פרופסור אודי מנור (ראו תמונה משמאל) הוא היסטוריון של העם היהודי בעת החדשה, במכללת אורנים. חבר מפלגת העבודה.
[לבלוג של אודי מנור, לחצו כאן]
* * *
א.
גרשון הכהן פרסם בזמן האחרון שתי חוברות (ראו למטה), בהן הוא מציג תפיסת עולם ביטחונית, מדינית, חברתית, אסטרטגית וגם גאוגרפית, ובמשתמע כלכלית ואפילו מוסרית. תפיסה שלמה ברוח 'מסך של חול' הישן ולא מספיק מוכר, ספרו המונומנטלי של אלון, שראה אור ב-1959 והוא מבוסס כמובן על תובנות שיגאל אלון גיבש לאורך שנות החמישים של המאה הקודמת כולן (ראו תמונה למטה משמאל).
[לחוברת: הנסיגה משטחי C ביהודה ושומרון: סכנה קיומית, לחצו כאן][לחוברת: 'גדר ה'הפרדה' – גבול מדיני במסווה ביטחוני', לחצו כאן]
את ספרו של יגאל אלון (ראו תמונת כריכה משמאל) עדיין לומדים במכללות לביטחון בצבאות שונים באירופה; אבל כאן, בארץ הקודש אוכלת יושביה ושוכחת גדוליה, הוא בקושי מוכר. אפילו גרשון הכהן למד ממני חדשה מפתיעה, שספרו של אלון ראה אור במהדורה הראשונה שלו ב-1959, כי הוא - והמעט שמכירים בכל זאת את הספר - מחזיק במהדורת 1968.
ההפרש, אגב, בין שתי המהדורות מאלף לכשעצמו. מדובר בדיוק באותו הספר, להוציא את הפרק האחרון שנכתב בעקבות מלחמת ששת הימים, ובהתאם מסקנותיו ותובנותיו של אלון לאור המציאות החדשה.
לעניות דעתי המוגבלת והלא-קובעת, התוספת המשמעותית ביותר במהדורת 1968 היא דבריו המדהימים בעומקם של אלון על משמעותו המדינית של הטרור. לא הצבאית - על כך אין מה לומר וכל אידיוט יודע מה ההשלכות הצבאיות של הטרור - אלא על משמעותו המדינית. בעזרת השם והזיכרון המוגבל שלי עוד נשוב לפסקה המופלאה שכתב אלון, ונעמיד אותה לאורה של פיסקה חשובה לא פחות פרי עטו של האסטרטג הראשי של אש"ף באותה תקופה, חיתאם אל איובי.
ב.
עד אז נתאר בקצרה את הפולמוס בין תמרי להכהן, ונגיד שבלשון המעטה הראשון לא רק שלא מתלהב או מתפעל מדבריו של השני, אלא שבלשון עדינה, תמרי אומר למעשה שהכהן לא זהיר, לא רציני ואולי פשוט לא שפוי.
זאת מדוע? כי גרשון הכהן מציג בשתי החוברות שלו תפיסת עולם 'היברידית' (מזרחית) היוצאת כנגד תפיסת העולם 'הדיכוטומית' (מערבית). ולא, לא מדובר באבני רייקי או בשלוחה אחרת של הממבו ג'מבו של הניו-אייג', אלא ביסוד פילוסופי שעליו בונה הכהן את מסקנותיו המדיניות-ביטחוניות-אסטרטגיות ומוסריות וכן הלאה; לפיהן, לא רק שעל ישראל להימנע באופן מוחלט מלסגת מיהודה ושומרון, אלא שאת תפיסת המתנחלים באזורים אלו - תפיסה עצמית כאנשי ספר (SFAR אם כי גם SEFER), חלוצים התופסים מרחב ומקלים בכך על פעולת אנשי הביטחון 'הרשמיים' במדים - יש להכיל וליישם באזורים האחרים של ישראל: בדרום ובצפון.
בין השאר נשען הכהן על דברים שכתב יצחק טבנקין סמוך למותו - אבל מדובר בדברים שטבנקין האמין בהם לאורך כל חייו - לפיהם אם יהודים חושדים בפוטנציאל הנזק של ערבים (ללמדנו שלא כל הערבים בהכרח מהווים פוטנציאל כזה וכל מי שחי בארץ, לא משנה איפה, יודע שזו רוב רובה של האמת), הרי שדרך נכונה יותר היא לחיות במחיצתם ולא לברוח מהם, כי רק חיים בצוותא מקטינים את פוטנציאל הנזק ומגדילים את פוטנציאל החיים המשותפים.
בהמשך ישיר לדברים אלו (אשר עמדו ברקע התנגדותו של טבנקין לתכנית החלוקה), יוצא הכהן חוצץ כנגד הסיסמה 'אנחנו כאן הם שם', וכנגד מה שהופק ממנה בעשרות אלפי טונות של בטון מזויין: חומת ההפרדה.
[בתמונה: הם שם ואנחנו כאן. למקור לחצו כאן]
תמרי לא אהב בלשון המעטה את מסקנותיו ואת יסודות תפיסתו של הכהן. כ"גנרל" אל "גנרל" תמרי אפילו מתקומם על כך שהכהן מדבר במושגים של 'איום קיומי' וכיו"ב.
[העימות הזה בין תמרי להכהן מתואר במאמרו של הכהן: "יצחק טבנקין, תא"ל דוביק תמרי ואני…", לחצו כאן]
ג.
גילוי נאות וסטייה קלה: שמתי את המושג 'גנרל' במרכאות כביטוי למחאה שלי כאזרח ישראלי כנגד הכתבלבים, אלו שבטעות מכונים כאן 'עיתונאים', המייצרים שיח לפיו אנשים כמו אשכנזי, גנץ, יעלון ולפניהם לא יאומן רבין, דיין, אלון, גור, וייצמן, שרון ויסלחו לי אלו שלא נכנסו לרשימה הזו, ולא זה המקום לדון בהבדלים ביניהם ויש הבדלים כמובן - עצם זה שכתבתי אלון ודיין באותה נשימה היא שערורייה מבחינות מסוימות עליהן כתבתי בספרי על אלון (ראו כריכה משמאל) - ובכן, עצם זה שהם אלופים ורבי אלופים לשעבר הופך אותם לחשודים מבחינה פוליטית-אזרחית כי 'אנחנו לא רוצים להיות חברה מיליטריסטית' בלה בלה ושאר ההבלים שמפיקים פסיבדו-סוציולוגים-חדשים.
אני בכל אופן סבור שאדם שבמשך 25 שנה בערך שירת את עמו ומולדתו ועשה זאת במסלול מורכב מאין כמותו, תוך שהוא משלם מחירים אישיים אדירים (ונכון, גם מרוויח כמה דברים - לאו דווקא כסף - על הדרך, כמו תהילה וחשיבות עצמית ובעיקר משמעות וסיפוק), ואופק פעולתו הולך ונוסק, ובכן אדם כזה לא רק מתאים להיות חלק ממעגל מקבלי ההחלטות, אלא חמור מאד אם חברה בכלל וחברה כמו זו שלנו בפרט הייתה מוותרת עליהם. ואין בכך לפגוע בכבודם ובחשיבותם ובכישרונם של אנשים חפים מעבר צבאי כמו הרצל, וייצמן, הנרייטה סאלד, משה שרת, בן גוריון, מנחם בגין, יצחק שמיר, עמיר פרץ ואפילו, כן, אפילו שמעון פרס ובנימין נתניהו. כמעט כתבתי כחלון אבל נזכרתי שלכל דבר יש גבול.
ד.
ככה בכל אופן חושב תמרי, שלכל דבר יש גבול ובוודאי למדינה ריבונית ושבמקרה של ישראל על הגבול לעבור איפה שהוא באזור של 'גושי ההתנחלויות' בואכה 'הקו הקדוש' (המוכר בשם 'הקו הירוק'). על טבנקין כתב תמרי בתגובתו להכהן שהוא איבד את קור רוחו, או משהו כזה, כלומר השתגע או ירד מהפסים. טיעון אד-הומינם כזה מביך כמובן. מביכה לא פחות טענתו הפוסלת של תמרי לפיה אין מקום להקשיב יתר על המידה לטבנקין כי בערוב ימיו הוא לא הפסיק לפלג מפלגות או משהו כזה.
הטיעון הזה של תמרי לא רציני. אבל אם מנכים ממנו את האנליזה הפסיכולוגית של טבנקין, מה שנשאר זה טיעון חזק מאד כנגד 'ההיברידיות' נטולת הגבולות אותה מציע הכהן. כי אם ניקח את הטיעון של הכהן עד לקצה, הרי שלפי ההיגיון של טבנקין, הואיל ואנו חיים במרחב ערבי גדול למדי, על ישראל לפתוח במאמץ התיישבותי שיכלול לא רק את הגדה המזרחית של ירדן, אלא את דרומה של לבנון ושל סוריה גם יחד. ככל שנרבה להתיישב במרחב הזה, נוכל לחזק את הפוטנציאל החיובי והידידותי של הערבים, ולהקטין את פוטנציאל הנזק וההרס שלהם.
אבל גם את ההיגיון של תמרי או של אהוד ברק וחיים רמון, ורבים, רבים אחרים - 'אנחנו כאן הם שם' -אפשר למשוך את הקצה. מה זה קצה? קצה משוקץ מאד: טיהור אתני או טרנספר רבתי, של כל הפלסטינים הישראלים אם זה לא ברור. כי אם הבעיה, גם בימים של שלום - והרי הנסיגה המיוחלת על ידי תמרי, ברק ורבים אחרים מיועדת 'בסופו של דבר' כפי שנהוג לומר, להביא לשלום - היא עצם החיים בצוותא של יהודים וערבים, ולכן נחוצה ההפרדה וגדר ההפרדה וכן הלאה, אז מה ההבדל בין פלסטיני החי בסכנין לבין בן משפחתו החי בג'נין או בעמאן??? באזני מתנגנת טענת 'הערבים הטובים' המשמשת את מה שמכונה כאן 'שמאל' כאשר הוא רוצה ללעוג ל'ימין'.
טיעון בעייתי אחר הוא טיעון האחוזים, לפיו אם יש 'רוב יהודי מוצק' של 80% הכל בסדר, יש מדינה יהודית והיא מצליחה גם להיות דמוקרטית כלפי הערבים שעצם היותם רק 20% הופכת אותם לאזרחים ראויים, ואילו אם מדובר ב... במה בדיוק? 79-21? 77-23? 70-30? מה נוסחת הקסם שמעליה הכל טוב ומתחתיה זה אפרטהייד במקרה הטוב ולבנון פינת יוגוסלביה במקרה הרע?
ה.
ובכן, לא הליכה על סף האבסורד נחוצה כאן, אלא פרדיגמה גאוגרפית חדשה, שכפי שנראה להלן, מסתבר שהיא די ישנה. אלא שכמו במקרים רבים אחרים, היא אולי ישנה מבחינת הגיל שלה, אבל הואיל והיא איננה מוכרת, כלומר 'מושכחת' אם מאמינים בכוחות על המעצבים את תודעתנו, הרי שברגע שהיא תופיע מחדש על במת השיח הישראלי, היא תהיה סוג של חידוש.
[להרחבת המושג: 'פרדיגמה', לחצו כאן]
אני מתכוון למפה הציונית של 1919. אם הייתי יודע איך מדביקים מפות בבלוגים זה מה שהייתי עושה עכשיו. אבל אני משוכנע שכל מי שהגיע עד כאן מסוגל להכנס לגוגל-תמונות ולחפש שם בדיוק את זה, את המפה הציונית של 1919. המפה הזו היא מבחינתי נקודת הייחוס לכל הדיון ההיסטורי-אקטואלי-בטחוני-מדיני-חברתי-כלכלי-מוסרי-אסטרטגי-פוליטי שכולנו עושים כאן מבוקר עד ערב כבר בערך מאז 1919 שלא לומר מאז 1878.
לעניות דעתי המוגבלת והלא קובעת המפה הזו היא נקודת הייחוס לכל הדיון הזה ורק ביחס אליה אפשר להגביל את ההליכה אל קצה האבסורד, בין אם מדובר בשיטתו של הכהן ובין אם בזו של תמרי. לחובבי אלון, והם לא רבים, אבל לפחות חלקם נוטה לשמוע מאלון רק את מה שנוח להם מה שהופך את דבריהם על אלון לדבריהם שלהם על עצמם, דבר לגיטימי כמובן אבל ראוי שיוכרז ככזה ולא כדיבור על 'מורשת אלון', ובכן לחובבי אלון נזכיר כמה דברים שכוחים:
האחד - שב-1948 אלון ביכה לא רק את אי השלמת שחרור ארץ ישראל המערבית השלמה כולה (ודוק!!! 'המערבית' כלומר מבחינתו מפת 1919 הייתה נקודת הייחוס כי אם יש 'ארץ ישראל המערבית' אז יש גם 'ארץ ישראל המזרחית' ואכן זו שוכנת מצידו המזרחי של הירדן ומכאן היא, מה לעשות, זו הגיוגרפיה, מזרחית), אלא את החלטת ממשלת ישראל שלא לנצל את ההזדמנות שנוצרה בקרבות הצפון ולכלול בגאוגרפיה הישראלית את כל השטח שבין גבול הצפון (קו מלאכותי שנקבע ב-1924 אם אני זוכר טוב) לבין נהר הליטאני (שזה בדיוק מה שמופיע במפת 1919).
השני - שאלון שבניגוד לאישים אחרים בזמנו ובימינו, בהחלט הכיר ערבים, ידע ערבית, הוערך וכובד מאד על ידי ערבים שהוא עצמו העריך וכיבד, חשב שגם ב-1948 וגם ב-1967 הכאוס המלחמתי הוא הזדמנות להגדלת ההפרדה בסגנון 'אנחנו כאן-הם שם' (החבר'ה קוראים לזה טרנספר אבל אלון לא אהב את המילה הזו אבל גם הוא ידע שלא המושג קובע אלא המציאות). את תכניתו המפורסמת הקרויה על שמו הוא הגה מיד לאחר שראה שבניגוד לתקוותו רוב הפלסטינים נותרו על מקומם אחרי ה-8 ביוני 1967; ומכאן, הגיע למסקנה שיש לבצע פשרה טריטוריאלית נוספת, מחודשת, בין היהודים לפלסטינים.
השלישי - שאלון, בניגוד לצורת החשיבה הדיכוטומית לפיה יש או שלום או מלחמה, בין אם שלום הוא שירים של להקת הנח"ל ומלחמה היא טרור מתמיד, אחז בעקרון של הסכמי הביניים:
.
משעשע לקרוא בדיעבד פרשני אלון שכמעט 40 שנה אחרי שהוא נמצא מתחת למצבה שלו ליד הכנרת ממשיכים להסביר לו מדוע חוסיין למשל לא קיבל את תכנית אלון ("טוטאלי אנ-אקספטבל") הם מכריזים בשמו של המלך הירדני עליו השלום, אותן מלים אלמותיות """"המוכיחות"""" כביכול שלתכנית אלון לא היה פרטנר ושלכן או שמספחים את יו"ש כטענת ""הימין"" או שנסוגים שלשום בערב מהקו הקדוש הצבוע בירוק כטענת """השמאל""").
אלון, מה לעשות, לא היה זקוק לביוגרפיה של ההיסטוריון הדגול אבי שליים כדי לדעת מה המגבלות של חוסיין. מילא אלון נפגש עם חוסיין מדי פעם, מילא אלון ידע ערבית, מילא אלון עסק בשאלות האסטרטגיות והמדיניות, מילא כל אלו. מה לכל זה ולהוד מעלתו היסטוריון חדש באוניברסיטה הישנה של ק"ק אוקספורד. נו, סליחה על הציניות, גם אני הרי היסטוריון, אבל בשונה מאלו הדגולים אני מניח מראש שמדינאים - בין אם מדובר באלון ובין אם מדובר בדיין, כן, דיין ואפילו פרס ובוודאי נתניהו וכן הלאה - מכירים את הנושא בזמן אמתי אולי לא פחות טוב (לדעתי פי כמה יותר אבל מה אני יודע), מכל פרשן בתאגיד הציבורי, בערוץ המסחרי או בקריית הקודש האקדמית של סטנמבריג' או אוקסטון.
אם לחזור לאלון ולגישת הסכמי הביניים: זו הייתה הדרך שהציע (דרך שיושמה כידוע במקרה של ישראל מצרים ספטמבר 1975) כפתרון למלכודות מהסוג שחוסיין אכן היה נתון בהן: מצד אחד רצון לקדם תהליך מדיני-בטחוני מול בעלת הברית ממערב (ישראל אם זה לא ברור) - בעלת ברית כזו לפחות מאז 1963 - ומצד שני רצון להימנע מתוספת לא רצויה של עופרת בקוטר 9 מ"מ 15 ס"מ בערך מעל לגרוגרת.
רביעי ואחרון להבוקר - אלון סבר שאת רמת הגולן יש לספח מידית ב-1967. עוד לפני זה, בזמן הקרבות - זוכרים את עקרון הכאוס המלחמתי במסגרתו יש לשנות מציאות? - הציע שצה"ל יתקדם עד לסווידא שבהר הדרוזים, 100 ק"מ בערך מזרחית לטבריה, ויסייע לדרוזים להקים מדינה שתשמש כמחסום בין סוריה לירדן ובין סוריה לצפון ישראל, ושלום על ישראל.
כל הדברים השכוחים הללו קשורים ישירות למפה של 1919, בין אם באופן ישיר ובין אם באופן עקיף. במלים אחרות, לפחות עבור אחד מגדולי מדינאינו - ולצד אלון יש להזכיר גם את רבין; ולכן, מדובר כבר בשניים - מפת 1919 היוותה נקודת ייחוס לכל השאלות הנדונות כאן בין אם על ידי תמרי ובין אם על ידי הכהן ובין אם על ידי אחרים.
ו.
לא, לא כל מה שאומר אלון קדוש, אבל גם לא מה שאומרים ברק, תמרי, פרס, ביילין או איימן עודה. או אני לצורך העניין. כל אחד כאן אומר את מה שאומר, ומה שהוא אומר יכול להיות מבוסס יותר או פחות, מנומק כך או אחרת, סביר במידה גדולה או קטנה יותר. אף אחד לא מסתובב כאן עם כדור בדולח. אבל אם הזכרנו את מפת 1919 ראוי שנגיד עליה כמה דברים, גם כי כדאי לדעת היסטוריה, וגם כי היא הוכרזה כאן כנקודת ייחוס משמעותית.
בין אם המפה מבוססת על מסורת מקראית (התנחלות השבטים בעבר הירדן), בין אם היא - מה שנראה לי יותר סביר - מבוססת קודם כל על הגיון כלכלי מובהק (הנהר באמצע הארץ ולא בקצה שלה, מה שמאפשר ייצור חשמל מה שחיוני לתעשייה מה שהכרחי לצורך קליטת מליוני יהודים), שממילא לא סותר את הקשר הרגשי בין יהודים לארצם, כך או אחרת היא עולה בקנה אחד עם מציאות חברתית-לאומית שמתמידה מהצד הערבי מאז ועד היום, ושלמרבה האירוניה כביכול (אירוניה מנקודת המבט של השיח הציבורי השטוח), יש עליה הסכמה רבתי: במסגרת הגאוגרפית הזו התגורר וממשיך להתגורר העם הפלסטיני. במלים אחרות, כשניגשו הציונים למנהיגי המעצמות שהתכנסו בוורסאי ב-1919, הם הגישו מפה שלדעתם היוותה את הבסיס לתכנית הבית הלאומי, מתוך ידיעה ברורה שבמסגרת הגאוגרפית הזו יושב כבר עם, משני צידי הירדן, מדרום לליטאני ומצפון למדבר סיני. בתוך השטח הזה תכננו הציונים להעלות וליישב מליוני יהודים. המשך ההיסטוריה ידוע: הציונים הצליחו למדי, למרות שהגאוגרפיה עליה הצביעו קיבלה קווים אחרים.
הואיל ובגזרה אחת הגאוגרפיה ממאנת להסתדר, אין ברירה אלא לבצע במסגרתה פשרה טריטוריאלית. איך אמר רבין בנאום ההכתרה שלו ביוני 1974? בין המדבר לים יש מקום לשתי מדינות בלבד. טו-סטייט-סולושן אבל לא במתכונת פרס-אובמה-ביבי, כלומר טו-סטייטס בין הירדן לים, אלא טו-סטייטס בין המדבר לים, כלומר בין עיראק לקפריסין כלומר לחוף קיסריה מצפונו ומדרומו יש מקום למדינה יהודית אחת ולמדינה ערבית אחת. המדינה היהודית היא ישראל אם זה לא ברור, והמדינה הערבית תמשיך להיות ירדן או תקרא פלסטין, או ירדנסטין או פלרדן, או כל אפשרות אחרת שיבחרו בה הפלסטינים החיים משני צידי הירדן, זאת לאחר שיקבעו גבולות כאלו ואחרים כך שהבקעה "במובן הרחב" כפי שהגדיר זאת רבין בנאומו האחרון באוקטובר 1995, תשאר בתחומי ישראל, גם ביטחונית ומדינית וקודם כל התיישבותית (ולא בשיטה של תחנות התראה, חיילים מפנמה או כל קשקוש דומה אחר).
[במפה: האופציה הירדנית. תמונה זו היא יצירה של הממשל הפדרלי של ארצות הברית או אחד מארגוניו, ולכן היא משוחררת לרשות הציבור.]
[להרחבה על האופציה הירדנית, לחצו כאן]
ז.
ומי יהיה השותף למהלך כזה? ולמה שהירדנים יסכימו לו? ומי אנחנו שנתערב בפוליטיקה של אחרים? וכן הלאה קלוצ-קושיות (klotz-kashes).
טוב, על השאלה השלישית קל לענות. אף אחד לכאורה לא מתערב בפוליטיקה של אחרים אבל רק לכאורה. האפשרויות רבות והדברים ידועים, ובין התעלולים של ארה"ב בארגנטינה 1945 או צ'ילה 1973 ועד לפעלולים של פוטין בארה"ב 2016 ובישראל 2019 יש הרבה מאד אפשרויות. אבל למלמל חמש פעמים ביום 'כפר גלובלי' ולהניח שלסינים לא אכפת מי מנהל את טייוואן או שלא עניינה של מצרים מי מנהל את קטאר או שבגבעת רם בירושלים לא מייחסים שום חשיבות מי יושב ברמאללה או בעמאן, ובכן מחשבה כזו לא ראויה אפילו למלה 'שטות' והיא הרבה יותר מהבל הבלים בחזקת רעות רוח.
למה שהירדנים יסכימו? שאלה טובה. היום לא, לפני 40 שנה ממש כן (דיין הפריע לממש את האפקט המדיני הישראלי-ירדני אחרי ההצלחה המסחררת של גולדה-אלון-חוסיין בספטמבר הורוד של 1970, שהיה כמובן שחור עבור אש"ף ודיין וסוריה), מי יודע, אולי בעוד 40 יום, או 40 שבועות, או 40 חודשים, או 40 שנים, שוב פעם כן.
על סמך מה? על סמך מצבה של ירדן, על סמך היותה בעלת ברית ביטחונית של ישראל מאז 1963 כאמור, על סמך החלופות שעשויות ועלולות וצפויות ובלתי צפויות לצוץ ולהופיע. היסטוריונים בקושי יודעים מה קרה בעבר. הם - כולל שליים, מה לעשות - לא יכולים לדעת מה יקרה בעתיד. אבל דבר אחד ברור או אמור להיות להם ברור (גם אם קוראים להם נוח הררי): שיש הרבה מאד אפשרויות ושבני אדם קובעים את ההיסטוריה שלהם ולא היסטוריונים (גם אם קוראים להם נוח הררי).
ומי יהיה שותף למהלך כזה? כל גורם מדיני שאיננו מאמין בטרור כלומר גורם מדיני שמאמין ביציבות ובשגשוג ובפיתוח. וכאן הגיע הזמן לעבור לפרק האחרון, במסגרתו נממש את ההבטחה לספר לכם מה הבין אלון לגבי מהותו המדינית של הטרור כבר ב-1968, וכיצד חיתאם אל איובי, האסטרטג הגדול של אש"ף ניסח מצידו את הדברים ב-1974.
ח.
אל הית'ם אל-איובי, פלסטיני שהספיק לשרת כקצין בצבא סוריה ושלעת הזאת השתייך לפלג של ג'ורג' חבש, ניסח ב-1974 את המדיניות המדינית של אש"ף, ולמען הסר ספק הוא הכתיר אותה במושג "no peace":
[למקור הכרזה באתר: Tech-Sci Manual Maker, לחצו כאן]
"המטרה של האסטרטגיה הערבית החדשה מבוססת על תיאום הפעולות המדיניות והצבאיות, על רכישת חופש תמרון מדיני כלפי חוץ ועל הנחתת מכות בהתמדה ובצורה מחושבת באמצעות כוחות סדירים, שינהלו את המאבק בשיטות קונבנציונליות וברוח לוחמת הגרילה. אין מטרתה של אסטרטגיה זו לשבור את מפרקתה של המדינה הישראלית בפעולה משמעותית מהירה שתגרור התערבות ארה"ב... אלא מטרתה לכרסם את המציאות המורלית הישראלית ברציפות ולהבטיח את הצטברותן של ההשפעות המורלית למכות נחרצות, עד שתתמוטט ישראל על ידי קמילתה ולא על ידי שיסופה. זאת משום שתהליך הקמילה ארוך-הטווח הוא מצב שאין האימפריאליזם יכול לטפל בו למרות תמיכתו, ובפרט כאשר יוכח לאדם הישראלי שהמדינה שבמסגרתה רצתה הציונות להעניק בטחון ליהודי העולם הפכה לאזור המסוכן ביותר בעולם ליהודים. בתוך ישראל יכה שורש השכנוע, שהפתרון הצבאי הגזעני על חשבון העם הערבי הפלסטיני עומד על סף הכישלון, וכי המוצא היחיד לטרגדיה של תקופתנו הוא המדינה הדמוקרטית המזרח-תיכונית, שבה יחיו כולם בשלום..."
אינני יודע האם יאסר ערפאת הכיר את הביטוי 'אידיוטים שימושיים' (Useful idiots), אבל אין לי שום צל של ספק שבהמשך ישיר לאסטרטגיית הלא-שלום שניסח איובי, הוא ידע לנצל את הבמה של העצרת הכללית של האו"ם, כדי לשאת בנאומו המפורסם מה-13 בנובמבר 1974 (כשבועיים לאחר 'החלטת רבאט'), בין השאר את הדברים הללו, שללא ספק קסמו לאידיוטים השימושיים תומכי הטרור במערב, פוסט-קולוניאליסטים, שונאי עצמם, סתם אנטישמים וכנופיית הצדקנות האנטי-ציונית שלימים התארגנה ב-BDS וחשוב מכך: השתלטה כמעט לגמרי על הקתדראות הרלוונטיות באקדמיות המעתירות וכמובן על שולחנות המערכת של העיתונים לאנשים חושבים, לא רק בעברית.
וכה אמר ערפאת:
"הפלישה היהודית לפלשתין החלה ב-1881... פלשתין הייתה אז ארץ מוריקה, מיושבת בעיקר על ידי עם ערבי שהיה נתון במהלך בניית חייו והעשרה דינמית של תרבותו הילידית... האויב שאנו ניצבים מולו יש לו עבר ארוך של עוינות אפילו כלפי היהודים עצמם, שכן טבוע בה בישות הציונית גזענות נגד יהודי המזרח. בעוד שאנו גינינו בקולי-קולות את מעשי טבח היהודים תחת השלטון הנאצי, נראה היה שהמנהיגות הציונית הייתה מעוניינת יותר באותו פרק זמן לנצלם כמיטב יכולתה להגשמת מטרתה בדבר ההגירה לפלשתין.
אילו שמה לה ההגירה [הזו] למטרה לאפשר למהגרים לחיות יחד אתנו, ליהנות מאותן זכויות ולשאת באותן החובות, כי אז היינו פותחים לפניהם את דלתותינו, עד כמה שהיה כוח הקליטה של מולדתנו מרשה זאת. זה היה דין אלפי הארמנים והצ'רקסים המוסיפים לחיות בתוכנו בשוויון כאחים וכאזרחים. ואולם, הואיל ומטרת ההגירה הזאת היא להשתלט בכוח על מולדתנו, להפיץ את עמנו ולהפכנו לאזרחים ממדרגה שנייה –הרי אין איש יכול להעלות על דעתו לתבוע מאתנו שנסכים או ניכנע לה. לפיכך, מראשיתה לא הונעה המהפכה שלנו על ידי גורמים גזעיים או דתיים. היא לא שמה לה מעולם למטרת התקפה את היהודי בתורת אדם, אלא את הציונות הגזענית ואת התוקפנות הגלויה. מבחינה זו המהפכה שלנו היא גם מהפכה למען היהודי..."
ט.
בעוד הרבה מאד שנים, יורשינו עלי אדמות יביטו לאחור ויחייכו במבוכה לאור העובדה שאנשים שאחזו בעמדות כאלו זכו לתמיכה מצד אנשים שהגדירו עצמם כ"שמאל", ושתפסו עצמם ביהירות אין-קץ לא רק כבעלי מונופול על החכמה ועל הנאורות, אלא כמי שהעתיד פרוס בפניהם משל אחזו בכדור בדולח צלול כמעט כמו דימויים המוסרי העצמי. יורשינו עלי אדמות יתקשו להבין כיצד המונח 'שמאל' שימש גם את מי שראה באש"ף את אבי אבות הצדק והמוסר, וגם את מי שעוד בזמן שאפילו אש"ף עוד לא ידע שהוא כזה. כבר ידע לעמוד על מהותו המדינית והמוסרית. ב-1968 כתב אלון במהדורה המחודשת של 'מסך של חול', על "חמש היעדים" של "ארגוני הטרור הערבים", אשר "קמו ופעלו" עוד לפני יוני 1967:
- הראשון – "להוסיף ולקיים בדעת הקהל הערבית והעולמית את בעיית ארץ ישראל [...] כשאלה פתוחה [...] וכן גם להרתיע את הממשלות הערביות מלהשלים עם קיומה של המדינה היהודית";
- השני – "להוכיח לישראל כי טרם הגיעה אל המנוחה [...] וכי החזקת שטחים המאוכלסים על ידי ערבים כרוכה בקורבנות, ולאלצה בדרך זו לוויתורים";
- השלישי – "לזכות במעמד מדיני מוכר של תנועה לשחרור לאומי בקרב עמי ערב, לרבות ערביי ארץ ישראל", תנועה "שבמרכזה – מיתוס הגבורה של לוחמי הגרילה";
- הרביעי – "לגרור את צבאות ערב הסדירים למלחמה";
- והחמישי – "לנקום בישראל את נקמת המפלות הערביות בשני העשורים האחרונים".
י.
לא מיותר לציין שלכל אחד מיעדים אלו התלווה תג מחיר ברור בשדה המעשים ההיסטוריים. אך על כך, בפעם הבאה. עד אז נסכם ונאמר כי בוויכוח בין תמרי להכהן, אם חייבים לבחור צד, הרי שאדם סביר לא יעלה על דעתו לקחת את הסיכון הנגזר מעמדתו חסרת האחריות של תמרי. נסיגה חד צדדית למתווה כל שהוא הדומה לקו הקדוש של הצבועים בירוק, הוא לא פחות מהתאבדות במקרה הרע, מרחץ דמים יהודי ופי כמה גדול מזה פלסטיני, במקרה הטוב.
[בתמונה: סיגה חד צדדית למתווה כל שהוא הדומה לקו הקדוש של הצבועים בירוק, הוא לא פחות מהתאבדות במקרה הרע, מרחץ דמים יהודי ופי כמה גדול מזה פלסטיני, במקרה הטוב... התמונה היא צילום מסך]
אבל בין דרכם של תמרי והכהן יש דרך שלישית. פעם היא הייתה דרך המלך של מדינת ישראל. אפשר וכדאי לחזור אליה. קראו לה 'אופציה ירדנית-פלסטינית', תארו אותה במונחים של 'שתי מדינות בין המדבר לים', הוסיפו לה את עקרון הפשרה הטריטוריאלית ואת האח הבכור שלה: הסכמי ביניים. כל אלו 'התכתבו' כפי שנהוג לומר עם המפה השכוחה של 1919.
מקורות והעשרה
-
- גרשון הכהן (2019),הנסיגה משטחי C ביהודה ושומרון: סכנה קיומית, ייצור ידע, 23/1/19.
- גרשון הכהן (2019), גדר ה'הפרדה' – גבול מדיני במסווה ביטחוני, ייצור ידע, 21/9/18.
- גרשון הכהן (2019), יצחק טבנקין, תא"ל דוביק תמרי ואני, ייצור ידע, 2/3/19.
- פנחס יחזקאלי (2014), פרדיגמה, ייצור ידע, 12/4/14.
- פנחס יחזקאלי (2014), חלופה לפתרון שתי המדינות (3): האופציה הירדנית, ייצור ידע, 15/9/14.
ממשיכים ליישב את הארץ וממשיכים לבנות את ארץ ישראל.
צריך להדגיש שכרגע רעיון הקונפדרציה לא מחייב ואף אחד לא יכול לומר מה זה בדיוק אומר. יתרה מכך, אני לא רואה שום תמיכה של ירדן הרשמית או של חצר המלוכה ברעיון. הדמוגרפיה הפנימית בתוך ירדן ממילא מספיק רגישה. הפלסטינים היום בירדן מהווים כ-50% מהאוכלוסייה. הירדנים עצמם מהווים 25%-30% והיתר הם פליטים עיראקים וסורים, לכן הרגישות שם לרעיון שכזה גדולה עוד יותר. למשטר הירדני אין שום אינטרס לקדם את רעיון הקונפדרציה ולכן אני חושב שאין כאן משהו קונקרטי".
עוקב בדריכות בשקיקה ובהנאה אחרי ההרצאות שלך, ספריך ומאמריך. לא הבנתי מה עושים היום אסטרטגית עם יהודה ושומרון? במילים פשוטות?