[בתמונה: תמונת טיל קרקע קרקע ישראלי מתוצרת התעשיה האווירית, בעיתונות הערבית. למקור לחצו כאן]
[לאוסף פרקי החוברת: בין הכרעה לניצחון, לחצו כאן]
המאמר עודכן ב- 2 ביוני 2021
רב אלוף במיל', שאול מופז כיהן, בין היתר, כרמטכ"ל ה-16 של צה"ל, כשר הביטחון ה-15, כחבר כנסת, כיו"ר מפלגת "קדימה" וכיו"ר האופוזיציה.
[מקור תמונתו של רב אלוף במיל' שאול מופז משמאל: אתר צה"ל]
המאמר הזה הוא חלק מחוברת תורתית שיצאה במכללה לביטחון לאומי, ה- 2001, והיא מובאת היום, לרגל ההתעוררות בצה"ל בסוגיית הניצחון, מאז נכנס הרמטכ"ל, אביב כוכבי, לתפקידו; ועל רקע תוצאות מבצע 'שומר החומות'.
* * *
להערכתי, כל מערכה המביאה להכרעה בנויה על אוסף של ניצחונות בשדה הקרב. כשאני אומר בשדה הקרב, כוונתי גם ביבשה, גם בים וגם באוויר. הראיה שלנו היום היא ראיה רב זרועית. כך אנחנו בונים את צה"ל, כך בונים את כוחו, וכך המטה הכללי מפעיל את כוחותיו בשלוש הזירות הללו - באינטגרציה מיטבית ומתוך מטרה של הכרעה וניצחון.
אי אפשר שלא ללכת לזקני הדור, וכבר דוד בן גוריון נדרש לשאלת ההכרעה והניצחון במלחמה בינינו ובין הערבים. הדברים אשר אמר בימים הראשונים בהם עוצבה תפיסת הביטחון הפכו למציאות ביטחונית, ולדעתי לנכסי צאן ברזל שעבורנו הם היסודות, הקירות ובנין הביטחון כולו. וכך אמר (תקשיבו טוב למילים, הן תקפות עד היום הזה): "מצדנו לא ייתכן קרב אחרון. אנו לא יכולים להניח אף פעם, שאנחנו יכולים לתת מכה ניצחת לאויב, וזה יהיה קרב אחרון שאחריו לא יהיה צורך בהתנגשות, ולא תהיה שום סכנה למלחמה. המצב הפוך לגבי שכנינו. הם יכולים להניח, שמצדם ייתכן קרב אחרון, שהם יכולים לתת מכה כזאת לישראל, שהם יחסלו את הבעיה ולא תהיה שאלת ישראל-ערב".
[מקור התמונה: לע"ם. שם הצלם אינו מוזכר]
[להרחבת המושג 'ניצחון', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'הכרעה', לחצו כאן]
כדי לבחון את הסוגיה, שאנו דנים בה היום, מן הראוי להתחיל בסקירה היסטורית קצרה, שתבהיר את התהליכים שעברו על מדינת-ישראל והמזרח התיכון מאז מלחמת העצמאות, ולבחון את השפעתם על תפיסת הביטחון, על צה"ל ועל מהלך החיים במדינת-ישראל. הקמת המדינה ותוצאות מלחמת העצמאות קבעו, לדעתי, חמישה שינויים מהותיים:
- מדינת-ישראל היא עובדה בינלאומית ואזורית, שעובדת קיומה מתחזקת על ציר השנים: המלחמה האזורית הראשונה בינינו ובין הערבים, הייתה מלחמת העצמאות או השחרור, והיא לא חיסלה את הבית הלאומי.
- כדי לחסל אותה ולהשיב אותה לתושבי הארץ, לפלסטינים, יידרשו עימותים צבאיים נוספים, אבל לעת עתה - ולדעתי גם לדורות הבאים - אין שאלה מי יותר חזק.
- למדינת-ישראל אין עומק אסטרטגי, ובקושי עומק מערכתי. מרכזי האוכלוסייה, האתרים האסטרטגיים, אזורי התעשייה, קרובים מאד לקו המגע. הדבר מחייב תפיסת ביטחון של הרתעה מפני מלחמה, ובמקרה וזו נכפתה, להעביר במהירות את הלחימה לשטחו של האויב. ליצור עומק באמצעות כיבוש שטח, שמשמעותו לצורך העניין הוא: בנין כוח, מודיעין למטרות, מודיעין אויב ואש על מגוון יכולותיה, פיקוד ושליטה. בשנים האחרונות, כאשר אנחנו סורקים את כל המרכיבים הללו, אנחנו רואים, שהולך ומתחזק הדגש של האש, בזכות העובדה שאנחנו מדינה וצבא בחזית הטכנולוגיה העולמית, והיכולת שלנו להגיע ליכולות אש מדויקות טובה, אבל ללא ויתור על מרכיב הניידות. יש משמעות גדולה מאד ליכולת לתפוס שטח, וככל הנראה שהמשמעות של תפיסת שטח תישאר אחד ממרכיבי ההכרעה עוד לפרק זמן ארוך יחסית, אך מנגד, אין ספק שמרכיב האש הולך ומתחזק.
[להרחבת המושג 'אסטרטגיה', לחצו כאן]
[בתמונה: למדינת ישראל אין עומק אסטרטגי, ומרכזי האוכלוסייה, האתרים האסטרטגיים, אזורי התעשייה, קרובים מאד לקו המגע... התמונה היא צילום מסך]
[להרחבת המושג: 'הרתעה', לחצו כאן]
- נוצר קשר בל ינותק בין הצורך בביטחון קיומי ובין הצורך לייצב מדינה נורמלית, דמוקרטית, שאיננה חיה רק על חרבה. עליה לחתור ולהניף דגלים רבים ככל שניתן - את דגל העליה וקליטתה, את דגל הכלכלה, את הדגל החברתי, את דגל הפיתוח, החינוך, להיות חלק מהעולם הדמוקרטי ולפתח חלופות אסטרטגיות, שיבטיחו את קיומנו באזור - כמו בריתות עם מדינות, הישענות על מעצמה, איכות במקום כמות בדגש על כוח אדם ואמל"ח. בכל עימות צבאי אנו חייבים לנצח - זו משימה לא קלה. גם במציאות הפנימית וגם בחיצונית. היא לא פשוטה, והיא דורשת מאתנו גם יכולות ממוקדות וגם אורך נשימה.
- בסופו של דבר מדינת-ישראל חותרת לשלום. היא בוודאי לא רוצה לחיות על חרבה לאורך כל ימי קיומה וחייה. אבל, מנגד, כל עוד אין לה ברירה אחרת, היא חייבת לשמור על כוח צבאי. צה"ל חזק, ומדינת-ישראל חזקה הם צו עליון לקיומנו. הדבר הזה, בוודאי, נתון בידינו, כאשר המרכיב המרכזי הוא מרכיב האיכות, כי לעולם לא נוכל להשתוות בגודלנו לאלה הסובבים אותנו.
מלחמת ששת הימים הביאה בעקבותיה שינויים בעלי חשיבות, שביטלו מרכיבים משמעותיים שתיארתי קודם לכן: הם הביאו לשינוי גאוגרפי בעצם ההצלחה שלנו בשדה הקרב; אבל, בד בבד, הם הביאו גם לשינוי דמוגרפי: יותר אוכלוסיה ערבית, פלסטינית, תחת שלטון ישראלי.
[בתמונה: מלחמת ששת הימים הביאה לשינוי גאוגרפי בעצם ההצלחה שלנו בשדה הקרב; אבל, בד בבד, הם הביאה גם לשינוי דמוגרפי... הצילום: לע"ם. שם הצלם לא מוזכר]
השינויים האלה חייבים היו להשפיע על תחושת הביטחון שלנו, כי אין לכאורה צורך להעביר את המלחמה לשטחו של האויב, שכן, הוא בידינו. ניתן יהיה להיפגש איתו במרחב המוחזק על-ידי ישראל, והתמודדות בשדה הקרב לא תסכן את העורף האסטרטגי. למעשה, הוסר האיום הקיומי המיידי. החזרתם של כל השטחים הללו יוצרת שינוי דמוגרפי חיובי - אתה מחזיר, בהסכם, לצד השני, לכאורה, מתוך האוכלוסיה שאתה שולט עליה, חלק גדול מן האוכלוסיה, אך נוצר שינוי גיאוגרפי או גיאו-אסטרטגי שלילי. שכן, מרחב העורף האסטרטגי של מדינת-ישראל קטן, ובתוקף כך, נוצר איום על מרחב העורף האסטרטגי. אבל, כפרדוקס של ההיסטוריה, הפלסטיניים הפכו לבעיה ישירה של מדינת-ישראל. בעצם העובדה שהצלחנו במלחמת ששת הימים, כפי שתיארתי קודם, במקום להילחם על זכויותיהם באמצעות שליח - מדינות ערב, הם נלחמים על הזכות הזאת מתוך השטחים המוחזקים על-ידי מדינת-ישראל, ולרשימת האויבים נוספה קהילת עימות ישיר חדשה. זאת בתוקף העובדה שאנחנו נמצאים בעימות ישיר אל מול הפלסטינים.
מלחמת יום הכיפורים העניקה לערבים, ללא צל של ספק, הזדמנות יוצאת דופן. ראשית, בכך שהייתה הפתעה מוחלטת. זו הייתה התקפה מתואמת בשתי חזיתות ובשלושה ממדים - גם בים, גם באוויר, וגם ביבשה. מלחמה זאת הסתיימה בניצחון עבורנו בחזית הצפונית - אני אומר "ניצחון" ולא "הכרעה". היא הביאה לאיזה שהוא "תיקו אסטרטגי" בחזית הדרומית. מאחר ולא הייתה הכרעה ברורה, כל צד פירש את תוצאות המלחמה כניצחון. התוצאה הייתה שהיה הסכם שלום עם מצרים, והיא יצאה בעקבותיו ממעגל הלחימה.
מה זה חולל בתודעתנו ובהבנתנו? ראשית, הבנה ישראלית - וזו הייתה מהפכה, לדעתי, בתום מלחמת יום הכיפורים - כי לכוח יש מגבלות. לא מספיק שיש לנו כוח לנצח במלחמה אלא אנו מחויבים לחפש גם דרכים אחרות כדי לפתור סכסוכים. אין זה אומר שאיננו צריכים להכין את הכוח על מנת לנצח במלחמה; אבל, לא בהכרח, זהו תמיד הפתרון הנכון שמביא לסוף הסכסוכים או להסכמי השלום. אני חושב שגם הוכח, כי הסכם מדיני הוא חלופה אסטרטגית לעומק הפיזי שכל-כך חסר לנו. אבל, כל הסכם מדיני, לעניות דעתי, וזה נכון לגבי ההסכמים הקיימים, חייב להישען על יסודות איתנים של ביטחון - קודם כל כדי להיות מסוגל ליישם את ההסכם, ואחר כך כדי לשמור עליו. עד כדי כך ההסכם צריך להיות מבוסס על יסודות ביטחון איתנים שהאויב, כאשר יחשוב להפר את ההסכם, יידע, שסיכוייו לנצח את המלחמה הם קטנים מאד. על-פי האופי הזה ההסכם צריך להיות מעוצב.
[בתמונה: הסכם השלום עם מצרים. ההסכם צריך להיות מבוסס על יסודות ביטחון איתנים... הצילום: משה מילנר, לע"ם]
שינוי נוסף, שהתחולל במרחב ובזמן, הוא מלחמת המפרץ. ישראל הותקפה בטילים. היא הותקפה לא מקו המגע אלא מעבר לאופק, ונוסף מימד חדש במלחמה שהייתי קורא לו - מעורבות ללא התערבות. הם מעורבים במלחמה או בלחימה שנעשית אצלנו, בעיקר במלחמה או בעצם העובדה שהם מאיימים על העורף הישראלי, אבל הם אינם מתערבים - הם אינם כאן. לעניות דעתי, הערבים למדו, שניתן להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות במדינת-ישראל באמצעות פגיעה בעורף. יש לכך משמעות גדולה מאד - היא היתה מספיק חזקה במלחמת המפרץ, היא תהיה הרבה יותר משמעותית כאשר יהיו חזית ועורף. כלומר, תהיה לחימה בחזית כשנימצא תחת איום או פגיעה של טילים, קרי, מעורבות ללא התערבות. בעיני, העורף הפך להיות חזית הלחימה של מדינת-ישראל. נמצאים בידי הסורים טילי קרקע-קרקע ארוכי טווח לפחות בשלושה טווחים. היום, זהו האיום המרכזי של טילי קרקע-קרקע על מדינת-ישראל. יש להם כמה מאות טילי סקאד B ו - C והם בדרך ליצור ה - D. המעגל השני הוא המעגל העיראקי. אנחנו יודעים שהעיראקים לא מצויים תחת פיקוח מאז דצמבר 1998, רוצה לומר מעל שנתיים. יש להם יכולת שיורית, וככל שאנחנו יודעים, הם משקיעים מאמצים גדולים מאוד בהתפתחות לכיוון הבלתי קונבנציונלי וגם בכיוון הטילי. תוסיפו לכך גם את המעגל השלישי, שבעיקרון מבוסס על היכולת האיראנית. טילי ה"שיהב" - ה"שיהב 3" כבר ביכולת מבצעית של 1,200 ק"מ, והוא מאיים לא רק על מדינת-ישראל אלא על כל הטווח שציינתי קודם.
לכן, לדעתם של חלק מאויבנו, ניתן להכריע - להכות במדינת-ישראל מרחוק באמצעות טילים, מבלי להסתכן במלחמה כוללת - מעורבות ישירה והתערבות ישירה שלהם או שלנו אל מול המדינות המבצעות את ירי הטילים.
עכשיו נשאלת השאלה: האם במצב כזה נהיה מחויבים לחזור לתפיסת הביטחון, כפי שציטטתי קודם מדבריו של בן גוריון או יגאל אלון ואחרים, שאומרים להעביר את המלחמה לשטח האויב. האם התפיסה הזאת תהיה נכונה בעידן שבו נורים טילים כנגד מדינת-ישראל מטווחים של 750 ק"מ, 1,200 ק"מ ואולי "השיהב 4" זה טווח גדול יותר… והאם המשמעות היא שאנחנו מעבירים את הלחימה לשטח האויב, על מנת לצמצם את מרחב התמרון האסטרטגי שלו ולהפוך את עורף האויב לחזית הלחימה שלנו? האם תפיסת העולם הזאת עדין נכונה? יש לכך משמעות גדולה מאוד, כי כל מי שחושב על הטווחים הללו מבין, שהמענה הוא קודם כל באמצעות חיל האוויר. אף אחד לא מעלה על דעתו, שננוע בטורי שריון לטווחים של 700 או 1,000 ק"מ. המענה הוא באמצעות חיל אוויר. היום התמונה האווירית שלנו מוגבלת לטווחים יותר קצרים.
הלחימה בגרילה בלבנון, והלחימה בהתקוממות העממית ובטרור ביהודה, בשומרון וברצועת-עזה הפכו, את העימות המוגבל ללחימה, שמשפיעה אסטרטגית על יחסי ישראל-ערב והעולם המוסלמי כולו. היא מלחמה, שכאשר מפרקים אותה ופורטים אותה לפרוטות, היא מתבצעת במישור הטקטי, אבל היא הפכה ללחימה, שטומנת בתוכה עליה בסבירות לסכנת ההידרדרות למלחמה הבאה. כשבוחנים מה הוא העימות המוגבל, אין שם התקפות גדודיות, חטיבתית, אוגדתיות… אלא, עוסקים יותר בהתמודדות של יחידות הרבה יותר קטנות על תאי שטח מוגדרים יחסית. הייתי אומר בצירים מוגדרים, כי אנחנו בעצם מגנים על עורקי החיים של היישובים ושל ההתיישבות. הלחימה הזאת היא יותר טקטית, אבל כל התדרדרות בעימות המוגבל הזה טומנת בחובה עליה בסבירות להתדרדרות אזורית, שיכולה להוביל בסופה למלחמה. הייתי מוסיף ואומר, שזה לא מהלך דטרמיניסטי - לא בהכרח זה יקרה - אבל, האם הוא מעלה את הסבירות להידרדרות אזורית? התשובה היא כן, ולדעתי, אנחנו נמצאים בנקודת העבודה הזאת. עיין ערך העובדה שהמצרים החזירו את שגרירם חזרה, והירדנים לא שלחו את שגרירם לכאן.
השינויים האלה שמניתי, ושמפאת חוסר הזמן לא נמנו כולם, השפיעו, לדעתי, במהלך השנים, על תפיסת הביטחון, על מדיניות הביטחון, על מבנה הכוח, על סדרי הכוחות (הסד"כ), על אמצעי הלחימה (האמל"ח), על הקצאת המשאבים, על המורל הלאומי, על יחסי צבא-חברה ועל ההישגים שנדרשים בצה"ל בלחימה ובמלחמה במציאות המיוחדת והמסובכת הזו.
[לאוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון, לחצו כאן]
צריך להיות ברור לנו, שלצה"ל יש הגדרת משימה ויעוד ברורים וחדים, שעומדים במבחן הזמן, כל הזמן. אני נוהג לומר, שאנחנו הארגון הכי גדול במדינה, לא למטרות רווח, אלא ארגון לוחם שצריך לתת ביטחון למדינת-ישראל ולנצח בכל מלחמה, על מנת להבטיח את קיומנו ואת חירותה של מדינת-ישראל לפעול על-פי תכלית אסטרטגית מדינית ומטרות מלחמה קונקרטיות שמוגדרות על-ידי הדרג המדיני. אפשר להביא, לדוגמה, תכלית אסטרטגית בהקשר הסורי: להגיע לסיום המלחמה עם סוריה מהר ככל האפשר, תוך יצירת עמדת יתרון למשא ומתן מדיני. זו יכולה להיות הגדרה של תכלית אסטרטגית שניתנת על-ידי הדרג המדיני לצה"ל.
כאן בחרתי לצטט מהדברים שאמר רב-אלוף מוטה גור ז"ל, בהקשר למטרות המלחמה של מדינת-ישראל: "אין לישראל מטרות לאומיות, שאותן היא רוצה להשיג במלחמה. מתפקידנו לבנות מכונה צבאית, שמסוגלת לתת תשובה להתפתחויות מלחמתיות כפויות עלינו, ולנצח בהן." לצה"ל ולמדינת ישראל יש מטרות נוספות - בניה, קליטה, פיתוח, שלום - אבל אין לנו מטרות מלחמה.
[תמונתו של מוטה גור: דובר צה"ל]
רוצה לומר, שאת היעדים האחרים אין בכוונתנו להשיג באמצעות מלחמה, ולכן אנחנו נקראים "צבא ההגנה לישראל". אנחנו יוצאים למלחמות, שהן בדרך כלל כפויות ומתפקידנו לנצח בהן. בנוסף לכך, ראוי לומר, שאנחנו חיים במרחב לא יציב, שנמצא בתהליך קבוע של ניגודים חברתיים, פוליטיים, לאומיים, דתיים ואחרים. מרחב שחלקו מאמין בשלום והאחר לא השיב מעולם את חרב המלחמה לנדנה. מרחב שיש בו התעצמות צבאית מתמדת. גם עם מדינות שיש לנו איתם הסכם שלום יש התעצמות צבאית מתמדת. הדוגמה הטובה ביותר היא מצרים.
צריך לזכור, שבכל מדינה שבה יש התעצמות צבאית מתמדת, חלים עוד כמה דברים במקביל. ראשית, היא מאיטה את ההתעצמות הכלכלית, החברתית, והפוליטית. ויש מרחב נוסף שהיה ונשאר בו האיום בשימוש בכוח, בין אם כוח ישיר - מלחמה, ובין אם באמצעות שליח - ארגוני הטרור. לתפיסתי, הסוגיה של הטרור תלווה אותנו עוד שנים, גם אם ניכנס למסלול סדור של משא ומתן להגעה להסכם. לכן, למציאות הזאת אנחנו צריכים להכין גם את הכוח, גם את התודעה וגם את כושר העמידה של מדינת-ישראל.
מכאן, לאחר הסקירה הזאת וההצבעה על המאפיינים העיקריים, הייתי שואל, מהן המטרות שאנחנו חייבים להכין לקראתן את הכוח:
- המטרה הראשונה היא הגנה על מדינת-ישראל. פשוטו כמשמעו. על צבא הגנה לישראל, לכשיווצרו האיומים, להיות מסוגל להתמודד אתם ולהסירם.
- המטרה השנייה, שהיא לא פחות חשובה, היא להכין כוח איכותי, שיוכל להרתיע ממלחמה. כלומר, ככל הניתן להרתיע, וכשאין כוח להרתיע להיות מסוגלים להגן.
- המטרה השלישית הנדרשת מצה"ל היא יכולת ההכרעה. כאן הייתי אומר: שבירת כוח ההתנגדות של האויב לפעול ביעילות נגדנו על-ידי יצירת מצב שמתקיימים בו, גם להערכת המחליט הצבאי וגם להערכת המחליט המדיני, התנאים להשגת המשימה שנקבעה. זהו מצב שבו האויב איבד את יכולתו ורצונו לפעול נגדנו ביעילות.
ראוי לזכור, כי ההכרעה בשדה הקרב, כפי שפתחתי ואמרתי, מורכבת מרצף ניצחונות באוויר בים וביבשה. ראוי לזכור גם את סוגיית התודעה - קרי, את כוח הרצון שהוא בעיני מרכיב אסטרטגי. במצב שבו יש ניצחונות לאויב מבחינה תודעתית ניתן להגיע למסקנה, שאין טעם או אין רצון או אין יכולת להמשיך להילחם. לכן, במצב כזה, גם מדינאים וגם אנשי צבא יעריכו, ברגע מסוים, כי מוטב להם להפסיק להילחם, משום שהמשך הלחימה יפגע בהם יותר מאשר הפסקתה. זהו קו ההכרעה בעיני.
מהם המהלכים הצבאיים שיביאו להכרעה ברמה האופרטיבית שבה אנו עוסקים?
- בעיני, הנושא הראשון הוא עליונות אווירית. מקומה של המערכה האווירית הולך ותופס יותר ויותר מקום בשדה הקרב המודרני. כשאני אומר "מערכה אווירית" דמיינו בעיניכם כל כלי שטס באוויר ויש לו יכולת להגיע רחוק ולפגוע באויב. לכן, החתירה לעליונות האווירית נראית כאחד המרכיבים המרכזיים ברמה האופרטיבית, שיעזור להגיע להכרעה. רק אחר כך השמדת אמצעי לחימה עיקריים ולוחמים בדיביזיות הלוחמות.
- כיבוש שטח נותר, לעניות דעתי, המשפיע האסטרטגי העתיק בעולם, והוא עדין קיים. אם ברצונך להגיע להכרעה מלאה, כיבוש השטח, שמחייב תמרון בסופו של דבר, הוא הכרחי.
- התחום הבא הוא ביטול כל הישג של האויב בשטחנו. אנחנו, מדינת-ישראל, רגישים מאד לכל סוגיית הנפגעים ואצלנו המימד של ההכרעה וגם הניצחון הטקטי או האופרטיבי נמדד, לא במעט, במחיר שאנחנו משלמים.
- וכמובן, ההתייצבות בקווי סיום שהוגדרו כמטרות המלחמה.
- בסוף, הייתי אומר, שחשוב מאד למדינת-ישראל, שההכרעה תושג במהירות האפשרית - קרי, סיום מהיר של המלחמה.
מהם היכולות והמהלכים ברמה האסטרטגית, במעגלי העימות השונים, על מנת להגיע להכרעה זאת? כפי שאמרתי קודם, בניה והפעלה איכותית של הכוח האווירי, הכוח היבשתי ומערכים, בדגש על מערכי האש. לצורך זה מוטל עלינו לקיים עליונות מודיעינית. ראשית, כל סוגיית ההתרעה והיכולת להצביע על תפניות, מטרות, תורת-לחימה (תו"ל) אויב, תשתיות, יכולת תקשורתית גבוהה, מלאים ויכולת לוגיסטית, כושר פעולה בחלל, ולהפיק מכל הרשימה הארוכה הזאת נחישות ורוח לחימה. אני עושה אבחנה ברורה מאוד בין צבא ומדינה הששים אלי קרב, ולא לזה אני מתכוון, לבין מצב שבו נכפתה עליך לחימה או מלחמה, וחשוב מאד שתהיה רוח-לחימה בקרב הגייסות. בעיני זהו מכפיל כוח. רוח הלחימה נקבעת, לא מעט, בשדרת הפיקוד, והיא צריכה להיות מוקרנת מלמעלה למטה.
אם הייתי צריך לתרגם את כל זה למה שנדרש מאתנו במציאות שבה אנחנו חיים, אז בחזית אנחנו מדברים על מגננה אופרטיבית בשתי זירות עיקריות ובזירה משנית במקביל. זוהי נקודת עבודה אמתית שהצבא מכוון אליה.[להרחבת המושג: 'אסטרטגיה', לחצו כאן] [להרחבת המושג: הרמה האופרטיבית - אומנות המערכה, לחצו כאן]
בכל דרך אנחנו בונים את עצמנו למגננה אסטרטגית, שמגלמת בתוכה את מתקפת הנגד. עניין זה מחייב, כמובן, גם הקצאת כוחות נכונה, גם היערכות נכונה, הטלת עתודות וכוחות ליצירת המסה הקריטית למתקפת הנגד.
כאן עולה שאלה מאד מרכזית, ואני חושב שהיא נכונה לנו והיא נכונה גם למדינות או לצבאות נוספים - שאלת המכה המקדימה. דנו בסוגיה הזאת לא אחת בשנה-שנתיים האחרונות. יש לה משמעות גדולה מאד ביכולת לפגוע בצד השני ולנטרל חלק גדול מיכולותיו בטרם נוצר המגע הממשי, וזה בוודאי במציאות שבה אתה חוזה, או צופה, או מעריך שאתה עלול להיקלע ללחימה של יותר מחזית אחת, או אם הופתעת ואתה חוזה שאם לא תיתן את המכה המקדימה, אתה עלול להגיע לקווים אדומים עד כדי חציית קווי ההגנה של הגעה לעורף האסטרטגי של מדינת-ישראל.
מכיוון שהצבא הוא צבא של מדינה, ולא הפוך - מדינה של צבא - מכה מקדימה היא פעולה צבאית, שצה"ל יבצע על-פי החלטת הדרג המדיני. לא קל לקבל החלטה כזאת, כי כל מי שמחליט על מכה מקדימה טרם יצירת המגע, רק מתוך קריאת הפריסה או ההבנה של כוונות האויב - הוא זה שפתח במלחמה. לכן, הסוגיה הזאת של מכה מקדימה היא דבר שצריך להישקל על-ידי הדרג המדיני ואנחנו בעבר שקלנו זאת, גם במבצע קדש, גם בששת הימים, גם במלחמת שלום הגליל וגם בחלק מהפעולות הייחודיות שלנו - כמו הפצצת הכור האטומי בעיראק. אלה פעילויות שבסופו של דבר מחייבות קודם כל מוכנות צבאית ליכולת להנחית את המכה המקדימה, אבל בד בבד צריך שתתקיים גם נכונות מדינית בשל אי-הוודאות הצבאית והמדינית שבעקבות המכה המקדימה. כאשר יש שינויי פורמציה באחת ממדינות העימות, או שינויי הערכות כאלה ואחרים, וניתנת מכה מקדימה, יש בכך רמת אי וודאות גדולה מאד, שכן אתה לא בטוח במאה אחוזים שכוונתו של האויב אכן לבצע מהלך התקפי שמאיים על קיומה של מדינת-ישראל. לכן, הנושא של מכה מקדימה הוא הכרחי מבחינת בנין הכוח והיכולת הצבאית - הוא דילמה למחליט, ואין לי צל של ספק שיש לו השפעה גדולה מאד על היכולת להכריע, בוודאי בתקופה או בעידן שבהם עלולים להתמודד ביותר מחזית אחת.
בעידן של טילי הקרקע קרקע (הטק"ק), וכאשר אנחנו מדברים על מעגלי עומק, הסוגיה הזאת של חזית ועורף מיטשטשת במידה מסוימת. לכן, כאשר אנחנו דנים על עימות, לא רק עם מדינות שיש להן גבול משותף, אלא עם מדינות מהמעגל השני והשלישי, אני חושב שיש כמה הישגים נדרשים מבחינתו של הצבא:
- הצמצום של הפגיעה בעורף.
- מניעה של הסלמה לנשק בלתי קונבנציונלי, ביודענו שבמדינות המעגל (גם סוריה אך גם המעגל השני והשלישי) מתחיל להתקיים הצירוף של נשק בלתי קונבנציונלי (נב"ק) וטק"ק. הצירוף הזה לטווח הארוך הוא האיום הממשי יותר.
- הנקודה השלישית שאנחנו צריכים להיות מסוגלים להוציא לפועל, היא שאנחנו צריכים להיות מסוגלים לפגוע ביכולות האויב או להעניש אותו. לא תמיד נוכל להביא להסרתו של האיום הטק"קי לחלוטין - אך בכל דרך עלינו להביא לסיומה המהיר של המלחמה.
אומר כאן אמירה כרמטכ"ל: אני חושב שצה"ל צריך להגיע להכרעה מהירה כחלק מתפיסת העולם של בנין הכוח ומדיניות הפעלת הכוח בעימות. לדעתי, הסיבות הן ברורות, ובכל-זאת אמנה אותן. השאיפה להשגת הכרעה מהירה עודנה ערך אסטרטגי מרכזי מאד בתפיסת הביטחון של ישראל, והיא צריכה להישאר אבן יסוד של תפיסת ההפעלה של צה"ל. היה זה אחד הסיכומים של הסדנאות שבצענו בעת האחרונה.
הסיבות המרכזיות הן:
- הצורך להחזיר מהר ככל האפשר את שגרת החיים למדינה. במיוחד נוכח איום הטילים על העורף האזרחי במהלך המלחמה.
- המחיר שייגבה מצה"ל ככל שיארך משך המלחמה: ככל שהמלחמה תהיה ארוכה יותר כך המחיר שיגבה מאיתנו יהיה גדול יותר.
- למלחמה שמסתיימת במהירות יש אפקט מכריע משלה. כמו, למשל, מלחמת ששת הימים, או מלחמת המפרץ. אבל, ברצוני לציין פה הערת אזהרה, שהיא נכונה לרמות שיושבות כאן - יהיה נכון לא ליישם את העיקרון של הכרעה מהירה מהרובד האסטרטגי לזה האופרטיבי, הטקטי, באופן אוטומטי כרפלקס מותנה. אסור לומר הכרעה מהירה. בכל הרבדים, בכל הרמות, צריך להגיע להכרעה מהירה. אין זה דבר מובן מאליו. לכן, ראוי לשקול את השעיית הצעדים האופרטיביים במקרים מסוימים, ולא לפעול במהירות ולשלם מחיר גבוה יותר. כאן אני חוזר לסוגיית האש והתמרון, ואני אומר שאנחנו נמצאים בנקודת עבודה שבה נכון למצות ככל האפשר את יכולות האש שלנו, על-מנת להקל על התמרון. דהיינו, חיכוך קטן יותר, מחיר נמוך יותר ואולי הכרעה מהירה יותר. ואכן, לא בהכרח מה שאמרתי על הרובד האסטרטגי נכון באופן אוטומטי באשר לרמה הטקטית האופרטיבית.
- המסקנה הזאת של הכרעה מהירה נובעת, לדעתי, משינויים בזירה הבינלאומית וגם האזורית, וגם מהיווצרות זירות בהן התמרון הוא לא רלוונטי - למשל זירת העומק. איננו יכולים לתמרן לא למערב עיראק, ולא למקומות רחוקים יותר. ובעיקר נוכח השיפור ביכולות האש של צה"ל שבא לידי ביטוי באש המדויקת, בעליונות האווירית, ובטווח היכולת לפעול מהאוויר. הוא יכול לאפשר לנו להגיע למצב, שבו נשמיד מטרות במחיר נמוך יחסית, על-מנת להגיע להכרעה מהירה במחיר נמוך.
[בתמונה: עידן הטק"ק... למקור התמונה, לחצו כאן]
שינוי החשיבה החד-מימדית, לפיה תקיפה באש פירושה לחימה איטית וכדאית, ואילו התמרון משמעותו לחימה מהירה ורבת נפגעים: בסופו של דבר קיימת תלות בין שני סוגי הלחימה, וההכרעה תושג על-ידי השילוב והאיזון ביניהם - בין מרכיב האש ומרכיב התמרון. מכאן החשיבות באשר לגורם הזמן - ככל שיכולות האש יקלו על יכולות התמרון, כך נוכל להשיג את ההכרעה בצורה מהירה יותר ובמחיר נמוך יותר. לכן, המשמעות של הקביעות האלה שציינתי הם סדר עדיפות מוכוון-תפיסה בבניית הכוח ובהפעלתו, המדגיש את היתרונות היחסיים שלנו, והם בעיקר שניים:
- איכות כוח האדם.
- האיכות הטכנולוגית.
רוצה לומר, בנין הכוח צריך להיות כזה שהוא מוכוון יותר מתוך התפיסה שבוודאי ראש מפא"ת דיבר עליה קודם לכן, תפיסה של יתרון יחסי על פני תפיסה של סגירת פערים. עלינו להשקיע בבנין הכוח ובהפעלתו באותם תחומים שיש לנו בהם יתרון יחסי מוחלט: פיקוד, כוח אדם, אמל"ח ומערכות נשק טכנולוגיות, שהן בחזית הטכנולוגיה העולמית ולהן ערך מוסף גבוה מאד בשדה הקרב.
מעבר לכך, עלינו לתת עדיפות, וכך אנחנו עושים, לכלי ההכרעה הברורים, שהם מודיעין אסטרטגי וטקטי, גם לחיל האוויר, לחיל הים ולכל אותם מערכי נשק, שהם בבחינת מעצבי שדה הקרב העתידי. נכללות כאן גם לוגיסטיקה מודרנית, מערכות שליטה ובקרה, עוצבות ניידות, שיש להן יכולת לפעול במהירות, יכולת לשרוד וגם יכולת להשמיד. הן אלה שיובילו ויבנו את כושר ההרתעה שלנו, ובבוא העת, בשעת מבחן, ידעו "לתקוע ולהניף את הדגל".
על כיבוש שטח דיברתי. אני חושב שהוא נותר משפיע אסטרטגי גם היום. הוא המשפיע האסטרטגי העתיק בעולם, כי בנושא זה לא השתנה הרבה. כוח הניידות כן, אבל הרעיון האסטרטגי של תפיסת השטח לא השתנה, בעוד שבתחום האש או במרכיב של השמדת הכוח או השמדת המטרות יש לדעתי שינויים מרחיקי לכת.
אנחנו נמצאים בעידן הטכנולוגי, והטכנולוגיה הזאת הגיעה והשיגה יכולות מאד משמעותיות. המרכיב החשוב בעיני הוא טיפוח האדם, הלוחם והמפקד - בקבע, בסדיר ובמילואים. ללא חיילים ומפקדים איכותיים, וללא האמון של הציבור בצבא שבסופו של דבר משפיע על רמת המוטיבציה של חלק גדול מאד מאנשי המילואים שלנו שהם עיקר כוחו של צה"ל, גם בחיל האוויר וגם ביבשה - ללא האמון הזה והמוטיבציה של הלוחמים, שאר הדברים לא יועילו.
[בתמונה: טיפוח האדם, הלוחם והמפקד - בקבע, בסדיר ובמילואים... צילום: אלכסי רוזנפלד, דובר צה"ל]
לצורך ההמחשה של סוגיית ההכרעה, אפשר לקחת את המודל הסורי. זו מדינה שאין לנו איתה עדין הסכם שלום. אפשר לומר שההישג הנדרש מול סוריה, שהיא מדינת עימות מרכזית, הוא להגיע להכרעה מהירה. מכאן המשמעות של בנין הכוח, שחייב להיות מוכוון אל מול ההישג הזה. חיל הים נדרש להגיע לעליונות ימית בזירת הלחימה מול סוריה. פיקוד העורף נדרש להכין את האמצעים כדי להגן על העורף, לצמצם את מספר הנפגעים ולאפשר המשך חיים נורמליים בעת עימות. מפיקוד הצפון, שזאת זירת הלחימה העיקרית, נדרש לבצע מתקפת נגד לתוך סוריה: התייצבות על קו גיאוגרפי מסוים, שמבטיח את ההישג הנדרש האסטרטגי. כך הלאה, אפשר להמשיך עד הפלוגה והחייל הבודד. המערכת כולה משרטטת את ההישג הנדרש הזה, כפי שפרטתי אותו רק במספר רבדים ולא בכולם. בסופו של דבר, המטרה משפיעה על הפעלת הכוח ועל בניינו, וכך אנחנו פועלים בימים אלה.
קיים תחום נוסף שגם עליו דובר פה היום - זהו תחום ההכרעה בעימות המוגבל. אני חושב שהעימות המוגבל שאנחנו נמצאים בו כבר עתה הוא מצורות הקרב המסובכות ביותר. הן בשל הסביבה בה הוא מתקיים והן בשל הא-סימטריה המובנית בו. זאת לחימה צבאית תוך כדי חיכוך אנושי-צבאי- אזרחי קבוע, שאינו קיים במודל הסורי. זאת מערכה מאד מורכבת, שמציגה בפני הדרגים המחליטים שאלות קשות. קודם כל מדינית: בעימות מוגבל, במציאות שאנו נמצאים בה אל מול הפלסטינים, האם אנחנו חותרים למציאות שבה מדברים, או יורים ומדברים, או רק יורים? והיינו בשלושתם, דרך אגב. היינו בשלב שבו רק מדברים, עם קצת טרור. עברנו לשלב שרק יורים - היה אולטימטום שעד שלא תיפסק האלימות לא נדבר - ובשלב מסוים הגענו למצב של מדברים ויורים.
נשאלת עוד שאלה: אם גם מדברים וגם יורים, כיצד מונעים את ההידרדרות האזורית או את הסבירות להסלמה להידרדרות אזורית?
השאלה הבאה היא שאלה צבאית: מהי המטרה של צה"ל בלחימה בעימות מוגבל?
אני חושב שהמטרה של צה"ל היא להגיע לניצחון בכל מפגש נקודתי עם האויב. בכל מפגש עם האויב צריך לנצח. כפי שאמרתי קודם, אין כאן מהלכים אוגדתיים-מערכתיים. אלה הם מפגשים נקודתיים של כוחות טקטיים, שבכל אחד מהם עלינו לנצח, אבל, בסוף, זאת מערכה.
חשוב מאד שבעימות מהסוג הזה החיילים והמפקדים ידעו בבירור מה נדרש מהם. איני בטוח שבכל המצבים שהיינו בהם בעבר, החיילים ידעו במדויק מה נדרש מהם. הם צריכים לפעול פעם אחת בנחישות. מתי? כאשר מכוונים, או פוגעים בהם, או מנסים לפגוע בהם. מצד שני, הם חייבים להיות מספיק מאופקים על מנת לא ליצור סיטואציות שבהן נפגעים חפים מפשע, כי הדבר מוביל לאובדן השליטה העצמית. לכן, אתה צריך להיות מספיק מאומן עם ביטחון עצמי גבוה - ולעולם דרוש שיקול דעת. לדעתי, אלה הם שלושת הפרמטרים המרכזיים - אנחנו דיברנו עליהם מתחילת "הקיץ האינדיאני" הראשון, שבו התחלנו להכין את הכוחות, עד כדי זמן העימות עצמו וגם בימים אלה. בכל מקום שאליו אני מגיע, אני חוזר על שלושת הדברים האלה. בכל מקום שצריך בו נחישות, אנחנו נדרשים לא פעם לאיפוק, ובסוף, לשיקול דעת נכון גם לגבי החייל הבודד. וכאשר מדובר בנחישות יש למצות עד תום את כל חופש הפעולה, שניתן בגבולות האחריות והסמכות.
מבחינת המערכת, ופה אני מדבר לא רק על הצבא, צריך להבין וגם להפנים, שזאת מערכה ארוכה שדורשת גם אורך נשימה וגם כושר עמידה. אורך נשימה מכיוון שהעימות ארוך. פה אין הכרעה מהירה. כושר עמידה - מכיוון שיש לשני הצדדים נפגעים. צריך לעשות הכל כדי שמספרם של הנפגעים בצדנו יהיה נמוך ככל האפשר, ובצד השני לפגוע רק במי שפוגע בנו. רוצה לומר, שאין לנו שום רצון ליצור היקף נפגעים בצד השני בכל דרך. בכל דרך - משמעו לפגוע בחפים מפשע, ובאלה שאינם מעורבים ישירות בלחימה. אבל במידה לא מבוטלת מספר הנפגעים בצד השני תלוי גם בהם. אם שולחים אזרחים או ילדים למקומות שבהם יש אש צולבת, אז במקום בו מנסרים עצים עפים גם שבבים. ואני ציינתי בעבר מציאות שהייתה ואני נוכח לדעת, שאצל הפלסטינים יש אלימות ילדים מודרכת. מה זאת אלימות ילדים מודרכת? מתייצבים 12 אוטובוסים בעזה בבית הספר, עולים לפי הכיתות לאוטובוסים יחד עם המורים, יודעים שבמחסום ארז יש כרגע עימות, מגיעים עד 500-400 מטר ממחסום ארז, עוצרים, פורקים לפי הכיתות, מסתדרים בשלשות, המורים מאחור והתלמידים מלפנים, ואומרים: "תלכו לפנים לחזית של האש, לחזית של האלימות", ואז מתפלאים שילדים נפצעים.
[בתמונה: אלימות ילדים מודרכת ברצועת עזה... למקור התמונה, לחצו כאן]
הדבר הבא, וגם עליו דיברו פה, הוא המימד התקשורתי. זאת זירת לחימה, וחשוב מאד שנהיה מסוגלים להסביר בה את מה שאנחנו עושים. אני חושב, שהמציאות שאליה נקלענו באינתיפאדת אל-אקצה זו מציאות שבשטח הצלחנו עד הצלחנו מאד, ואילו להסביר בזירה התקשורתית את דרך הפעולה שלנו ואת דרך ההצלחה שלנו לא הצלחנו. ובסוף, גם חשוב להגדיר לחיילים, למפקדים ולעצמנו מה חשוב ומה חיוני, על מה נהרגים ועל מה לא. אני חושב, שההגדרה הזו היא מאד ברורה. אנחנו נמצאים שם, קודם כל, על מנת לתת ביטחון לאוכלוסיה הישראלית. על זה אנחנו מסכנים חיים, ולצערי הרב, גם מאבדים חיים. חשוב מאד וחיוני מאד שנשמור על עורקי החיים, וחשוב מאד שנדע להילחם בטרור, ולהילחם בטרור בדרך שבה כל מי שמנסה לפגוע בנו, אנחנו פוגעים בו, כי מרגע שהוא אויב, מול אויב מתנהגים כמו אויב.
יש פה גם שאלה שהיא קצת יותר מורכבת מהמצב הנוכחי, ועליה רמזתי קודם: אנחנו יכולים למצוא את עצמנו בעימות מוגבל בזמן מלחמה כוללת מול מדינות ערב. לא שזה דטרמיניסטי, לא שזה בהכרח יקרה, אבל זאת מציאות או תרחיש אפשריים לחלוטין. גם על זה דנו וקבענו לעצמנו מספר קביעות, שחשוב לי מאד שתשמעו אותן. במציאות מן הסוג הזה, שבה יש עימות מוגבל בזמן מלחמה כוללת מול מדינות ערב, אני חושב שאנחנו צריכים קודם כל, מעבר ללחימה ולהכרעה כפי שאמרתי, בדרך המהירה ביותר, בעימות המוגבל, להילחם בטרור ובגרילה ולתת את מירב ההגנה לעורף. למנוע חדירה של כוחות חמושים לאזורים מיושבים ומאוכלסים במדינת-ישראל בזמן מלחמה. זהו איום מאד ממשי - במידה מסוימת יותר מהטרור עצמו. אחר כך מניעה של טרור המוני. אלו אותם פיגועים שהיום אנחנו קוראים להם "פיגועים אסטרטגיים", אבל הם בהחלט יכולים להתרחש בזמן מלחמה. אנחנו נידרש לאפשר לגייס את מערך המילואים שלנו, ביודענו שהוא יעבור בחלק מהנתיבים ובעורקי החיים, שבהם מתחולל העימות המוגבל. אנחנו נידרש לעשות כל מאמץ על-מנת למנוע ירי שטוח מסלול לעבר ההתיישבות הישראלית ולעבר מקומות אסטרטגיים, כמו שדות תעופה ומקומות אחרים. כשאני אומר ירי שטוח מסלול אני מתכוון לכל סוגי הנשק.
לכן, במצב של עימות מוגבל בקונטקסט של מלחמה כוללת, אני חושב שהמילה "הכרעה" היא לא רלוונטית. רלוונטי הוא הניצחון בנקודות, בכל מפגש, תוך עמידה על כל העקרונות האלה שציינתי כאן, ובראשם: הביטחון לאוכלוסיה, מינימום נפגעים לכוחותינו, אורך נשימה לקיים את העימות המוגבל לאורך זמן והורדת רמת האלימות ורמת הטרור למינימום האפשרי, על-מנת לאפשר התמודדות מהירה מול האיום הקיומי.
מי שמסתכל על העימות המוגבל באופן חד-ממדי עושה טעות קשה ומרה. לדעתי, זאת מערכה בסופו של דבר. יש בה מרכיבים רבים, כאשר את המערכה הזאת מעצבת קודם כל התכלית האסטרטגית, שמוכתבת על-ידי הדרג המדיני. התכלית הזאת יכולה להשתנות מעת לעת, ומופיעים בה הרכיב הצבאי, הרכיב המדיני, הרכיב הכלכלי, הרכיב התקשורתי, הרכיב הבינלאומי – הדה-לגיטימציה, הרכיב ההסברתי (פנימה והחוצה) - כל אלה ביחד זה מערכה. ובמערכה הזאת צריך לנצח בכל רכיב ורכיב.
כשאני אומר תכלית אסטרטגית, אני יכול לומר לכם שלגבי העימות הזה, כאשר הוצגה לנו התכלית האסטרטגית, לא אחת מגלים, שבתוך הסעיפים של התכלית האסטרטגית המדינית יש לעיתים סתירה מובנית. הורדת רמת האלימות נמוך ככל האפשר, אך בה בעת הימנעות מהתדרדרות אזורית, להשאיר צוהר למשא ומתן, לאפשר חיים כלכליים סבירים לצד השני. כל זה מופיע בתוך התכלית האסטרטגית. צריך לפעול כך ולכוון את מדיניות הפעלת הכוח במינון שמאפשר את השגת התכלית האסטרטגית. לפעמים, אפשר להגיע להורדת סף האלימות בצורה הרבה יותר דרסטית, אבל אי-אפשר לעשות זאת בגלל שקיימים הבלמים האחרים. ניתן להביא להתדרדרות, ניתן להביא לכך שבכלל לא יהיה משא ומתן, ניתן להביא לחנק כלכלי. לכן, זו מערכה שכל הנדבכים שלה צריכים להתקיים. כצבא, צריך לשמור על האיזון בין כל הנדבכים האלה.
לסיכום, אומר ש"הכרעה" מהירה ו"ניצחון" הם מאבני היסוד של תפיסת הביטחון של מדינת-ישראל. ההיפך מניצחון הוא הכישלון. האם אנחנו יכולים להרשות זאת לעצמנו? התשובה היא לא. כדי לנצח, צה"ל חייב להכין את עצמו. את זה עשינו לפני אינתיפאדת אל אקצה וזה מה שאנחנו הולכים לעשות השנה, למקרה שתהיה עליה בסבירות להתדרדרות אזורית. מכאן, כל מרכיב בצה"ל חייב לראות עצמו מחויב למשימה זאת. ברמה של המטה הכללי הדבר מצוי בתכניות, בתורה, בקביעת סדרי העדיפויות ובהקצאת המשאבים. בזרועות זה בחשיבה, בהבנה, בבניין ובהפעלת הכוח. כנ"ל בפיקודים, בעיקר בתכניות ובהפעלת הכוח. מימוש ההישגים הנדרשים של כל מרכיבי הכוח יבטיח, שנכריע את המלחמה. ה"הכרעה" הזו היא גם ה"ניצחון". אנחנו נדרשים ליכולת להתמודד עם מגוון האיומים - גם טילים, גם הגנת העורף, גם מעגלי העימות, גם העימות המוגבל ובסוף כל זה תלוי בעוצמה הלאומית שלנו, בכוח לטפח את רוחו של צה"ל ואת יכולת ההכרעה המהירה, ולהיות ערניים (מודיעינית) למתרחש בזירה וביכולת להקדים את היריב בכל תחום.
משל רצי המרתון: דמיינו בעיניכם שיש ארבעה או חמישה רצים, והם רצים לטווחים ארוכים, וכל אחד רוצה להיות ראשון. ביניהם יש מסך, והאחד לא רואה את השני. אחת לתקופה נפתח צוהר בין כל המסכים, וכל אחד מסתכל ימינה ושמאלה ורואה את האחר. אנחנו אחד מהרצים האלה, וכאשר נפתח את הצוהר הזה, כאשר נסתכל ימינה ושמאלה, לעולם אנחנו צריכים להיות ראשונים.
אמרתי קודם שלהיות חזקים, עבור צה"ל ומדינת-ישראל, זהו צו עליון. כמשפט סיום אני אומר: לא ינום ולא יישן שומר ישראל. זאת לא סיסמה, זאת פקודה!
[לאוסף פרקי החוברת: בין הכרעה לניצחון, לחצו כאן]
מקורות והעשרה
- פנחס יחזקאלי (2014), ניצחון: להשיג את המטרה, ייצור ידע, 2/5/14.
- פנחס יחזקאלי (2014), הכרעה: לנטרל את האויב, ייצור ידע, 2/5/14.
- פנחס יחזקאלי (2014), הרתעה, ייצור ידע, 2/5/14.
- פנחס יחזקאלי (2018), תפיסת הביטחון הישראלית באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 17/12/18.
- פנחס יחזקאלי (2014), הדרג האופרטיבי - אומנות המערכה, ייצור ידע, 2/5/14.
- פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
