[בתמונה: "סימבה, שכחת מי אתה"... ברגע המכונן של הכרת שליחותו, נטישת גן העדן, מונעת בסיפורו של סימבה, מתודעת יעוד. התמונה היא צילום מסך מהסרט "מלך האריות" שיצא באולפני דיסני. אנחנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]
[מאמר זה ראה אור לראשונה בכתב העת ליברל. הוא מועלה לכאן באישורו ובאישור המחבר]
.
* * *
הרוב הישראלי בוחר להימצא במרכז המפה הפוליטית. מיכאל ביטון, ממנהיגי מפלגת חוסן לישראל, נוהג לציין כי 80% מהחברה הישראלית מסכימים ברוב הנושאים המרכזיים שעל סדר היום.
לפי יאיר לפיד: "אם המרכז יצליח לגרום לבוחרים לחשוב על הבחירות כעל מאבק בין האידאולוגיות של העבר לפרקטיקה של העתיד, במלחמתם של האנשים האחראים בחסרי האחריות - הוא ינצח." (מסע אל העתיד, ע' 43; ראו תמונת כריכה משמאל למטה). כאן מתחיל מבחינתי הדיון עם בשורת המרכז: האם מטעני משמעות אידאולוגית ציונית על המחלוקות הכרוכות בהם, הם רק נטל מן העבר?
אכן, את המחלוקת מחוללות שתי קבוצות הקצה שלא וויתרו על חלומם, חלום השלום מצד אחד; וחלום גאולת העם והארץ מצד שני. לקבוצות האלה יש סיפור, שהעניק למאה שנות מאבק ציוני, תוכן ומשמעות. האם לבשורת המרכז בהסטת החלומות הגדולים לשוליים יש סיפור ממשי, או רק הצטמצמות לענייני ה'כאן ועכשיו', כך שהייאוש יהיה יותר נוח - כמו בזוגיות אפורה ויציבה שוויתרה על תשוקה, אהבה וחלומות גדולים?
במגמת ההתכנסות למרכז המפה הפוליטית, כמו בבשורת בני גנץ ל"איחוי שסעים", חבוי פוטנציאל איום על קבוצות המבקשות משמעות מעבר לנורמליות הממוקדת במצוקות הכאן ועכשיו. בסדר יום נורמלי שכזה לא נותר מקום לדרכו המנהיגותית של בן גוריון שגם לאחר קום המדינה חזר והדגיש: "למדינת ישראל ייעוד מיוחד. כל מדינה חייבת לדאוג לשלומם לרווחתם והתקדמותם של תושביה. מדינתנו מצווה גם על כך, אבל אין זה העיקר. מגמתה העליונה של מדינת ישראל היא גאולת ישראל קיבוץ גלויות" (כוכבים ועפר, עמ' 32) בגישה כזו התובעת סיפור של ייעוד ויחוד, טמון מטען הנפץ שמגמת ההתכנסות למרכז מבקשת לעקוף.
אחרי הכל, איזה תשובה יכולה לתת בשורת המרכז לשאלת היסוד הישראלית מדוע חובה להמשיך להתקיים דווקא כאן במוקד הר געש פעיל אם במרחב הגלובלי, בברלין או בקליפורניה יש אפשרויות נוחות ובטוחות יותר?
אם המאבק הנדרש כאן מידי יום לעצם הגנת הקיום, מסתכם בהצדקתו בהענקת מקלט בטוח ליהודים נרדפים, במדינת חוק דמוקרטית ומתוקנת שכיף לחיות בה, ללא ייעוד יהודי ייחודי, אפשר לשאול: בשביל מה? האם כל הדם שנשפך במאבק המתמשך מוצדק בשביל עוד מדינה מתוקנת בין אלה הקיימות מכבר?
הקשבתי לנאומי בני גנץ ויאיר לפיד בהצגת איחוד מפלגותיהם. לא במקרה, הסיפור שלהם מתחיל בשואה, בבית הדירות בגטו בודפסט שם שהו יחד אביו של לפיד ואמו של גנץ. כאילו שההיסטוריה שלנו מתחילה ברגע המכונן בהקמת המדינה בתש"ח וקצת לפני כן בגטו בודפסט. בלי לחזור לימי השואה, לבשורת המרכז המתמקדת בהסכמות לענייני היום יום, אין סיפור לקיומנו דווקא כאן. כל סיפור אחר יחייב בירור עומק הכרוך במחלוקות.
בשלט חוצות מכריז בני גנץ "אני לא מוכן שיחיה כאן דור שלם ללא תקווה". לאיזה תקווה מכוונת בשורת המרכז?
[בתמונה: סלוגן הבחירות של בני גנץ. לאיזה תקווה מכוונת בשורת המרכז?]
על התקווה על פי משה דיין סיפרה יעל דיין: "האדמה והחרב היו בעיניו המרכיבים ההכרחיים של הקיום... על כולנו נגזר לעבוד את האדמה ולהילחם ואת זאת נצווה לילדינו." ("אבי ביתו" ע' 207) במשנת משה דיין, התקווה היא שנמשיך להחזיק בחרב ונצליח להוריש אותה לילדינו. על הקושי עם צוואת אביה כתבה יעל דיין: "הייתה לי תחושה של גירוש האדם מגן עדן".
בהיותי מפקד המכללה לביטחון לאומי, בדיון בשאלת תכלית חיי אדם והצורך של חברה אנושית במשמעות שמעבר לסיפוק הנאות החיים, הייתי מציג בכיתה את הסרט הידוע "מלך האריות". ב"אקונה מטטה", האריה המתבגר סימבה, מצא מקלט בטוח, בחיי תענוגות ללא דאגות. לא מצוקה וחוסר תקווה מביאים אותו לעזוב ולשוב למולדתו, בבחירת דרך חדשה לקראת מאבק על מולדת אביו.
באקונה מטטה, היה כל שדרוש לתקוות גן העדן, "מדינה שכיף לחיות בה". בכל זאת, הרגע שבו הוא מחליט לעזוב הכל, הוא רגע של התגלות: בשמיעת קול אביו מהדהד משמיים: "סימבה שכחת מי אתה!". ברגע המכונן של הכרת שליחותו, נטישת גן העדן, מונעת בסיפורו של סימבה, מתודעת יעוד.
למדינת ישראל והמפעל הציוני הנאבקים מעל מאה שנים על עצם היכולת להתקיים, חייב להיות סיפור יהודי-ישראלי עדכני שמעניק תוכן ומשמעות למצוקת הקיום מתוך מאבק מתמיד, דווקא כאן בארץ חמדת אבות. בהתכנסות למרכז המפה הפוליטית, הסיפור הזה הולך לאיבוד.
