן על השלום. לאחר כבוש זה, משהושגה התכלית המדינית, נעלם הצורך לפעול וצד זה עוצר בפעולתו".

בסוף מלחמת יום הכיפורים היה מצבם של צבאות ערב בכי רע. הדרך לקהיר היתה פתוחה כמעט לחלוטין בפני צה"ל, ודמשק היתה בטווח תותחיו. אך לעומת זאת, מבחינה מדינית, השיגה מצרים את היעדים המדיניים שהציבה לעצמה לפני פרוץ הקרבות: שבירת הסטטוס קוו ותחילת הנסיגה הישראלית מסיני.

גם אם מושגת הכרעה לא ניתן תמיד לתרגמה לניצחון. הבנה זאת הרבה לידל הארט להדגיש בכתביו: " דברי הימים מראים שהשגת ניצחון צבאי (במובן של הכרעה לענייננו) אינה זהה כשלעצמה עם השגת המטרה המדינית".

נדמה שכבר שנים מלוה את ישראל התחושה, שהולך וניתק הקשר בין ההישגים הצבאיים להישגים המדיניים. הסכסוך הישראלי-ערבי מספק לכך דוגמאות רבות. חלק ממדינות ערב כבר הוכיחו שהן מסוגלות לעשות דבר שקלאוזביץ' לא היה יכול אפילו לחלום עליו: לתרגם תבוסה צבאית להישגים מדיניים. בעידן שבו אנו חיים, לעיתים עצם השימוש בכוח ללא חתירה להכרעה צבאית, מאפשר להשיג הישגים בתחום המדיני. זהו מצב מאוד לא נוח לישראל.

מכאן עולות השאלות: האם צריך לחשוב (או לחזור ולחשוב) על הכרעה ברמה של אסטרטגיה-רבתי? כלומר בהקשרים החורגים מעימות בין צבאות בשדה הקרב הישיר להכרעה במונחים של חברה מול חברה, כלכלה מול כלכלה. או במילים אחרות האם ההכרעה היא עימות בין שתי משוואות של ביטחון לאומי? האם המושג ניצחון עשוי בעתיד להיות יותר רלוונטי ממושג ההכרעה? האם במבצע "ענבי זעם " ובמבצע "דין וחשבון" היה ויתור על ההכרעה הצבאית? האם ניתן למצוא סימנים להינתקות מהמחויבות של ישראל להכרעה הצבאית במבצעים אלה? האם על ישראל לחשוב יותר במושגים של שימוש בכוח, כדי להשיג את מטרות המלחמה או מטרות המבצע, ופחות במונחים של הצורך להכריע? מה הם התנאים האסטרטגיים והאופרטיביים לסיומו של סכסוך פיזי אלים באופן שישרת את מטרות צה"ל ומדינת-ישראל? ובעת עימות מוגבל - לאיזה הישג ניתן להגיע ומה נחשב להכרעה?

ובין הכרעה לניצחון, עומד "כלל גדול": שירו של נתן אלתרמן מהטור השביעי:

"התקיפות קניין גדול הוא אך בחלד

את טיב האמנים מימות-עולם חשים

לפי הדרך בה עובדים הם במפסלת

ולא לפי הכוח שבפטישים."

[תמונתו של נתן אלתרמן היא נחלת הכלל]

[לאוסף פרקי החוברת: בין הכרעה לניצחון, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2018), תפיסת הביטחון הישראלית באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 17/12/18.
• פנחס יחזקאלי (2014), ניצחון: להשיג את המטרה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), הכרעה: לנטרל את האויב, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), הרתעה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2016), התרעה, ייצור ידע, 20/10/16.