[בתמונה: האם אפשר לנצח, או להכריע, בסכסוך היהודי-פלסטיני? למקור התמונה, לחצו כאן]
[לאוסף פרקי החוברת: בין הכרעה לניצחון, לחצו כאן]
המאמר עודכן ב- 28 במאי 2021
עו"ד דן מרידור הוא קצין שריון בעברו. וחבר בכנסת ישראל מאז 1984, מטעם סיעות הליכוד ומפלגת המרכז. מילא שורה של תפקידים ממלכתיים, בהם שר המשפטים, שר האוצר ומזכיר הממשלה.
המאמר הזה הוא חלק מחוברת תורתית שיצאה במכללה לביטחון לאומי, ה- 2001, והיא מובאת היום, לרגל ההתעוררות בצה"ל בסוגיית הניצחון, מאז נכנס הרמטכ"ל, אביב כוכבי, לתפקידו.
* * *
ההכרעה הצבאית והניצחון הם נושאים שעל כל אחד מהם אפשר לכתוב ספרים, וגם כתבו, ולדבר ארוכות. אולם, אנחנו נתבקשנו לדבר זמן קצר ולא מצאתי שאני יכול להקיף את הענין כולו בעשרים דקות. לכן, אעסוק בפנים שונים של הענין.
הדבר המרכזי שרציתי לומר, ושלדעתי צה"ל ומדינת-ישראל נבחנים בו, הוא היכולת להשתנות. להבין את העולם המשתנה, כשקצב השינוי בנושאים העומדים כאן על הפרק היום הוא קצב שינוי מהיר הולך ומואץ. צבא ומדינה צריכים לקיים את מה שתמיד אמרו - אבל הפעם זה קשה יותר: לא להילחם את המלחמה הקודמת, כי המלחמה הבאה שונה מאוד.
קצב השינוי הזה הוא בעיה קשה, כי צבא הוא גוף, שמרגע שאתה מחליט על דרך, ותורת לחימה, ועד שאתה בונה את הכלים, את הכוח, ועד שהם מוכנים - העתיד הזה שהתכוננת אליו כבר לא קיים. הוא אחר לגמרי. זוהי בעיה מאד קשה ואני חושב שאחד ההיבטים המאוד משמעותיים שלה עומדים כאן היום על סדר היום - ההכרעה הצבאית, הניצחון והמימד המדיני.
[להרחבת המושג 'ניצחון', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'הכרעה', לחצו כאן]
נדמה לי, שיש הרבה מאד אי הבנה, אי ידיעה, קונספציות מוטעות, שימוש במונחים שעבר עליהם הכלח. מילא שהדבר קורה בעיתונות, או כשזה קורה בשיחות פרטיות בבית. אך זה קיים לפי דעתי גם אצל המחליטים והחושבים - גם בדרג המדיני, ואולי גם בדרג הצבאי.
הנושא שנתבקשתי לדבר עליו הוא המימד המדיני של ההכרעה הצבאית. ברצוני קודם כל להפוך את הסדר. בעצם צריך לשאול מהו המימד הצבאי של ההכרעה המדינית. העניין בראש ובראשונה הוא מדיני ולא צבאי. מקלאוזביץ ואילך הדברים נוסחו לא רע - מלחמה, בדרך כלל, יש לה מטרה מדינית: לכבוש שטח, לחסל מדינה, להכות צבא, אבל הדרך הצבאית היא דרך. היא לא תכלית בפני עצמה.
[בתמונה משמאל: כריכת ספרו של קלאוזביץ, על המלחמה. אנו מאמינים שאנחנו עושים בתמונה שימוש הוגן]
אני מניח, שאם תאמר לאויב: אתה יכול לקבל את מה שאתה רוצה לא במלחמה - הוא ילך בדרך שאין בה מלחמה, כי במלחמה יש סיכונים. לכן, הדרך הנכונה להסתכל על הדברים היא לא כאילו העיקר הוא המלחמה, אלא העיקר הוא המטרה המדינית של הצד השני, או שלך. מלחמה היא אחת הדרכים. דרך קשה, אלימה, אולי האחרונה שנותרה - אבל היא רק דרך, כאשר המטרה היא מטרה מדינית ולא צבאית, כמעט תמיד. אני אומר "כמעט תמיד", משום שישנם גם אנשים מטורפים הרוצים את המלחמה לשמה, מטעמים שאיננו מקבלים אותם בדרך כלל. אבל אין זה נכון בסכסוך הישראלי-ערבי.
בסכסוך הישראלי-ערבי נדמה לי, שמעולם לא דיברו על המלחמה כמטרה, ואפילו אש"ף, שדיבר על העימות הצבאי כאסטרטגיה, אמר זאת מתוך הערכה מפוכחת, שלמטרותיו לא נסכים בדרך אחרת.[להרחבת המושג: 'מטרה של מערכת', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'אסטרטגיה', לחצו כאן]
כשמדברים על "הכרעה" ועל "ניצחון" - השאלה מהו "ניצחון" אינה שאלה תאורטית, אלא שאלה, שצריך להחליט בה מי שמחליט על המלחמה. מה הוא רוצה להשיג? לטעמי, ההגדרה, שהניצחון נמדד בכיבוש שטח, היא פשטנית מאוד. נאמר כך, ביום כיפור, לפני עשרים ושבע שנים ומעלה, איך נסתיימה המלחמה? כשאיבדנו שטח, אחרי המשא ומתן עם הסורים בקונטרה, או עם המצרים? או כאשר ב - 24 באוקטובר עצרנו את הכוחות? אין ספק שהמטרה היא מדינית, ואם שטח הוא הקריטריון אז בוודאי שהפסדנו, כי המטרה הייתה מדינית - להרוויח שטח. מי הרוויח שטח? האויב ולא אנחנו.
האם אפשר למדוד הכרעה רק במימדים? ברור לכולנו כי זה לא המצב. אין ספק, למשל, שמחיר הניצחון או מחיר החיים והמחיר הכלכלי והמדיני הם חלק מהניצחון. אם מגיעים למשא ומתן אחרי מלחמה עם 3,000 הרוגים, כפי שקרה לנו, אזי באים עם ראש שפוף יותר מאשר בסיום מלחמה שלא נשחקת בה. הניצחון יכול להימדד, למשל, במחיר שאתה משלם עבור אותה תוצאה.
האם אפשר לנצח, או להכריע, בסכסוך היהודי ערבי או היהודי פלסטיני, הישראלי-מצרי, ישראלי-סורי? תפרקו אותו איך שתרצו. ניצחנו הרבה, אך הסכסוך לא הוכרע עד היום. אפשר לקרוא לזה סכסוך שלא הכרענו בו, אם מסתכלים על המערכה כולה. אך ניתן לומר שבמקרים מסוימים ניצחנו בקרב כזה, במלחמה כזאת. נניח את מלחמת ששת הימים כדוגמה קלאסית לניצחון "חלק". יש אנשים שאומרים, שאם אתה מסתכל על מצבנו היום, אז שם לא ניצחנו, אלא שם התחילו הצרות. אך אינני רוצה לבטא דעה פוליטית כזאת או אחרת.
אנחנו נמצאים במאבק. הכוח הצבאי לא יכול לנצח בו במובן זה שהוא מסיים את הסכסוך. זאת תובנה שלפי דעתי, לא קיימת אצל כולם. בוודאי לא ברובד הרחב. אומרים לעיתים: איננו משתמשים בכוח כי זה לא נעים, זה לא טוב… אבל אם נשתמש בכוח נגמור עם הסכסוך. ובכן, זה לא נכון. באותה מידה שלא נוכל להתקיים בסכסוך כזה בלי להפעיל כוח, כדי לשמור על עצמנו, כדי לקיים את עצמנו. אך בגלל נסיבותיו, כוח לבדו לא יכול לנצח בו.
אני אומר זאת גם בצד האופטימי. גם הצד הערבי לא יכול לנצח אותנו בכוח שלו. אבל העובדה שאיננו יכולים לנצח ניצחון מוחלט, במובן הפשטני של המילה, והם לא יכולים לנצח, היא ענין שיש לו משמעות עמוקה. כלומר, כל מלחמה שתיגמר אינה מסיימת את הסכסוך, שעדין נמשך אחריה. הוא יכול להיגמר בדרך מדינית שאיני דן בה עכשיו, אבל צריך לזכור את הדבר הזה, כי אנחנו נוטים לחשוב אחרת. אנחנו נוטים לחשוב שמהלך מדיני יכול לסיים את הכל - ובימים אלה יש אומרים שהוכח שלא, אבל איני רוצה להיכנס פה לפוליטיקה - ויש שחשבו שמהלך צבאי אחד יכול לסיים הכל. בינתיים, לא זה ולא זה גמרו את הסכסוך. הם יצרו מצבים טובים יותר או רעים יותר במשך השנים, אבל לא יותר מזה.
במונחים מעולם אחר, דיברו על קרבות ומלחמות. שארל דה-גול, כאשר פרסם את ההכרזה שלו אחרי נפילת צרפת והקמת צבא צרפת החופשית ב - 18 ביולי 1940 (נדמה לי), אמר ביטוי ידוע מאד בצרפתית: צרפת הפסידה את הקרב, צרפת לא הפסידה את המלחמה. זאת אומרת, בקרב הגרמנים ניצחו, וכבשו את פריס, והוקמה ממשלת וישי וכן הלאה… אך, אמר דה-גול, שאת המלחמה לא הפסדנו - ובסופו של דבר אם מסתכלים אחורה, הוא צדק. אלא ששם נגמרה המלחמה. שם גרמניה נכנעה והעניין נגמר בכוח צבאי.
[בתמונה משמאל: שארל דדה גול - צרפת לא הפסידה את המלחמה... התמונה היא נחלת הכלל]
בהסתכלנו על העולם הערבי וישראל, והא-סימטריה המאוד דרמטית ביחסים, אם תרצו, ממרוקו ועד מדינות המפרץ, מסוריה ועד סודן - הא-סימטריה היא כזאת שאי אפשר לנצח את כולם, כפי שקרה עם גרמניה. לכן, אין ניצחון מן הסוג הזה, ומי שמחפש אותו לא ישיג אותו אף פעם. יכול להיות שאפשר להסדיר את הסכסוך בצורה מדינית, בהתבסס גם על הכוח, אבל אי אפשר להשיג ניצחון צבאי שגומר את הסכסוך. באותה מידה שאסור להשלות את עצמנו שעניין מדיני לבדו יבטיח את הקיום. הכוח הצבאי יכול להבטיח את הקיום.
כשמדברים על הכרעה וניצחון צריך לדבר על סוג המלחמה. אחד השינויים הגדולים שאנחנו עוברים, ולא כולם הוטמעו לפי דעתי - בוודאי לא בחברה הישראלית, בוודאי לא בהנהגה הישראלית (אולי קצת יותר בצבא) - שמול מלחמה קונבנציונלית הכנו צבא טוב מאד. הוא יודע לעשות את העבודה - אוגדות מול אוגדות, גייסות מול גייסות, מטוסים מול מטוסים. מול שני סוגי לחימה אחרים, שהוזכרו כאן או יוזכרו כאן, המצב הוא קצת שונה.
המלחמה העל-קונבנציונלית, והמלחמה התת-קונבנציונלית. עוד שני סוגי מלחמה. איך אתה מתמודד עם מזרח-תיכון שהוא כבר היום במידה רבה לא קונבנציונלי? אנחנו עומדים היום מול טילים עם ראשי-קרב כימיים שנמצאים בסוריה, מוחבאים היטב בבטן האדמה, ועוד טילים כאלה ויכולות לא קונבנציונליות קיימות אחרות מצדדים אחרים שלנו - דבר הולך ומתפתח. ואיך נתמודד עם מזרח-תיכון גרעיני? לאיראן תהיה יכולת גרעינית, ועיראק עד היום לא ויתרה, והן לא היחידות... מלחמה זאת, במדרגה הגבוהה יותר של עולם לא קונבנציונלי, נוגעת לשאלת ההכרעה.
מדוע היא נוגעת לשאלת ההכרעה? אם יכולנו בעבר, כשהיה לנו כוח קונבנציונלי מספיק, להגיע עד לסיכון קיום המשטר במדינה השכנה, להתקרב מאד לבירה, לדוגמה, הק"מ ה - 101 מקהיר והק"מ ה - 40 מדמשק… או ששת הימים… או אפילו במלחמת ההתשה, כשהפצצנו אסטרטגית בתוך מצרים, לצד השני לא הייתה יכולת להגיב, הוא ביקש לבסוף הפסקת אש, והייתה הפסקת אש. היום, הצד הערבי משמר יכולות - אני מדבר על סוריה כדוגמה. אם ינהג בתבונה הוא יכול שלא להפעילן, באמצעות אמירה, רמז, או במסר חד - אם אתם תעברו קו מסוים, יש לי משהו, למשל טילי קרקע-קרקע שיכולים לעשות לכם נזק גדול מאד.
[בתמונה: טילי הסקאד. בקדימון כבר היינו... התמונה היא נחלת הכלל]
תאורטית, הייתה אפשרות כזאת גם קודם, אבל לא בסדרי הגודל ובעוצמות האלה. השאלה היא, אם כן, האם אתה יכול להכריע מלחמה רגילה, קונבנציונלית, כשנלחמים גייסות סוריים, מסוריה ומלבנון, אך יש לצד השני גם אמצעים נוספים, מדרגה נוספת בה אתה לא יכול להכריע. גם אם הדרג המדיני חושב, שיש אפשרויות פגיעה באזרחים וכדומה, אז כדרג מדיני ניתנות הוראות לצבא לא לעבור גבולות מסוימים - טריטוריאליים, או סוגי פעולות. מצב זה לא היה בעבר. אני קורה לכך הרתעה הדדית. אין זה אומר שצה"ל הוא כמו הצבא הסורי - אנחנו חזקים מהם בהרבה. אבל אם חושבים שמדינת-ישראל תתאושש אחרי מלחמה, אחרי ש"ניצחה", עדין אנשים ידעו שגם העורף חטף מכה קשה. מדינה נבונה רוצה לא להגיע למצב כזה. יהיה קשה יותר לצבא הרגיל להכריע בגלל השיקול המדיני שהזכרתי עכשיו. הנה נקודת חיבור בין שיקול מדיני להכרעה צבאית בעולם שהשינוי בו קורה כל הזמן. ואני מדבר לא בתיאוריה אלא במציאות שלנו, על הסורים שאנחנו מכירים.
אדגים זאת באמצעות עניין נוסף שאנחנו חיים אותו עכשיו. בלבנון הייתה לנו בעיה של טרור, הייתה לנו בעיה מאז שנות ה - 70' של המאה הקודמת. עשינו מבצעים כאלה ואחרים, ועכשיו אנו בחוץ. עומדת מולנו מדינה, שאיננה מדינת גבול, אבל היא נלחמת בנו מלחמה מאד מתוחכמת, עם הרבה מאד השקעה - קוראים לה איראן. איננו רוצים להכיר בזה, כי אין זה נוח לראות אויב כזה גדול. אבל היא נלחמת בנו, גם בהכנת נשק גרעיני וגם בטילים, ובמקביל היא גם עוסקת בטרור כל הזמן, ברמה ששום מדינה שאני זוכר לא עסקה בו. אם צריך לנצח במלחמה כזאת, מול מדינה שנמצאת שם, איך נכריע אותה? בנוסף לכל אלה היא הפכה את לבנון לפלטפורמה, שממנה היא יכולה (עם אנשי חיזבאללה) לשגר רקטות ארוכות טווח, יחסית, לתוך ישראל. לא לקריית שמונה, אלא הרבה יותר דרומה מזה. אנחנו מדברים על מספרים גדולים מאד. כל שבוע נוחת מטוס בדמשק ומביא את היכולות האלה.
עכשיו, יש להחליט - חטפו שלושה חיילים, מה עושים? אם נגיב, אנחנו יודעים מה נקבל בתגובה. נוצרת כאן הרתעה הדדית של איראן, על-ידי חיזבאללה, בהסכמה סורית - לפעמים בשתיקה, ולפעמים בעידוד - עולם חדש שלא ידענו כמותו בעבר. איך מכריעים בקרב כזה? האם ניתן להכריע בקרב כזה שהוא קרב של איום משולב? של טרור? גם טרור שבו שולחים מחבלים להתפוצץ בישראל או בעולם היהודי, כתגובה למה שאנחנו עשינו בגבול הצפון?
אמשיך למלחמה מסובכת יותר, שהיא עדין לא המלחמה של היום, אבל בוודאי תהיה המלחמה של מחר. כשנפתחה "אינתיפאדת אל-אקצה", כפי שהיא נקראת על-ידי הפלסטיניים, היו כמה ישראלים "חכמים" שרצו לשבש את אתרי המחשב של חיזבאללה. כתוצאה מכך חטפנו בחזרה מתקפה לא קטנה על המחשבים שלנו. דבר שלא פורסם, מפני שיש אנשים שלא אוהבים לומר שהוכו, אך שמעתי מפי אחד או שניים מבעלי החברות של האינטרנט, אשר היו אצלי מתוקף תפקידי הנוכחי, שהם הותקפו התקפה מאד נמרצת על-ידי אויבים (וקשה לזהות אותם). מפילים לך, או חוסמים לך, או חודרים לך לתוך אתרי מחשב.
מלחמת המידע היא טובה מאוד למי שיודע לעשותה, אך היא בעיקר מוצלחת כנגד מדינה ממוחשבת. כנגד תימן, לדוגמה, קשה להילחם מלחמת מידע. נגד הפנטגון - כאשר חודרים למחשביו כפי שקרה - זה משמעותי. אם מישהו חודר למחשבים, לא של צה"ל דווקא, אלא של חברת החשמל, של רשת הרכבות, של הרמזורים - הוא יכול להביא נזקים אדירים. יכולים להיהרג אנשים רבים בלי שניתן יהיה לדעת מי המבצע. איך מכריעים מלחמה כזאת של מידע ושל מחשבים? זה נשמע, אמנם, מדע בדיוני, אך זה אתנו, זה קורה עכשיו. יש מדינות שעוסקות בזה - בשאלה של איך אנחנו יכולים לנצח בדרך כזאת. צריך להבין שזה משנה את יחסי הכוחות באופן משמעותי. לא נספרות פה האוגדות, והגייסות, ומטוסי ה - F-16 או F-15, או פצצות אטום. איש אחד, בין אם הוא יושב בסעודיה, או בדמשק או בניו יורק - אם הוא עושה זאת היטב יש לו יכולת לשבש מערכות של מדינה שלמה. בעולם הזה של מחר, מול מי ההכרעה? נניח שמישהו שיבש מערכות של בית חולים וגרם למוות - האם ניתן לתקוף חזרה בצבא? האם זה לגיטימי?
העולם הזה המשתנה, משתנה בעוד ענין אחד, שכולנו רואים אותו. לא כולנו הטמענו זאת לעומק, משום שקשה מאד להטמיע זאת באמת. עולם שבו המלחמה מתנהלת גם על המסך, ולא רק בצומת איו"ש או בנצרים, זהו עולם אחר. זה לא שאנחנו בעלי צבא חזק ויש לנו בעיה על המסך. אנחנו יותר חלשים כשהמלחמה היא גם על המסך. זה לא תלוי בנו. העוצמות היחסיות משתנות כאשר ניתן להראות תמונות כאלה בעולם, ואנחנו נתפסים כפי שאנו נתפסים. פתאום ניתן לראות, שארגונים חלשים מאיימים על כוחות חזקים במונחים של אתמול. תיקחו את מובארכ ואת ערפאת, האחד ראש מדינה חזקה, גדולה, 200 מטוסי F-16, 60 מליון תושבים, והשני בקושי ראש ארגון שעוד לא קיים. מי איים על מי? מי הפחיד את מי יותר?
מובארכ הודאג מאד ממה שערפאת, דרך הטלוויזיה שפעם לא הייתה, עשה לו - באל-ג'אזירה או בטלוויזיה אחרת. זאת רואים בבתים בקהיר, לא בשלטון בקהיר: את אל-אקצה, ואת האש, ואת היהודים הורגים את הערבים. כתוצאה מכך נוצרה אי יציבות אצל המלך עבדאללה ואצל הנשיא מובארכ. ומי עשה זאת? ארגון טרור או רבע מדינה, כמו ערפאת, שאין לו הרבה כוח.
יחסי הכוחות משתנים. איך מכריעים בעולם כזה? היו אנשים שאמרו לי, למה אתם לא לוקחים יחסי ציבור? קחו חברות אמריקאיות מצוינות… אבל אין זה כך. הצבא צריך להילחם אחרת. שום יחסי ציבור באמריקה לא יעזרו כאשר התמונה מצולמת בצומת איו"ש, או בנצרים. וכאשר רואים את הילד, מוחמד א-דורה, שום חברת יחסי ציבור כבר לא תעשה כלום. איום ונורא לומר זאת, אבל כאשר עושים לינץ' ברמאללה, פתאום אתה נראה טוב. זה עולם, בו זו אינה בעיה צדדית. יכולת הלחימה בעולם הזה משתנה, מפני שהמלחמה היא לא רק בשטח.
[דווקא כשעושים לינ'' ברמאללה, אנחנו נראים טוב... בתמונה: אחד ממבצעי הלינץ' מראה את ידיו המגואלות בדם הנרצחים, להמון החוגג בחוץ. מקור התמונה: ויקיפדיה. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה זאת שימוש הוגן]
האם כבר עשינו את כל מהלך החשיבה בנוגע לשאלה, איך פותרים זאת? כי זאת המלחמה שלנו היום. זו אינה תיאוריה בבית ספר בלונדון או בארצות-הברית . אנחנו חיים זאת היום, וזה משפיע כבר היום על השאלה מי מנצח ומי מפסיד, ואיך מכריעים קרבות מן הסוג הזה.
ברצוני לחזור בעוד הערה לאלו שהתחלתי בהם קודם "במלחמה הרגילה" - לא הטרור שהוא בעיה נפרדת, ולא מלחמת מחשבים או מלחמת מידע, ולא מלחמת תקשורת, וגם לא "מלחמת יום הדין", כשזורקים אחד על השני את נשקי ההרס הסופיים. מלחמה רגילה. כשאתה מסתכל על המצב עם סוריה - אויב פוטנציאלי עימו עלולה להיפתח מלחמה (ואולי גם בזירות אחרות) - מהו היעד הנכון שהדרג המדיני צריך להציג לדרג הצבאי? האם היעד הנכון הוא להביא למימוש היכולות שלנו, או לשיבוש היכולות שלהם?
נניח שיכולנו להביא לכך, שמבלי לעשות צעדים קיצוניים עם שחיקה גדולה אפשר היה במהלכים אחרים, של תורת לחימה אחרת, כשצה"ל שבנוי אחרת (ולדעתי הוא גם בונה את עצמו כך), להביא לכך, שעיקר הכוח הצבאי הסורי יוכה, מבלי שתיעשה תזוזה רבה מדי על הקרקע. אין זה מחסל את סוריה - אי אפשר לחסל את סוריה. זה לא ניצחון במובן שמישהו מרים ידיים, אבל אם עיקרנו את יכולותיהם לתקוף אולי העיקר נעשה. אם זה נכון, וזה יותר נוח מאשר האלטרנטיבה של כניסה לתוך מערכי הצבא הסורי, מהקו הסגול ועד דמשק או עד למחנות שלפני דמשק: האם בונים צבא לזה? זהו דבר שונה. זו מטרה אחרת, שהדרג המדיני מציב לדרג הצבאי. הדרג המדיני, בבואו לדבר עם דרג צבאי ולתת לו הנחיות לפני מלחמה ותוך כדי מלחמה, מוכרח לנסות לראות כל הזמן את היום שאחרי. זה קשה מאוד, משום שבזמן מלחמה, ובעיקר מלחמה שקשה בה מאוד, כמו יום כיפור לדוגמה, אין לפעמים כוח, רצון וזמן, להתעסק בכל מיני דיוקים - קודם כל יש לנצח במלחמה. במלחמות שאקרא להם ה"ישנות", הפשוטות, שהצבאות נלחמו זה בזה ובבית - בפריס או במוסקבה - חיכו לראות מי ינצח. היה זה נכון לומר: תנו להם לעשות את המלחמה ואחר כך נדבר. היום, כאשר המלחמה נראית כל יום ב - CNN או ב - BBC או בטלוויזיה הישראלית, או הערבית, אין דבר כזה. יש לנהל את המלחמה אחרת לגמרי, כי אתה מפסיד ומנצח כל יום, ולא רק בסוף. וכאשר היא נגמרת, אתה רוצה לראות איך מתנהל המשא ומתן, או כיצד מתעצב המצב החדש בהתחשב בנזקים שנגרמו לך או שגרמת לאויב בינתיים. זה סוג אחר של חשיבה, זה סוג אחר של התנהגות מדינית וצבאית, תוך כדי המלחמה.
השאלה, שלפי דעתי תעמוד לפנינו במלחמות, אם תהינה בעתיד (איני חושב שמוכרחות להיות, איני בטוח שלא תהיינה, אך צריך להניח זאת כאפשרות קיימת), שמאז מלחמת המפרץ בשנת 1991, נפרץ המחסום הזה על פיו, שהעורף הישראלי איננו משתתף במלחמה. עד אז ניהלנו מלחמות "דה לוקס", אם ניתן לומר. נהרגו אנשים רבים וחברים שלנו, אך העורף לא היה אף פעם שותף במלחמה. מאז 1948 העורף הישראלי ישב בשקט ויכול היה להמשיך ללכת למסעדות - לא כל-כך היה נעים - אך חיית את חייך. מלחמת המפרץ הייתה הפריצה הראשונה, שלא עשתה נזק גדול מבחינת חיי אדם - לא נהרגו אנשים, אדם אחד נהרג ולא ברור עד היום אם מפטריוט או מסקאד. נורו 39 טילים ונפרץ המחסום הזה. השילוב של העורף הוא משמעותי לא רק למלחמה. הוא משמעותי, כי הוא יוצר ישראל אחרת - ישראל הנפגעת בעורף. כיצד אתה מונע, או מכריע מלחמה מן הסוג הזה? האם יש אפשרות להכריע מלחמה כדי שלא יקרה דבר כזה?
בתהליך שבו אנו חוטפים גם מכה בעורף, אם היא משמעותית, סיום המלחמה בשטח משאיר ישראל אחרת בעיני העולם, בעיני היהודים שיבואו או לא יבואו - זהו דבר שלא היה בעבר. לכן, ההכרעה היא לא רק בשאלה איך נגמרת המלחמה - האם אני נמצא בנקודה זאת או אחרת, אלא איך אני מונע את הנזקים תוך כדי המלחמה? זוהי שאלה קשה, לא פשוטה, כי אין תשובות קלות, פטנטים, כפתורים - שברגע אחד אין טילים שנורים עליך.
שאלת התמהיל הנכון בין מתקפה למגננה, פיתוח תורה ואמצעי לחימה, צבא שיודע גם להגן למרות האתוס ההתקפי הטבוע עמוק בצה"ל - זאת שאלה מאד משמעותית. הרבה פחות הרואי להגן, הרבה יותר הרואי לתקוף. יותר קל לרוץ קדימה מאשר להגן על-ידי סוללת "חץ", שעושה את העבודה עם מכ"ם, שמוצא את הטילים כאשר הם נכנסים או נשק אחר שלא "רץ" קדימה אלא מנסה לתפוס את האויב כאשר הוא מתקדם. אבל העולם המשתנה מחייב אותנו לנסות להכריע גם הכרעות מסוג זה. על הדרג המדיני לדעת, שההכרעות לא יכולות לסכן את כל העניין. הן צריכות להביא אותך למצב יותר טוב, תוך ניסיון למנוע נזקים במהלך המלחמה.
ברצוני לסכם את דברי הפתיחה האלה, שקצת התארכו, בהערה שלא צריכה להישמע נגד או בעד קבוצה כזאת או אחרת. ברצוני לחזור על הדבר אשר בו התחלתי. לטעמי, אין אצלנו מספיק היזון חוזר בין הדרג המדיני לדרג הצבאי. על-פי הקונסטיטוציה הישראלית, מי שמחליט זו הממשלה. הצבא לא מחליט מה יהיה. הממשלה מחליטה אם ללכת למלחמה או לא ללכת, לכבוש את רמת הגולן או לא לכבוש, לכבוש את שכם או לא לכבוש אותה, לגייס צבא כנגד המצרים או לא. אלה הן שאלות מאד קשות, והאחריות היא על הממשלה.
לראש הממשלה, בניגוד למה שחושבים, אין סמכות להחליט, בשונה מהמצב באמריקה שם לנשיא יש סמכות. כאן הממשלה מחליטה - זהו הגוף המבצע. בשביל להחליט החלטות רציניות, גדולות, בשאלות האלה צריך להבין היטב את העולם שבו אנו חיים. למשל, מה היכולות של צה"ל - לא באגדה, אלא מה היכולות האמתיות. מה המגבלות, מה היתרונות… מהן היכולות של האויב, ומה משחקי המלחמה הבאים יביאו. מי מחליט על זה? מחליטים בדמוקרטיה. אנחנו שמחים שאנחנו קבוצת אנשים שנבחרה בגלל יכולותיהם הפוליטיות - וזה בסדר. אני מדבר על ההבנה ועל הידיעה שהיא כל-כך חשובה בגלל האינטואיציות, ותפיסת העולם, שלפי דעתי מוטעות אצל רוב האנשים ואצל רוב המפלגות כשהם בשלטון - כי הם חיים בעולם שעבר על היכולות, גם שלנו וגם של האויב לטוב ולרע. והם יכולים לתת הוראות לא נכונות, שכן הם לא רואים את ההתפתחות העתידית. כאן יש חשיבות גדולה מאד למה שכמעט ולא מתבצע - ליצור הרבה יותר אינטראקציה, שיתוף והחלפת דעות ואינפורמציה, שיתוף במשחקי מלחמה - בין הדרג המדיני לבין הדרג הצבאי. שלא ישגו באשליות שיש ביכולתם לעשות את הדברים אם רק יתנו הוראה, או ההפך, שאין מה לעשות כאשר יש למעשה מה לעשות, וישמעו רק ברגע האחרון בלחץ של זמן הצעות חדשות.
איך עושים זאת, אגב, במדינה שבה קשה לשמור סודות? איך עושים זאת בגוף פוליטי שמתחלף כל הזמן? עוד בעיות מעניינות של העולם המודרני שאנו חיים בו. אבל, אני חושב שיש חיוניות לכך, שיהיה הרבה יותר שיתוף בין הדרג המדיני לדרג הצבאי, כי הההכרעה הצבאית בכל פרמטר ובכל הגדרה שניתן לה, תמיד תתקבל בסוף כהנחיה של דרג מדיני, תיקבע על-ידי דרג מדיני, שאין לו ידע. פרט לכך שזה או אחר היה קודם רמטכ"ל או אלוף, ולפעמים זה יותר מסוכן, כי הוא היה אלוף או רמטכ"ל פעם - והוא לא תמיד יודע שהמצב השתנה לגמרי. השילוב בין הדרג המדיני והצבאי הוא חיוני ביותר, ואיננו עושים בו מספיק.
[לאוסף פרקי החוברת: בין הכרעה לניצחון, לחצו כאן]
