[בתמונה: אנחנו הופכים לעולם, שהוויכוח שמתבקש בו הוא לא במילים אלא בתמונות... פרשת מוחמד א-דורה: פלסטיני בן 12 שתועד בסרט בן כמה שניות, המתאר לכאורה את מותו מירי עם תחילתה של האינתיפאדה השנייה, הפך לסמלה של האינתיפאדה בעיני הפלסטינים. פרטי האירוע, מהלכו, הסרט עליו והשאלה מי הרג אותו, אם בכלל נהרג, שנויים כולם במחלוקת, אבל למי זה משנה... הצילום: צילום מסך].

[לאוסף פרקי החוברת: בין הכרעה לניצחון, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 29 במאי 2021

עו"ד דן מרידור הוא קצין שריון בעברו וחבר בכנסת ישראל מאז 1984. מילא שורה של תפקידים ממלכתיים, בהם שר המשפטים, שר האוצר ומזכיר הממשלה.

[תמונתו של דן מרידור נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי מארק ניימן / לשכת העיתונות הממשלתית. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

המאמר הזה הוא חלק מחוברת תורתית שיצאה במכללה לביטחון לאומי, ה- 2001, והיא מובאת היום, לרגל ההתעוררות בצה"ל בסוגיית הניצחון, מאז נכנס הרמטכ"ל, אביב כוכבי, לתפקידו.

*  *  *

למה בעצם חשוב לנו מה שכולם חושבים? רואים שאנחנו מנוולים, שאיננו מתנהגים יפה… בואו ננצח בינתיים. זו נקודה שאני חושב שצריך להוסיף ולהדגיש אותה. בתהליך הגלובליזציה והתהליך של התקשורת בזמן אמתי, החשופה לגמרי, הטלוויזיה - אם לקרוא לזה בשם מעט פשטני - שברה את המחסום שבין ההנהגה לבין ההמונים. וההנהגה, לא רק בישראל אלא בכל העולם, מושפעת היום על-ידי ההמון בזמן אמתי. לכן, הנשיא בוש, או הנשיא רייגן (כפי שראיתי בעיני) יכולים לקבל החלטות, לא בגלל שה- CIA מסר להם דו"ח או ה- NSA קלט משהו, או שמישהו הכין נייר במועצה לביטחון לאומי - אלא כי הם ראו תמונה בטלוויזיה.

אני זוכר עד היום באוגוסט 1982 טלפון של הנשיא האמריקני, רונלד רייגן (ראו תמונה משמאל) לראש הממשלה דאז, מנחם בגין שאני האזנתי לו (באופן לגיטימי) בחדר השני (רשמתי את עיקרי השיחה). הייתה תמונה של ילדה שהידיים שלה נקטעו בהפצצה ישראלית, ואני זוכר את הביטויים הקשים שרייגן - שהיה ידיד ישראל אמתי - השתמש בהם מול בגין. הוא השתמש בביטוי "שואה" (holocaust). בדיעבד, הסתבר שזה לא ילדה, אלא ילד… ושהידיים לא נקטעו אלא הכל בסדר… והוא בכלל נפגע מפגז מוסלמי ולא נוצרי… אבל, בזמן אמתי, התמונה הזו השפיעה על המדיניות האמריקאית.

[תמונתו של הנשיא רייגן היא נחלת הכלל]

לכן, מה שאמר פעם דוד בן גוריון: "לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים", לא נכון יותר היום. בעידן הגלובלי שבו אנחנו חלק מן העולם, הכלכלה שלנו מושפעת מן העולם, רמת החיים שלנו, והיכולת שלנו לעבוד קשורה ביצוא וביבוא - איננו קיימים בלי זה. התרבות שלנו מושפעת מן העולם, התקשורת העולמית משפיעה על המנהיגים בעולם המשפיעים עלינו. היה פה מנהיג לאחרונה וביקשנו ממנו בקשה בנוגע לרכש בטחוני שהיה חשוב לנו. הוא אמר "לא עכשיו" - כי זה היה אחרי תחילת האינתיפאדה. זה לא שינה את האסטרטגיה של אותה מדינה חשובה כלפי ישראל, אבל "הוא לא יכול עכשיו". הוא לא יכול להסביר זאת עכשיו.

[בתמונה: האם האמירה הזו של בן גוריון עדיין תקפה? הצילום: לע"ם. שם צלם אינו מוזכר]

זאת אומרת, איך אנחנו נראים זה לא עניין המשפיע רק על האנשים בארץ, הוא משפיע על המנהיגים בעולם. התמונה הזו היא תמונה שמקיימת את מערכת היחסים העולמית, ואת היכולות שלנו. היא משפיעה עליהם השפעה מאד משמעותית.

אתן דוגמה קצרה כדי להסביר את העניין הזה. בתקופת מלחמת לבנון, הייתי  מזכיר הממשלה, וכל היום דיברתי עם כל התקשורת העולמית ולא הצלחתי. היו תמונות שמילים לא עזרו לרכך אותם. מאז אנחנו הופכים לעולם, שהוויכוח שמתבקש בו הוא לא במילים אלא בתמונות. שום מילים של המסביר הטוב ביותר לא תוכלנה לטשטש את הרושם של התמונה, והדוגמאות האחרונות מוכיחות זאת היטב. מה המשמעות? להרים ידיים?

לא. אני אספר לכם סיפור שהוא לקח שלי. ב- 1982 פגשתי לראשונה יהודי אמריקאי בשם תום פרידמן - כתב הניו-יורק טיימס. איש מאד אינטליגנטי, מכיר את המזרח התיכון נפלא. שאלתי אותו, למה זה שכל פעם שנפגע איזה בית בצור או בצידון, מצלמים זאת וחושבים שכל צור נחרבה. וזה לא נכון, אנחנו פגענו פגיעה נקודתית אחת, לייזר בפצצה, כי ידענו שיש שם משהו… ואני מסביר… אז הוא אמר לי: “Don’t explain… give them stories…”. תן להם סיפור אחר. אף אחד לא ישמע את ההסבר.

[תמונתו של תומס פרידמן נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Charles Haynes. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

בינואר 2000 היה תרגיל במטכ"ל. בתרגילים כאלה קורה שאני משחק את הדרג המדיני, ראש הממשלה. שאלו אותי מי אתה רוצה שידווח לך, הרמטכ"ל או סגנו או אלוף? אמרתי שברצוני בנוסף לאלה את דובר צה"ל. שאלתי את דובר צה"ל אז, עודד בן-עמי, אם יש לו סיפורים מוכנים: החייל האתיופי שעלה מגנדר ועכשיו הוא לוחם, או סיפור אחר… לא סיפורים מפוברקים אלא סיפורים אמתיים, כי עם זה צריך לנהל את המלחמה התקשורתית.

הכתבים אינם אנטישמים. הם צריכים סיפורים. הכתב לא צריך את המסבירים, הוא צריך את הסיפורים ואת התמונות. אחרים עושים זאת וגם אנחנו יכולים לעשות זאת לא פחות טוב מהאחרים. זה סוג אחר של עבודה, כי זה משפיע על תוצאות המלחמה.

החלק האופטימי הוא, שבעולם הזה התקשורתי והאלקטרוני, אנחנו הישראלים, ואם מותר לומר היהודים, מהטובים ביותר בעולם. אז עם מישהו שידע להשתמש בזה נכון אפשר יהיה לעשות שימוש נכון יותר. גם אז זה לא יפתור הכל, אבל צריך להבין שזה עולם שהשתנה וצריך לנהוג אחרת.

[לאוסף פרקי החוברת: בין הכרעה לניצחון, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן]