גבריאל בן דור: עיונים וסוגיות בתורת ההכרעה של ישראל

[בתמונה: דוד בן גוריון ויצחק רבין: בניגוד למה שנכתב בחלק מן הספרים, אבותינו המייסדים חשבו על כך הרבה, חשבו לעומק, דיברו ביניהם והייתה להם תפיסה מאד מגובשת... המקור: קבוצת חובבי היסטוריה. פייסבוק. שם הצלם אינו מוזכר]

[לאוסף פרקי החוברת: בין הכרעה לניצחון, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 28 במאי 2021

גבריאל בן-דור הוא פרופסור אמריטוס למדע המדינה באוניברסיטת חיפה. שימש בעבר כרקטור האוניברסיטה, נשיא האגודה הישראלית למדע המדינה, ראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי. פרסם שבעה ספרים ולמעלה ממאה ועשרים מאמרים על הפוליטיקה של המזרח-התיכון, יחסי חברה-צבא ויישוב סכסוכים. פרסומיו האחרונים עוסקים במיעוטים בעולם הערבי ובביטחון הלאומי של ישראל.

פרופ' בן-דור הוא ממייסדי התכנית האקדמית של המכללה לביטחון לאומי, ועמד בראשה שנים רבות.

[מקור תמונתו של פרופ גבריאל בן דור משמאל: באדיבות אוניבריטת חיפה]

המאמר הזה הוא חלק מחוברת תורתית שיצאה במכללה לביטחון לאומי, ה- 2001, והיא מובאת היום, לרגל ההתעוררות בצה"ל בסוגיית הניצחון, מאז נכנס הרמטכ"ל, אביב כוכבי, לתפקידו.

* * *

ברצוני לדבר על מדינת-ישראל כמקרה ספציפי. ולפתח שלושה נושאים חשובים כרקע להרצאה:

ראשית, הסכנה של בטאוטולוגיה מסוימת בהגדרות. למשל, "הכרעה" מוגדרת כ"שבירת כוח ההתנגדות של האויב לפעול" - אתה מגדיר את הדבר הרצוי על-ידי התוצאה שלו. אתה רוצה להגיע ל"הכרעה" - מצב בו נשברת יכולתו של האויב להילחם, והמטרה היא בעצם לשבור את יכולתו של האויב להילחם. יש כאן מעין אי נוחות בקריאת הדברים - ואותו הדבר לגבי "ניצחון", המוגדר כ"השגת מטרות".

[להרחבת המושג 'ניצחון', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'הכרעה', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'מטרה של מערכת', לחצו כאן]

שנית, הייתי רוצה לחזק את האלמנט המדיני בדיון זה. נכון שאפשר לדבר על ההכרעה הצבאית ולעשות הבחנה בין הכרעה צבאית ובין ההכרעה ברמת האסטרטגיה רבתי. פרופ אבי קובר צודק שההכרעה היותר חשובה ונפוצה היא ההכרעה האסטרטגית רבתי, המשלבת אלמנטים מדיניים. אם אנחנו מגדירים "ניצחון" כהשגת מטרות, אזי המטרות הן בחלקן או ברובן מדיניות - וגם המטרות הצבאיות נגזרות מהמטרות המדיניות. אם כך, מושג כמו ניצחון, למשל, ניתן להבין רק על רקע מדיני.

[למאמרו של ד"ר אבי קובר: 'ניצחון והכרעה במלחמות המודרניות והפוסט מודרניות', לחצו כאן] [להרחבת המושג 'אסטרטגיה רבתי', לחצו כאן]

ולעניין השלישי והאחרון: ברצוני לחזור לפון קלאוזביץ - המקור לכל הדיון הזה. פון קלאוזביץ דיבר גם על "הכרעה" וגם על "ניצחון" במונחים של התמודדות עם רצונות. הדבר החשוב באסטרטגיה בעיניו הייתה ההתמודדות בין הרצון שלי לבין הרצון של האויב, וניסיון לאכוף את רצוני עליו. כאשר, ברמה של הניצחון, פירושו של דבר הוא הניסיון לאכוף עליו את התפיסה שלי על מערכת היחסים העתידית בינינו.

כאן נכנסת ההיסטוריה בתור המבחן העליון - מה אני עושה אחרי המלחמה? תוצאות המלחמה נבחנות בתקופה לאחר המלחמה - האם על קברו של הסדר הישן, שמלחמה זאת הרסה, נבנה סדר חדש שתואם טוב יותר את התפיסה שלי על מערכת היחסים עם האויב לשעבר שאני יכול לחיות איתה?

[תמונתו של פון קלאוזביץ משמאל היא נחלת הכלל]

אחרי הדגשת אלמנטים אלה אני מבקש להתייחס לתקופה הקלאסית, שבה התגבשה תפיסת הביטחון של ישראל. איך ראו את המושגים האלה של "ניצחון" ו"מלחמה" ואיך נבנתה מערכת ביטחון שתואמת תפיסות אלה? איפה התחילו התהפוכות שעשו חלק גדול מהתפיסה הזו לבלתי רלוונטית, ומדוע להערכתי, עוד לא הגענו היום למצב של פיתוח פרדיגמה חדשה של תפיסת ביטחון שתואמת את אתגרי התקופה, כולל סכסוכים בעלי עצימות נמוכה - LIC, הנשק להשמדה המונית וכל שאר הדברים?

[להרחבת המושג: 'אסטרטגיה', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'תורת ביטחון' - 'תפיסת ביטחון', לחצו כאן] [להרחבת המושג 'עימות בעצימות נמוכה' (LIC), לחצו כאן]

המלחמה הראשונה שהתנסינו בה הייתה "מלחמת העצמאות", ורק לאחריה ישבו האבות המייסדים של המדינה על המדוכה לבחון כיצד מייסדים תפיסת ביטחון שתתאים לתנאים באותה תקופה. היום קשה להאמין, אבל חלק מן האנשים חשבו, שבמלחמת השחרור הושג "ניצחון". לא רק הכרעה צבאית או הכרעה אסטרטגית רבתי, אלא "ניצחון" - ולא תהיינה עוד מלחמות, כי הושגו היעדים המדיניים של ישראל. היו לישראל גבולות מתקבלים על הדעת בני הגנה בתפיסה של 1949 (די מפתיע לראות זאת), והיה מצב שבו התבוסה שנחלו הערבים נתפסה כלא כל כך גדולה, ומשום כך יהיה עוד צורך לחזור ולהילחם בהם.

לאור כל אלה נבנו הכוחות הצבאיים הראשונים. פרקו כמעט את כל חיל הרגלים של צה"ל, מלבד חטיבה אחת שהיא חטיבת גולני, מתוך תפיסה שלא תהיינה עוד התנגשויות מסיביות בקרקע עם כוחות גדולים, ולכן לא יהיה צורך בחטיבות חי"ר. ישנן עוד דוגמאות מסוג זה. הנאיביות הזו חלפה עד מהרה, כאשר אבותינו נוכחו לדעת שלא הושג "ניצחון", אלא הייתה רק "הכרעה". לא הושג "ניצחון", לא הושגו המטרות המדיניות שלנו, ויותר חשוב - מטרות האויב לא ננטשו. עניין זה הובהר בתקופה בין 1949 ל- 1952, התחזק בשנים 1955-1954 עם עלייתו של גמאל עבד אל נאצר (ראו תמונה משמאל) למנהיגות העולם הערבי הרדיקלי, והמחויבות שלו להמשיך את המאבק בישראל עד לסיום קיומה של מדינת-ישראל. אז כמובן התגבשה התפיסה שאדבר עליה עכשיו.

[בתמונה משמאל: גמאל עבד אל נאצר. עלייתו ימנה את הפיכת הסכסוך לקבוע ומתמשך... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Stevan Kragujević קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

אבותינו ראו שאין לנו יכולת להשתעשע יותר במחשבות, שזוהי המלחמה האחרונה, שעלולות להיות מלחמות נוספות שמוכרחים להתכונן אליהן. הם הגדירו את עיקר הבעיה של מדינת-ישראל ברמה האסטרטגית בא-סימטריה השוררת בינינו ובין מדינות ערב. הם תפסו, כמובן בצורה נכונה, את העובדה שישראל קטנה בשטח והאויב גדול בשטח, שישראל קטנה באוכלוסיה והאויב גדול באוכלוסיה, שישראל ענייה במשאבי טבע והאויב עשיר במשאבי טבע וכדומה. כלומר א-סימטריה.

צריך לומר גם שבתפיסה הקלאסית, שממנה אנחנו שואבים את המושגים שלנו, כמו "הכרעה" ו - "ניצחון", הבעיה הזו לא נותחה לעומק. יש איזו הנחה אפריורית, לא כתובה, אבל היא עולה מבין השורות, שיש, אם לא שוויון, לפחות, פרופורציות מתקבלות על הדעת בין האויבים והיריבים, ולא מצב שלצד אחד נחיתות איומה ונוראה ולצד השני עדיפות מכרעת כמותית בפוטנציאל האסטרטגי שלו. זה היה מצבנו. ובכן, אבותינו הבינו שלא יהיה שלום ולא הושג הניצחון, שהמדינה קטנה ובכל תנאי ובכל מקרה היא תישאר קטנה מול כל קואליציה לוחמת אפשרית, ויש לתת לכך תשובות. אני טוען שבעיה זאת לא חלפה מן העולם, אבל אבותינו נתנו תשובות טובות. הם נתנו לא פחות משמונה תשובות שברובן ידועות, אך יש טעם להדגיש חלק מהן.

בניגוד למה שנכתב בחלק מן הספרים, אבותינו המייסדים חשבו על כך הרבה, חשבו לעומק, דיברו ביניהם והייתה להם תפיסה מאד מגובשת. נכון, היא לא נכתבה בדוקטרינה, והיא לא הוגשה לכנסת כנייר עבודה, ולא הייתה הצבעה בקבינט (גם לא היה קבינט) וזה לא נאמר לציבור בצורה כזאת - אבל הייתה תפיסה כזאת, התפיסה הזאת הייתה מגובשת, הייתה פרי של התעמקות רבה בהיסטוריה, בגאוגרפיה ובאסטרטגיה, והיא הייתה פרי של דיונים אינטנסיביים, מודעים וביקורתיים בין מקבלי התפיסה.

ובכן, שמונה מרכיבים לתפיסה:

מרכיב ראשון: יש סכנה קיומית לישראל

הנחת היסוד הייתה שיש סכנה קיומית על מדינת-ישראל. סכנה זאת מרחפת עלינו מכיוון הלאומיות הערבית. את הסכנה הזאת צריך להדוף באמצעים צבאיים. אבל, אין לישראל, באמצעים הצבאיים, אופציה לשים קץ לאיום. כלומר, את האיום ניתן להדוף אך לא ניתן לחסל. ניתן לומר, "בסבב הזה זה לא הצליח", ניתן לומר שזה "לעולם לא יצליח", אבל אין לנו דרך לומר לצבא הגנה לישראל: "תסירו את האיום הזה - תשימו לו קץ".

מרכיב שני: אין לנו יכולת לספוג מכה על אדמתנו, בגלל הא-סימטריה

לא יכול להיות מצב, עשור שנים אחרי השואה, שבו פחות משני מליון יהודים - ששמונים אחוז מהם מרוכזים על מישור החוף ברצף של 120 ק"מ מקצת צפונית לחיפה ועד אשדוד-אשקלון - יספגו את המכה מהעולם הערבי. ולכן, חייבים להעביר את המלחמה לאדמת האויב ולהכריעו על אדמתו. זוהי הפעם הראשונה שהופיעה המילה "הכרעה".

מרכיב שלישי: הצורך בצבא מילואים

בגלל הא-סימטריה לאויב תמיד יהיו יותר חיילים, יותר יחידות מגויסות בכל רגע נתון של שגרה. לישראל אין תשובה אלא בצבא האזרחים שהוא תוצר לא רק של התפיסה הדמוקרטית של החברה הישראלית אלא של כורח המציאות. לכן, צריך לבנות צבא אזרחים שיודבק לו גרעין מקצועי בצבאות היותר טכנולוגיים שהם גם החלקים היותר אסטרטגיים - כמו חיל האוויר, אבל הצבא הוא צבא האזרחים.

[בתמונה: חיילי מילואים. המקור: דובר צה"ל]

מרכיב רביעי: על ישראל להרוויח זמן

הזמן הוא גורם קריטי בנושאים אסטרטגיים כמו "ניצחון" ו"הכרעה", שכן, אם המלחמה פורצת במפתיע, אזי יחסי הכוחות העדיפים של האויב בגלל הא-סימטריה יכולים להביא להכרעה צבאית לטובתו. הכרעה צבאית לטובתנו אפשרית רק אם יינתן לנו זמן לגייס את מלוא עוצמתנו על-ידי צבא האזרחים. מטלה זאת רובצת על קהיליית המודיעין בישראל - דבר חסר תקדים בהיסטוריה.

אין לזה אח ורע בתולדות האסטרטגיה. בכל מקום אחר אתה בונה צבאות בסדרי גודל מסוימים, בפרופורציות מתקבלות על הדעת, ואם המודיעין מתריע ונותן לך באופן מדויק עיתוי של התקפה בסבירות גבוהה, אזי זו "הקצפת על העוגה". עניין זה ממקסם את הסיכויים שתנצח, או יותר נכון תכריע בשדה הקרב. בישראל הלכו הרחק מעל ומעבר לזה, והטילו על קהיליית המודיעין מטלה שלא קיימת לדעתי לא בתיאוריה ולא במעשה בשום מקום אחר בעולם.

[בתמונה: הזמן ממלא תפקיד מכריע. תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי FunkyFocus לאתר Pixabay]

מרכיב חמישי: המטרה הראשונית בתפיסת הביטחון אינה להכריע, אלא להרתיע

כלומר, המלחמה הטובה היא לא המלחמה שבה אתה משמיד את כוחות האויב - המלחמה הטובה היא המלחמה שלא פורצת. המטלה היא, לכן, לדחות את המלחמה ככל האפשר גם אם זה לתקופה מסוימת של כך וכך שנים - כי לישראל אין מה להרוויח ממלחמות. ישראל היא מעצמת סטטוס קוו במונחים התיאורטיים של קיסינג'ר והערבים הם הרוויזיוניסטים. איננו דורשים מהם כלום, רק שישאירו אותנו לנפשותינו. לנו יש את הגבולות שאיכשהו אפשר לחיות בהם ולנו יש מטלות פנימיות: בניית המדינה, הגשמת המהפכה הציונית, קליטת עליה ודברים מן הסוג הזה.

בשביל אלה אנחנו צריכים רק דבר אחד - שישאירו אותנו לנפשנו. היות שכך, אין לנו מה להרוויח משום מלחמה, וכל מלחמה שנדחית היא רווח נקי, ולכן עולה תפיסת ההרתעה החזקה של ישראל על-פי "הקווים האדומים" המפורסמים, שהם בחלקם גיאוגרפיים ובחלקם קונספטואליים.

[תמונתו של הנרי קיסינג'ר נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי David Shankbone. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 3.0]

מרכיב שישי: אם ההרתעה קורסת - חובה להכריע!

אבותינו לקחו בחשבון, כי הרתעה קונבנציונלית אכן תקרוס כל כמה שנים (בגלל הא-סימטריה לא תהיה אמינות מלאה להרתעה קונבנציונלית של מדינה קטנה מאד מול מדינות גדולות ממנה בשטח ובאוכלוסיה) - אז יש צורך להכריע ויהי מה. כלומר, אם יאלצו אותנו להיכנס למלחמה שאיננו רוצים אותה אסור להסתפק בתיקו, ואסור להסתפק בניצחון דחוק בנקודות. צריך ללכת ל - "knock out", כי רק הכרעה ברורה מאד ומשכנעת מאד בסבב הזה יכולה להפוך לתשתית להרתעה מפני הסבב הבא.

יותר מכך, לאבותינו הייתה גם תפיסה מגובשת, שאם כבר מאלצים אותנו להילחם במלחמות אזי רק מחיר גבוה, שהאויב ישלם בכל מלחמה ומלחמה יכול להיות בסיס לאפקט המצטבר של הרתעה ארוכת טווח, שאולי תשנה גם את הגדרת המטרות של האויב. כלומר, יש מחויבות חזקה ביותר להכרעה, ויש מוכנות לשלם מחירים. להשיג "הכרעה" פירושה דבקות במשימה ב"עידן הפוסט הרואי". כלומר, יש ערכים מעל לחיי האדם המיידיים כדי להשיג את היעד הזה שהוא יעד לאומי חשוב ונדבך בביטחון הלאומי - גם אם הוא עולה בחיי אדם.

[להרחבת המושג 'התקופה הפוסט הירואית' (הבתר הירואית), לחצו כאן]

מרכיב שביעי: המעטפת המדינית

כמובן, כל זה יכול לעבוד רק עם מעטפת מדינית מתאימה. מדוע? כי מולנו עומד עולם ערבי גדול מאד, וישראל קטנה וחלשה למרות יתרונותיה האיכותיים (בכוח אדם, בטכנולוגיה, במדע ובכל שאר הדברים הדומים, שהם מגדירי המודרניות). צריך מעטפת מדינית בשתי צורות:

להעצים את היתרונות על-ידי בריתות עם כוחות חיצוניים גדולים - שם יש יתרונות טבעיים משום היותנו מדינה דמוקרטית, מודרנית, יהודית, משום זיכרון השואה, משום היכולת האסטרטגית לתרום למעצמות ועוד;
מעטפת רגיונלית, שכן האויב (ותזכרו את הגדרת האיום) הוא הלאומיות הערבית. כל מי שהלאומיות הערבית מאיימת עליו הוא בעל ברית בפוטנציה - ויש רבים כאלה: מדינות ממוסדות (כמו תורכיה דאז, איראן דאז, אתיופיה); חצאי עמים (כמו דרום סודן); קבוצות אתניות (דרוזים, כורדים, ועוד…). עם כל אלה ניתן לעשות עסקאות, יותר קבועות או פחות קבועות, כדי לפלג את העולם הערבי, כדי לרתק חלק מן הכוחות של העולם הערבי - כדי להביא לכך שהעולם הערבי לא יוכל להביא לידי ביטוי נגדנו את מלוא עוצמתו.

השילוב של שני אלה, מעטפת חיצונית ומעטפת רגיונלית, יכול לתת תוצאות טובות ולחסוך את הצורך בהכרעות צבאיות שהן קשות, והן עתירות מחירים גבוהים.

מרכיב שמיני: הגרעין

אבותינו לקחו בחשבון שני דברים נוספים:

האחד, שכל זה יכול שלא לעבוד על-פי התכנון.
ושנית, גם אם תצלח דרך המנהיגים הערביים, הם יעמדו בפני לחצים איומים ונוראים מצד האינטלקטואלים והעמים שלהם. מבחינת "איך אינכם מסתדרים עם מדינה קטנה ומסכנה של שני מליון יהודים, ולמה לכם לעשות שלום איתם במקום לנסות עוד ועוד להתגבר עליהם עד שתנצחו אותם?".

לשם כך חשבו על האפשרות של פיתוח האופציה הגרעינית. לא ארחיב בנושא זה, אך אגיד שאופציה זו הפכה להיות בעיני הערבים מרכיב חשוב ביותר בתדמית ההרתעה של ישראל - בין אם היא קיימת ובין אם לא. אשמח אם יתברר שהאופציה הגרעינית אינה קיימת, משום שזה הדבר הכי רציונלי - להפיק מכך את מירב התועלות מבלי שהשקענו בכך כלום. אז בואו נניח לרגע שזה המצב.

[בתמונה: מתחם קמ"ג, כפי שצולם על ידי לוויין ריגול אמריקאי ב-1968. התמונה היא נחלת הכלל]

אין חזון...

יש להוסיף עוד דבר והוא - שהניתוח הזה מראה חולשה אחת גדולה הנוגעת לאיום. כלומר, אין פה חזון מתבקש ומתקבל על הדעת באופן מיידי באשר למה שיהיה לעתיד לבוא. אתה יכול לומר, שהתחזית היא פסימית. יהיה סיבוב אחרי סיבוב, אנחנו נרתיע עד אשר ההרתעה תקרוס, אנחנו נכריע אבל לא נוכל כמובן לנצח את האויב בגלל הא-סימטריה וכל הזמן רק נתכונן לסיבוב הבא.

משה דיין היה מביע זאת במשפט המפורסם: "הלנצח נחיה על חרבנו?"

[בתמונה משמאל: כריכת ספרו האחרון של משה דיין: "הלנצח תאכל חרב". אנו מאמינים שאנחנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

ותשובתו, ותשובת מורו ורבו, בן-גוריון, ואחרים שחשבו על זה, כדוגמת יגאל אלון ואחרים, הייתה מעניינת ורלוונטית גם היום:

ניצחון במובן הקלאסי לא נוכל להשיג. לא נוכל לאכוף את רצוננו על האויב, לא נוכל להשיג את היעדים שלנו - והיעדים הם כמובן להשיג שלום תוך הכרה ערבית בקיומנו. זאת לא ניתן להשיג בצורה פוזיטיבית באמצעים צבאיים.

כן הייתה תשובה מסוימת לבעיה הזו, והיא הייתה "תיאורית האפקט המצטבר". אבותינו הניחו ש"זבנג וגמרנו" לא הולך. אתה לא יכול להכניס טנקים לבירה ערבית ולאלץ מדינה ערבית לחתום על הסכם שלום עם ישראל, לשים קץ לסכסוך, לשנות באופן מהותי את האיום ולבנות את מערכת היחסים שאנחנו רוצים לחיות אתה ויכולים לחיות אתה.

אבל, אם הערבים יאתגרו אותנו כמה וכמה פעמים, ובכל פעם יוכרעו - צבאית ואסטרטגית רבתי - האפקט המצטבר יהיה כפול:

ראשית, הם יראו שזה לא הולך - ולכן הסיכוי לעתיד ילך ויקטן.
שנית, המחירים שישלמו עבור הניסיונות יהיו כל-כך גבוהים, ויגבו עלויות כאלה מהחברה ומהמדינה הערבית על חשבון האפשרות לעסוק בעניינים אחרים - שיתחילו לחשוב אם כדאי להם לדבוק ולעסוק בקו הזה כאשר הסבירות שיצליחו היא נמוכה והמחיר לניסיון גבוה.

החזון אינו ניצחון על דרך החיוב (הצבת יעד צבאי) אלא, אם תרצו, עבודה על דרך השלילה והמניעה. ההנחה היא, כי על-ידי מניעת ניצחון מן האויב, על-ידי הכרעה שלנו, ייווצר אפקט, שיהיה התחליף הטוב ביותר לניצחון.

זאת הייתה התפיסה. אני חושב שהיא תפיסה מגובשת, אינטליגנטית, תואמת את רוח הזמן, מאד ראליסטית. היא פעלה לא רע. היא אכן נוסתה מספר פעמים והוכח, כי ניצחון לא נוכל להשיג גם במצבים של הכרעה, כי התפיסה הערבית הייתה (זאת ניתחו חוקרים רבים וביניהם בצורה הטובה ביותר יהושפט הרכבי, עליו השלום, שאהב להרצות על הנושא בפורום זה) שהתשובות המתבקשות לשאלה: למה הפסדנו? התירוצים המתבקשים: למה החזק מפסיד לחלש? הגדול לקטן? העשיר לעני? - התשובות כל-כך טובות שהן שכנעו את הערבים עצמם:

אז ב- 1949-1948 הם הוכרעו, אבל יכלו לומר,שזה בגלל המשטרים הישנים, הפאודליים, המושחתים שבגדו בהם - ואכן המשטרים האלה הוצאו החוצה.
ב- 1956 הובס המשטר הרדיקלי, המהפכני, הסוציאליסטי, הצבאי, החדש במצרים - אבל אז יכלו לומר שמצרים לבדה עמדה מול ישראל, בריטניה וצרפת - אלה אינם כוחות שקולים.
ב- 1967 ישראל עמדה לבדה מול מצרים, מול ירדן ומול סוריה, ואז התעוררה הבעיה הראשונה. איך מסבירים את ההכרעה המאוד מאוד חד- משמעית? התשובות היו הפעם מאד כנות בחברה הערבית: לא חשבנו נכון, איננו מספיק מפותחים, איננו מספיק מתוכנתים ורציונליים, איננו מאוחדים, אין לנו אסטרטגיה שתואמת את היתרונות שלנו - מכה בבטן הרכה של ישראל.
את המהפכה הם חוללו במלחמת ההתשה של 1970-1969. הייתה זאת מלחמה קשה מאד בתולדות ישראל, שלא רבים מזכירים אותה. במלחמה זו בפעם הראשונה, הוצג קונספט חדש: מושג ההכרעה אצל המצרים השתנה. ההכרעה כעת הייתה על דרך הזמן, על דרך ניצול חולשות החברה הערבית, ועל דרך התחברות חזקה מאד ליעדים מדיניים מוגדרים. לא הייתה זו כבר הגישה הקלאסית של תפיסת שטח ישראלי גדול במהירות יחסית תוך השמדת כוחות ישראלים גדולים ופתיחת הדרך לתל-אביב או לירושלים.

[בתמונה: המהפך הערבי חל במלחמת ההתשה... בתמונה: מג"ד של צה"ל משקיף על התעלה. צילום: אבי שמחוני, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון]

מלחמה זו תפסה אותנו ללא תשובה מתאימה משום שהיינו מבולבלים. למשל, לא היה ברור מה גורלה של חלק מהדוקטרינה הקלאסית. על-פי הדוקטרינה הקלאסית אסור לנו לספוג מכה על אדמתנו, כזכור, אלא יש להעביר את המלחמה לאדמת האויב ולהכריעו על אדמתו:

מה זה אומר במצב שבו ישבנו על תעלת סואץ, בשנים 1973-1967 ומאחורינו כמעט 300 ק"מ גבול של נגב-סיני?
האם זה עומק אסטרטגי? האם זה כן צריך לאפשר ספיגת מכה בעומק וניהול קרבות שריון בעומק סיני ושם להשמיד כוחות אויב גדולים? או האם יש לדבוק בדוקטרינה על-פיה ישראל לא סופגת מכה, עוצרת את האויב על קו המים, ומכריעה אותו מעבר לקו המים?

המבנה שלנו, התכונות שלנו, הדוקטרינה שלנו, היו פשרה לא נוחה בין שתי התפיסות האלה - לא חשבנו על עניין זה עד הסוף. לעומת זאת, המצרים הופיעו עם תפיסה חדשה, עם שלושה אלמנטים חדשים לגמרי - מאוד מודעים, מאוד מנותחים, מאוד מבוקרים, שהיו מהפכה בתפיסה שלהם. הם לא הכריעו אותנו, אך יש ספק רב ועד היום החוקרים מתווכחים על השאלה אם אנחנו הכרענו אותם. על כל פנים, לא נתנו להכריע אותם עד הסוף בגלל החיבור של המטרות שלהם ליעדים המדיניים הריאליים של אותה תקופה ברמה העולמית.

[בתמונה: גשר מצרי על תעלת סואץ. התמונה היא נחלת הכלל]

[למאמר: 'מלחמת ההתשה: טיפשות אסטרטגית ועשיית יתר', לחצו כאן]

היה זה האות למלחמת יום הכיפורים שבה כל האלמנטים שהופיעו במלחמת ההתשה התגלו בעוצמתם.

יותר תאום ערבי;
יותר תכנון;
מלחמה דו- חזיתית;
כמובן גם מלחמת תנועה.

אבל, הלקחים ממלחמת ההתשה היו מכריעים, והכתובת למעשה הייתה על הקיר. במלחמה הזאת שוב חזרה התמונה בה היינו קרובים מאד להכרעה צבאית - אולי ניתן לומר שהייתה הכרעה כזאת - אבל לא ניתן לנו לבצע את ההכרעה הזו עד הסוף. כאן נוצרה סיטואציה בהקשר של ניצחון: היות שניצחון הוא דבר סובייקטיבי (עד כמה אתה משיג את המטרות שלך), היו במלחמה הזאת בעצם שני מנצחים - ולכך היו אחר-כך השלכות מדיניות.

[לריכוז המאמרים בנושא מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן]

מאז, בעצם, לא היו מלחמות גדולות מלבד מלחמת לבנון, שהייתה חריגה. הייתי אומר, שבמלחמת לבנון הראשונה, החריגה האמיתית הייתה שאנחנו, ישראל, הצבנו יעדים שסתרו את הדוקטרינה הקלאסית, שהלכו מעבר למה שאבותינו תפסו כיכולת של ישראל להשיג באמצעים צבאיים - ואכן לא השגנו באמצעים הצבאיים את מה שרצינו.

כיום נכנסים הרבה אלמנטים חדשים: הסכסוך בעצימות נמוכה (LIC), שהוא סדר היום הלאומי המידי; נשק להשמדה המונית; טילים ארוכי טווח; חברה אחרת שרואה את המלחמה במונחים פוסט הרואים; שמייחדת לחיי אדם ערך עליון; שיש לה מגבלות ערכיות מוסריות רבות עם תקשורת חושפנית; וכדומה.

[להרחבת המושג 'עימות בעצימות נמוכה' (LIC), לחצו כאן]

לאור כל אלו, ניתן להגיע לשתי מסקנות עיקריות: האחת - שרוב מושגי היסוד שלנו אינם רלוונטיים באשר למה שקורה בשטח היום. לדוגמה, מושג ההרתעה הקלאסי לא אפקטיבי בנוגע ל"LIC". לא ניתן לממש אותו בצורה הקלאסית, לא לגבי החמאס, לא לגבי החיזבאללה ולא לגבי התנזים. גם לא ניתן היה, לדעתי, להעמיד אותו בהצלחה מול סדאם חוסיין.

לכן, יש צורך במה שתא"ל במיל דוביק תמרי אוהב לקרוא - פרדיגמה חדשה של ביטחון לאומי עם מושגי יסוד חדשים, או כאלה שעברו שיפוץ:

מהי הרתעה מול טרור?
מהי הרתעה מול טילים ארוכי טווח?
מהי "הכרעה" מול טרור (אם בכלל יש דבר כזה)? אם אין, אז האם תפיסת אבותינו של מלחמה ממושכת שבה האויב יאתגר אותנו ואנחנו נכריע אותו בכל סיבוב, האם זה יצטרף לאפקט מצטבר שהוא קרוב לניצחון או לא? או שמא, לטרוריסטים יש זמן ללא הגבלה יותר מאתנו.

[בתמונה: מהי הרתעה מול טילים ארוכי טווח? למקור התמונה, לחצו כאן]

כשאתה רוצה להצליח ב"הכרעה" וב"ניצחון", כפי שאמרתי בהקדמה התאורטית - הכי חשוב שיהיה לך קונצפט מדיני: לאן אתה חותר. מה האינטרסים החיוניים שלך? מה הקווים האדומים שלך? על מה אתה לא יכול לוותר ומה אתה חייב להשיג כדי שהקיום הלאומי יובטח ברמה המינימלית שאתה יכול להסכים לה? אין לנו היום הסכמה כזאת, אין לנו יעדים כאלה, והאויב רואה זאת כך. במצב הזה הרבה מהתפיסות הקלאסיות של "ניצחון" ו"הכרעה" מאבדות מחשיבותן, ויותר גרוע, מאבדות מאמינותן.

אנחנו רואים מצד מדינת-ישראל חוסר נחישות. אני חושב שאבותינו, שהיו לא פחות הומניסטיים (אולי פחות ליברליים) מבחינת רגישות לחיי אדם, הבינו, שביטחון לאומי פירושו הבטחת הקיום של האומה לטווח ארוך. קיום של הרבה שנים לטווח ארוך דורש לפעמים הקרבה של מעט חיי-אדם בטווח הקצר. מי שלא מוכן לשלם את המחיר הזה בטווח הקצר ישלם מחיר גבוה יותר בטווח הארוך. זאת בעצם ההצדקה היחידה לבוא לילד בן 19-18 ולומר לו "תסתער על הגבעה הזאת גם אם תמות בדרך, כי זה חיוני".

לא אגיד, כי הנחישות הזו אבדה, אך היא מוטלת בספק. בהרבה מאד משימות, היחידה הפועלת מקבלת הנחיה ברורה אחת והיא לא לספוג אבדות. הצלחתה (של היחידה הפועלת) נמדדת במעט אבדות (לתופעה הזו יש שם: "שלטון האימהות"...). אין אדם במדינת-ישראל, בוודאי לא אינטלקטואל ליברלי באוניברסיטה, שאינו רוצה למזער אבדות - שלנו ואולי גם של האויב. אבל, אם כך, לא כדאי לצאת לפעולה. לפעולה כדאי לצאת לעיתים רחוקות, כאשר ודאי שאין ברירה, ואז לדבוק בה עד הסוף בנחישות, שהיא ברורה גם לנו וגם לאויב. אם הנחישות הזאת לא קיימת לא תוכל להיות מושגת "הכרעה", ואינני מדבר על "ניצחון".

בסרטון למטה: תנועת ארבע אימהות - הגרסה הישראלית של תופעת "שלטון האימהות":

[להרחבת המושג 'ביטחון לאומי', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'שלטון האמהות', לחצו כאן]

יש צורך, אמרו אבותינו, לגבות מחירים מן הצד השני. כלומר, לא יכול להיות מצב, שבו האויב יאתגר אותנו ויתחיל סיבוב מולנו - ולא חשוב באיזו צורה, מ"LIC" ועד לטילים וכל אלמנט קונבנציונלי באמצע - ולא ישלם מחיר גבוה, כי אחרת מה יאמר: בתנאים של א-סימטריה יש לי יותר שטח, יותר אנשים, יותר אוצרות טבע, אם בסיבוב הזה לא הצלחתי אני אחכה לסיבוב הבא. לא הצלחתי בסיבוב הבא, אז אמשיך עוד עד אשר האויב יישחק, יותש, ואולי יושמד או יאבד את כוחו ורצונו להיאבק.

זה לא ייתכן. ייתכן רק מצב, שבו כל מי שמאתגר אותנו, בכל רגע נתון, ידע שלאתגר הזה יש מחיר כבד וגבוה - שאנחנו נחושים לגבות, ולא נפסיד במערכה בתנאי א-סימטריה. אדגיש, כי יש יותר מדי מקרים בשני העשורים האחרונים שבהם לא עמדנו על כך שיש לגבות מחיר, שהמאתגר את מדינת-ישראל בצורה המכאיבה לנו חייב לשלם מחיר מכאיב וכואב פי כמה. זאת התדמית שאנו צריכים לשדר לא רק כלפי חוץ, אלא קודם כל, כדי לשכנע בה את עצמנו, כי אחרת ימשיכו לאתגר אותנו עוד ועוד. בוודאי במצבים שבהם "LIC" הוא הדומיננטי בסדר היום הלאומי שלנו, ימשיכו לאתגר אותנו באמצעים כאלה במיוחד אם השולחים והמבצעים אינם נתבעים לשלם מחיר גבוה.

התורה החדשה צריכה לפתח קונספט באשר לצורת גביית המחיר. הפתרון לסוגיה זו אינו בולט לעין במציאות, ובוודאי לא ב"עידן המלחמה הפוסט הרואית".

לסיכום

הגענו למה שהגענו - מדינה חזקה מאד, בטוחה מאד, סיפור הצלחה בכל מדד, במידה רבה בגלל חשיבה נכונה על ביטחון לאומי בעבר. אגב, הרבה מן הא-סימטריה היום כבר לא בולט לעין. למשל:

מדינה צעירה - שני שליש מחברות האו"ם צעירות יותר;
מדינה קטנה - כן בשטח, אבל באוכלוסיה גדולה יותר מפינלנד, מנורווגיה, מאירלנד, מניו-זילנד - מדינות מאד מכובדות;
מדינה ענייה - אנחנו מספר 17 בסטטיסטיקה של האו"ם מבחינת הכנסה לנפש, שזה מדד די טוב של רווחה כלכלית. אגב, בחברה אחת עם איטליה, צרפת ובריטניה - וודאי לא מצרים, ירדן או הרשות הפלסטינית.

עם זאת, באחד השטחים הקריטיים בתורת האסטרטגיה - אין פתרון. אנחנו מדינה קטנה. גם אם נצליח להחזיק בכל השטחים שנמצאים כעת בידינו, נמשיך להיות מדינה קטנה, והדילמות הקיומיות של אבותינו תמשכנה להתקיים. נראה לי, כי אם נכון לומר שהגענו לאן שהגענו, לחוזק היחסי הזה, בתנאים לא טובים - בגלל חשיבה נכונה או בגלל קונצפטים נכונים וראליסטיים של "הכרעה", "ניצחון" ואפקט מצטבר של הכרעות שמקרב אותנו למשהו שהוא מעין "דמוי ניצחון" או "תחליף ניצחון", הרי שהמוטל לעשות בולט לעין.

עלינו לקחת בחשבון, שאבותינו חשבו בעיקר על מצבים קונבנציונליים: מתנפל עליך הצבא הסורי עם 4000-3000 טנקים, והצבא הירדני וכדומה… מצאנו תשובות והתשובות ברובן טובות ואפילו מזהירות. הסכנה הזו עוד לא חלפה אבל רוב האיומים החדשים הם תת-קונבנציונליים (“LIC”) או על-קונבנציונליים (טילים ארוכי טווח וכדומה), ושם, המערכת המושגית, ששירתה אותנו טוב בעבר, פשטה את הרגל. אנחנו צריכים לחדש אותה בצורה מקורית, יצירתית וריאליסטית, כפי שעשו אבותינו מול האיום הקונבנציונלי.

נראה לי, כי הדברים האלה לא יהיו אהודים על הציבור. הציבור לא אוהב לשמוע נחישות, לא אוהב לשמוע על אבדן חיי אדם ובוודאי לא אוהב לשמוע על גביית מחירים - אבל אין ברירה, אם רוצים לדבוק בביטחון הלאומי שהוא הקיום, והקיום הוא מעל לכל.

לפני מספר חודשים הייתי בקנדה ופנה אלי עורך-דין מכובד, ששמע שאני מומחה למזרח התיכון. הוא ביקש ממני להעיד במשפט של אשה התובעת גירושין מבעלה. הסיבה לעדות היתה, שאותו בעל היה דיפלומט שאמור להישלח למדינה מסוימת באזור. אני נתבקשתי להעיד, כי לא ניתן לחיות באותה מדינה בגלל הטרור. הוא כמובן הכיר בכך, שכדי להעיד עלי לבצע מחקר שהוא בעל עלויות וכדומה, וכי אקבל תשלום עבור כל אלה. שאלתי אותו: נניח שאני מבצע את המחקר, אבל מגיע למסקנה, כי הנתונים אינם תומכים בכך שאכן מסוכן לחיות שם? אז קיבלתי את התשובה הבאה, ואני מוכרח לצטט באנגלית:

“By all means, tell the truth. But if you tell the truth, you do not get paid...”

כך שאין שכר לאמת, אך יש לאמרה בכל מקרה!

[התמונה המקורית היא צילום מסך]

ייצור ידע

האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי

גבריאל בן דור: עיונים וסוגיות בתורת ההכרעה של ישראל

[לאוסף פרקי החוברת: בין הכרעה לניצחון, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון, לחצו כאן]

[להרחבת המושג 'ניצחון', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'הכרעה', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'מטרה של מערכת', לחצו כאן]

[למאמרו של ד"ר אבי קובר: 'ניצחון והכרעה במלחמות המודרניות והפוסט מודרניות', לחצו כאן] [להרחבת המושג 'אסטרטגיה רבתי', לחצו כאן]

[להרחבת המושג: 'אסטרטגיה', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'תורת ביטחון' - 'תפיסת ביטחון', לחצו כאן] [להרחבת המושג 'עימות בעצימות נמוכה' (LIC), לחצו כאן]