[בתמונה: ארון הקודש במשכן. איור מ- 1984 מאת ג'ים פאדגט. התמונה היא נחלת הכלל]

[לאוסף המאמרים על פרשת ויקהל, לחצו כאן]

עודכן ב- 4 במרץ 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

פרשת ויקהל, בספר שמות, עוסקת בחזרה נוספת, מלאת פרטים טכניים אודות מעשה המשכן. לכאורה חזרה זו דומה לפירוט מעשה המשכן קודם לכן, ולכן היו מפרשים שראו בתיאור הראשון בפרשת תרומה תוכנית; ואילו בתיאור בפרשת ויקהל את ביצועה.

אולם, אין התיאור של הפרשיות הללו זהה לחלוטין, היות שבפרשת תרומה, בצלאל שעסק בהקמת המשכן הינו דמות משנית, ואילו בפרשת ויקהל הוא הופך לדמות המרכזית בהובלה של עשיית המשכן. זאת ועוד, בפרשתנו אומר המספר המקראי את הדבר הבא: "וימלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה"[1], כלומר, את הכישרון באומנות מלאכת הקמת המשכן, קיבל בצלאל מהאל[2].

לפי המיתולוגיה שהייתה נפוצה בעמי המזרח הקדום, הידע במלאכה היה מתת האל. לפי המיתוסים השומריים לדוגמה, לימד האל אנליל את תורת המלאכה, ואילו אצל עמים אחרים, אנו מוצאים כי אחד האלים היה אל המלאכה – פתח אצל המצרים, הפיסטוס אצל היוונים, וולקן אצל הרומאים ועוד[3].

[בתמונה משמאל: האלים אנליל ונינליל. התמונה הועלתה לויקיפדיה על ידי Paul Bedson. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

בהמשך הדברים, אומר המספר המקראי כי מלאכתו של בצלאל נעשתה:" בזהב ובכסף ובנחושת", אמירה שמשקפת מסורת קדומה ונכונה, היות וחומר הברזל ועיבודו אינם נזכרים כאן כלל.

לפי הידוע, בארץ ישראל ושכנותיה מסביב התחיל הברזל להוות חומר גלם לעבודה רק בסוף האלף השני לפני הספירה. באזור אסיה הקטנה היו מצויים מכרות ברזל מהמאה הארבע עשרה לפני הספירה, ובגלל יחודו הכרייה הייתה שייכת לבית המלוכה כמונופולין.

החברה הכנענית הרבתה להשתמש ולעסוק בעבודות מתכת, מאותה תקופה של הכרייה של הברזל באסיה הקטנה. מתעודות מנהלתיות מהמאה הארבע עשרה לפני הספירה מאוגרית, אנו שומעים על עובדי מתכת, שיצקו נחושת וברונזה וברזל, או צרפו אותו יחד עם כסף. הם קיבלו את חומרי הגלם הללו ממחסני המלך, ואת התוצר המוגמר הם נדרשו להעביר למינהל המלכותי. על כל קבוצת בעלי מלאכה היה מפקח מלכותי שנקרא רב. כל העובדים הללו היו מאורגנים בשירות הממלכה, והם נמנו עם אנשי המלך. שכרם של עובדים אלה ניתן בקרקעות. כאשר הם לא עמדו בהתחייבותם, היה עליהם להחזיר את האדמות שקיבלו מהשלטון. ארגון "מקצועי" דומה לזה היה גם בממלכת יהודה כדברי הכתוב:" משפחות בית עבודת הבוץ לבית אשבע", ואנשי כוזבא שהם:" היוצרים ויושבי נטעים וגדרה עם המלך במלאכתו"[4].

[בתמונה: המנורה במשכן. איור מ- 1984 מאת ג'ים פאדגט. התמונה היא נחלת הכלל]

נחזור לביצוע מלאכת המשכן בראשותו של בצלאל. לאחר שמשה אמר לעם מה ציווה האל בנושא המשכן, הוא קורא לבצלאל ולאהליאב, ומעמידם בראש העוסקים במלאכה, שהוגדרה כעבודת קודש. הקריאה למלאכת המשכן כמלאכת קודש משמשת לקדימון לתהליך כולו שכלל בין השאר את: מינויים של בצלאל ואהליאב; לקיחת התרומה מהעם; התנדבות בעלי המלאכה השונים למלאכת הקודש; דברי האומנים על כך שתרומות העם רבות מדי; הכרזת משה על הפסקת תרומת המשכן; עבודת המשכן גופה.

למרות שעבודת מלאכת המשכן נעשתה בידי אומנים רבים, אין היא נקראת אלא על שמו של בצלאל שריכז ופיקח על ביצועה. חז"ל שכבר הבחינו בדבר אמרו במדרש כי עבודת המשכן קרויה על שמו של בצלאל היות שמסר את נפשו על מעשה המשכן[5], כלומר – המעורבות שלו בכל פרט מהעבודה הכוללת הייתה מורגשת; והוא לא היה מפקח מזדמן אלא עסק בפועל בעבודה גופה תוך כדי מתן פתרונות ותשובות לכל אחד מבעלי המלאכה השונים. יתרה מזאת, חז"ל אף מייחסים לבצלאל תובנות עמוקות שאפילו למשה לא היו. שכן משה ציווה לבנות את המשכן בסדר הבא: ארון, כלים, ומשכן, ואילו בצלאל הפך את הסדר למשכן, ארון וכלים. כששאל משה על פי דברי אגדת חז"ל, את בצלאל מדוע שינה את הסדר האמור, השיב לו:" כלים שאמרת להיכן אכינסם? אמר לו משה שמא בצל אל היית וידעת"[6].

דברים אלה של חז"ל אומרים דרשני. האם יתכן שמשה שצווה על ידי האל לא ידע מה סדר העשייה הראוי והנכון? מצד שני, כיצד נבחר ציבור כבצלאל מערער ומשנה את סדר הציווי בעשיית המשכן, שנמסר לו קודם לכן על ידי משה שליח האל?

לדעתי בדברים אלה של חז"ל מסתתר מסר לדורות. הנהגה רוחנית אינה חסינה מטעויות. יתכן שהיא נעלה בתכונותיה, אולם היא יכולה לשגות. לעיתים, אדם מן השורה, יכול לראות את הטעות הזאת ולתקן אותה. במקביל, ביקורת על ההנהגה, אם היא נעשית מטעמים נכונים ובצורה ראויה צריכה להתקבל בסבר פנים יפות, ולא בהתעלמות או זלזול. כך הם פני הדברים בפרשתנו. משה מקבל ציווי כללי לבניית המשכן, אולם בצלאל מתקן את הסדר שנאמר לו, ומשה מקבל את התיקון ואף משבח את חכמתו והגיונו של בצלאל.

[בתמונה: משה פונה לעם ומנחה אותו לקראת הכנת המשכן. איור מ- 1984 מאת ג'ים פאדגט. התמונה היא נחלת הכלל]

אחרית דבר

מעשה המשכן נמסה למשה כציווי על ידי האל המקראי. אולם בפועל, המשכן נעשה על ידי בצלאל, שהיה ראש וראשון לעשיה האמורה. היות והוא לא היה מנהל ממגדל השן, אלא נתן את נפשו על עבודתו זו, נקראה העבודה הכוללת על שמו. זאת ועוד, בצלאל מעז לשנות את סדר העבודה שנמסר לו על ידי משה. בכך יש מסר ברור כי הנהגה - רוחנית או מדינית - אינה חפה מטעויות; ולעיתים, אדם שלא נמנה על אליטה שלטונית זאת, יכול לראות זאת ולהציע פתרון ראוי. כאשר הביקורת האמורה נאמרת באופן הראוי, על ההנהגה להקשיב ולתקן את הליקויים, ולא להתעלם מהם.

[לאוסף המאמרים על פרשת ויקהל, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת ויקהל.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת ויקהל באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 1/3/19.

[1] שמות, פרק ל"ה, פסוק ל"א.

[2] על היבט הבחירה בבצלאל ראה – אבי הראל, שקיפות שלטונית, שיתוף מגדרי והשראת שכינה לפי מעשה המשכן, ייצור ידע, מרץ 2017.

[3] עולם התנ"ך, שמות, דודזון – עתי, ת"א, 1998, עמוד 212.

[4] דברי הימים א', פרק ד', פסוקים: כ"א – כ"ג.

[5] שמות רבה, פרק נ', ג'.

[6] בבלי, ברכות, דף נ"ה, עמוד א'.