[בתמונה: כריכת ספרם של האלוף במיל' ח"כ איל בן ראובן ואשתו יעל: נקודת ההכרח - ביוגרפיה דו קולית, שראה אור במרץ 2019 בהוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד. אנחנו מאמינים שאנחנו עושים בכריכה שימוש הוגן]

[לריכוז המאמרים בנושא מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא 'אנטי שבירות', לחצו כאן]

עודכן ב- 8 באוקטובר 2022

ספר מרתק המביא, בין היתר, את אירועי מלחמת יום כיפור מזווית אישית, הוא ספרם של האלוף במיל' וחבר הכנסת, איל בן ראובן, ושל אשתו-אהובתו, יעל (ראו תמונה משמאל), "נקודת ההכרח. ביוגרפיה דו קולית"; שראה אור ב- 2019, בהוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד.

הספר - מסכם את דרכו הצבאית של בן ראובן. הוא מובא בידיה האמונות של יעל, ששוזרת בתוך הפרקים הללו על החזית, גם את מבטה שלה, מן העורף. מוטיב שקשה להתעלם ממנו בנדידה בין החזית לעורף הוא ההרמוניה והאהבה הגדולה והמיוחדת, השוררת ביניהם, שעולה כל העת מבין הדפים...

[בתמונה משמאל: יעל ואיל בן ראובן ביום חתונתם (מתוך הספר, ע' 160)]

ב- 2012 ראתה אור הגרסה העברית לספרו של הוגה הדעות החשוב, נסים ניקולס טאלב "אנטי שביר. איך לשרוד ולנצח בעולם של ברבורים שחורים". טאלב הגדיר 'אנטי שביר' כ"דבר שניעור ומגיב ונוקט פיצוי יתר לנוכח גורמי לחץ ונזק". כשם שעצמות מתחזקות כאשר לוחצים עליהן - טען טאלב - וכפי ששמועות מתפשטות דווקא כאשר מנסים לדכא אותן, ישנן תופעות רבות, שלא רק עומדות היטב במצבים של לחץ, אי ודאות ואי-סדר, אלא אפילו מרוויחות מהם (טאלב, 2014, ע' 74).

איל ויעל בן ראובן מצאו לתופעה הזו, שמתאר טאלב, שם מוצלח יותר, שהפך לכותרת ספרם: הם כינו את - בשם: "נקודת ההכרח".

[להרחבת המושג: 'אנטי שביר', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא אי הוודאות והשלכותיה, לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'כאוס', לחצו כאן]

[בכרזה: מתוך כאב גדול מתקיימת צמיחה. תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay. הכרזה: ייצור ידע]

"אנחנו לא לוקחים פצועים עכשיו"...

מתוך רגעי הכאב המתוארים בספר בחרתי לקחת סצינה המתוארת ביד האמן של יעל בן ראובן, בפרק העוסק במלחמת יום הכיפורים, שם שימש איל בן ראובן כנהג טנק:

"... חטפנו פגיעה. שמעתי צעקה של אחד מאנשי הצוות. לא נבהלתי, כי המכה לא הייתה חזקה במיוחד. הדבר הראשון שהרגשתי היה שהתא שלי בוער. אש נכנסה פנימה.

ניסיתי לפתוח את המדפים, שהם למעשה מעין דלתות קטנות הסוגרות מעל ראשו של הנהג. בסוג הזה של טנק ה'שוט' (שדרוג ישראלי של הסנטוריון הבריטי), נהוג לפתוח את המדפים באמצעות פטיש ייעודי. כיוון שהטנק לא היה שלי - והזיוודים נעשו יום קודם בחיפזון - חסרו בידי הכלים. הייתי לכוד.

תגובתי הראשונה הייתה השתוללות, כי הרבה אוויר לא היה לי שם, בגלל הפיח. הסתכלתי אחורה: המעבר לצריח היה חסום. התחלתי לדבר אל עצמי בקול רם. נתתי לעצמי פקודה: "לעשות חושבים!" ו- "תראה מה קורה איתך!".

גיששתי בידי מתחת למושב ומצאתי 'מפתח שוודי'. הייתי חנוק כולי, והסרבל שלבשתי - שהיה חסין אש - כבר החל להתפורר. בכל זאת לקחתי את המפתח ונתתי מכה כזו, שעד היום אני לא יודע מה קרה, אבל המדפים ממש עפו למרות שהם כבדים מאוד. היום, גם אם יתנו לי לנסות 100 פעמים להרים מדף כזה עם מפתח שוודי, לא אצליח...

קפצתי החוצה והתגלגלתי מהתא אל הקרקע, כדי לכבות את הבגדים. התחלתי להתרחק מהטנק. בגלל הפיח והעשן לא היה לי די אוויר, ונפלתי.

[לריכוז המאמרים בנושא מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן]

[בתמונה: טנקי סנטוריון ('שוט') בחזית רמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. הצילום באדיבות אתר עמותת חיל הטכנולוגיה וההחזקה]

נפלתי ממש על יד אימיק, הטען-קשר. שמעתי אותו צועק: "הרגל!" "הרגל!". תפסתי אותו ומשכתי אותו אל עמדה, שאפשרה להסתתר קצת. אמרתי לאימיק שאנחנו מוכרחים להעמיד פני מתים, כי המון חיילים מצריים נמצאים מסביבנו מסביבנו. מסביב צעקו המצרים בערבית. ניסיתי לשמוע משהו בעברית, אבל לא הצלחתי. זה היה לא נעים ודי מפחיד.

שכבנו שם בחושך, אימיק ואני. פתאום ראיתי טנק מצרי נוסע על ידינו. כעבור כמה דקות על אותו ציר, עבר טנק ישראלי. החלטתי לעצור את הטנק הישראלי הבא שיעבור. הדבר הראשון שעבר על ידינו היה טנק ישראלי, שהייתי בטוח שבא לחלץ אותנו. רצתי אליו, קפצתי עליו מאחורה, עליתי על התמסרות ואמרתי לטען-קשר שלו: "תקשיב יש לי פצוע!".

אבל באותו רגע, הוא רק אמר: "אנחנו לא לוקחים פצועים עכשיו". "אני אשאר כאן, אבל לפחות את הפצוע תיקחו", עניתי בהיסוס. הרגשתי איך הוא דוחף אותי בכוח ומעיף אותי לאדמה. הוא היה חזק וגדול. הטנק נסע ונעלם. הייתי בהלם, שוכב על העפר.

... המשכנו לחכות לחילוץ. לי זה נראה אז כמו נצח, כשהחיילים המצרים כבר מאוד קרובים אלינו... פתאום חזר הטנק שעצר על ידנו קודם. הוא נעמד על ידינו, וזיהיתי את הטנקיסט שדחף אותי. כעת הוא התחיל לצעוק: "פצועים!" קפצתי מהטנק שלי, רצתי אליו. הוא התקרב אלינו, ואז הוצאתי בעזרתו את אימיק הפצוע. בשלב הזה הוא סיפר לי שכמעט ירה בי כשרצתי לכיוונו ובפעם הראשונה, כאשר הם נסעו לכיוון מוצב מפרקת להילחם, מכיוון שתחילה היה בטוח שאני חייל אויב; אבל בכל זאת, הצליח לשמוע את הקריאות שלי בעברית, ברגע האחרון...".

מרגעים כאלה אנשים צומחים...

[לריכוז המאמרים בנושא מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא 'אנטי שבירות', לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• טאלב נסים ניקולס (2012), אנטי שביר - איך לשרוד ולנצח בעולם של ברבורים שחורים, אור יהודה: דביר.
• איל בן ראובן, יעל בן ראובן (2019), נקודת ההכרח - ביוגרפיה דו קולית, ראשון לציון, ידיעות אחרונות, ספרי חמד.
• פנחס יחזקאלי (2014), אי ודאות - חוסר ודאות, ייצור ידע, 11/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), כאוס, ייצור ידע, 12/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), אנטי שביר, ייצור ידע, 16/4/14.