[לאוסף פרקי החוברת: בין הכרעה לניצחון, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על פער הרלוונטיות של חיל האוויר, לחצו כאן]
המאמר עודכן ב- 31 במאי 2021
רב אלוף במיל', דן חלוץ היה הרמטכ"ל ה־18 של צה"ל (יוני 2005 – פברואר 2007). קודם לכן כיהן כמפקד ה-14 של חיל האוויר הישראלי וכסגן הרמטכ"ל. כרמטכ"ל פיקד על צה"ל במהלך תוכנית ההתנתקות ומלחמת לבנון השנייה. חלוץ היה הרמטכ"ל הראשון שהתחיל את שירותו בצה"ל כטייס בחיל האוויר.
[מקור תמונתו של רב אלוף במיל' דן חלוץ משמאל: דובר צה"ל]
המאמר הזה הוא חלק מחוברת תורתית שיצאה במכללה לביטחון לאומי, ה- 2001, והיא מובאת היום, לרגל ההתעוררות בצה"ל בסוגיית הניצחון, מאז נכנס הרמטכ"ל, אביב כוכבי, לתפקידו; ועל רקע מבצע 'שומר החומות'.
* * *
השאלה שאנסה לתת עליה תשובה, בדרך של סקירה היסטורית קצרה על התפתחות כוח אווירי וגמור במסקנות שלי היא: האם כוח אווירי יכול להכריע מלחמה או להיות שותף בכיר בהכרעת המלחמה.
הכוח האווירי הוא הצעיר מבין הכוחות הקיימים בעולם הצבאי. האחים רייט לא חזו שנדבר היום, בשנת 2001, על כוח אווירי כמכריע מלחמה. הם הצליחו לשהות באוויר שלושים ומשהו שניות, טסו 200 מ', התרסקו, ומשם התחילה התעופה. שתי הזירות האחרות: הימית והיבשתית, הן זירות עתיקות עוד משחר ההיסטוריה.
התפתחותו של הכוח האווירי הייתה מהירה. התחיל כצופה, כמכוון אש ארטילרית, הפך לגורם מודיעין, המשיך כמשתתף זוטר וכמשתתף משמעותי בעיקר במלחמת העולם השנייה, ונכון להיום נחשב לכוח מכריע חלקי או מלא - תלוי במערכה שלפניה ניצבים.
כשאנחנו מדברים על כוח אווירי צריך למנות את יתרונותיו ואת חסרונותיו כדי לבחון, האם אנחנו יכולים לבצע את מה שמצופה מאתנו. לכוח אווירי, "בניגוד לאחרים", יש חסרונות, אבל יש לו גם מספר יתרונות. מבין היתרונות מניתי רק את אלה הרשומים כאן:
- מהירות וטווח - לא בהכרח מהירות הטיסה, אלא מהירות התגובה והגמישות הבין-זירתית. היכולת לעבור בין מוקדים בתוך זירה היא המהירות.
- טווח הפעולה או טווח ההשפעה - כוח אווירי יכול להשפיע הרבה מעבר לזירה היבשתית הקונקרטית והרבה מעבר לזירה הימית הקונקרטית. הוא יכול להשפיע בזירות משניות, הוא יכול להשפיע בזירות עיקריות שאינן חזית.
- חודרות ועבירות - האווירונים יודעים לטוס בכל מצבי הקרקע והים. חודרות ועבירות הם שני אלמנטים, שכוח אווירי מתקשה בהם רק בתנאי מזג אוויר קשים, אבל הוא לא מתקשה בהם בשום מצב אחר. ההר לא מפריע לו, העמק לא מפריע לו, הוא לא צריך לעבור גשרים, והוא לא שוקע בבוץ הפיזי. החודרות מתבססת בעיקר על היכולת לעקוף מכשולים ואיומים.
- דיוק וכוח אש - זהו האלמנט הטכנולוגי הראשון המשמעותי, ועליו אדבר מאוחר יותר. לגבי "דיוק", היום, מטוס קרב ממוצע יודע להפציץ הפצצת מחשב פשוטה, בדיוק ממוצע של 15 מטר. פצצה של טון בדיוק של 15 מטר.
- וורסטיליות - הוא יכול לשמש להגנה וגם להתקפה, הוא יכול להיות גם תוקף וגם מיירט, הוא יכול לאסוף מודיעין ועוד.
- קצב הפעלה גבוה - כשאני מדבר על קצב הפעלה גבוה צריך לזכור, כי כוח אווירי הוא היחיד שכל הכלים בו נלחמו לכל אורך מלחמות ישראל. למה אני מתכוון? אם נבדוק את ההיסטוריה של השריון, למשל של צה"ל, נמצא, כי בממוצע רק חמישים אחוזים מן הטנקים השתתפו במערכות. אקח את המקרה הקיצוני של קרב סולטן יעקב המדובר, שם גדוד השריון המוביל נתקל, ורק 4 טנקים נלחמו. שאר החטיבה לא באה לידי ביטוי. מציאות של טופוגרפיה (עבירות), מציאות של אויב (חודרות), ושל דברים אחרים. אפילו במלחמת יום כיפור הנוראה והגדולה, כשבודקים את השתתפות סדרי-הכוח - כמה כלים ירו כמה זמן בממוצע - יימצא, שהכוח האווירי היה האקטיבי ביותר. כל הכלים השתתפו (25 אחוז מהם לא חזרו). קצב הפעלה גבוה מתבטא בסבבי יצור האש.
מה המגבלות?
- כוח אווירי לא תופס שטח - הוא שוהה בדרך כלל שהות קצרה מעל מטרה. מה שלא מאפשר לו לבנות את המודיעין לעצמו. שהות רציפה או שהות ארוכה באזור מטרה מאפשרת לבנות את תמונת השטח או תמונת האויב. זה מגביר את התלות של הכוח האווירי במודיעין.
- תלות בבסיסים - המשמעות היא שבסיסים הם מטרה קבועה נייחת.
- רגישות לאבדות - מאחר ואנו מדברים על מספרים קטנים, אז הוא רגיש לאבדות. במלחמת יום כיפור, ביום ה - 12 לחודש אוקטובר, עלתה האפשרות שנבקש הפסקת אש. הרעיון לבקש את הפסקת האש נבע מן העובדה שנותרו 290 אווירוני קרב מתוך 390 (ברוטו) שהתחילו את המלחמה. כ - 60 אווירונים שנפלו בששת הימים הראשונים של המלחמה הובילו את מדינת-ישראל להעלות שאלות באשר להמשך הלחימה.
- רגישות לשליטה ולמודיעין - כפי שהוזכר קודם.
- רגישות למזג אוויר - חיל האוויר איננו רגיש ללילה. הוא יודע לפעול בלילה כמו ביום, ובעוד חמש שנים כל חיל האוויר ידע לפעול בלילה כמו ביום. לעומת זאת, במזג אוויר קשה יורדת האפקטיביות של הכוח האווירי.
כשמדברים על טכנולוגיה צבאית, חיל האוויר הוא המייצג הבולט. למדינת-ישראל יש את אחד מחילות האוויר הגדולים בעולם. איני רוצה לתת קרדיט, כאילו הכל נעשה מתוך מחשבה תחילה, אבל כוח אווירי - כפי שדוד בן גוריון קבע, הוא אחד הכוחות שהיה רוצה לראות בסדר-הכוחות של צה"ל. היום מצוי בידינו אחד מחילות האוויר הגדולים. עניין זה מטיל עול לא קל, גם על התקציב, אבל בעיקר על כוח האדם. אני אומר לכם זאת בצורה הכי ברורה: למדינת-ישראל לא קל לתמוך בכוח כזה. במקביל לו יש כוח צבאי יבשתי די גדול יחסית למדינה, וכוח ימי שאיני רוצה להשוותו, כי עוד לא התעמקתי בנושא.
באשר להתפתחות הטכנולוגיה, חיל האוויר האמריקאי מס' 8, חיל האוויר שהיה אחראי על אירופה, תקף, במהלך שנת 1943, 50 מטרות אסטרטגיות. זהו חיל אוויר שמנה עשרות אלפי מטוסים וביניהם אלפי מטוסי B-17, שהיו המפציצים הכבדים של מלחמת העולם השנייה. ב - 1991 כוחות הקואליציה בעיראק תקפו, במהלך יממה, 150 מטרות אסטרטגיות. בוייטנאם היו צריכים 40 מטוסים כדי לתקוף מטרת נקודה - גשר, בונקר. בלבנון, חיל האוויר הישראלי היה צריך שני מטוסים בשביל מטרת נקודה. תהליך המצביע על ההתפתחות של הטכנולוגיה.
מה עוד הביאה לנו הטכנולוגיה במהלך השנים?
היא הביאה לנו לוחמה אלקטרונית (ל"א), שהיא דבר מובנה בהפעלת כוח אווירי. היא הביאה נשק מונחה, או מדויק, "חכם" ו"טיפש", בכמויות גדולות ובטווחים רחוקים. יש נשק מונחה "חכם", ויש נשק מונחה "טיפש". פצצות הלייזר הן די "טיפשות", אך הן מאד מדויקות ומאד קטלניות. זה הביא את החמקנות וזה הביא את הדיוק. אמרתי קודם שדיוק, גם הפצצות ה"טיפשות" ביותר, פצצות הש"כ, שהן פצצות TNT עם ברזל, יודעות לפגוע כשהן משוחררות מאווירון F-16 בדיוק ממוצע של 15 מטר. זאת אומרת, ש - 50% מהפצצות פוגעות בתוך המעגל הזה.
הטכנולוגיה הביאה לנו את היכולת לייצר מודיעין רלוונטי ביום ובלילה, והיא סגרה את הפער בין היום ללילה. היא הביאה יכולות של גילוי ושיגור כלפי הקרקע ("Look and Shoot Down"). אלו יכולות שהתפתחו בעיקר מטכנולוגיית המכ"ם. אתה יכול להסתכל כלפי האדמה, והאדמה לא מסנוורת אותך במכ"ם, לגלות מטרות ולפגוע בהן. הטכנולוגיה הביאה לנו יכולת אש כלל גזרתית; שרלוונטית בעיקר למטרות אוויריות, אבל נכונה גם למטרות אחרות.
התפתחות הטכנולוגיה התבטאה בסופו של דבר בתוצאות הולכות ומשתפרות מבחינת ההישג המבצעי. אלו שינו את ההערכה באשר לאפקטיביות של כוח אווירי. כמובן, שמסקנה זו מקובלת יותר על אנשים המשרתים בחיל האוויר.
איך התקדמנו בדור האחרון?
אפשר לראות את האבדות מוייטנאם ועד קוסובו כפרמטר. כמובן, שאינטנסיביות הלחימה הייתה אחרת, ומשך הלחימה היה אחר. בוייטנאם האמריקאים איבדו כ - 6,000 כלי טייס, 2,000 אנשי צוות אוויר הרוגים ו - 1,600 אנשי צוות אוויר שבויים ונעדרים. בעיראק היו 43 כלי טייס שלא חזרו לבסיסם ו - 18 הרוגים ושבויים. בקוסובו 2 מטוסים שלא שבו לבסיסם. מבחינת היקף הגיחות, בין עיראק לקוסובו זה בפקטור חצי. זה פחות או יותר יחס הגיחות, ואפשר לראות את יחס האבדות - יש כבר מקום להשוואה. אובדננו ביום הכיפורים נע בין זה של וייטנאם לבין זה של עיראק מבחינת שיעורים. בשיעור אבדות שאנחנו מונים אותו לפי גיחות, לא לפי כמות המטוסים, איבדנו אחוז אחד ממטוסנו. איבדנו כמאה מטוסים על 12,000 גיחות שעשינו ביום כיפור. זה קצת יותר טוב מוייטנאם.
כשמסתכלים על כוח אווירי כמכריע, צריך להסתכל על ההתפתחות בעשור האחרון. מלחמת המפרץ התאפיינה בהפעלה מסיבית של אוויר ובפעולה יבשתית, ששטפה במשך 4-3 ימים את המדבריות ואת הכוחות המוכים ו"תקעה את הדגל". חילות אוויר אינם יודעים "לתקוע דגל". זה מחזיר אותי לשאלה יסודית יותר - האם מלחמה על טריטוריה היא בכלל מלחמה רלוונטית בעתיד? לדעתי לא! אם אני מונה, בעשור האחרון או בעשרים השנה האחרונות, מלחמות שטריטוריה הייתה הנושא בהן - אזי האחרונה שבהם היא מלחמת לבנון. יצאנו מהטריטוריה. הרוסים באפגניסטן יצאו מהטריטוריה ולא אמנה את כל האחרים.
[בתמונה: טנק מושמד במלחמת המפרץ. התמונה היא נחלת הכלל]
אפשר לראות מבצעים אוויריים אחרים שהתרחשו בעשור האחרון, ולא כולם באותו קנה מידה: "דין וחשבון", "ענבי זעם", "שועל במדבר" וקוסובו - שבכולם היו הפעלות של כוחות אוויריים, בדרך כלל, בלי כוח יבשתי, מתוך תפיסת עולם (רגישות החברה המערבית לאבידות) שלא מפעילים כוח יבשתי כל עוד קיימת חלופה ראויה. היתה הפעלה של כוחות קטנים, במתכונת של כוחות קומנדו.
כשבוחנים את ההתפתחות של הכוח האווירי בדור האחרון, החל מ - 1967, שהייתה בראייתי נקודת מפנה בהפעלת הכוח האווירי, ניתן היה לשאול את השאלה: האם כוח אווירי יכול להכריע מלחמה? לדעתי, ב- 1967 ניתנה תשובה חד משמעית. ראינו שחיל האוויר השמיד את חילות האוויר של האויב על הקרקע. האם זה השפיע על תוצאות המערכה? התשובה חד משמעית - כן! התשובות שהתפתחו ליכולות חיל האוויר, כפי שהופגנו ב - 1967, היו בניית דירים מוגנים למטוסים והקמת מערך טילי קרקע אויר צפוף.
אנחנו נכשלנו ב- 1973 בהשמדת הטק"א, הפקנו לקחים וגיבשנו פתרון. ב- 1982 השמדנו את החלק הרלוונטי של מערך הטק"א הסורי. בתגובה, הם פיתחו אמצעי התגוננות חדשים, התגוננות וטק"א, ונכנסו למגרש טילי הקרקע-קרקע (טק"ק).
ב- 1991 האמריקאים נכשלו בטק"ק והערבים הבינו זאת והאיצו את ההצטיידות בטק"ק. היום אנחנו בשלב, שבו חיל האוויר מפתח מענה לטק"ק. מה תהיה התגובה של הצד השני? על-כך יש הרבה סימני שאלה.
אם ננסה למצוא פה מכנה משותף, אני אומר, שאנחנו הלכנו לפיתוח של אמצעים התקפיים, והם הלכו לפיתוח של אמצעים הגנתיים. ולדעתי, מלחמה מוכרעת, לא בהכרח, באקט של ירי. היא יכולה להיות מוכרעת שנים קודם בהכוונת בנין הכוח של כל אחד מהצדדים את משנהו. כתוצאה מכל המהלך הזה התפתחה גישה של לחימה א-סימטרית שמדגישה את נקודות התורפה. יסודותיה הם: חתימה נמוכה, טשטוש בין התחום האזרחי והצבאי, הסתרה, הסוואה, הונאה, "טכנולוגיות נישה" או "טכנולוגיות קצה" (כמו טק"ק), ומלחמה על דעת קהל - שאני מציע לשים אותה אחרונה גם בסדר העדיפות. עדיף לנצח במלחמה האמיתית ולא בדעת הקהל, ולא למצוא את עצמך מפסיד במלחמה האמיתית ומנצח בדעת הקהל. לעיתים חלק מן האנשים נוטים לחשוב שכך יותר טוב.
מה עומד מולנו?
קודם כל חילות אוויר מתקדמים. שנית, הגנה אווירית מתקדמת, מטרות אסטרטגיות - פועל יוצא של מידת הקידמה של האויב: הקידמה החברתית, הקידמה התעשייתית, הקידמה הכלכלית, טק"ק, טרור וגרילה.
מול מה חיל אוויר אמור להתמודד?
קודם כל מול סוגים שונים של חזיתות לחימה. יש לנו מדינות עם גבול משותף, ויש לנו מדינות ללא גבול משותף. יש לנו תווך של מדינות "שלום", כי לא ברור שאחרי שהופר המרחב האווירי של מדינות שלום הן עדין ממשיכות להיות כאלה. יש ארגוני טרור בחסות של מדינות, ויש לנו טרור פנימי.
שאלת ההכרעה צריכה להידון בפני עצמה. מהי הכרעה? בעיני, הכרעה היא עניין של תודעה. כוח אווירי משפיע באופן משמעותי על התודעה של היריב.
[להרחבת המושג: 'הכרעה', לחצו כאן]
האם חיל האוויר הוא מכריע?
אין ספק שהוא שותף. חיל האוויר הוא שותף בכל המשימות היבשתיות והימיות, ויש לו, מעבר לזה, מספר תחומי בלעדיות. המעגל השני והשלישי הוא כולו באחריות חיל האוויר. אני מתקשה לראות את השריון הישראלי פועל שם, ואני מתקשה לראות גם את חיל הים פועל שם באופן ישיר. הוא יוכל אולי לפעול באופן עקיף. במובנים אלה, אני מוצא דווקא אנלוגיה בין חיל האוויר וחיל הים, שמחייבת בראיה ארוכת טווח לחזק אולי את הזרוע הימית.
לחיל האוויר יש תחום בלעדיות בטווחי הפעולה גם בתוך המעגל הראשון. כל מי שמכיר את אופק ההתעניינות האוגדתי, או הפיקודי, שהוא בתחום של עד 100 ק"מ (והלכתי רחוק) מבין שמעבר ל - 100 ק"מ זה תחום בלעדיות שבו חיל האוויר צריך לפעול.
האם הוא פועל עצמאית או האם הוא פועל כחלק ממערכה? לזה אתייחס מיד. יש לו תחום בלעדיות בחימוש. אין, בינתיים, כלים יבשתיים, חוץ מ"ברטה השמנה" של הגרמנים, ממלחמת העולם, שידעו לשגר פגז במשקל של טון, או חצי טון, או 250 ק"ג לכל טווח - אני חוזר, לכל טווח ובכל תנאי.
ניסיתי לשרטט זאת מבחינת המושגים שבהם אנו משתמשים היום. חזית, מבחינת חיל האוויר, היא כל מה שמצוי בקשת הטווחים של 300 ק"מ. העומק מתחיל מעבר לזה, ועד 700 ק"מ. קיימים גם המעגל השני והשלישי שהם עד 1,000 ק"מ ומעל 1,000 ק"מ. דבר אחד בולט. הוא הקו, שמראה את הקשר שבין יכולת הפעולה של חיל האוויר ובין הטווח.
חיל אוויר שותף או מכריע מחייב אותנו להתנתק מכמה הנחות אנכרוניסטיות:
- קודם כל שניצחון שווה טריטוריה. אני גורס שניצחון איננו שווה טריטוריה. ניצחון שווה ניצחון, ניצחון משמעותו השגת התכלית האסטרטגית ולא בהכרח טריטוריה. כל תפיסת העולם שאומרת: נכבוש שטחים ועל-ידי כך נשיג ניצחון, היא לפי דעתי תפיסה שצריך לשים אותה תחת מבחנה ולתת עליה הרבה תשובות, קודם כל לעצמנו.
- המושג השני הוא מושג הקרב היבשתי. אני טוען, שגם מן המושג הזה צריך להתנתק וצריך לדבר על הקרב המשולב ועל הכוח המתאים להפעלה. את הטנקים שלנו איננו מפעילים בלוחמה בשטח בנוי, ואם כן, אז רק כשאנחנו רוצים לעשות הרס טוטלי. כך הדבר גם לגבי כוח אווירי. את מטוסי הקרב לא יפעילו (אני מקווה) כפתרון לאינתיפאדה, אלא אם כן נגיע למסקנה (שאני מקווה שלא נגיע אליה), שברצוננו למחוק משהו מעל האדמה באופן סופי ומוחלט.
- שאלת המטרות היא שאלה מאד חשובה. אני טוען שיש לבחור את המטרות ככאלה, שמשרתות את התכלית שלאורה אנחנו פועלים. זה מאד רלוונטי לגבי כוח אווירי. יש כבר הבנה בקרב מרבית מפעילי הכוח בצבא, שלא כל מטרה מתאימה לכל פלטפורמה.
- גם את המושג "הכרעה פיזית" צריך, לטעמי, למחוק מן הלקסיקון ולדבר על "הכרעה תודעתית", משמע, על רצון האויב לא להמשיך להילחם. אני משוכנע, שאין דרך אחרת. במקום אש ותמרון אני מציע לדבר על מושג שקוראים לו "אש מתמרנת". אני חושב, שגם בתוך המערכה היבשתית היום או החלק היבשתי של המערכה המשולבת, האש המתמרנת היא המהות.
מסקנה ותנאים
כוח אווירי יכול להכריע לבדו, ובוודאי להיות שותף בכיר להכרעה. זאת בתנאי שסדר הכוחות מספיק ומתאים, שההפעלה שקולה, שלא רודפים אחרי המטרות אלא רודפים אחרי השגת התכלית, תוך בחירת המטרות נכונות. באשר לתנאים - רצוי מזג אויר טוב.
[לאוסף פרקי החוברת: בין הכרעה לניצחון, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על פער הרלוונטיות של חיל האוויר, לחצו כאן]
קצת מצחיק וקצת עצוב ובעיקר פתטי לקרוא את הדברים הללו, שנכתבו חמש שנים לפני מלחמת לבנון השנייה, שבה שימש הכותב רמטכ"ל, וניסה ליישם את התיאוריה הזו במלחמה זו. הוא היה כנראה מפקד חיל אויר טוב וייתכן אף טוב מאד, כרמטכ"ל הוא היה כישלון טוטאלי.
מדויק.
הוא גם טועה בנושא מלחמת ששת הימים.
הצלחת השמדת המטוסים גרמה למעט אבדות בקרב האוכלוסיה האזרחית.
את הניצחון השיגה זרוע היבשה וביחוד אוגדות השריון.
שם תרומת חיל האוויר היתה שולחת.
לא ניתן להכריע מלחמה רק ע"י חיל האוויר וכך היה מאז המצאת המטוס.