[לאוסף פרקי החוברת: אסטרטגיית ההתשה בעימות מוגבל – בחירה או כורח, לחצו כאן]
אבי קובר (ראו תמונה משמאל) הוא פרופסור במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן והיה עמית מחקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים עד שפרש ממנו ב-2017. הוא הרצה בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה, ובמשך תקופה ממושכת לימד גם במכללה הבין-זרועית לפיקוד ומטה ובמכללה לביטחון לאומי. הוא מחבר הספר "הכרעה צבאית במלחמות ישראל-ערב 1982-198", והיה מעורכי הסדרה "מרקם", בהוצאת מערכות, שעקה בענייני ביטחון לאומי.
[תמונתו של פרופ' קובר משמאל: באדיבות אוניברסיטת בר אילן]
המאמר הזה הוא חלק מחוברת תורתית שיצאה במכללה לביטחון לאומי, ב- 2002, והיא מובאת היום, לרגל ההתעוררות בצה"ל בסוגיית הניצחון, מאז נכנס הרמטכ"ל, אביב כוכבי, לתפקידו; ולאור תוצאות מבצע 'שומר החומות'...
העובדה, שהדברים נכתבו בעיצומו של המאבק המזוין עם הפלסטינים בתחילת המילניום, נותן לדברים פרספקטיבה מיוחדת...
* * *
המשימה שקיבלתי על עצמי היא לדון בנושא ההתשה מנקודת המבט של המחשבה הצבאית המודרנית והפוסט-מודרנית. אתייחס להתשה בכלל, אך אשים דגש מיוחד על התשה, כפי שהיא נתפסת במדינות דמוקרטיות מערביות. ישראל רואה עצמה כמדינה כזאת, ולכן הדבר רלוונטי לגבינו.
הדבר הבולט ביותר ביחסן של מדינות דמוקרטיות מערביות להתשה, הוא אי רצונן לנהל מלחמה מהסוג הזה. זהו דפוס מלחמה שנתפס בעבר כלא אפקטיבי, והניסיון שנצבר במשך שנים רבות במדינות מערביות ביחס להתשה, הן בעימותים גבוהי עצימות (HIC) והן בעימותים נמוכי עצימות (LIC), חיזק את התחושה שאכן כך הוא הדבר. דוגמאות להתשות לא נעימות מבחינת המערב בסכסוכים גבוהי עצימות הן מלחמת-העולם הראשונה בחזית המערבית ומלחמת ההתשה בין ישראל- ומצרים. גם מי שהתבונן במערב על מלחמת אירן-עיראק לא סבר, שדפוס כזה יהיה חביב על המערב. הסכסוכים בעלי העצימות הנמוכה הרבים אחרי מלחמת-העולם השנייה, במסגרת המאבקים לשחרור לאומי, גם הם לא נטעו תקווה רבה בלבותיהם של המתכננים הצבאיים במערב לגבי היכולת שלהם לנהל סכסוכים כאלה בהצלחה בעתיד.
[להרחבת המושג: 'התשה', לחצו כאן] [להרחבת המושג 'עימותים נמוכי עצימות' (LIC), לחצו כאן]
מלחמת וייטנאם עוררה, לראשונה, דיון שיטתי בשאלה הגדולה העולה בהקשר של המלחמות בעלות העצימות הנמוכה:
כיצד קורה, שצדדים חלשים מבחינה צבאית מצליחים לסיים את העימות כשידם על העליונה מהבחינה המדינית?
או להיפך: מדוע הצד החזק מבחינה צבאית, על אף הצלחותיו בניהול המבצעים הצבאיים בשדה הקרב, עלול למצוא עצמו בסיום העימות כמי שהפסיד בו מבחינה מדינית?
התסכול רב במיוחד כאשר מתברר, ששנים של השקעה ביכולת הצבאית אינן מניבות את הפרות המדיניים המקווים.
[משמאל: חייל מארינס אמריקאי, באזור דה נאנג, 3 באוגוסט 1965. התמונה היא נחלת הכלל]
על אף הדימוי השלילי של ההתשה, חשוב ללמוד אותה בצורה מעמיקה ומפורטת יותר, הואיל והיא ממלאה תפקיד מרכזי במלחמה המודרנית והפוסט מודרנית". היא ראויה ליתר כבוד והערכה גם מצד מי שעוסקים במחשבה צבאית, וגם מצד מי שעוסקים בפרקטיקה הצבאית.
[להרחבה על התקופה הפוסט הירואית / הפוסט מודרנית, לחצו כאן]
למה הכוונה בהתשה?
בספרות הצבאית ניתן למצוא דרכים שונות לאפיון התשה. בדרך-כלל, נעשית הבחנה בין התשה לבין דפוס אחר, המנוגד לה:
ההיסטוריון הגרמני דלבריק ניסה להבחין בין התשה לבין השמדה.
לימים, פיתח יהושפט הרכבי (ראו תמונה משמאל) את הדברים ודיבר על הבחנה בין התשה לבין הכרעה.
[תמונתו של יהושפט הרכבי משמאל היא נחלת הכלל]
אני סבור, שהדרך היעילה ביותר להסביר מה הכוונה בהתשה היא להשוות אותה למה שאנחנו מכנים "בליצקריג", מלחמת בזק.
בשני המקרים, גם במלחמת התשה וגם במלחמת בזק, מדובר בשחיקה של התנגדות פיזית והתנגדות מורלית בקרב שני הצדדים. אך במונחים של הישגים מול זמן ניתן לומר, שבעוד שמלחמת בזק חותרת להישגים גדולים תוך פרק זמן קצר ביותר, ההתשה מתמקדת בהישגים קטנים, המצטברים לאורך פרק זמן ממושך.
[להרחבת המושג: 'הכרעה', לחצו כאן] [להרחבת המושג: מלחמת בזק - בליצקריג, לחצו כאן]
חשוב להעיר, עם זאת, שכל עימות צבאי שהוא כרוך בשחיקה חומרית ומורלית, אך רק עימות, שבו השחיקה נעשית במנות קטנות, ובאופן הדרגתי, לאורך זמן, ראויה להיקרא מלחמת התשה. רצוי להימנע מן הנטייה להתייחס לכל עימות, המתאפיין ברמה גבוהה מאד של שחיקה, כמלחמת התשה, ובמקום זאת, לבדוק אם מתקיים הקריטריון של שחיקה מצטברת על-פני זמן ממושך.
התשה יכולה להיות אסטרטגיה נבחרת, שמישהו בחר בה מדעת, ובמכוון, אך היא יכולה גם להיות דפוס המתפתח מאליו, בלי שמישהו כיוון לכך מלכתחילה:
- התשה כאסטרטגיה נבחרת תפורה, בדרך-כלל, לפי מידותיו של הצד החלש מבחינה צבאית-טכנולוגית. החלש נוטה לעשות בה שימוש כמכפיל כוח או כמכפיל עוצמה, כמו במקרה של מלחמת ההתשה בין ישראל ומצרים, כאשר המצרים נקטו התשה מתוך הערכת חולשתם או במקרי ה- LIC הרבים אחרי מלחמת העולם השנייה, כמו וייטנאם או אלג'יריה.
- עם זאת, יש בהיסטוריה מקרים, שבהם התשה נבחרה על-ידי צדדים חזקים, כמו אסטרטגיית ההתשה שנקטו הרומאים מול המורדים היהודים (ראו התמונה למטה); או טקטיקת ההתשה שנקט מונטגומרי מול רומל באל-עלמיין.
[להרחבת המושג: 'אסטרטגיה', לחצו כאן]
אשר להתשה כדפוס שמתפתח מאליו, אפשר להצביע על שלושה גורמים עיקריים, האחראים לכך:
הגורם הראשון הוא סימטריה ביכולות בין שני הצדדים. סימטריה ביכולות עשויה להתפתח מכיוונים שונים:
- הראשון הוא סימטריה כתוצאה מגורמים אופרטיביים: אני מניח, שחלקכם מכיר את המושג "עוצמתה הפוחתת של ההתקפה". זהו מצב, שבו ההתקפה ממצה את עצמה, בדרך-כלל, בטרם הניבה הכרעה. זאת, בשל התארכות הקווים המבצעיים והלוגיסטיים, פעולה הרחק מהבית, התערערות המורל כתוצאה מכך וכיוצא באלה, כמו בדוגמאות המפורסמות של מסע נפוליאון לרוסיה או, לימים, מסע היטלר לרוסיה. הפעולה מתחילה כהתקפה, במגמה להכריע ומסתיימת במצב, שבו שני הצדדים אינם מסוגלים לגבור זה על זה.
- סיבה נוספת, היכולה להביא לסימטריה, היא שינויים טכנולוגיים. באופן יותר ספציפי, הכוונה להתחזקות דרמטית של האש על חשבון התמרון בשדה הקרב, כפי שקרה בדוגמה הקלסית של החזית המערבית במלחמת-העולם הראשונה. הצירוף של חפירה, גדר תיל, מכונת ירייה וארטילריה יצר מצב, שבו אי אפשר היה לתמרן ולתקוף באופן אפקטיבי, וכתוצאה מכך, גם לא ניתן היה להכריע. מצב כזה נמשך שנים, עד שהשתנה לקראת לסיום המלחמה.
- אלמנט נוסף, שיכול להביא לסימטריה, היא הדוקטרינה. זהו נושא עדין ומורכב במקצת, אבל מצויות בספרות תזות, לפיהן קיימים צבאות, במיוחד בעולם השלישי, המתקשים לאמץ דוקטרינה, העולה בקנה אחד עם עקרונות הבליצקריג. זאת, בשל מגבלות תרבותיות ואחרות. כתוצאה מכך, גם אם אותם הצבאות מצוידים בכל האמצעים הדרושים לניהול בליצקריג, הם אינם מסוגלים להוציא דפוס כזה אל הפועל.
[בתמונה: בליצקריג. טנקי פנצר גרמנים שועטים קדימה בדרום רוסיה. יש צבאות, במיוחד בעולם השלישי, המתקשים לאמץ דוקטרינה זו מסיבות תרבותיות. התמונה היא נחלת הכלל]
גורם שני להתפתחות דפוס התשה מאליו, הוא א-סימטריה בכוח הרס לטובת הצד החזק, המאוזנת באמצעות א-סימטריה בסבילות למחיר לטובת הצד החלש. זהו מצב שאפיין רבים ממקרי ה- LIC אחרי מלחמת-העולם השנייה. אנו מכירים אותו גם מן ההקשר הישראלי, אם כי, בסופו של דבר, ישראל הוכיחה סבילות גבוהה למדי למחיר, לפחות בחלק ממקרי ההתשה שהיתה מעורבת בהם. הסבר ברוח זו, למה שקרה בווייטנאם, הוצע בשעתו על-ידי חוקר אמריקני חשוב בשם סטיבן רוזן, שהצביע על אותה א-סימטריה כפולה, ותלה בה את אי הצלחתם של האמריקאים לתרגם את ההישגים הצבאים המשמעותיים שלהם בשדה הקרב להישגים מדיניים.
סיבה שלישית להתפתחות דפוס של התשה, יכולה להיות בקרה פוליטית הדוקה, המגבילה את חופש הפעולה הצבאי. במלים אחרות, הצבא איננו מקבל אישור לפעול בדפוס של מחץ. במלחמת קוריאה, למשל, היו שני שלבים: האחד, בין 1950 ל- 1951, והשני, מ- 1951 ועד 1953. השלב השני נשא אופי של התשה, כיוון שקובעי המדיניות בארצות-הברית חששו, שהמשך המלחמה, במצב שבו האמריקנים תוקפים בהצלחה את צפון קוריאה, יביא להסלמה ולעימות גלובלי. הואיל ורצו למנוע זאת בכל מחיר, הם הטילו מגבלות על חופש הפעולה הצבאי, שהביאו בסופו של דבר להתפתחותו של דפוס התשה שנמשך חודשים ארוכים.
דיברנו על התשה כאסטרטגיה נבחרת, ועל התשה כדפוס היכול להתפתח מאליו. יש להעיר בהקשר זה, שלא תמיד ניתן להבחין בין שני המקרים הללו. מלחמת-העולם הראשונה, למשל, יכולה להתפרש, מצד אחד, כאסטרטגיה נבחרת של התשה בחזית המערבית, ביוזמת הרמטכ"ל הגרמני פלקנהיין, שראה בה, מאז סוף 1915, את הדפוס היעיל ביותר לניהול העימות עם הצרפתים והבריטים. מצד שני, אפשר לטעון, שהגרמנים, שניסו לנהל את המלחמה הזאת מראשיתה בדפוס של בליצקריג, נאלצו להשלים עם דפוס של התשה, בעיקר בשל השינויים הטכנולוגיים, שהוזכרו קודם לכן.
חשיבותה של מלחמת התשה
מכאן ברצוני לעבור לארבעה טיעונים עיקריים, המייצגים את החשיבות הרבה שיש לייחס למלחמת התשה:
התשה יכולה להיחשב למודרנית יותר מבליצקריג, ולא פחות מתוחכמת ממנה
הטיעון הראשון הוא, כי התשה יכולה להיחשב למודרנית יותר מבליצקריג, ולא פחות מתוחכמת ממנה. הרעיון של אגרופי שריון, המתקדמים במהירות בעומק שטח האויב, נהנים משיתוף פעולה חילי ובין-זרועי, וגורמים למיטוט מהיר של האויב עם מינימום אבדות, הצית במשך שנים את דמיונם של רבים. התפתחה ההכרה, שרק צבאות איכותיים במיוחד מסוגלים להוציא לפועל בליצקריג, כיוון שדפוס כזה דורש יכולות מבצעיות ולוגיסטיות גבוהות. גם בישראל נוטים חיבה מיוחדת לבליצקריג. בהקשר זה ראוי לומר:
א. התשה איננה פחות מתוחכמת מבליצקריג. כן, גם היא מתמקדת, במקרים רבים, ברצון הלחימה של הצד השני, יותר מאשר ביכולתו. כך הוכיחו העימותים הרבים לשחרור לאומי אחרי מלחמת-העולם השנייה.
ב. ההתשה משקפת את תהליך המעבר של המלחמה משדה הקרב הישיר אל העורף. זהו תהליך שהתחיל במאה ה- 19, נמשך במאה ה-20, ולא פסק, ואף צבר תאוצה, בימינו. התהליך הזה הוא אחד הביטויים הבולטים של המלחמה המודרנית. בעוד שהבליצקריג המסורתי מוגבל למבצעים בשדה הקרב הישיר. התשה, לפחות מאז המאה ה- 20, רואה בחברה את מרכז הכובד.
התשה היא תופעה רב ממדית
הטיעון השני הוא, כי התשה היא תופעה רב ממדית, המערבת גורמים מדיניים, צבאיים, כלכליים, חברתיים וטכנולוגיים, וככזאת, היא משקפת שינויים באופי המלחמה. כמו-כן, היא משקפת את הסטת הדגש, מסכסוכים גבוהי עצימות לסכסוכים בעלי עצימות נמוכה. השינויים והמגמות הללו מוצאים ביטוי במודלים השונים של התשה, שגובשו במחשבה הצבאית המודרנית.
המודל הראשון הוא של ההיסטוריון הגרמני הנס דלבריק. דלבריק (ראו תמונה משמאל) ניסח אותו בהשראת מלחמת שבע השנים, שניהל פרידריך הגדול באמצע המאה ה- 18 נגד קואליציה של אויבים, בתנאים של נחיתות כמותית קיצונית. מה שנותר לפרידריך הגדול לעשות בתנאים כה קשים, היה להחזיק מעמד באמצעות הימנעות ממפגשים צבאיים ישירים גדולים, ולנסות להרוויח זמן עד אשר יתרחש נס, שאכן התרחש בסופו של דבר, עם פרישת רוסיה מן הקואליציה נגדו.
[בתמונה משמאל: תמונתו של הנס דלבריק. התמונה היא נחלת הכלל]המודל השני קיבל ביטוי במשנתו של לידל הארט, מי שנחשב להוגה הצבאי החשוב ביותר במאה ה-20, אם כי יש לו הד גם בכתביהם של חוקרים והוגים אחרים, כמו סימפקין, ובעיקר בתודעתם של רבים החושבים על התשה. מודל זה שואב השראה ממה שקרה בחזית המערבית במלחמת-העולם הראשונה, שכבר תואר קודם לכן. הוא רואה בהתשה עימות סטטי, המדגיש את יסוד האש, הכרוך בשחיקה עצומה ובמחיר כבד לשני הצדדים, והנוטה להינתק מרציונל מדיני. ראוי להעיר כאן, שלידל הארט עצמו לא חשב באופן גולייתי. נהפוך הוא, הוא גינה את מה שנתפס על-ידו כאופי הגולייתי של ההתשה.
המודל השלישי מיוצג בעיקר על-ידי דוקטרינות ה- LIC של אחרי מלחמת-העולם השנייה, בהתייחס למלחמות לשחרור לאומי ולמהפכות בעולם השלישי. דוקטרינות אלה נוסחו בתחילה על-ידי הצד החלש, שבחר בהתשה כדרך לאיזון נחיתותו הצבאית-טכנולוגית, ואחר-כך, על-ידי הצד החזק, שחיפש תשובות לאתגר ההתשה שהציבו בפניו החלשים. בגרסת ה- LIC שלו הוא מזכיר את המודל של דלבריק. המודל הזה מערב היגיון לא צבאי. הוא מכוון לרצון הלחימה של היריב. הוא מוגבל ולא סטטי. גם גירסת ה- HIC שלו יותר מתוחכמת ופחות גולייתית. למשל, בכך שגם היא שמה דגש על הרב-ממדיות של ניהול המלחמה ועל הפגיעה ברצון הלחימה של היריב, כפי שמוכיחה מלחמת ההתשה בין ישראל ומצרים. בכך היא מהווה מעין סינתזה בין מודלים א' וב'.
המודל הרביעי שייך לעידן שלנו, והוא תפור לפי מידותיו של עימות נמוך עצימות, שמנהלת מדינה דמוקרטית מערבית חזקה מבחינה צבאית-טכנולוגית. זכות היוצרים על המודל הזה שייכת לאסטרטג האמריקני בן-ימינו, אדוארד לוטוואק (ראו תמונה למטה), אם כי הוא לא ניסח אותו כמודל של התשה.
בסדרת מאמרים, מאמצע שנות התשעים, הצביע לוטוואק על התפתחות המלחמה הפוסט-הירואית. מלחמה זו, בניגוד למלחמה ההירואית, מאופיינת בשני כללי יסוד:
- אסור להיהרג;
- אסור להרוג, לפחות לא אזרחים.
כללים אלה מייצגים, כמובן, סטייה דרמטית מהמלחמה, כפי שהכרנו אותה בתקופה המודרנית.
דגם ההתשה הרביעי, הפוסט-הרואי, תפור לפי מידותיה של דמוקרטיה מערבית, הנהנית מעליונות צבאית טכנולוגית מול צד חלש ממנה, אך הסובלת מאילוצים חברתיים-פוליטיים, הנובעים במידה רבה מן העובדה, שבעימות נמוך העצימות, בדרך-כלל, לא טמונים האינטרסים החיוניים ביותר שלה. היכולת לנהל מלחמה במינימום אבדות משני הצדדים, בזכות הטכנולוגיה המתקדמת העומדת לרשותה, במיוחד חימוש מונחה מדויק, מאפשרת לדמוקרטיה המערבית החזקה להתגבר על האילוצים החברתיים-פוליטיים, ולנהל עימות מתיש.
העובדה, שקיימים כמה מודלים של התשה, עלולה ליצור רושם שהתשה איננה אלא מסגרת שרירותית, המשמשת מטריה או מסגרת גג לשלל תופעות שונות זו מזו. לא כך הם פני הדברים. התשה היא אכן תופעה רבת פנים, אך יש לומר, שהמשותף לכל הגילויים שלה או לכל המודלים שלה היא אותה שחיקה איטית ומצטברת, חומרית ונפשית, לאורך זמן, שהוזכרה בתחילת הדברים. ההבדל בין המודלים משקף את העובדה, שהמלחמה משנה את פניה מעת לעת, ואת העובדה, שעימותים בעצימות נמוכה הפכו להיות, מאז מלחמת-העולם השנייה, הקונפליקטים השכיחים ביותר במערכת הבינלאומית. כבר בתקופת המלחמה הקרה הם היוו 80% מהקונפליקטים, ואילו אחרי המלחמה הקרה הם מהווים 95% מהקונפליקטים.
הטיעון השלישי, הוא שמלחמת התשה היא, ברוב המקרים, שילוב של עימות צבאי ברמה הטקטית מזה ועימות ברמת האסטרטגיה רבתי מזה. במלים אחרות, מדובר בעימות המתנהל משני קצות הפירמידה של רמות המלחמה, המשתרעת מרמת האסטרטגיה רבתי דרך רמת האסטרטגיה והרמה האופרטיבית וכלה בטקטיקה. בהתשה, העימות הצבאי, בדרך-כלל, מתרחש ברמה הטקטית והוא מוגבל מבחינת סדר הכוחות, הזירה, אמצעי הלחימה והזמן. לעומת זאת, מטרות המלחמה, ולעתים גם חלק מהיעדים לפגיעה, קשורים לחברה ולכלכלה של היריב. ההישגים המשמעותיים ביותר במלחמת התשה, מאז מלחמת-העולם השנייה, הושגו ברמת האסטרטגיה רבתי, עליה ניתן להשפיע גם באופן ישיר וגם באופן עקיף. באופן ישיר - על ידי פגיעה בחברה, בכלכלה ובאופן עקיף - על ידי פגיעה בלוחמי היריב, בתקווה שהאבדות בקרב החיילים יתורגמו להחלשת כוח העמידה של החברה. הכרעה במלחמת התשה יכולה להיות צבאית, ברמה הטקטית, או אסטרטגיה רבתי, כפי שקרה, למשל, בקוסובו, וכמעט קרה במלחמת ההתשה עם מצרים. בוודאי, שניתן להשיג את מטרות המלחמה בלי הכרעה צבאית, כפי שהצליחו לעשות תנועות לשחרור לאומי רבות.
[להרחבה בנושא אסטרטגיה רבתי, לחצו כאן]
הטיעון הרביעי והאחרון קשור למודל הרביעי של ההתשה, אך מזווית מעט שונה. בעוד שבעבר, ההתשה הייתה, בעיקר, נשקו של החלש, היא התגלתה, בשני העשורים האחרונים, כאסטרטגיה אטרקטיבית גם עבור צדדים חזקים. מזה שנים לא מעטות אנו עדים לכך, שמדינות דמוקרטיות מערביות לא בהכרח בוחלות בהתשה, מצליחות בה, ואף עשויות לבחור בה כאסטרטגיה, מתוך הנחה שהן עשויות לנהל אותה בהצלחה. היכולת לפגוע באויב באופן כירורגי ומיעוט האבדות בשני הצדדים מקלים על הסיכוי לזכות בלגיטימציה פנימית וחיצונית למלחמה. כך יוצא, שבניגוד לדעה המקובלת, לפיה עימותים מתמשכים, מתישים, מעוררים התנגדות בקרב חברות דמוקרטיות מערביות, דומה, שנמצאה דרך לנהל עימותים כאלה בהצלחה. בוסניה, קוסובו, המעורבות הישראלית בלבנון מול החיזבאללה ועמידתה של ישראל באינתיפאדה האחרונה הן, כמובן, דוגמאות לכך.
לסיכום
גם מדינות דמוקרטיות מערביות יכולות לנהל מלחמת התשה בהצלחה בתנאים הבאים: אימוץ גישה רב ממדית, אסטרטגיה רבתי במקום גישה צבאית צרה; נחישות והתמדה, המגובים על ידי לגיטימציה פנימית וחיצונית; והצלחה לשמור על רמה נסבלת של אבדות.
[לאוסף פרקי החוברת: אסטרטגיית ההתשה בעימות מוגבל – בחירה או כורח, לחצו כאן]
מקורות והעשרה
- פנחס יחזקאלי (2014), התשה ואסטרטגיית התשה, ייצור ידע, 2/5/14.
- פנחס יחזקאלי (2014), עימות בעצימות נמוכה – LIC, ייצור ידע, 2/5/14.
- פנחס יחזקאלי (2014), הכרעה: לנטרל את האויב, ייצור ידע, 2/5/14.
- פנחס יחזקאלי (2014), מלחמת בזק - בליצקריג, ייצור ידע, 24/6/14.
- פנחס יחזקאלי (2014), התקופה הפוסט הירואית - הבתר הירואית, ייצור ידע, 20/11/14.
- פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
- פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה רבתי, ייצור ידע, 2/5/14.
