[בתמונה משמאל: כריכת הספר: המוות המוזר של אירופה לדאגלס מאריי, שראה אור בהוצאת סלע מאיר בפברואר 2019, אנו מאמינים שאנחנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

[לאוסף המאמרים על השתלטות האסלאם על אירופה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על ההיגיון הפרדוקסלי של מערכת מורכבת, לחצו כאן]

עודכן ב- 6 באוקטובר 2022

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

בפברואר 2019 ראתה אור המהדורה העברית של ספרו של דאגלס קיר מאריי (Douglas Kear Murray), המוות המוזר של אירופה (The Strange Death of Europe: Immigration, Identity, Islam) בהוצאת סלע מאיר (ספריית שיבולת) ובתרגומו של אורי רדלר.

מאריי - יליד 1979, הוא הוא סופר בריטי, עיתונאי ופרשן פוליטי. הוא מרבה לעסוק בנושאים כמו חופש הדיבור, הגירה, איסלאם וזכויות הומואים מנקודת מבט שמרנית.

[תמונתו של דאגלס מאריי משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Rebel Wisdom. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 3.0]

כרגיל, לא אסקור את הספר אלא רק נקודה מעניינת אחת בעיני, שאותה אכנה: ההיגיון הפרדוקסלי של הרב תרבותיות והגזענות.

[בתמונה: מוסלמים באירופה. התמונה היא צילום מסך]

ההיגיון הפרדוקסלי של הרב תרבותיות והגזענות

במשפט אחת, טוען מאריי, (ראו תמונה משמאל), שרעיון הרב תרבותיות התכוון לאחד אנשים תחת מטרייה לאומית אחת. אולם, הוא השיג את ההיפך הגמור:

[בתמונה משמאל: דאגלס מאריי. [על הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

במקום להוביל לזהות מאוחדת, הובילה הרב תרבותיות לפיצול זהויות; ובמקום להפוך את החברה לעיוורת צבעים או עיוורת זהויות, היא נעשית לפתע כזו, שבה הזהות והצבע הם חזות הכל! (מארי, 2019, ע' 269).

בתוך המציאות ההפוכה הזו מסתתר היגיון פרדוקסלי נוסף: ככל שמדינה ליברלית יותר להגירה, כך היא תואשם יותר בגזענות... (מארי, 2019, ע' 269).

[בתמונה: מוסלמים באירופה. התמונה היא צילום מסך]

איך זה קורה?

"... לחברה חדר זן של פוליטיקת שדולות. ארגונים וקבוצות אינטרס קמו בטענה שהם מייצגים סוגים שונים של קבוצות זהות. אנשים שאפתניים, ממונים מטעם עצמם בדרך כלל, תפסו עמדת מתווכים בין הרשויות וקהילה מסוימת. הם לא היו היחידים שנהנו מגישה זו. הדבר הקל על חייהם של פוליטיקאים בזירה המקומית והלאומית, משום שבזכות המייצגים הללו נוצר הרושם שאפשר להרים טלפון ולתקשר עם קהילה שלמה. וכמובן, התייצבות לצד קהילה מסוימת, יצרה פוטנציאל להשגת קולות מצביעיה כחטיבה אחת (מארי, 2019, עמ' 270-269).

[בתמונה משמאל: איך זה קורה? תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Peggy_Marco לאתר Pixabay]

באופן בלתי נמנע, המועצות המקומיות ורשויות אחרות תיעלו מימון לקבוצות דתיות ואתניות מסוימות. הפעולה הזו הונעה במקרים מסוימים משאיפה להשיג קולות, אך במקרים אחרים עמדו מאחוריה גם שאיפות נאצלות יותר, ובהן תשוקה אמתית להתמודד עם אפליה (מארי, 2019, ע' 270).

אבל, אפילו ארגונים "נגד-גזענות" נָטו להיות פוליטיים מעבר לתחום שהגדירו לעצמם בנקודת המוצא. הארגונים שביקשו להתמודד עם אפליה אמתית חתרו עם הזמן להגביר את עוצמתם והשפעתם, את גישתם לכוח ואת כמות המשאבים המוקצים להן. הם היו מודעים לכך שהדרך היחידה לשמר את המשאבים הללו היא שימור הבעיה שהם אמורים לפתור. מתוך כך, טענו בהתמדה שהאפליה מחמירה ותובעת מלחמה קשה יותר, דווקא בזמן שבו חל שיפור במצב בפועל. ההתאוננות על החברה סיפקה לארגונים הללו הזדמנויות לצמיחה. שביעות רצון הייתה הדרך לאבדון (מארי, 2019, עמ' 271-270).

[לריכוז המאמרים על 'עוצמה', לחצו כאן]

[הכרזה: ייצור ידע]

התרבות היחידה שאי אפשר היה להלל הייתה זו שיצרה את האפשרות לשיר שירי הלל לכל התרבויות האחרות. מדינות גילו שכדי להיעשות רב-תרבותיות עליהן להלקות את עצמן ולהתמקד בהיבטים השליליים שבהן. כך יצא שמדינות - שמרוב פתיחות ו'נאורות' עודדו הגירה נרחבת אליהן - דווקא הן הוצגו כמדינות שהגזענות בהן עזה במיוחד. את כל תרבויות העולם אפשר היה להלל בתוך אירופה, אך שבחים שהושמעו באירופה כלפי אירופה נעשו חשודים או מפוקפקים.

עידן הרב-תרבותיות היה עידן של גינוי עצמי באירופה. החברה המארחת נסוגה לירכתי הבמה וקיוותה שאיש לא יבחין בנוכחותה — או הפכה עצמה לקרשי הבמה, מצע ניטרלי למופע של תרבויות אחרות. זו הייתה אחת הסיבות שבגללן כתב איש מדעי המדינה המהולל סמואל הנטינגטון בספרו האחרון כי "רב-תרבותיות היא במהותה ציוויליזציה אנטי-אירופית. זוהי אידאולוגיה אנטי-מערבית ביסודה"...

[תמונתו המקורית של סמואל הנטינגטון נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Peter Lauth. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.0. הכרזה: ייצור ידע]

אפילוג: ההיגיון הפרדוקסלי של הדמוקרטיה

הסיפור העצוב הזה על מלכודת ההיגיון הפרדוקסלי - שבו נלכדה אירופה - מזכיר מאוד את הפרדוקס הגדול יותר: ההיגיון הפרדוקסלי של הדמוקרטיה, שאותו היטיבו הנאצים לאבחן: "הבדיחה הטובה ביותר של הדמוקרטיה" - טען שר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס - "היא שהיא מספקת לאויביה המרים ביותר את הכלים לחיסולה".

מסתבר שגבלס צודק!

[הכרזה: ייצור ידע]

[לאוסף המאמרים על השתלטות האסלאם על אירופה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על ההיגיון הפרדוקסלי של מערכת מורכבת, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• דאגלס קיר מאריי (2019), המוות המוזר של אירופה, תל אביב: סלע מאיר.
• פנחס יחזקאלי (2019), ההיגיון הפרדוקסלי של המורכבות באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 27/2/19.
• פנחס יחזקאלי (2018),הכל על העוצמה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 23/8/18.