[תמונה זו שותפה ברשתות החברתיות, אך בעל הזכויות בה לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]
[לאוסף פרקי החוברת: אסטרטגיית ההתשה בעימות מוגבל – בחירה או כורח, לחצו כאן]
המאמר עודכן ב- 5 ביוני 2021
ד"ר דן שיפטן הוא ראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה. שימש חוקר ומרצה באוניברסיטאות תל אביב, חיפה, באוניברסיטה העברית בירושלים ובמכללה לביטחון לאומי. ייעץ לדרג הפוליטי והמקצועי הבכיר במשרד ראש הממשלה, במשרד הביטחון ובמשרד החוץ.
[תמונתו של ד"ר דן שיפטן משמאל היא צילום מסך מסרטון היו טיוב: "המרכז לחקר הביטחון הלאומי - תמורות במפה האסטרטגית של המזרח התיכון]
המאמר הזה הוא חלק מחוברת תורתית שיצאה במכללה לביטחון לאומי, ב- 2002, והיא מובאת היום, לרגל ההתעוררות בצה"ל בסוגיית הניצחון, מאז נכנס הרמטכ"ל, אביב כוכבי, לתפקידו.
העובדה, שהדברים נכתבו בעיצומו של המאבק המזוין עם הפלסטינים בתחילת המילניום, נותן לדברים פרספקטיבה מיוחדת...
* * *
אסטרטגיה של התשה - משמע: מאבק ממושך ומתיש, המביא בדרך-כלל סבל גם על האוכלוסייה האזרחית של הצד היוזם - אינה נבחרת בקלות-דעת. היא עשויה להיבחר כאשר מתקיימים שלושה תנאים הכרחיים:
- תפיסה מדינית הגורסת, שהימנעות ממהלך אלים תמסד מציאות פוליטית בלתי נסבלת.
- הערכה, שידם של יוזמי המהלך הזה תהיה על התחתונה, אם יבחרו במתכונת עימות המאפשרת לאויביהם הכרעה מהירה ונחרצת.
- תקוותם של יוזמי מלחמת ההתשה שבמהלכה ניתן לצבור בהדרגה מסה קריטית של הישגים פוליטיים, שתכפה על אויביהם, בסופן של חשבון, להשלים עם עיקר תביעותיהם. מימוש התביעות הללו או, לפחות, מניעת התמסדות המציאות החוסמת את מימושן בעתיד, היא התכלית המדינית של מלחמות ההתשה.
[להרחבת המושג: 'אסטרטגיה', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'התשה', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'הכרעה', לחצו כאן]
האסטרטגיה הזו רווחת במיוחד בקרב חברות תת-מפותחות ואוטוריטריות, שמנהיגיהן מייחסים להן כושר ספיגה מופלג לאבדות ולנזקים, הנאבקות בחברות מפותחות ודמוקרטיות, בהנחה שהאחרונות חסרות כושר עמידה במאבק ממושך.
ביחסי ישראל-ערב מאפיינות מלחמות ההתשה את השלבים שבהם העריכו הערבים, כי אינם מוכנים עדיין או אינם מסוגלים כלל להכריע את ישראל במהלך צבאי נחרץ וחששו מפני מיסוד הישגיה הטריטוריאליים והפוליטיים, אם יימנעו באותו שלב מהצבת אתגר אלים לישראל. הם הניחו, בצדק, כי ישראל מעדיפה הכרעה מהירה וניסו לדחוק אותה למאבק מן הסוג הקשה לחברה הישראלית במיוחד.
הדיון במתכונת המלחמה הזו ביחסי ישראל ערב מצרף לקטגוריה אחת סוגים שונים מאוד של עימות אלים, הן מבחינת המאפיינים הצבאיים והן מבחינת הגיבוש המדיני. בתחום הצבאי, היא מקיפה מגוון רחב מאוד - ממלחמה בין צבאות סדירים ("מלחמת ההתשה" עם מצרים 1969-1970); דרך ההתקוממות העממית (ה"אנתיפאדה" בשלהי שנות השמונים של המאה הקודמת) והמאבק המזוין עם הפלסטינים בתחילת המילניום, וכלה במתרחש כיום בגבול עזה.
בתחום הפוליטי, היא מצרפת מכלולים, שרק בדיעבד ניתן לראות בהם אתגר בעל ייחוד ורציונל משלו (כמו הטרור בעזה בשנות החמישים של המאה העשרים), למאבקים שנועדו מראשיתם להבטיח ליוזמיהם תכלית מדינית מוגדרת (כמו מאבק החיזבאללה מלבנון, בתמיכת סוריה ואיראן).
יש הצדקה לקבץ את המרכיבים האלה תחת קורת גג אנליטית אחת, לא רק בשל המאפיינים המשותפים במאבק נגד ישראל, אלא גם בשל המאפיינים המייחדים אותם במאבק המתגבש בשנים האחרונות בזירה העולמית, בין חברות מפותחות ודמוקרטיות לבין חברות אוטוריטריות ותת-מפותחות:
- בשני המקרים, מדובר בהפעלת אלימות לתכלית מדינית, שלא במסגרת מלחמה קונבנציונלית מלאה.
- בשניהם, מניחים יוזמי המלחמה, כי במתכונת הזו הם יכולים לעקוף את העליונות האסטרטגית של החברות הדמוקרטיות המפותחות, באמצעות דחיקתם למתכונת עימות שתחשוף את חולשתה של החברה, למרות עוצמתה של המדינה.
המונח "מלחמת התשה" משמש, בדרך כלל, בספרות הצבאית לדיון בעימות קונבנציונלי בין צבאות סדירים. כאן הוא משמש בהקשר רחב הרבה יותר, כיוון שמדובר במאבק כולל בין חברות מטיפוסים שונים. האמצעים האלימים אמנם מוגבלים יותר מאשר בעימות צבאי מלא, אך המלחמה היא טוטלית יותר, משום שהיא מקיפה את כל מרכיביה של החברה בשני הצדדים. במלחמה הזו, מנסה חברה חלשה עד כדי חוסר אונים במבחני הכוח הרגילים (צבא, כלכלה, טכנולוגיה, כושר ייצור) למקד את המאבק באותם תחומים שבהם דווקא לחלשים אמור להיות יתרון והחזקים אמורים להיות פגיעים במיוחד.
בהקשר הזה, משמש, לעיתים, המושג "עצמתה של החולשה" (The power of weakness או The Advantage of Weakness או The Advantage of Weakness; ראו תמונה למטה, וכרזה בראש המאמר):
דומה, שבדיון האנליטי עדיף דווקא להתמקד במה שמחפשים החלשים בעימותים כאלה: בנקודות התורפה של הסטרוקטורות החזקות. ראוי אפוא, שהדיון יתמקד בניסיונם של גורמים רדיקליים ב"עולם השלישי" לאתר בקרב החברות החזקות של המערב הדמוקרטי את "עקב אכילס" האסטרטגי שלהם. אותם גורמים מבקשים לנהל את המאבק עם החברות האלה בזירה, במתכונת ובאמצעים שבהם הן פגיעות במיוחד: מלחמה ממושכת, בלתי מוכרעת ועתירת אבדות, המתנהלת, במידה רבה, בקרב האוכלוסייה האזרחית של שני הצדדים. במקביל, ראוי למקד את הדיון בהתגייסותן של הדמוקרטיות המערביות לחיזוק אותם אגפים, שחולשתם נחשפה ("דמוקרטיה מתגוננת"), מבלי לאבד את ייחודן כחברות פתוחות ולכפות על גורמי "העולם השלישי" המציבים להם אתגר, השבת חלק ניכר של העימות אל התחומים שבהם יש לדמוקרטיות יתרון מובהק ומוכח.
הדיון להלן עוסק במקרה המיוחד של ישראל. לנוכח האתגר החדש, הניצב בפני הדמוקרטיות המערביות מאז סיום המלחמה הקרה והגילויים האחרונים המצביעים על אופיו הגלובלי של האתגר הזה, חשוב מאי פעם לבחון את המקרה הישראלי כמיקרוקוסמוס של התופעה העולמית. לקחי הצלחותיה וכישלונותיה של חברה המתמודדת עם האתגר הזה למעלה מיובל שנים (ועם גלויים פחות מובהקים שלו כבר למעלה ממאה שנים), יכולים לשמש כל מי שמתעניין בסוגיה הקריטית הזו גם בארצות הברית או אירופה.
בחירה או כורח - עדיפויותיהם של הצדדים הלוחמים
מבחינת ישראל, מלחמות התשה הן כמעט תמיד כורח; מבחינת הגורמים הערביים הנלחמים בה, מדובר בבחירה.
מבחינת ישראל, מלחמת התשה היא העדיפות האחרונה ביחסיה עם העולם הערבי הסובב אותה. הראשונה היא, כמובן, שלום. בהעדרו, מעדיפה ישראל הרתעה ובקריסתה - הכרעה. בהעדר סיכוי לשלום, אפשרות להרתעה, או תנאים להכרעה, נדחקת ישראל לכורח של מאבקי התשה. משנקלעה שלא בטובתה למציאות של התשה, נדרשת ישראל להוציא "מתוק מעז": לוודא שתוצאות מלחמת ההתשה יפגעו בגורמים הערביים הנלחמים בה במידה כזו, שתרתיע אותם משימוש באמצעים אלה בהמשך. ברוב המקרים הצליחה ישראל בכך, לעתים במחיר כבד.
[להרחבת המושג 'הרתעה', לחצו כאן]
מבחינת הגורמים הערביים הנלחמים בישראל, מאבקי התשה הם האמצעי הנבחר. השימוש הנרחב באמצעי הזה מתבקש מן המתח העצום בין המוטיבציה הגבוהה והגוברת לפגוע בישראל, לבין כישלונם הנחרץ של הערבים להשיג הכרעה באמצעים כוחניים אחרים, והשלמתם עם העובדה, כי לישראל עדיפות מוחצת ביחסי הכוחות, לפחות בטווח הזמן הקרוב. מבחינתם, מדובר בהעברת המלחמה בישראל מן התחומים בהם יש לישראל יתרון יחסי מוחץ, אל התחומים שבהם הם מקווים למצוא את "עקב אכילס" של החברה הישראלית.
עדיפויותיה של ישראל
העדיפות הראשונה של ישראל היא "שלום", שבו ישלימו הערבים עם המסד של המציאות הקיימת, תמורת נכונות ישראלית לוויתורים הכרוכים, בין היתר, בצמצום שולי הביטחון. ליבת האינטרסים החיוניים הובטחה כבר ב- 1949. בשלב ההיסטורי הנוכחי סבור הזרם המרכזי בחברה הישראלית, שישראל הבטיחה לעצמה (במידה רבה על חשבון הערבים) את המינימום ההכרחי להשגת יעדיה הלאומיים, וכי יש לה עניין למסד את המציאות הזו בדרך של השלמת הערבים עמה כמצב לגיטימי של קבע.
[להרחבת המושג: 'יעדים לאומיים', לחצו כאן]
הביטוי המובהק לאסטרטגיה הישראלית הזו הוא עמדתה בעקבות מלחמת ששת הימים, שחתרה למסד את הישגי 1949-1947, תמורת וויתור על רוב מה שהושג ב- 1967. משהושגה המטרה הזו בחזית המצרית (1977-1979) ובחזית הירדנית (1994), מנסה ישראל להשיגה גם בחזית הפלסטינית ובחזית הסורית-לבנונית. המחלוקות בחברה הישראלית פנימה, ובין ישראל לבין הגורמים הערביים הללו בשאלת הגבולות ואפילו בשאלת ירושלים היא משנית לסוגיה העקרונית: השלמה ערבית עם מדינה יהודית, בעלת שולי ביטחון המאפשרים לה להגן על עצמה. מיסודה של המציאות הזו היא העדיפות הראשונה של ישראל.
בעדיפות שנייה, לאחר אופציות השלום וההשלמה, עומדת אופציית ההרתעה - מצב שבו אמנם אין הערבים משלימים עם ישראל, אך מכירים בחידלון-כוחם להתעמת אתה ומניחים לה להוסיף ולהתפתח במצב של רגיעה יחסית. השקעותיה הגדולות של ישראל בתחום הביטחון, רבות מהכרעותיה המדיניות ואף מהלכיה הצבאיים בזמן מלחמה ועימות מוגבל (ראה להלן), מוכתבים, במידה רבה, על ידי צורכי ההרתעה. מנקודת הראות של ישראל, מלחמה שנמנעה וכל תקופת רגיעה ממושכת הם בגדר הישג מצטבר, כיוון שמטרותיה המדיניות - מיסוד המדינה היהודית, חיזוק ביטחונה והמשך התפתחותה - מובטחים גם בלא לשלם את מחירו של השלום. אופציה זו טובה פחות משלום, כיוון שהיא יציבה פחות ומעודדת פחות את אלה הרוצים לחיות ולהשקיע בישראל, אך בהעדר אופציה לשלום, באזור סוער ובלתי יציב ממילא, גם זה הישג נכבד.
בדור האחרון, הצליחה ישראל, במידה רבה, להבטיח הרתעה אסטרטגית ממלחמה קונבנציונלית. היא עשתה זאת בשילוב של בניין צבא חזק ומודרני, בהפגנה מרשימה של נחישות להגן על צרכיה החיוניים, בצעדים דרמטיים שנקטה גם בין המלחמות (בראשם, חיסל הכור העיראקי ב- 1981) ובהפגנת יכולתה הצבאית (כמו בעימות עם חיל האוויר הסורי ב- 1982). גורמי ההרתעה לא התמצו בתחום המהלכים הכוחניים. ההישג המכריע בתחום המדיני היה, כמובן, הסכם השלום עם מצרים, שהוציא את המדינה הערבית החזקה ביותר ממעגל העימות הפעיל; והחליש באופן דרמטי את האיום של כל יתר מדינות ערב בתחום הצבאי הקונבנציונלי.
מציאות נוחה מאין כמותה בזירה הגלובלית (קריסת ברית המועצות ותמיכה איתנה של ארצות-הברית) הדגישה עוד יותר את היתרון הישראלי בתחום הזה: הארסנל הסורי התיישן. אין עוד מעצמת-על שתבטיח לסוריה צבא חדש ומודרני יותר אם תובס במלחמה נוספת עם ישראל; מצרים תלויה בארצות הברית וצבאה החזק יחסית יאבד את הגיבוי החיוני לו אם יצא למלחמה בישראל. לכל אלה נוספו גם אירועים אזוריים, שהחלישו את אויביה העיקריים של ישראל: מלחמת עיראק איראן התישה את שני הצבאות של הגורמים הרדיקליים ביותר; ומלחמת המפרץ השמידה חלק ניכר של הצבא העיראקי ודחקה אותו לדפנסיבה מתמשכת; מלחמה נוספת עם ארצות-הברית מאיימת להרסו עד שיחדל מלהיות איום אסטרטגי לישראל.
האופציה השלישית בעדיפותה לישראל - פחות משלום ומהרתעה, אך עדיין עדיפה על התשה - היא הכרעה צבאית. כאשר ישראל סברה, שהמלחמה בלתי נמנעת ותפרוץ בתנאים בלתי נסבלים לישראל (מלחמת סיני) או כאשר ההרתעה לא מנעה עוד את המלחמה, כפי שהיה ב-1967, במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים, חותרת ישראל להכריע באופן נחרץ ומהיר את הגורם שאיים עליה. אם נגזר על ישראל להיכנס לעימות עם הגורמים הערביים המתנכלים לצרכיה החיוניים, מעדיפה ישראל שזה יתקיים בזירה המאפשרת הכרעה מהירה. ישראל חישלה כלים מתאימים להתמודדות כזו, תוך התבססות על יתרונותיה כחברה מודרנית ומאורגנת היטב, על כוח האדם המיומן שלה, על יוזמתו של המפקד וגמישות הפעלתו של הכוח ועל הישגיה המדעיים והטכנולוגיים.
במהלך חצי המאה האחרונה התברר בהדרגה, כי יתרונותיה המובנים של החברה הישראלית, וחולשותיה הקשות של החברה הערבית, מבטיחים לישראל סיכוי טוב מאד למוטט ולקעקע את צבאותיהם של הערבים, אם הזירה מאפשרת לישראל להביא לידי ביטוי את יתרונותיה. תוצאותיה הצבאיות של מלחמת יום הכיפורים, שנפתחה בתנאים הגרועים ביותר מבחינת ישראל, ונסתיימו במצב שרק התערבות מעצמתית מנעה הכרעה מוחצת, המחישה זאת לערבים. העניין חרג אמנם הרבה מעבר לתחום הצבאי הצר (מחירה האנושי, הכלכלי והפוליטי של המלחמה הזו המחיש זאת לישראל), אך אפילו עימות מסוג זה עדיף לישראל על מלחמת התשה, בהנחה שהכנות מתאימות יכולות למנוע את השגיאות הקריטיות של ראשית המלחמה ב- 1973.
עדיפויותיהם של הגורמים הערביים הנאבקים בישראל
מבחינת הגורמים הערביים הנאבקים בישראל מדובר, כמובן, בתמונת ראי של העדיפויות שהוצגו כאן. האופציה של שלום במונחים של השלמה מלאה עם המדינה היהודית אינה מופנמת ברבדים העמוקים של ההכרה אפילו במצרים ובאליטות של ירדן, קל וחומר בסוריה או בקרב הפלסטינים. הציבור הערבי בכללותו, ובמיוחד האליטות הצעירות והמשכילות, רואים בהצלחתה ובשגשוגה של ישראל מול החולשה והפיגור הערבי בתחומי הכלכלה, המדע, הטכנולוגיה והיכולות הצבאיות, שיבוש עמוק של סדרי העולם. אפילו בעיני המדינות שחתמו על חוזה שלום עם ישראל נתפסת ההשלמה הגלומה בו עם הישגיה של ישראל ככורח בל יגונה, שראוי לעקוף אותו בדרכי מאבק אחרות. גורמים אלה נאלצים להשלים עם עליונותה הצבאית הקונבנציונלית של ישראל ועם ההרתעה שהבטיחה לעצמה בתחום זה, כיוון שהם יודעים, כי יוכרעו בשדה הקרב על ידי ישראל, בשל צרוף הנתונים שהוזכרו לעיל - בעיקר העובדה, שישראל, כמדינה מודרנית, נלחמת בחברה תת-מפותחת, שאינה מסוגלת לתת ביטוי לעדיפות משאביה.
[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]
המתח שהוזכר בין המוטיבציה העמוקה והמתחזקת להתמיד במאבק נגד ישראל, לבין חידלון האונים להשיג את יעדיהם, דוחקים את הגורמים הערביים הללו לנסות את מזלם בגרסאות שונות של מלחמות התשה, שבהן אמורים החלשים לנטרל את עוצמתם של החזקים, באמצעות התמקדות בנקודות התורפה של האחרונים.
[לריכוז המאמרים על 'עוצמה', לחצו כאן]
חולשותיה של ישראל גלויים לעיל כל: מדינה קטנה, משאביה מצומצמים, רגישותה לאבדות מופלגת, כלכלתה רגישה דווקא משום שהיא מפותחת, הדמוקרטיה התוססת שלה מחצינה מחלוקות בנושאי השלום והביטחון וסבלנותה קצרה. קיצורו של דבר - חברה פתוחה ומפותחת אינה סובלת מלחמות ארוכות בלא הכרעה (וגם לא יותר מדי מלחמות קצרות ומכריעות). בניה של חברה מצליחה רוצים ליהנות, בנחת, מפרי הצלחותיהם, ורוצים בכל ליבם להאמין, שגם שכניהם אינם רוצים אלא ליהנות מהצלחה ורגיעה (כל כך רוצים להאמין בכך, שהם מוכנים לעיתים להונות את עצמם, גם כאשר כל הנתונים מעידים, שלחברה אחרת יש עדיפויות שונות). ישראל עצמה מודעת לחולשות הללו, ומכאן עדיפויותיה שהוזכרו והצבת מאבקי ההתשה בתחתיתן.
הבחירה הערבית במאבקי התשה נועדה, אם כן, למנוע מישראל מלהביא לידי ביטוי את עצמתה של חברה חופשית ומודרנית ולהציף דווקא את חולשותיה של אותה חברה:
- למנוע אפשרות הכרעה מחברה המוכנה להתגייס לזמן קצר, בתנאי שההכרעה נראית באופק;
- לגרום למירב האבדות, בשל הרגישות המופלגת;
- לפגוע בתקווה לחיים של שלווה ולהגביר את החרדה מפני התשובה החיובית לשאלה "הלנצח תאכל חרב";
- לפגוע בהצלחה הכלכלית, גם כדי לדכא את האוכלוסייה וגם כדי להקשות על גיוס המשאבים למאבק ממושך;
- לפגוע באיכות החיים של האוכלוסייה, המתפנקת על מנעמי חברת השפע;
- להקשות על העלייה ולהגביר את הירידה;
- לגייס את הגורמים הביקורתיים בישראל פנימה, המעודדים פייסנות כלפי תכתיבים ערביים, בטענה, שישראל היא האשמה בהתמדת המלחמה;
- לבודד את המדינה היהודית בדעת הקהל במערב, על ידי פרובוקציות, שנועדו לתמרן את ישראל לפגוע בתגובותיה באוכלוסייה ערבית ופלסטינית.
למלחמות התשה יתרון נוסף מבחינה ערבית - קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, להרתיע מפניהן הרתעה שלמה. מגוון האמצעים והגרסאות בלתי מוגבל כמעט; כמעט תמיד יימצא הגורם הרדיקלי שאינו רגיש לתוצאות העימות, במונחים של סבל לעמו, ולעיתים, אף לכישלון מדיני שינחל במאבק הזה. ניתן לקיימו באופן בלתי מבוקר ובלתי צפוי. לחברה שהסיפוק שהיא מפיקה מן הסיכוי להכאיב לישראל מאפיל אצל גורמים חשובים בקרבה אפילו על חששותיה להזיק לעצמה פי כמה, זה פיתוי שקשה לעמוד בו.
חומרתו של האתגר מבחינתה של ישראל ברורה. נותר לברר, מה נדרש כדי לתת לאתגר הזה מענה מניח את הדעת, ואחר כך לבדוק, כיצד התמודדה ישראל ביובל השנים האחרון עם סוג המלחמה הזה. לבסוף, אפשר להעריך את הישגיה וכישלונותיה, ולברר, אם אכן הצליחה בהקשר הכולל והקובע לממש את עיקר יעדיה הלאומיים למרות האתגר הקשה והמתיש הזה, המלווה אותה בקביעות מיומה הראשון ועד עצם הימים האלה, ואף לשפר את יכולתה להתמודד עם אתגרים כאלה בעתיד.
מאפייני המאבק ואמצעיו
המפתח להתמודדות של חברות חופשיות ומפותחות עם מלחמות התשה היא סבלנות. החברה, שמלחמה כזו מופנית נגדה, נדרשת להפנים את ההכרה, שמדובר במאבק ממושך, שבו כל קיצור-דרך - מתחכם, פייסני או לוחמני בלא-ריסון - מוביל בוודאות לתבוסה, למלחמה נוספת ולאבדות חמורות פי כמה בהמשך הדרך. המרכיב החיוני הזה דרוש במיוחד בדור שהורגל, בתחומים רבים, לסיפוקים מידיים, החשוף לפיתוי הבלתי-בוגר של "עכשיו" (עד שמוצע אפילו "משיח עכשיו").
[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי annca לאתר Pixabay]
מרכיב הסבלנות מכריע בחשיבותו, כיוון שהחברות הבלתי-מפותחות, המורגלות להמתין עד בוש להישגים, שממילא אינם מתממשים גם אחרי עת ארוכה, רואים בהיעדר אורך-הנשימה את נקודת התורפה של החברות החופשיות והמפותחות; אליה הם ממקדים את מאמציהם, בתקווה לעודד את חסרי הסבלנות לתבוע מהלכים, שיביאו לתוצאות מידיות. אלה המטיפים לפתרונות עכשוויים הם תקוותם היחידה של מפעילי הטרור והמלחמה המתמשכת בחברה הטוטליטרית; גיוסם בבלי-דעת הוא תנאי הכרחי להכתבת רצונם לחברה החופשית והפתוחה החזקה מהם.
חשוב להדגיש, שהאסטרטגיה כולה אינה בנויה על "עוצמתו של החלש" אלא על החלשתו של החזק בדרך של מניפולציה של החוליה החלשה שלו. לחלש יש אמנם יתרון חשוב, באהדה שהוא מעורר בדעת הקהל העולמית, בשל עדיפותו המוחצת של החזק העומד מולו (אפקט ה"אנדרדוג"), אך, מכאן ועד עוצמה במאבק מתמשך ארוכה הדרך. שאלת "עוצמתו של החלש" היא סוגיה תודעתית, המוכרעת בקרב החוגים המעצבים את תודעתו של הזרם המרכזי בחברה של הגורם הדמוקרטי החזק, שנגדו מכוונת מלחמת ההתשה. הדרך היחידה שבה עשויה מלחמה כזו להשיג את מטרותיה היא שכנוע הזרם המרכזי הזה, באמצעות מרכיביו ה"עכשוויים", כי למרות עוצמתה של החברה הדמוקרטית החזקה, אין לה סיכוי לנצח במאבק. אם וכאשר מצליחים יוזמי המלחמה לשכנע גורמי מפתח בחברה הדמוקרטית, כי, ממילא, אין למאבק המתיש, המכאיב והבעייתי מבחינה ערכית כל סיכוי להפסיק את המלחמה המתנהלת נגדה באמצעים כוחניים, פתוחה בפניהם רק דרך של קבלת התכתיב המדיני של יוזמי המלחמה.
אגדות-עם כמכשיר מדיני ואסטרטגי
כדי לשכנע בכך, עושים יוזמי מלחמות ההתשה נגד חברות דמוקרטיות מקרב גורמי "העולם השלישי" שימוש בשתי אגדות עם הרווחות בציבור דמוקרטי, ובאגדה שלישית הנגזרת מן השתיים הראשונות.
- האגדה הראשונה נוגעת להעדר כושר העמידה של חברות פתוחות ודמוקרטיות במלחמות התשה, גם אם הן חזקות לאין שיעור מן החברות הטוטליטריות והתת-מפותחות הנלחמות נגדן, ובלבד שהמלחמות תהיינה ממושכות, כרוכות בנפגעים ובנזקים לראשונות, ובסבל אנושי מצטלם היטב לאחרונות.
- האגדה השניה נוגעת לכושר ספיגה המופלג של חברות "העולם השלישי" וחברות טוטליטריות בכלל.
- האגדה השלישית, הנגזרת מן השתיים הללו, היא, שסופן של מלחמות כאלה להביא, במוקדם או במאוחר, לניצחון יוזמיהן, במיוחד אם הן מתנהלות תחת הכותרת של "שחרור לאומי".
בכל אחת מן האגדות הללו יש גרעין חשוב של אמת: חברות פתוחות אכן רגישות לחיי אדם ולשיבוש איכות החיים, פגיעות במערכותיהן הרגישות ומזדעזעות בנקל גם מן הסבל הנגרם לאוכלוסייה הנלחמת בהם. החברות האוטוריטריות והבלתי מפותחות של "העולם השלישי" אכן יכולות לספוג אבדות ונזקים, בשל אדישות המנהיגות לחיי אנשיה, העדר מאפיינים של איכות חיים שניתן לשבשם בקלות, ויכולתם של מקבלי ההחלטות להתעלם מסבל מתמשך של בני עמם. מלחמות רבות לשחרור לאומי אכן נסתיימו בניצחון.
אלא שזו ראיה סלקטיבית ורדודה. חברות דמוקרטיות הוכיחו כושר עמידה מופלא לאורך זמן, כאשר בניהן הבינו, שצורכיהם החיוניים עומדים בסכנה, ואין כל דרך פייסנית להבטיח אותם. חברות אוטוריטריות וטוטליטריות קרסו או השלימו, לאחר מאבק ממושך ומר, עם מה שנשבעו שלא לקבל. מאזן הניצחונות והכישלונות של "מלחמות שחרור לאומי" עדיין נוטה לטובת החברות הלא מערביות של "העולם השלישי" רק בזכות סוג אחד ומיוחד - המלחמות הפוסט-קולוניאליות - שכמעט עבר מן העולם.
המאבקים האלה, באמצע המאה העשרים, הביאו להסתלקות המעצמות האירופיות ממושבותיהן שמעבר לים, בעידן שעשה את הפרויקט הקולוניאלי כולו לבלתי כדאי ולבלתי אפשרי מטעמים פנימיים במדינות הקולוניאליות. המאבק לגירושם של המשטרים הקולוניאליים אכן זירז את התהליך, אך למעט חריג בולט אחד (אלג'יריה, שנחשבה חלק מצרפת) רק נתן ביטוי למגמה שהייתה מתממשת ממילא. המאבק האנטי קולוניאלי אכן נגע לכושר העמידה של החברה המערבית במלחמות התשה ממושכות; אלא, שראוי לבחון את כושר העמידה בהקשרו ההיסטורי והאסטרטגי המלא. צריך רק להשוות את עמידת העם הבריטי במאבקים ממושכים וקשים להכרעה בימי הקמת האימפריה ובימי זוהרה, כאשר העניין נתפס כחיוני, כמו גם עמידתו בהתשה הקשה והממושכת של הבליץ בלונדון מצד אחד, מול האיתות ששיגר למנהיגיו במאבק לשימור מעמדה של בריטניה במושבותיה שנים מעטות לאחר מכן, מצד אחר, כדי להבין את ההבדל העקרוני בין מאבק על אינטרסים חיוניים ודרך חיים, לבין מאבק בעניין שערכו נחשב מפוקפק בימים שבהם הוא מתנהל.
[בתמונה: אזרחים מוצאים מקלט ללילה בתחנות הרכבת התחתית בלונדון במהלך הבליץ 1941-1940. רק במאבקים הקולוניאליים הפסידו מדינות המערב במלחמות התשה... התמונה היא נחלת הכלל]
האגדה בדבר כושר הספיגה הבלתי מוגבל של חברות אוטוריטריות ותת-מפותחות משגשגת, משום שלעתים רחוקות נבחן כושר הספיגה הזה לאורך זמן, במאבק רצוף ומסלים. העובדה, שהדמוקרטיות נמנעו מלתת ביטוי מלא ככל האפשר בסוג זה של מלחמה לעדיפות הכוח שלהן, נתנה בידי יוזמי המלחמה אפשרות להתמיד במלחמתם ולהתהדר בהישגים מדיניים. בהינתן מקלטי חסינות, תקופת התאוששות והישגים לאומיים מלהיבים, יכולים מנהיגי חברות "העולם השלישי" להפגין כושר ספיגה גבוה, בשל הסיבות שהוזכרו. השאלה היא, מה סיכוייהם כאשר כל אלה נמנעים מהם - כאשר הלחץ מתמיד ומסלים והתכלית המדינית נשללת, באופן שאינו מאפשר להציג את הסבל הגואה כמחיר ראוי להישגים שאינם בנמצא.בכדי ללמוד על האפשרות האחרונה הזו אין צורך להרחיק לכת לדוגמאות מן העולם הגדול. העימות בין ישראל לבין שכניה הערבים בדורות האחרונים מציע מעין מיקרוקוסמוס, שבו נבחנות השאלות הללו כמעט בתנאי מעבדה. הדיון המפורט בכמה דוגמאות מובהקות של מלחמות מסוג זה יובא להלן. בשלב זה של הדיון, כאשר עדיין לא עמדו במבחן ההוכחה הספציפית, ראוי להביא רק את המסקנה הסופית של הדיון הזה: למרות עשרות שנים של מלחמות התשה קשות, ממושכות ועקובות מדם, מכל הסוגים, ישראל קרובה הרבה יותר למימוש יעדיה הלאומיים מאשר אויביה הערבים. מה שחשוב אף יותר היא העובדה, שלמרות למעלה ממאה שנים של עימות מתמשך, מקיימת ישראל דמוקרטיה יציבה, כלכלה חזקה, חיי תרבות תוססים, ומדע מתקדם; רוב מכריע של בניה בוחר לחיות בה ויהודים באים לחיות בה.
אם אכן יוכח - במהלך דיון המפורט שלהלן - כי ניתן לעמוד בחובת ההוכחה הנדרשת, עולה מן המסקנה הכללית הזו גם שכושר העמידה של החברה הפתוחה עמד (ועודנו עומד) במבחן, שכושר הספיגה של גורמי "העולם השלישי" מוגבל עד מאוד; ושהאגדה בדבר הניצחון הבלתי נמנע של מאבקים תחת הכותרת של "שחרור לאומי", מיוחדת רק למקרים שבהם לא היה לגורם הדמוקרטי והמפותח אינטרס חיוני לשמור על נכסיו. היא נכונה, אם בכלל, רק ברמת המיקרו של המקרים הפחות חשובים, ולא ברמת המקרו של התמונה הכוללת.
אמצעי המאבק
האמצעים העיקריים, המסייעים להתמודדות בת-סיכוי עם מלחמות כאלה, עולים כמעט מאליהם מן הניתוח בדבר אופייה של המלחמה והגורמים המסייעים ליוזמיה להצליח. מדובר בחמש קבוצות של אמצעים מדיניים, פוליטיים וכוחניים. סוד ההצלחה הוא בשילוב מאוזן ביניהם, במתכונת שלא ניתן להגדירה מראש. השילוב הזה, המשתנה בהתמדה, לפעמים אפילו בפרספקטיבה של ימים ושבועות, בוודאי חודשים ושנים, הוא מבחנה של המנהיגות הפוליטית והחברתית העומדת בראש החברה החופשית בעת ההתמודדות:
שלילת הישג מדיני
יש להבטיח, שיוזם המלחמה לא יוכל להצביע בפני הציבור שלו על הישג העומד ביחס כלשהו לסבלו של אותו ציבור. במונחים של עלות-תועלת, צריך להיות ברור, שהעלות העצומה לא הביאה לתועלת מקבילה. חשוב לוודא, שבסוף העימות יוצע ליוזם המלחמה פחות ממה שהיה יכול להשיג לפניה. כיוון שהמאבק הוא ממושך, ותוצאותיו מצטברות במונחים של דורות, המבט צריך להיות קדימה: אם אחרי המלחמה יוצע יותר מאשר לפניה, הרי המלחמה הייתה כדאית, והיא תחודש בהזדמנות קרובה. המבחן אינו בתחום ספציפי אלא בהקשר הרחב ביותר – לעיתים, רשאית ישראל להסתכן בוויתור טריטוריאלי גדול יותר לגורם ערבי, אם התמורה המדינית שונה במהותה יחסית למה שהוצע לישראל לפני המלחמה, באופן העונה על צרכיה האסטרטגיים הכוללים. אפשרות זו קיימת רק אם בציבור הערבי עצמו מקובלת ההכרה, כי התחולל שנוי עמוק לטובת ישראל בעמדה הערבית, או במכלול התנאים של העימות, באופן שאינו מאפשר להציג את המלחמה כתרומה חשובה לניצחון אסטרטגי, הכופה על ישראל את התכתיב המדיני של הערבים.הסלמה מבוקרת
ליוזמי המלחמה נוח לקיימה ברמה מסוימת, המתאימה ליכולותיהם ולכושר הספיגה שלהם. אם ישראל אינה יכולה לדכא את המלחמה מעיקרה, יש לה עניין להסלים אותה באופן מבוקר לרמה הנוחה לישראל ובזירה נוחה לישראל, באופן הגובה מן הגורמים הערביים הנלחמים בה עלות שאינם יכולים לעמוד בה לאורך זמן. העברת הוזמה לידי ישראל משבשת גם את שיקוליהם של הגורמים הנלחמים בה ומעצימים בציבור הערבי הנפגע תחושת מבוכה וחוסר תכלית. כאן, אסור להתרשם מאגדת-עם רווחת (בעיקר בתקשורת הבלתי-מקצועית), המשמשת בחברות החופשיות את המטיפים לפתרון עכשווי, כאילו "ככל שמצטברות התבוסות וההשפלות, כך גוברת בחברה הערבית ההתגייסות לתמיכה במנהיגים קיצוניים". לא פלא, שטענה זו מקובלת על המשטר הרדיקלי עצמו ועל דובריו באליטות הערביות, כדי להקנות לעצמם חסינות מפני המהלכים שהם חוששים במיוחד מפני יעילותם. לפעמים, נראים הדברים כך בטווח המידי והקצר; אלא, שבטווח הבינוני והארוך, מה שמזין את תמיכתו של הציבור במנהיגים רדיקליים היא הצלחה במימוש יעדיהם ולא כישלונות וסבל מתמשכים ללא תכלית.
מיקוד נכון של אמצעי הנגד
זהו אחד האתגרים המורכבים ביותר בכל מערכה מדינית, הנזקקת לאמצעים כוחניים; במקרה הזה היא מורכבת במיוחד. בתחום זה, אפשר לנסח שני כללי "אל-תעשה" ברורים, וכלל אחד הממליץ על הדרך העשויה לשאת פירות.כלל ה"אל תעשה" הראשון: ירידה לרמתם
מובן כמעט מאליו: אין צורך לציין, כי יש פסול מוסרי ואיוולת מדינית באימוץ סימטריה בשיטות המאבק עם הצד הערבי, וכי לישראל אין כלל אופציה לרדת בתחום זה למדרגת אויביה הערבים. לו הייתה נוהגת כמותם, הייתה מאבדת בעיני בניה ובעיני תומכיה את ייחודה כחברה בת-תרבות. אפילו טעות ישראלית במהלך מאבק נגד לוחמים וטרוריסטים, הפועלים במכוון בתוך אוכלוסייה שלווה, היא סכנה חמורה. אויביה של ישראל (במיוחד הפלסטינים) מייחלים לטעות ישראלית, שתוצג כטבח באזרחים (עדיף ילדים) חפים מפשע, גם משום שמנהיגיהם אינם רגישים לכך וגם משום שיוכלו לגייס אותה נגד ישראל, במאבקם בתוככי החברה הישראלית ובזירה הבינלאומית. התברר, שאפילו שקר בוטה, ציני ומתוזמן אודות "טבח" (בג'נין), מגויס על ידי גורמים חשובים בתקשורת המערבית (למשל בקרב העיתונות הבריטית לגווניה), לצורך דה-הומניזציה של המדינה היהודית ומתמיד לשמש להסתה הרבה אחרי שנחשפה שקריותו.כלל ה"אל תעשה" השני: לא להיגרר לקטבים
כלל זה ברור הרבה פחות, וישראל נכשלה בו שוב ושוב. מדובר בהיגררות לאחד הקטבים במיקודה ובמאפייניה של התגובה: צמודה מדי להתגרות שעוררה אותה בקוטב אחד, ומהלכים המכוונים לשנות מעיקרם את מאפייני היסוד של העימות בקוטב השני. בלבנון נכשלה ישראל בשניהם: שנים ארוכות מיקדה את תגובותיה בדרום לבנון - בטרור הפלסטיני, בחיזבאללה, ביורי הקטיושות, במניחי המטענים ובטרוריסטים החודרים לשטח ישראל. המהלך הזה נכשל תמיד, משום שחייב את ישראל עצמה להיכנס לעימות בתנאים שבהם לא היה לה, מלכתחילה, סיכוי להצליח, במקום לכפות על גורם ערבי (סורי או לבנוני הפועל בשרותו) לפעול נגד אנשי הטרור מחשש לענישה ישראלית.
כשפנתה ישראל אל הכוון הנכון בתחום זה, הרחיקה, שלא בטובתה, אל הקוטב השני, בניסיון נואל וחסר סיכוי מלכתחילה של שר הביטחון דאז, אריאל שרון, לכונן "סדר חדש בלבנון". כאן מתחייב, כאמור, תמרון בין האילוצים השונים, כדי למצוא את הדרך המביאה בהצטברותה את התוצאה המדינית המיוחלת. האתגר הוא לאתר את התחומים שלהם רגישים במיוחד מקבלי ההחלטות, היכולים להפסיק את המלחמה הזו, כדי לכפות עליהם לנהוג בניגוד לכוונתם המקורית.
[בתמונה: שר הביטחון אריק שרון עם ראש הממשלה מנחם בגין אחרי כיבוש הבופור. הניסיון הטיפשי לכונן "סדר חדש בלבנון"... הצילום: דובר צה"ל. שם הצלם אינו מוזכר]
הדרך היעילה ביותר בעולם הערבי היא לאיים על המשטר או לפגוע במקבלי ההחלטות עצמם: תחילה באינטרסים החיוניים שלהם, ואם אין דרך אחרת - גם במקורביהם ובהם עצמם. האיום על המשטר אינו צריך להיות ישיר. לפעמים די לפעול בתחומיה של אותה מדינה ולחשוף את חוסר האונים של השלטון. כאשר מתעורר הצורך בהסלמה, רצוי, לעיתים, לפגוע בכוחות המזוינים - משענתו של המשטר - גם בעומק השטח. אם גם בכך אין די, ניתן לפגוע בגורמי תשתית.
במקרים מיוחדים (בעיקר במקרה הפלסטיני) אין מנוס מפגיעה ישירה ואישית במקורביהם של המנהיגים - באינטרסים כלכליים ובעושר האישי שצברו במשטרם המושחת, ואף באישים המשלבים מעורבות ישירה בטרור עם מנהיגות פוליטית.
בכל התחומים האלה, מרכיב ההשפלה אינו קטן ממרכיב הפגיעה הפיזית. בחברות חופשיות, די להמחיש, כי המלחמה גורמת סבל קשה ומיותר ולהציע פשרה סבירה כדי להפסיק את המלחמה; בחברה הערבית יש גורמים חשובים האדישים לסבל עמם, אינם מהססים למשכן את עתידו ורואים כניעה בהשלמה עם פשרה היסטורית. אלה יהיו מוכנים לחדול ממלחמה (לפחות זמנית) רק אם הסבל יגיע אל סף משטרם ואף אל סף ביתם.
פעולה במגבלות ההסכמה של הזרם המרכזי בחברה הישראלית
מלחמה ממושכת המתנהלת, במידה רבה, בעורף, אינה פרויקט צבאי ואפילו לא מדיני. השחקנים אינם רק הממשלה ומפקדי צה"ל ואף לא רק האליטות הפוליטיות. מדובר בחברה כולה. במלחמה מסוג זה, יש צורך חיוני, יותר מתמיד, לשכנע באופן מתמשך את הזרם המרכזי, כי דרכים אחרות, חמורות הרבה פחות בהשלכותיהן על החברה, נוסו ונכשלו או שהיו חסרות סיכוי מלכתחילה.
כל יתרונותיה של החברה המודרנית המפותחת ואמצעיה הטכנולוגיים יכולים לבוא לידי ביטוי, רק אם התנאי ההכרחי הזה מתקיים. הגורמים הנאבקים נגד ישראל יודעים, כי זה הגורם המכריע בכושר העמידה של ישראל, וממקדים את רוב מאמציהם בניסיון לקעקע אותו. חברות חופשיות אחרות, הנתונות לאיומים מתוחמים בזמן ובמקום, יכולות להרשות לעצמן, לפעמים, להשעות את הגורם הזה ממרכזיותו לזמן מה. בישראל מדובר באבן הראשה של המבנה כולו.
פעולה במסגרת תחום ההבנה עם ארצות הברית
יחסיה של ישראל עם ארצות-הברית ייחודים בעומקם. העוינות הפעילה של העולם הערבי, גילויי האיבה והטינה העמוקה ב"עולם השלישי" והעמדה הבלתי ידידותית, בדרך-כלל, באירופה, יוצרים תלות עמוקה ומתמשכת ברצונם הטוב של הממשל בוושינגטון, ושל דעת הקהל המשפיעה על מדיניותו. התלות הזו אינה מכפיפה את ישראל לארצות-הברית, כיוון שמדובר בשותפות אסטרטגית, שגם לשותף הזוטר בה יש משקל משל עצמו, כמעצמה אזורית בחלק חשוב של העולם. הייחוד הזה מעוגן גם באתוס האמריקני ובדעת קהל הפנימית.
עם זאת, מבינה ישראל, שדווקא בשל מאפייניה הייחודיים של השותפות הזו והנכונות האמריקנית להבין את הצורך הישראלי לחרוג מדי פעם מן הסטנדרטים המקובלים של התנהגות בינלאומית, ראוי לישראל להקשיב לפניות ולביקורת מוושינגטון, גם כאשר צרכים מקומיים תובעים שלא להיענות לפניות כאלה. בדור האחרון, מתפקדת המתכונת העקרונית היטב: ישראל פועלת, בדרך כלל, במסגרת הפרמטרים המקובלים בוושינגטון;, וזו סובלת מדי-פעם חריגים, בלוויית ביקורת פומבית או שקטה.
מבחן המעשה - שמונה מאבקים מתמשכים
לאחר הדיון באתגר שמציבות מלחמות ההתשה, בעקרונות המענה המאפשר להתמודד עמהן ובאמצעים הנדרשים לשם כך, הגיעה העת לבחון את הרקורד ההיסטורי של ישראל בהתמודדות הזו, לבחון היכן הצליחה ובאילו נסיבות כשלה. ראוי לבחון שמונה מקרים, במשך כחמישים השנים האחרונות; ולברר, בין היתר, האם אפשר להצביע על מתכונת של הצלחות וכישלונות, שממנה אפשר ללמוד על הדינמיקה של מלחמות התשה באזורנו; ואולי גם לשפר את היכולת להתמודד עם האתגר הנוכחי ועם איומים מסוג זה בעתיד.
מבין המקרים שיידונו כאן, רק מיעוט הוגדר מראש או נועד, מלכתחילה, להיות "מלחמת התשה". רובם זכו להימנות על הקטגוריה הזו רק בדיעבד, לאחר שהתברר, שמדובר בתופעה מובחנת ממכלול האירועים האלימים המאפיינים את יחסי ישראל-ערב. חלקם החלו באירועים ספונטניים או כתגובה למצוקות ולצרכים מקומיים ללא חידוש לגופם, והתפתחו לתופעה ייחודית רק לאחר שהתברר, שהנסיבות בהם הופיעו חוללו, בדיעבד, שינוי בדפוס היחסים. המבחן הקובע לצורך הדיון הנוכחי נוגע לתודעת הצדדים לסכסוך ולגיבוש התכלית המדינית: מועמד להכללה בקטגוריה הזו ייחשב עימות אלים מתמשך, שמרכיביו נתפסים בעיני היהודים והערבים כתופעה ייחודית ומובחנת, הרבה מעבר לאירועיה הבודדים, שראוי לייחס לו, אפילו בדיעבד, תכלית מדינית מוגדרת.
מה שמזדקר מיד לעין בבחינת שמונה המקרים הללו, הוא דפוס, שבו נכשלים, בדרך-כלל, ניסיונותיה של ישראל, עת ארוכה למדי, בשלב הראשון, לסכל את המהלך הערבי; במקביל, מתברר גם עניין חשוב ומפתיע לא פחות: כמעט בכל המקרים מתהפך הגלגל כעבור שנים אחדות. לדפוס הזה שני יוצאים מן הכלל בולטים:
- מקרה אחד של כישלון נחרץ, הנובע משגיאה עקרונית במהלך המלחמה (לבנון);
- מקרה שני, שבו ספגה ישראל כישלון מסוג אחר, כתוצאה משגיאה מדינית בפרספקטיבה רחבה הרבה יותר (האינתפאדה בפרספקטיבה של הסכמי אוסלו).
- בתחום הלבנוני הנזק רב ומתמשך אך נסבל; בתחום הפלסטיני הנזק חמור לאין שיעור, אך כיוון שהמאבק בהיקפו הכולל עדיין לא הוכרע, ראוי להמתין לפני שניתן יהיה להציע שיפוט מחייב.
[בתמונה: טבח סברה ושתילה - מקרה של כישלון נחרץ, הנובע משגיאה עקרונית במהלך מלחמת לבנון הראשונה. התמונה: האתר הרשמי של הפלנגות]
עניין קריטי לפני הדיון בדוגמאות עצמן הן אמות-המידה להצלחה ולכישלון. כיוון שמדובר במלחמה יזומה על-ידי הצד הערבי, המבחן העיקרי נוגע לתכלית המדינית של יוזם המלחמה. לא תמיד מדובר ביעד מדיני ממוקד. כאשר מדובר באי-השלמה עם המציאות הקיימת בעת פריצת המלחמה, השאלה היא, אם בסופה הוחלפה המציאות הזו באחרת, הנוחה יתר לקידום יעדיו הכוללים של היוזם. היכולת הזו אינה מתמצת, כמובן, במעמד מדיני או ביכולת צבאית, אלא במכלול גורמי החוסן של המדינה, לרבות ובמיוחד החוסן החברתי והכלכלי.
מעבר לתכלית הספציפית להתפרצות אלימה מסוימת, חשוב גם לבחון את תרומתה להשפעה המצטברת על יכולתה של ישראל להתמודד עם האתגרים המוצבים בפניה. אלה אינם נבחנים מול אתגר אלים בודד, אלא לאורך דורות של מאבק. את הסוגיות האלה ניתן לבחון גם בפרספקטיבה של מאה ועשרים שנה של המפעל הציוני והסכסוך עם הגורמים הערביים השונים שנלחמו בו. כאן נתמקד, כאמור, בשמונה מקרים בולטים לאחר קום המדינה. מובן, שלא ניתן לעשות צדק לחשיבותם של המקרים שייבחנו בפסקאות ספורות שניתן להקדיש במסגרת מצומצמת זו לכל אחד מהם; אלא, שדיון תמציתי כזה דרוש למצוי המכנה המשותף, הנוגע להצלחתה של אסטרטגית ההתשה, בהקשר המדיני הכולל שבו ראוי לבחון את תוצאותיה.
טרור מעזה, 1953-1956
לקראת אמצע שנות החמישים של המאה הקודמת, יזם משטרו החדש של גמאל עבד אל נאצר פעולות טרור בהיקף נרחב משטחה של רצועת עזה. ראשיתו של הטרור הזה היה בחדירה בלתי ממוסדת של פליטים, וביוזמות מקומיות שלא נגזרו מאסטרטגיה אופרטיבית מוגדרת.
במהלך העימות שהתפתח עם ישראל לקראת אמצע העשור, התגבשה גם תכלית מדינית מוגדרת יותר, שנועדה לא רק לשמור על גחלת המאבק נגד המדינה היהודית, ולאפשר לפליטים "להוציא קיטור" בהסבת נזק לישראל. היא נועדה גם למנוע את יישוב הנגב, על ידי הרתעת תושביו באמצעות טרור שכוון נגדם. בהדרגה, נקשרו המהלכים מול ישראל באסטרטגיה מדינית רחבה יותר של המשטר החדש בקהיר - להופיע בפני דעת הקהל הערבית כגורם לאומי רדיקלי, העומד לשנות מן היסוד את יחסי הכוחות במזרח התיכון ומעבר לו בהקשר הגלובלי והאזורי (כפי שבא לידי ביטוי בעסקת הנשק ה"צ'כית" עם ברית המועצות) וכמנהיג המאבק הפעיל נגד ישראל.
אסטרטגיית הנגד של ישראל נועדה לשלול ממצרים (ומן הערבים בכלל) את האופציה שישראל התקשתה יותר מכל להתמודד אתה - מלחמת התשה בלתי ניתנת להכרעה, המכלה את משאביה הדלים של ישראל ומונעת את התפתחותה. ישראל הייתה משוכנעת בעדיפותה הצבאית; היא הסלימה את תגובותיה בהדרגה ומיקדה אותם בצבא המצרי. היא הניחה, שהסבת תבוסות משפילות לצבא, שהוא משענת המשטר, והצגת יומרותיו של נאצר במערומיהן תכפה עליו לחדול (בהדרגה, השתלב מרכיב זה במגמה רחבה יותר, שהוביל הרמטכ"ל הדומיננטי, משה דיין, לחתור למלחמת-מנע עם מצרים).
בטווח הקצר (1955-1956) נחלה האסטרטגיה הזו, לכאורה, כישלון חרוץ, כיוון שפעולות הטרור והגרילה המצריות מוסדו והחריפו. השלב האחרון של ההסלמה הייתה מלחמת סיני. הגיונה העיקרי של ההסלמה הזו היה נעוץ בהקשר רחב הרבה יותר: כמלחמת מנע נגד מצרים, בשיתוף בריטניה וצרפת, שחתרו להפיל את משטרו של נאצר מטעמיהן. אף שישראל לא הייתה יוזמת הסלמה בהיקף כזה רק כדי להתמודד עם ההתשה המצרית מן הרצועה, ראוי לבחון את השפעתה גם בתחום זה.
הסלמה אחרונה זו של ישראל הביאה למימוש מושלם של היעד האסטרטגי בתחום זה (לצד תוצאות אחרות בהקשרים אחרים שלא כאן המקום לדון בהם). נאצר עצמו הסביר (תחילה בדיון פנימי בממשלת קע"ם, ומאז 1962 גם בפומבי), כי ייזום מלחמה מוגבלת נגד ישראל היא בגדר הפקרות לאומית, מחמת החשש, שישראל תסלים את המלחמה לעימות כולל, לפני שהערבים יהיו מוכנים אליו ותגרום לערבים תבוסה נוספת בנוסח 1948. במשך 11 שנים שמר על שקט מוחלט בגבולו שלו. הוא היה גם זהיר, יחסית, בעידוד פעולות טרור מגבולות אחרים והשמיע ביקורת קשה על המשטר הסורי, שיזם או אפשר אותן (ראה להלן). הוא הזהיר מפרובוקציות בלתי-מחושבות בנושא המים, ומהיגררות למלחמה כוללת, ניסה למנוע את ההידרדרות, עד שאיבד את הבקרה ביוני 1967.
התקופה הרגועה, יחסית, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, שהייתה חיונית להתבססותה של ישראל, הייתה במידה רבה מאוד, אם לא מכרעת, פרי הצלחתה של מדיניות ההסלמה באמצע שנות החמישים. מאז ועד היום - קרוב ליובל שנים - נמנעה מצרים, לפני חוזה השלום ולאחריו, מלהפעיל נגד ישראל טרור מגבולותיה. היא יזמה מלחמת התשה מסוג אחר (1969-1970, ראה להלן), ומלחמה מוגבלת נוספת (1973) אך גם שם למדה את לקחיה.
טרור ביוזמת סוריה, 1964-1967
על רקע יחסיה המתוחים עם מצרים בעקבות פירוק קע"מ, ובניסיון להתייצב בראש הגורמים הרדיקליים בעולם הערבי, יזם המשטר הסורי, באמצע שנות השישים של המאה הקודמת, שורה של פרובוקציות, שנועדו להחיות את העימות הפעיל עם ישראל, לאחר קרוב לעשור של רגיעה יחסית. מבחינת הסורים היה היעד העיקרי אמנם דחיקתה של מצרים הנאצרית לדפנסיבה, וביסוס מעמדו של המשטר בדמשק בעולם הערבי, אך לישראל הוצב אתגר חמור של מאבק התשה מתמשך.
בהקשר של העימות עם ישראל הייתה התכלית המדינית למצוא מתכונת של מאבק, שאפילו סוריה החלשה תוכל לעמוד בו לזמן מה, עד שתגרור גם את מצרים לעימות כולל, שעלה בקנה אחד עם התפיסה הרדיקלית הסורית, ועמד בניגוד לאסטרטגיה הזהירה שאימץ נאצר בעקבות לקחי סיני. אף שאין עדות ברורה, שהסורים רצו, באותה עת, בעימות הכולל עצמו, וודאי שרצו להכתיב למצרים ולעולם הערבי כולו שיבה אל התנופה הרדיקלית, שאפיינה את אמצע העשור הקודם. הפרובוקציות לישראל (ובעקיפין גם למצרים) התמקדו בשלילת מים על ידי הטיית מקורות הירדן, פתיחת הגבול הסורי בפני טרור פלסטיני ותמיכה בטרור כזה גם מגבולות ירדן.
גם כאן, התמקדה אסטרטגיית הנגד של ישראל בהסלמת המאבק עד לרמה שסוריה לא תוכל לשאת, אך היה עליה להיזהר שלא להסלימו עד לרמה, שמצרים תיאלץ להיגרר, בניגוד לרצונה, לשותפות פעילה במאבק בישראל. באמצע שנות השישים, הצליחה ישראל למצאו את האיזון המתאים. המתכונת המרוסנת מנעה אמנם לשנים ספורות את גיוסה של מצרים למערכה, אך ב- 1967, חברו מרכיבים שונים לשכנע את נאצר לנקוט מהלכים מוגבלים, ואלה יצאו מכלל שליטה והובילו למלחמת ששת-הימים.
המטרה המידית של האסטרטגיה הישראלית הזו לא הושגה, אפוא, כיוון שישראל רצתה להרתיע את סוריה מבלי לגרור את מצרים. בטווח הארוך, צרבה ההידרדרות למלחמת ששת-הימים וההתנהגות ההרפתקנית מיד אחריה (ראה להלן) לקח עמוק בתודעתו של האיש שתפס את השלטון בסוריה ב- 1970 והכתיב את האסטרטגיה הלאומית שלה למעלה משלושים שנה אחר כך.
חאפז אסד אמנם קיים מלחמת התשה קצרה, בתום מלחמת יום הכיפורים, אך זה היה, למעשה, השלב האחרון של המלחמה הכוללת (שלא שירתה את היעדים המדיניים של סוריה), ולא אסטרטגיה של מלחמת התשה בישראל.
מלחמת ההתשה, שאסד ניהל בהצלחה ניכרת באמצעות שליחים מלבנון, היא תולדת הכישלון הישראלי. ישראל לא השכילה (ראה להלן) להנחיל לסוריה, באמצעות הסלמה מבוקרת גם בלבנון, אותם לקחים, שהצליחה להכתיב למצרים בשנות החמישים, לסוריה עצמה בשנות השישים, ובדרך שונה מאוד גם לירדן בראשית שנות השבעים.
"מלחמת ההתשה" המצרית, 1969-1970
מלחמת ההתשה המצרית הייתה מזן מיוחד מאוד, כיוון שיעדיה המדיניים היו חריגים באופיים. מצרים ידעה, שאינה יכולה להכריע את ישראל אפילו באמצעות התשת משאביה (קל וחומר באופנסיבה אסטרטגית).
המלחמה הייתה מכוונת, מלכתחילה, לזירה הגלובלית: תכליתה המדינית הייתה ליצור מוקד תבערה אזורי, שיאיים על העולם כולו במעורבות סובייטית ואמריקנית, שתביא, בתורה, את מעצמות העל אל סף עימות גרעיני גלובלי. בצילה של סכנת עימות כזו, קיווה נאצר לכפות על ארצות הברית מעורבות "בנוסח 1957", שתסלק את ישראל מן השטחים שכבשה במלחמת ששת הימים, בלא תמורה מדינית של ממש. היא נועדה גם להשיב למצרים את כושר התמרון במלחמה הקרה, שנשלל ממנה עם הגעתו של הנשיא ג'ונסון לשלטון בארצות-הברית.
האסטרטגיה שאימצה ישראל הייתה שוב הסלמה מבוקרת: ניצול עדיפותה הטכנולוגית והארגונית (בעיקר בחיל האוויר) כדי למנוע ממצרים אפשרות להתמיד במלחמה, תוך צמצום הסכנה של דחיקת מעצמות-העל אל סף העימות הגלובלי. לאחר פחות משנה הצליחה ישראל לקעקע את כושרה של מצרים להתמיד במלחמה. מעורבת סובייטית מסיבית וחסרת תקדים הסבה לישראל קשיים ניכרים ופגיעות קשות, אך, כאשר נסתיימה המלחמה, היו הלחצים האמריקניים מתונים וההישג המצרי הזעום לא עמד בשום יחס לעלות העצומה של המלחמה למצרים. בעקבות לקחי המלחמה הזו, לא חזרה עוד מצרים למתכונת של התשה במלחמה עם ישראל.
המתכונת, שאומצה במלחמת יום הכיפורים, הייתה, לכאורה, חמורה יותר - כיוון שגרמה לישראל אבדות רבות, נזקים מדיניים וכלכליים חמורים ומשבר חברתי-פוליטי קשה - אלא שהקשרה המדיני הכולל של מלחמת יום הכיפורים היה שונה בתכלית, ולטווח ארוך, נוח לאין שיעור לישראל.
סאדאת כבר ידע, שאין לו אופציה אסטרטגית להביס את ישראל במלחמה כוללת או לכפות עליה את תכתיביו באמצעות לחצים שמקורם במלחמת התשה. הוא יזם את המלחמה כחלק מתפיסה כוללת, שהייתה כרוכה בקבלת התכתיב האמריקני (ובלבו הינתקות מברית-המועצות); וכנראה, גם הבנה, שקשריו עם ארצות-הברית יחייבו הימנעות אסטרטגית ממלחמה עם ישראל.
עמידתה של ישראל במלחמת ההתשה בוודאי איננה מסבירה, לבדה, את חוזה השלום שנחתם בשלהי אותו עשור - אולי ההישג האסטרטגי החשוב ביותר של ישראל ביחסיה עם הערבים - אך היא בהחלט הייתה תנאי הכרחי למסקנתו של סאדאת, שכל הדרכים האלימות, לרבות מלחמת התשה, מוליכות אותו למבוי סתום. לא בחדווה נטש סאדאת את חזונו של נאצר אודות הכנעת ישראל או הכתבת תנאים לה. רק ההכרה, שאין מתכונת כוחנית הנותנת למצרים סיכוי להתמודד אתה בהצלחה, יכולה להסביר את התמורה הדרמטית באסטרטגיה המדינית של מצרים, שעמדה כבר רבע מאה, לרבות בעצם הימים האלה, במבחנים קשים.
[בתמונה: אנוואר סאדאת. התמונה היא צילום מסך מסרטון הוידאו: اغتيال الرئيس المصري محمد أنور السادات - ذاكرة في التاريخ - في مثل هذا اليوم -6- 10-2017]
טרור וגרילה מירדן ומסוריה, 1967-1970
זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים, הופנתה נגד ישראל מלחמת טרור וגרילה גם מן הגבול הסורי והירדני. בסוריה היה מדובר בעיקר בניסיון לשמר את המוניטין הרדיקלי של המשטר, באמצעות הוכחת מחויבותו להמשך המאבק נגד ישראל, אך האתגר היה מוגבל מאוד בהיקפו ובהשלכותיו.
בגבול ירדן, לעומת זאת, היה מדובר בתכלית אסטרטגית מגובשת של אש"פ, שנועדה לחולל בתחומי השטחים שבשליטת ישראל מלחמת גרילה נגד הכיבוש. היא נועדה גם לקיים בתחומי ירדן בסיסים החסינים מפני פעולה ישראלית, בצל החשש הישראלי (והאמריקאי) מהתמוטטות המשטר ההאשמי.
במושגים שרווחו בשנות השישים של המאה הקודמת, נועדה ירדן להיות "האנוי" ערבית, שבה יתבססו הכוחות שיילחמו לשחרור "סייגון" שמעבר לנהר מערבה. להתבססות בירדן היו יתרונות רבים וחשובים, לא רק בשל החשש הישראלי לפגוע במשטרו של חוסיין, אלא גם משום שכמחצית אוכלוסיית ירדן הייתה אז פלסטינית (מאז גדל השיעור מאוד) והשאיפות הלאומיות הפלסטיניות נועדו להקיף בסופו של חשבון גם אותה.
אסטרטגיית הנגד של ישראל נקלעה בירדן לדילמה מוכרת של צורך בהסלמה מבוקרת. ההסלמה נדרשה, משום שישראל אינה יכולה לסבול הקזת דם מתמשכת, שגורמיה זוכים לחסינות מעבר לגבול. בניגוד למקרה הסורי, היה המשטר ההאשמי האחראי והשקול רצוי לישראל, והיא הבינה את אילוציו ואת מצוקתו.
המצוקה הזו הייתה חמורה במיוחד, משום שלישראל היה כורח לשכנע את המלך לפעול באמצעות כוחותיו המזוינים נגד הטרור, ואילו הוא לא יכול היה להופיע בעולם הערבי כמי שדיכא את מאבקם ההרואי של הפלסטינים נגד כובשי ירושלים. ישראל תמרנה בין האילוצים האלה. היא מצאה את עצמה נאלצת לפעול בכל מקום שבו התבססו מפקדותיו של אש"פ, באופן שפגע בריבונות ירדן בעומק שטחה וסמוך לריכוזי האוכלוסייה העיקריים. המדיניות הזו השיגה לבסוף את יעדיה, רק כאשר נוצרו התנאים הפנים-ערביים שאפשרו לה להתממש: כאשר האיום של גורמי אש"פ על המשטר הירדני הפך אקוטי, באופן שלא הותיר בידי המלך ברירה אלא להתעמת עמם, וכאשר מת נאצר בעיתוי מושלם, ששלל מן הפלסטינים את החסות הערבית שהעניקה להם חסינות.
התוצאה הייתה גירושו של אש"פ מירדן, במהלך שהחל ב"ספטמבר השחור" 1970 והסתיים בקיץ של השנה שאחריה. מאז אותו מועד, למעלה משלושים שנה, מנע המלך חוסין (ובנו עבדאללה אחריו) מאש"פ לחזור ולהתבסס בירדן. ירדן מונעת מאז, באופן נחרץ ומתמשך, כל פעולת מלחמה נגד ישראל משטחה. אף שלא ראוי לרשום את ההישג כולו לזכותה של ישראל, הרי במועד קריטי בחשיבותו היא תרמה להישג הזה תרומה מכרעת בחשיבותה. במקרה הירדני המיוחד, מדובר אמנם במוטיבציה של המשטר למנוע מלחמת התשה (או כל מלחמה אחרת) נגד ישראל משטחה, אלא, שרק פעולה נחרצת בצמתי מפתח יכולה להבטיח, כי הרצון שלה לעשות כן יגבר על הלחצים הערביים המופעלים על המשטר לפגוע בישראל ולהשתתף באופן פעיל במאבק נגדה.
טרור פלסטיני מלבנון, 1975-1982
אחרי שסולק מירדן התבסס אש"פ בלבנון וחידש את הלחימה בישראל. התכלית המדינית של המאבק נגד ישראל הייתה, בעיקר, לשבש את התמסדות המגמה של הסדרים עם מדינות ערב, שהחלה להופיע במצרים אחרי מלחמת יום הכיפורים, ואיימה להשאיר את הפלסטינים בלא מנופים של תמיכה ערבית במאבקם המתמשך נגד ישראל.
ככל שהתמסדו המגמות הללו, כבר בהסדר הביניים עם מצרים (ספטמבר 1975), ובוודאי אחרי ביקורו הדרמטי של נשיא מצרים בירושלים (נובמבר 1977), וחוזה השלום שנחתם בין שתי המדינות (מרס 1979), כך גבר הצורך של אש"פ לשמר בידי הגורמים הרדיקליים בעולם הערבי כוח ווטו, שיאפשר הצתה מחודשת של האלימות באזור ויחולל נסיגה במגמה המסוכנת הזו, אם לא הסתלקות ממנה מניה וביה. לצורך זה, קיים אש"פ בידו אופציה, שנוצלה מידי פעם, לא רק לחדירות טרור לצפון ישראל אלא גם של הפגזת יישוביה בקטיושות, תוך שיבוש חמור של החיים האזרחיים בצפון הארץ. בעזרת האופציה הזו יכול היה לחולל, בכל עת, פרובוקציה מן הסוג שיחייב את ישראל לצאת בתגובה נרחבת.
[בתמונה: שיבוש חמור של החיים האזרחיים בצפון הארץ...]
האסטרטגיה הישראלית התבססה, גם כאן, על הסלמת המאבק, אלא שבמקרה הלבנוני כשלה ישראל דווקא בהסלמת יתר. היא פעלה באופן שהוכיח את יעילותו כאשר הביאה את התגובה האווירית שלה עד למפקדת אש"פ בביירות, אך נכשלה קשות בפלישה קרקעית רחבת היקף ב- 1982, שהגיעה עד כיבוש חלקים ניכרים מן הבירה והתבססות ארוכת טווח בתחומי לבנון.
כפי שישראל יכולה ללמוד מניסיונה שלה ב- 1978 (מבצע ליטני), הפעולה הקרקעית הנרחבת יעילה לזמן קצר יחסית, ונזקיה לגורמי הטרור ניתנים לשיקום בנקל. כיבוש ביירות אמנם אפשר את גרושם של ערפאת ואנשיו מלבנון, ופגע קשה באסטרטגיה הלאומית הפלסטינית, אך הדבר הושג במחיר פגיעה בלתי נסבלת בהסכמה הלאומית בישראל, שהוזכרה בראשית הדברים כמרכיב חיוני ליכולתה של חברה פתוחה להתמודד לאורך זמן עם מלחמות התשה.
גם אם בטווח הקצר היה ההישג מרשים - האיום המידי הוסר, ואש"פ נדחק אל השוליים - הרי בחשבון הכולל, המקיף את שהייתה של ישראל בלבנון, את השגיאות הקשות שנעשו גם בשלב השני הזה, ואת ההשלכות של המקרה הלבנוני על החוסן הלאומי של החברה הישראלית ועל כושר ההרתעה של ישראל ותדמיתה בעולם הערבי, אי אפשר לסכם את הפרק הזה כהצלחה.
[להרחבת המושג 'חוסן לאומי', לחצו כאן]
האתגר של סוריה, איראן והחזבאללה מלבנון, 1982-2000
השלב השני במאבק בלבנון לא התמקד בתכלית המדינית של אש"פ, שגורש מלבנון ולא שב אליה עוד, אלא בניסיון סורי ואיראני מוצלח למדי לפגוע בישראל, לצבור נקודות בעולם הערבי ובקרב חוגים רדיקליים בעולם המוסלמי ולדחוק את ישראל לדפנסיבה מתמדת, החושפת את כישלונה להתמודד עם אתגר חמור ומתוחכם.
חיזבאללה שימש מכשיר יעיל לאסטרטגיה הזו. אף שהיה, מלכתחילה, בעל יעדים משלו, והפך, בדיעבד, לשחקן חשוב בזכות עצמו בזירה הלבנונית ובסכסוך עם ישראל, הרי בלא הגיבוי הסורי והאיראני, לא היה הארגון הקטן הזה יכול להציב את האתגר שישראל לא הצליחה להתמודד אתו בהצלחה.
התכלית המדינית האופרטיבית, המשותפת לשלושת הגורמים הללו - איראן, סוריה והחזבאללה - מתמקדת בניסיון להוכיח לגורמים הרדיקליים בעולם הערבי, כי אין כל סיבה לחדול ממאבק כוחני נגד ישראל, רק משום שיש בידה עדיפות כה מוחצת בתחומים חשובים של מאזן הכוחות. המסר הוא, שלמאבק כזה יש סיכוי, כיוון שפגיעה ב"עקב אכילס" של החברה הישראלית יחשוף את חולשותיה המבניות, ויאפשר לערבים להביא לידי ביטוי את יכולותיהם הייחודיות. המסר הזה מסוכן מאוד לישראל, כיוון שהוא מסכל מאמצים של שנים רבות, בעלות גבוהה עד מאוד, להוכיח לאותם גורמים רדיקליים שמאבקם נקלע למבוי סתום.
אסטרטגית הנגד של ישראל התמקדה בלחימה בגורמי הטרור עצמם ובהתבססות ב"אזור הביטחון" בדרום המדינה. המשגה היסודי של הגישה הזו הייתה תמונת המראה של המשגה הקודם.
בצל הטראומה של כיבוש ביירות (בעיקר השלכותיה הפנים-ישראליות), נמנעו ממשלות ישראל, בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת, מלהסלים את המאבק באפיק היחיד שהיה יכול להניב את הפרות הרצויים - פגיעה מסיבית בסוריה (קודם בכוחותיה ובאינטרסים שלה בלבנון; ואם יש צורך, גם בסוריה עצמה), כדי לכפות עליה למנוע טרור וגרילה נגד ישראל מן השטח של מדינת החסות הלבנונית שלה.
בהימנעותה המתמשכת מלגבות מסוריה מחיר מרתיע, אישרה ישראל, למעשה, לסוריה לנהל נגדה מלחמה מתמשכת בלא לשאת בתוצאות החלטותיה. בכך, קיבעה ישראל מניה וביה את הכישלון המדיני-אסטרטגי של כל מאמציה האחרים, למרות הישגים אופרטיביים מקומיים.
ישראל התמידה במדיניות המכשילה הזו גם כאשר פג החשש הצבאי מפני עימות מוגבל ואף כולל עם סוריה - לאחר שברית המועצות לא הייתה מסוגלת עוד (מאז אמצע שנות השמונים של המאה העשרים) לתת לה גיבוי ל"איזון אסטרטגי" עם ישראל, ואף כאשר ברית המועצות קרסה. למשך קרוב לשני עשורים פגע הכישלון הזה במרכיבים חשובים של החוסן הלאומי בישראל. נוסף לאבדות הרבות, חשוב לציין, כי לא מעט מן הפגיעה המתמשכת בהסכמה הלאומית בישראל נוצרה והתקיימה סביב הסוגיה הלבנונית. לכך, ראוי לצרף את המחיר הכלכלי הכבד והמתמשך ואת הפגיעה במעמד ישראל בזירה הבינלאומית ובדעת הקהל.
הפגיעה הקשה ביותר הייתה במרכיב ההרתעה: עצם העובדה, שמאבק אלים בישראל נחשב, במשך קרוב לעשרים שנה, כדאי במונחים המקובלים בעולם הערבי, חמור עד כדי כך, שאין כל ספק שהשפיע על המוטיבציה של הגורמים שפיתחו את האנתיפאדה בשלהי שנות השמונים של המאה העשרים. מה שנתפס כבריחה הישראלית מלבנון בקיץ 2000 הזין, בלא ספק, את המאבק האלים שבו פתחו הפלסטינים בסתיו אותה שנה. רק הצלחתה הבולטת של ישראל במאבק המזוין עם הפלסטינים בתחילת המילניום, שיקמה חלק מן הנזק הזה.
[בתמונה: הבריחה מלבנון... אנשי צד"ל צוברים על השערים הסגורים... הצילום: משה מילנר, לע"ם]
האתגר הפלסטיני – האנתפאדה, 1987-1989
אף שהאנתפאדה פרצה בלא תכלית מדינית מוגדרת, הרי, במהרה, התגבשה תכלית כזו גם בקרב יוזמיה מקרב תושבי השטחים שבשליטת ישראל, וגם בקרב גורמי אש"פ-תוניס, שהשתלטו בהדרגה על רבים מגילוייה המדיניים. התכלית המדינית הזו התמקדה, בשלבו הראשון של העימות, בהמחשת העלות של המשך האחזקה בשטחים ובשכנוע הציבור הישראלי, כי התועלת המופקת מכך אינה עומדת בשום יחס לעלות הזו. עם הצלחת השלב הראשון, גויסה האנתפאדה על ידי אש"פ בניסיון לסלק את ישראל מן השטחים ולכונן בהם ישות פלסטינית, בלא להכניס שינוי של ממש במהותו של הארגון ובאסטרטגיה של מאבקו בישראל.
אש"פ בנה את האסטרטגיה שלו על מבוכתו של צה"ל לנוכח ההתקוממות העממית, התמסדותה והסלמתה, על המחלוקת העמוקה שעוררה בציבור הישראלי, על מצוקתה של ישראל מול תומכיה המעטים בעולם, ועל דחיקתה לדפנסיבה מתמשכת באמצעי התקשורת (בעיקר החזותיים). אש"פ חתר לכונן קשר מדיני עם ארצות הברית. לצורך זה, אף היה מוכן להעמיד פנים שהוא משלים עם חלוקת הארץ כפתרון של קבע (החלטות המל"פ ה- 19 באלג'יר, 1988). השילוב, בין מצוקתה של ישראל מבית ומחוץ ותדמית התמורה באש"פ פנימה, חילץ לזמן מה (1990-1989) את אש"פ מבידודו ואיים להכתיב לישראל תנאים קשים.
מה שחילץ את ישראל מן המצוקה הזו היה שילוב של אסטרטגיה נכונה בעיקרה (שאומצה באיחור מה) ושגיאות קשות של אש"פ. אסטרטגית הנגד של ישראל הייתה בנויה הפעם לא על הסלמה אלא דווקא על התשה: קברניטיה הבינו, כי שכרה של הסלמה לנוכח התקוממות עממית (להבדיל מאלימות וטרור), יצאו בהפסדה, לנוכח הקרע בחברה הישראלית והתגובה בזירה הבינלאומית. ישראל התארגנה, באיחור אך ביעילות רבה, להכבדה מתמשכת על המרכיב העממי של ההתקוממות, עד שאזל הקיטור בדוודיה. במקביל, הסכימה ממשלת האחדות הלאומית (1989) על תוכנית מדינית לבחירות בשטחים, שהרגיעה, במידה רבה, את הזירה הפנימית ואת הביקורת האמריקנית.
באביב-קיץ 1989 איבדה, למעשה, האנתפאדה את אופייה העממי והידרדרה לטרור ולסכינאות בערי ישראל. זמן קצר לאחר מכן חזר אש"פ לסורו הטרוריסטי (1990) ואיבד את הדיאלוג שלו עם ארצות הברית. הזדהותו של ערפאת עם סדאם חוסין חתמה את גורלו באותה עת בזירה האמריקנית ובזירה הישראלית הפנימית. במהלך המלחמה במפרץ איבד גם את תמיכת מדינות הנפט ולמעלה מ- 300,000 פלסטינים גורשו מכווית. בלא כסף ותמיכה מדינית הגיע אש"פ לשפל החמור בתולדותיו. במונחים הצרים של האנתיפאדה עצמה הייתה כאן, אפוא, תבוסה לאש"פ, שמהלכיה של ישראל תרמו לה רבות. את היתר תרמו שגיאותיו הגסות (והמבניות) של אש"פ עצמו.
[בתמונה: יאסר ערפאת וסדאם חוסיין. למקור התמונה, לחצו כאן]
אלא שמה שקובע במבחני-כוח מעין אלה אינו שלב הביניים, אלא המסגרת המדינית הכוללת. כיוון שהעניין עדיין לא הוכרע, אין לפסוק הלכה נחרצת, אך ברור, שלפחות לעשור שנים, חילץ עצמו אש"פ מן השפל שהמיט על עצמו בראשית שנות התשעים של המאה הקודמת, בעזרת שגיאתה הגסה של ישראל באוסלו. אף שהקשריה של זו רחבים הרבה יותר ואינם נידונים כאן, הרי מרכיב אחד שייך ישירות לאנתיפאדה וראוי להיבחן כפרק האחרון של השפעתה האסטרטגית. מדובר בהשפעתה על הכרעותיו של ראש הממשלה יצחק רבין, שהטה את הכף בעניין תהליך אוסלו כולו.
רבין, ששימש שר בטחון בימי האנתיפאדה ולא כיהן בתפקיד ממלכתי בימי מלחמת המפרץ, למד - מן המבוכה והמחלוקת מול ההתקוממות העממית הפלסטינית ומן הבריחה מערי ישראל בימי הסקאדים - כי הציבור היהודי איבד את כושר העמידה במאבקים ממושכים ובלתי מוכרעים. הוא הסיק מכך, שנדרש מפנה מהפכני ביחס לעולם הערבי בכלל וכלפי אש"פ והשאלה הפלסטינית בפרט. הצעותיו לסוריה, השותפות עם אש"פ שחושלה באוסלו והשינוי הבולט ביחס לאזרחיה הערביים של ישראל, שיקפו את הכרתו, שהיהודים איבדו את אחד המרכיבים הקריטיים להתמודדות בת-סיכוי עם מאבקי התשה (בלבנון, בשטחים או בישראל) - את החוסן הלאומי הנדרש לעמידה ממושכת.
בדיעבד, התברר, כי האנתיפאדה מימשה, לפחות בצומת קריטית אחת, את תכליתה המדינית. ההתקוממות העממית אמנם איבדה את תנופתה עוד לפני מלחמת המפרץ, וקריסת מעמדו של אש"פ - בראשית שנות התשעים של המאה העשרים - אמנם שללה ממנה את ההנהגה הפוליטית, שהייתה עשויה לממש את הישגיה ולמסדם; אלא שהתברר, שהרושם שהאנתפאדה השאירה (יחד עם גורמים אחרים) על תודעתו של אדם - שהיה מסוגל להטות את הכף בין המחנות בישראל - יצרה מציאות חדשה, מרחיקת לכת בהשלכותיה.
כאשר נתן רבין את ידו לאסטרטגיה של יוסי ביילין ושמעון פרס, קומם את אש"פ מהריסותיו, הציב את ערפאת במרכז הבמה העולמית והפקיד בידיהם, לבלי-שוב, את השטחים שנכבשו מידי ירדן ומצרים ב-1967, אפשר רבין, בדיעבד, לאש"פ לממש חלק ניכר מן התכלית המדינית שהועיד לאנתיפאדה.
עד שנת 2000 עוד ניתן היה להתווכח אם הדבר נעשה בתמורה לשינוי מהפכני באופייה של התנועה הלאומית הפלסטינית, אך מאז קריסת הנחות היסוד של הסכמי אוסלו, ברור, שאש"פ מיסד את מעמדו בשטחים בלא וויתור על עיקרי תפיסתו במאבק נגד המדינה היהודית: דבקות מתמשכת בתביעה ל"זכות השיבה", אסטרטגיה לאומית של טרור ופסילת פשרה היסטורית עם ישראל.
גם אם יחולו בעתיד שינויים, שישללו, בדיעבד, חלק מן ההישגים של אש"פ באוסלו, הרי בפרספקטיבה הרלוונטית של הדור האחרון אפשר לקבוע, כי הצלחתה של אסטרטגיית הנגד הישראלית בהכלת האנתיפאדה ובהתשת יוזמיה, לא עמדה במבחן המכריע של שיבוש תכליתה המדינית. הדיון בסיבותיה של התופעה הזו עשוי להיות מעניין אנליטית, אך משמעותו הפוליטית מצומצמת עד מאוד.
"המלחמה על מלחמות ההתשה" - "מלחמת העצמאות והשיבה" מסתיו 2000
בניגוד לאנתיפאדה, שפרצה בראשיתה בלא אסטרטגיה פוליטית מוגדרת, אין קושי לתאר את התכלית המדינית של מעשי האיבה שיזם ערפאת בסתיו 2000, והתמשכו כארבע שנים. אין הצדקה עניינית לכנות את התופעה הזו "אנתיפאדה", כיוון שהמושג הזה התייחד להתקוממות עממית, בעוד שבמלחמה הזו אין כל סממנים כאלה. כנוי המקובל, למשל, בביטאון הרשות הפלסטינית אל-איאם - "מלחמת העצמאות והשיבה" - מתאים יותר להגדרת הפרספקטיבה הפלסטינית שלה.
בקיץ 2000, הביא אהוד ברק את תהליך אוסלו אל שעת האמת שלו. בקמפ-דיוויד ניסה לברר אם נכונות ישראלית מופלגת לקבל את הרוב המכריע של התנאים שהציבו, לכאורה, הפלסטינים - מדינה בשטחים שנכבשו ב- 1967, שבירתה מזרח ירושלים - יניעו את ערפאת ואת תומכיו להסתלק מתביעותיהם לקעקוע המדינה היהודית באמצעות "זכות השיבה", ולקבל על עצמם מגבלות מינימליות, שיאפשרו לישראל לדאוג לביטחונה. לאחר שערפאת הכשיל בפסגה את מנגנון הפשרה מעיקרו, בסירובו להגיש הצעות-נגד, הועמד למבחן המרכיב המכריע השני של תהליך אוסלו - העיקרון הפוסל שיבה אל אסטרטגיית הטרור שאפיינה את אש"פ מראשיתו.
בשליש האחרון של שנת 2000 ובראשית השנה שאחריה - מפרוץ הקרבות בספטמבר ועוד הבחירות בפברואר 2001 - קיבלה התכלית המדינית של השלב החדש באסטרטגיה של התנועה הלאומית הפלסטינית את הביטוי המובהק ביותר שלה: ניצניה הראשיים של זו הופיעו כבר באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת - בגל הטרור בימי רבין ופרס, ובדרך אחרת גם ב"אירועי המנהרה" בימי נתניהו.
עיקרה של האסטרטגיה הזו הוא ניהול משא ומתן לכפיית התכתיב הפלסטיני על ישראל, תוך המחשה מצמררת לכושרו של נשק הטרור האסטרטגי של אש"פ לפגוע אנושות בחוליה החלשה של אזרחי העורף בריכוזי האוכלוסייה של ישראל עצמה. ניסיון דרמטי של ממשלת ברק לנהל בתקופה זו משא ומתן בשאלות היסוד של הקיום הישראלי, בלא תמיכה ציבורית ופרלמנטרית ותוך הצעות מופלגות בחומרתן לפלסטינים, כשל אף הוא. הוא כשל, כיוון שאפילו ההימור הזה לא סיפק את תאבונם הגואה של ערפאת ואנשיו, שהגיע לשיאו התמוה, בניסיונם להכתיב לישראל לא פחות מתנאי כניעה בשאלה הקריטית של "זכות השיבה".
כדי להעריך את משמעות המלחמה הזו, חשוב להגדיר באופן בהיר את התכלית המדינית שלה. הדבר חשוב, משום שהתכלית הזו נגזרת מן הלקח המצטבר שהפיקה התנועה הלאומית הפלסטינית מכישלונותיה המצטברים - האמתיים והמדומים - של ישראל בדור האחרון. הלקח נוגע למרכיב המרכזי של הדיון במלחמות ההתשה לסוגיהן - שאלת כושר העמידה של החברה הישראלית.
הפלסטינים ראו את החברה הישראלית סופגת זעזוע עמוק במלחמת יום הכיפורים, מסתלקת מכל שטח סיני ומפנה את יישוביה משם, מסתלקת בלי הסדר מדיני מלבנון ומציעה לסוריה נסיגה מכל רמת הגולן. הפלסטינים למדו, מאז שנות השבעים של המאה הקודמת, שהטרור והרדיקליזם הפוליטי הביא אותם ממכלאות המצורעים של רוצחי ספורטאים באולימפיאדה אל פרס נובל לשלום. הם ראו את ישראל משלימה עם כל מה שנשבעה שלא לקבל - לגיטימציה של אש"פ, הקמת מדינה פלסטינית, חלוקת ירושלים, הצעת נסיגה של 98% לגבולות 1967, וויתור על שטחים בתחומי "הקו הירוק", וויתור על הר-הבית ודיון ב"זכות השיבה" של פליטי 1948 לתחומיה.
הפלסטינים ראו את הציבור היהודי מניח לנבחריו, לעיתים, ממש לוחץ עליהם, להיכנע ללחצי טרור ולתת ליוזמיו את מבוקשם, בתקווה שהדבר יגן על אזרחיו וחייליו, נרתע מעימות מחשש מפגיעה באוכלוסייה אזרחית ערבית וגם נוטש את עריו ונמנע מתגובה על ירי טילים למרכזי האוכלוסייה (למשל: "עסקת ג'בריל", הסכמי אוסלו, "ארבע אמהות", מלחמת המפרץ).
הפלסטינים גיבבו בלקחיהם חולשות אמתיות וחמורות שנתגלו בכושר העמידה של הציבור הישראלי ומנהיגיו, עם פשרות וריסונים, שדווקא חיזקו מאוד את ישראל (ההסכם עם מצרים, ההימנעות מתגובה במלחמת המפרץ). כמו כל חברה אוטוריטרית, גם הם לא השכילו להבחין (למרות היכרותם האינטימית עם החברה הישראלית) בין חולשה מובנית של חברה מתפוררת, לבין לקוי-מאורות זמני, המאפשר התעשתות לאחר התפכחות מאשליות. כחברה - שקידשה את הרדיקליות ופסלה את הפשרה - התקשו הפלסטינים להבחין בין כניעה, לבין נכונות לוותר על הרצוי, כדי להתחזק במאבק על החיוני.
על רקע כל אלה, אפשר להגדיר את התכלית המדינית של "מלחמת העצמאות והשיבה", שפרצה בסתיו 2000, כלא פחות מאשר ניסיון פלסטיני לשבור את כושר העמידה של החברה הישראלית. מן היעד הרדיקלי הזה וההבטחה שהוא נושא בחובו, נגזרת גם הנכונות לשאת, במחיר עצום, במונחים של סבל האוכלוסייה הפלסטינית ופגיעה בסיכוייו של דור שלם לשקם את קיומו הלאומי והאישי. הנכונות הזו הומחשה והוכחה מעצם התמשכות המלחמה. לנוכח הסבל הקשה והעדר ההישגים המדיניים, יכולה הייתה ההנהגה להפסיק את המלחמה בכל מועד אפשרי - באמצעות דו"ח מיטשל, מנגנון טנט, או הצעות זיני, בעזרת תווך מצרי, ירדני, אירופי או אמריקני. בשלבים הראשונים, היה אולי סיכוי אפילו להחיות את מתווה קלינטון, שנתן לפלסטינים כמעט את כל מה שתבעו, לכאורה, בתחום המדינה הפלסטינית בשטחים ובירתה בירושלים.
אלא שהמלחמה הזו הפכה, בדיעבד, להיות "המלחמה על מלחמות ההתשה". שני הצדדים מבינים זאת, והדבר מסביר, במידה רבה, את נחישותם: משמעותו של הישג פלסטיני במלחמה הזו היה, שהערבים מצאו סוף-סוף את "עקב אכילס" הפגיע של ישראל (ושל החברות המפותחות והפתוחות בכלל). הקרב התנהל, במידה רבה, על תקפותן של אגדות העם שהוזכרו בראשית הדברים:
- האם אכן אין לישראל כדמוקרטיה מפותחת כושר עמידה, בשל התמכרות בניה לאיכות החיים שהם יכולים להבטיח לעצמם?
- האם אכן לחברות בלתי מפותחות, ששליטיהם האוטוריטריים והאליטות המגויסות שלהן אדישים לגורל בני עמם, יש כושר ספיגה בלתי מוגבל, העושה אותם חסינים לאסטרטגיות הנגד של הדמוקרטיות הנאבקות בטרור?
- האם, אכן, מלחמות ההתשה המתנהלות תחת הכותרת של "שחרור לאומי" חייבות להסתיים בניצחון דטרמיניסטי של ה"משתחררים"?
מבחינתה של ישראל ומבחינת הפלסטינים, המאבק לא היה על ישות פלסטינית הנפרדת מישראל. זאת היה ערפאת יכול לקבל בתנאים טובים מאוד במחצית השנייה של שנת 2000 (הוא עצמו אמר, שהיה יכול לקבל מדינה פלסטינית מבגין עוד בשנות השבעים של המאה העשרים).
השאלה היא, האם תוצאות המלחמה הזו ימשיכו ויעמיקו את התהליך שהוביל מן האנתיפאדה אל אוסלו, מ"ארבע אמהות" אל הבריחה מלבנון ומן הטרור הפלסטיני אחרי קמפ-דיוויד אל קריסת עמדת המיקוח הישראלי בטאבה.
לשון אחר - האם תחוזק המוטיבציה הפלסטינית להתמיד במאבק לקעקוע המדינה היהודית, תוך שילוב של אשליות מדיניות, מאבק מזוין ואמצעים דמוגרפיים.
אסטרטגיית הנגד של ישראל נגעה גם למאבק הספציפי נגד הטרור, אך הפרספקטיבה שלה רחבה הרבה יותר. ישראל חתרה לשקם - באמצעות המלחמה שנכפתה עליה בזירה הבלתי נוחה ביותר מבחינתה - את ההרתעה בפני אותה מתכונת של מלחמה, שבה כורסמה, נשחקה ובתחומים מסוימים אף קרסה הרתעה זו. האמצעים הכוחניים שימשו את ישראל כאן בתפקידם האסטרטגי הקלאסי - כדי להעביר מסר גם מעבר להכרעה נקודתית.
במאבק הזה, ניתן להצביע על נוכחות בולטת באסטרטגיית-הנגד הישראלית של כל האמצעים שהוזכרו בראשית הדברים כהכרחיים כדי להתמודד בהצלחה עם מלחמות התשה:
- ישראל הקפידה לשלול מן הפלסטינים הישגים מדיניים; והפלסטינים השיגו בסוף העימות, הרבה פחות ממה שהיו יכולים לקבל לפניו.
- עצם השינוי הדרמטי בגישתו של הזרם המרכזי בציבור הישראלי אל שאיפותיו הלאומיות של העם הפלסטיני - מנכונות למצוא מענה למצוקותיו גם בפתיחת ישראל בפני הפלסטינים, לחשדנות עמוקה, הסתגרות ואף אטימות, נותנת את אותותיה.
- ישראל הסלימה את המלחמה בצורה מבוקרת, באופן שהתמדתה גרמה לפלסטינים נזק לאומי גדול לאין שיעור מהנזק (החמור כשלעצמו) שהפלסטינים גרמו לישראל. האגדה בדבר הגברת התמיכה במנהיגות בשל הלחצים המופעלים עליה נחשפה במערומיה, בשחיקה החמורה במעמדו של ערפאת בביתו פנימה.
- על רקע המורשת הפלסטינית ההיסטורית של הכרעות חסרות אחריות, קשה לדעת, אם לקחי הכישלון של המלחמה הזו ישנו את האסטרטגיה הלאומית, אך ההכרה בכישלון מקיפה חוגים רחבים.
- ראה, שרק טעות היסטורית של ישראל (כמו הסכמי אוסלו) יכולה לחלץ את הפלסטינים מן הכורח להטמיע את ההכרה הזו בזיכרונם הלאומי.
אמצעי הנגד, שהפעילה ישראל, היו בעיקרם מתאימים לאתגר ומבוססים על לקחי העבר שנידונו כאן. למרות שגיאות רבות ברמת המיקרו, עצבה ישראל מתכונת ענישה, הנמנעת לא רק מירידה לרמתם של הפלסטינים, אלא גם מפגיעה בשוגג בהמוני אזרחים, שהפלסטינים יכולים להציג כ"טבח", מבלי שהשקר ייחשף עד מהרה (כמו בג'נין). במהלך שנתיים של מלחמה אינטנסיבית - בהן נגררה ישראל, שלא בטובתה, ללחימה בריכוזי אוכלוסייה - נפגעו, אמנם, גם אזרחים בלתי חמושים, אך מול היקף של מאות ואלפי פעולות גדולות וקטנות, נשמרה פרופורציה נמוכה מאוד ביחס לסוג כזה של מלחמות.
בדעת הקהל הקובעת - זו שבישראל ובארצות הברית - הגיב הזרם המרכזי בהבנה, כי מדובר בפעולות שהן הכרח בל יגונה ובניסיון כן לצמצם במידת האפשר את הפגיעה במי שאינם לוקחים חלק בעימות האלים. החריגים זכו לביקורת, אך דרכה של ישראל נפסלה מעיקרה רק באותם מקומות (לרבות רוב אמצעי התקשורת והממשלות באירופה) שבהם, ממילא, נפסלת כל תגובה ישראלית למעט קבלת תכתיבי הפלסטינים.
לצד הזהירות מלהיגרר לפגיעה המונית באזרחים, הפגינה ישראל נחישות בפגיעה ממוקדת בנקודות התורפה של מובילי המאבק הפלסטיני, החל בחיסול שיטתי של מנהיגי הטרור וגמור בפגיעה באינטרסים הכלכליים והפוליטיים של ראשי הרשות הפלסטינית. המרכיב החשוב ביותר של המערכה הזו היה חסימה שיטתית של כל מקלטי החסינות שמהם ביקשו להמשיך את המאבק האלים נגד ישראל, החל ממחנות הפליטים, המשך בסמלי השלטון וגמור בכנסיית המולד בבית לחם. גם חסינותו האישית של ערפאת צומצמה להימנעות מפגיעה פיזית ומגירוש. ערכם של הצעדים האלה היה בנכונות לדבוק בהם למרות ביקורת קשה בזירה הבינלאומית, באירופה ולעיתים, אפילו בארצות הברית ובישראל פנימה.
למעט חריגים בשולי המאבק, ננקטו כל הצעדים האלה בתמיכה מסיבית של דעת הקהל בישראל, במסגרת ממשלת אחדות לאומית, בתמיכת הזרם המרכזי בדעת הקהל. במדיניות זהירה של איפוק, גישושים ונסיגות זמניות, הושגה גם השלמה של ארצות הברית למהלכים חמורים, מחריפים והולכים של צעדי מנע וענישה, שהועמקה מאוד בזכות ההכרה האמריקנית בצורך להילחם בטרור, בעקבות אירוע ספטמבר 2001 בארצות הברית. מדי פעם, נסוגה ישראל בבושת-פנים זמנית מצעד זה או אחר, כאשר הממשל האמריקני הביע התנגדות נחרצת, אך המגמה הכוללת הייתה הרחבת מרווח התמרון של ישראל, והימנעות שיטתית מללחוץ עליה להעניק לפלסטינים הישג מדיני בזכות מלחמתם בישראל.
השורה התחתונה של מלחמת ההתשה הזו (בהעדר פרספקטיבה להערכה ארוכת טווח), היא נסיגה במעמד ובכושר המיקוח של הפלסטינים: סמלם הלאומי נרמס בראש חוצות. היחס לממשל הפלסטיני נע בין אדישות ערבית וחשדנות אירופית, המתבטאת בפיקוח הדוק על שחיתותו המופלגת לבין קריאה אמריקנית מפורשת לסילוקו של הגורם שאינו שותף ראוי להסדר. המציאות הזו רחוקה כרחוק מזרח ממערב מפרס נובל, מן המיליארדים המוגשים על מגש של כסף ללא פיקוח, מנשיא אמריקני המשחר לפתחו של ערפאת וממשלות ישראליות התלויות לקיומן ברצונו הטוב.
ערפאת חתר להפלתו של שרון, כדי להוכיח לישראלים, שאין להם דרך אלא לאמץ את תכתיביו, שהרי אפילו דרכו הנוקשה של ראש הממשלה נכשלה בהתמודדות עם הטרור. הוא ציפה, שישראל תסתלק מן השטחים בצל הטרור על-פי עקרונותיו (המותאמים להבדל בין שני המצבים) של התקדים הלבנוני. הוא ציפה, שהציבור הישראלי בהמוניו יצא לרחובות ויתבע מממשלתו "שלום" מן הזן של אוסלו, בכל תנאי.
אבל, הוא קיבל מאבק נוקשה, שפגע קשות בנכסיו החשובים ביותר, ציבור ישראלי שבו קריאה למדיניות כזו היא מרשם להתאבדות פוליטית ומבוי סתום, שייפתח רק אם ישלים למעשה עם תוצאות כישלונה של המלחמה שבה פתח.
סיכום, לקחים ומגמות מסתמנות
תקופה של חמישים שנות עימותים מציעה פרספקטיבה רחבה ובסיס איתן ללקחים עקרוניים. למרות המגוון הרחב של היריבים והמאפיינים הספציפיים של כל עימות, למרות השנוי הדרמטי בתנאים הגלובליים, האזוריים והפנימיים והתמורה העמוקה ביחסי הכוחות, יש לכל העימותים הללו מכנה משותף, הנותן ללקחים האלה משמעות גם לקראת האפשרות של מלחמות התשה עתידיות. מן ההצלחות והכישלונות בשמונה המקרים שנבחנו כאן אפשר ללמוד, לא רק על כל אחד מן המקרים בנפרד, אלא גם להסיק מאלו שגיאות ראוי להיזהר בעתיד ואלו אמצעים מציעים תשובה יעילה לאתגרים דומים.
את התמונה הכוללת של חמישים השנים האלה ראוי לבחון, קודם כל, על-פי השורה התחתונה, הבוחנת את מעמדה של ישראל בסופן. למרות שלוש מלחמות כוללות (1948, 1967, 1973) ושמונה מלחמות מוגבלות, שהיו כרוכות באסטרטגיה של התשה, השתנו יחסי הכוחות הכוללים, באופן דרמטי, לטובת ישראל.
ביובל השנים האלה התמודדה ישראל לא רק במימד הכוחני: במלחמות שהוזכרו ובאין ספור אירועים ואתגרים ממוקדים יותר (מהם בעלי חשיבות רבה, כמו הסכנה הגרעינית מעיראק). היא התמודדה גם בנתוני נחיתות-משאבים מופלגת מול העולם הערבי, בתנאי בידוד בינלאומי, באילוצי חרם כלכלי ובאווירה, שהושפעה ממשקעים היסטוריים, שהקלו על מאמץ הדה-לגיטימציה של זהותה כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי.
למרות כל אלה, הפכה ישראל בתקופה זו ממדינה חלשה, ענייה ובלתי מפותחת, לחברה מן המניין במועדון האקסלוסיבי של "העולם הראשון", המרכזת בתחומיה את גרעינו העיקרי של העם היהודי. למרות כל המלחמות, האיומים והחרמות, הצליחה החברה הישראלית לקלוט אוכלוסייה בהיקף גדול פי כמה מן הגרעין שהקים אותה. למרות הגוון העצום של המהגרים, הצליחה להנחיל להם תחושת שותפות לאומית, להחיות את שפתה העתיקה וליצור בה נכסי תרבות המעוגנים בעברו הקרוב והרחוק של העם היהודי, לקיים דמוקרטיה תוססת, תרבות פלורליסטית, כלכלה, מדע וטכנולוגיה מפותחים וצבא חזק. למרות הבעיות הקשות, המלוות את ישראל בכל התחומים האלה (ובאחרים), קשה למצוא בכל תולדות הדורות האחרונים הצלחה בהיקף ובעומק כזה, לנוכח קשיים ואתגרים חמורים כל-כך.
במאבקים לאומיים מן הסוג הכולל והעמוק, המתקיים בין ישראל לסביבתה הערבית (במיוחד עם הפלסטינים), נועדו מלחמות, חרמות, מאמצי בידוד ודה-לגיטימציה לקעקע בדיוק את המרכיבים האלה של החוסן הלאומי. למלחמות התשה יש מקום מיוחד בין המאמצים האלה, שנועדו לסכל הישגים לאומיים מסוג זה בחברות מפותחות ופתוחות. במבחן העליון הזה, של ההקשר הכולל שפורט כאן, נרשם לגורמים הערביים, הנאבקים בישראל, כישלון מהדהד וחד-משמעי: לא רק שישראל היא הצלחה מובהקת במונחי "העולם הראשון", הם עצמם שוקעים עמוק יותר ויותר למדמנת כישלונותיו של "העולם השלישי", בלא סיכוי להיחלץ ממנה באופק הקרוב, בין היתר, משום שכילו את משאביהם ומרצם בניסיון כושל לקעקע את ישראל.
אין בכל אלה כדי לומר, שהמלחמות הנידונות בכאן לא פגעו בישראל, הכאיבו לה, חוללו קרעים בחברתה, התישו את משאביה והאטו את צמיחתה והתפתחותה. ברי שמצבה של ישראל היה טוב יותר לולא המלחמה, הטרור והאנתיפאדה. אלא שכדי להציג את הפגיעות האלה בפרספקטיבה הנכונה, יש לצרף אל תיאורה שני מרכיבים נוספים:
- הראשון הוא העובדה, שלמרות הפגיעה הגיעה ישראל להישגים שהוזכרו.
- השני הוא העובדה, שהערבים הובסו במלחמה הכוללת, גם כאשר, לפעמים, השיגו ניצחון מוגבל בקרבות הספציפיים. הערבים הובסו, למרות שהם עצמם הכתיבו את זירת המאבק לפי עדיפויותיהם: בהקשר הנידון כאן - הכתיבו מלחמות התשה, משום שבהן מתקשה ישראל להביא לידי ביטוי את עדיפויותיה המובנות.
ככל שהתבררה עוצמתה של ישראל ויכולתה להתמודד בהצלחה עם אתגרים אלימים, כך התמקד המאמץ הערבי בתחומים המצטמצמים והולכים, שבהם ישראל פגיעה במיוחד. כבר אחרי מלחמת העצמאות, ולכל המאוחר אחרי מלחמת ששת הימים, ניטש הניסיון לחסל את ישראל במהלך צבאי אחד (מלחמת יום הכיפורים הייתה ניסיון-רבתי לשפר את עמדת המיקוח הפוליטית של הערבים, בצל עדיפותה הצבאית של ישראל). אחרי "מלחמת ההתשה" עם מצרים (1969-1970) נינטש הניסיון לנהל מלחמה מסוג זה באמצעות הצבאות הסדירים. בתהליך שראשיתו עוד בשנות החמישים נטשו המשטרים במצרים, בירדן ובסוריה את הניסיון להפעיל טרור מגבולם נגד ישראל. אלא שהמאבק רחוק מסיומו.
לנוכח המגמות המסתמנות בעולם הערבי, קשה להעלות על הדעת נטישה של האופציה האלימה במאבקי התשה נגד ישראל (קל וחומר את נטישת המאבק לקעקוע אושיותיה של המדינה היהודית, בלא קשר לשאלת אחיזתה בשטחים שנכבשו ב- 1967). למאבק הזה נותרו שלוש זירות עיקריות, שבהן ניתן להפעיל נגד ישראל מלחמות התשה: הזירה הלבנונית, הזירה הפלסטינית והאזרחים הערבים של מדינת ישראל.
בזירה הלבנונית קשה להניח, שלא תופעל שוב אופציה אלימה, כיוון שמיתוס הניצחון על ישראל השתרש עמוק בלבנון ובעולם הערבי. בלבנון עצמה יש מספיק גורמים (לא רק החזבאללה), הסבורים, שישראל הוכיחה אין-אונים מובנה מול הנסיבות המיוחדות בזירה הזו. אסד הבן בסוריה לא הפגין הבנה, אחריות וזהירות מן הסוג שאפיין את אביו (הדברים נכתבו לפני מלחמת האזרחים הסורית). הגורמים הקובעים בטהראן רואים בלבנון זירה נוחה ובלתי מסוכנת לביטוי המרכיבים הרדיקליים של מדיניותם. קשה לראות את הפרובוקציות החמורות נגד ישראל נפסקות באחת כאשר יוסרו המגבלות המונעות מישראל להגיב או כאשר יחייבו התוצאות הבלתי צפויות של פרובוקציות אלה תגובה כזו.
ספק, אם מי מן הגורמים הערביים מבין את הנסיבות המיוחדות מאוד בזירה הפנימית הישראלית, שהביאו למדיניות הכושלת בלבנון מאז שנות השמונים של המאה הקודמת - השלכותיה ארוכות-השנים של הטראומה הפוליטית של המלחמה ב- 1982, הניסיון של ממשלות רבין ופרס להגיע לפריצת-דרך עם סוריה והפלסטינים, האילוצים הפוליטיים החריגים של ממשלת נתניהו, והניסיון החוזר של ברק להביא להסדר עם סוריה ולהביא את הסכם אוסלו לרגע האמת.
העובדה, שבמהלך למעלה מעשור שנים לא הצליחה שום ממשלה ישראלית לטפל כראוי בסוגיה הזו, אינה חייבת לחזור על עצמה בנסיבות החדשות של שנות האלפיים. ראוי גם לזכור, כי פרובוקציות, שיצאו מכלל שליטה וגררו תגובה מסלימה ומרחיקת לכת בהשלכותיה, הן לחם חוקו של הסכסוך הישראלי-ערבי. ספק, אם אפילו הצלחה בולטת בזירה הפלסטינית, שתשקם במידה רבה מאוד את כושר ההרתעה הכולל של ישראל, תימנע את המציאות הבלתי יציבה בזירה הסורית-לבנונית מלהגיע למבחן-כוח נוסף.
בזירה הפלסטינית תלוי הרבה, כאמור, בהצלחתה של "המלחמה על מלחמות ההתשה" בסיכול התכלית המדינית שייעדו ערפאת והגורמים הרדיקליים במחנהו ל"מלחמת העצמאות והשיבה". אם יצליחו להיבנות מן המלחמה הזו, בעזרת "אופק מדיני" שיתן טעם והצדקה, בדיעבד, לסבלותיהם, אפשר לצפות בוודאות להתפרצויות של טרור ואלימות חדשות לבקרים. אך גם אם התבוסה והסבל יוכחו, בדיעבד, כחסרי תכלית, כמו במקרים רבים בעבר, תוכל רק מנהיגות פלסטינית מסוג אחר לחלוטין מזו הקיימת והמוצעת כיום - אחראית, נכונה לפשרה היסטורית ורגישה לסבל עמה – להבטיח, שהפלסטינים לא יחזרו שוב על השגיאות ההיסטוריות הסדרתיות המאפיינות אותם מיום שקמה התנועה הלאומית הפלסטינית לפני כשמונים שנה. מנהיגות כזו אינה נראית כיום באופק.
לבסוף, אין להוציא מכלל חשבון סוג חדש של מלחמות התשה. כזה, שיתפתח בקרב דור הצעירים המיליטנטי של אזרחיה הערביים של מדינת ישראל. מאפייניו עשויים להיות שונים מן המוכר, ומבוססים על התקוממות עממית, שמרכיביה האלימים משניים בשלב הראשון, אך גם כאן לא יהיה חידוש מסעיר אם המהלך יצא מכלל שליטה. בהקשר זה קשה להגזים בחשיבותה של העובדה, שמנהיגי הערבים בישראל מגלים, עד כה, איכות מפוקפקת של שיקול דעת ואחריות לעמם, המזכירים לא במעט את מאפייני המנהיגות של התנועה הלאומית הפלסטינית לדורותיהם.
הצלחותיה של ישראל בהתמודדות עם רוב האתגרים של מלחמות ההתשה מתבססות, קודם לכל, על כושר העמידה והחוסן הלאומי (ראה מיד להלן) ועל שלילת ההישג המדיני (שנידונה בהרחבה לעיל). מה שנדרש בניהול המלחמה עצמה הוא שילוב של נחישות לאומית, עליונות צבאית, הסלמה מבוקרת וגמישות-פעולה. את כישלונותיה של ישראל בחלק של המקרים אפשר לייחס ישירות לכך, שלא עמדה לפחות באחד המבחנים האלה.
נחישות לאומית נדרשת בכל מאבק מדיני או צבאי, אך מול הגורמים הערביים הרדיקלים הלוחמים בישראל, הממהרים לזהות ולנצל כל חולשה, היא חיונית. הפגנתה חשובה במיוחד, כיוון שהיא עשויה למנוע את המלחמה מעיקרה, או לצמצם מלכתחילה את היקפה ומגוון משתתפיה באמצעות הרתעה.
עליונות צבאית נדרשת, כדי שישראל עצמה לא תירתע מהסלמת המאבק, מחמת החשש שלא תוכל להתמודד עם תוצאותיה. הסלמה נדרשת, כדי להעביר את המאבק לרמה שבה יש לישראל עדיפות מובנית, לאחר שאויביה בחרו את הזירה שבה יש להם יתרון מובהק. ההסלמה צריכה להיות מבוקרת, כיוון שעודף הסלמה משחק לידי אויביה, בין בהסתבכות בהרפתקה מפוקפקת, הפוגעת בחוסנה של החברה הישראלית, ובין בגיוס לחצים בינלאומיים, הנוטלים מן המהלך הישראלי את עוקצו. גמישות הפעולה נדרשת, כדי לאתר את האמצעים היעילים לכל שלב של המאבק המורכב והמיוחד הזה ולהתאים את מתכונתו בהתמדה לצרכים המשתנים.
אלא שהתמודדותה של ישראל עם האתגר הזה מוכרעת בסופו של חשבון בזירה קריטית אחרת, המעמידה בצל את כל המרכיבים האחרים: בתחום החוסן הלאומי של החברה בישראל. זו הוכיחה, בחמישים השנים האחרונות, כושר עמידה שאין לו אח ודוגמה בתולדות הדמוקרטיה, במיוחד כיוון שמדובר בשלב אחרון של תהליך הנמשך כבר למעלה ממאה שנה - מאז ראשית המפעל הציוני. החוסן הזה נמדד בדרכים שונות. בין היתר הוא מתבטא בנכונותם של הישראלים להישאר ברובם המכריע בארץ, לרבות בשכבות היכולות להרשות לעצמן להגר למדינות אחרות. שיעור היוצאים קטן להפתיע, יחסית לאופייה של ישראל כמדינת הגירה, שתושביה מקיימים קשרים הדוקים עם מוקדים מחוצה לה.
מדד אחר לחוסן הלאומי הזה נוגע לתמיכה הציבורית המתמשכת במדיניות המחייבת את הציבור לשאת בעולה של התשה ממושכת. הציבור הישראלי היה נכון לתמוך בניסיונות להיחלץ מן המשבר הזה בעזרת גמישות מדינית, אך כאשר התברר, כי הנכונות הזו שידרה לערבים מסר של חולשה ועודדה את הטרור וניסיונות לתכתיב מדיני, נתן הציבור היהודי למנהיגיו מנדט גורף למלחמה נחרצת ואף קשוחה, כדי להתמודד עם התופעה באמצעים כוחניים. עמדת הזרם המרכזי שיקפה הבנה של המאפיינים המיוחדים למלחמות התשה ומאבקים נגד טרור, כאשר התמיד בתמיכתו במדיניות כזו, גם כאשר הטרור הוסיף להכות, למרות הפעלה מסיבית של אמצעים כוחניים, ולא נגרר, ברובו הגדול, לתביעות של הסלמה רבתי או לתביעה לכניעה "עכשווית" כיוון ש"ממילא אין פתרון כוחני".
הביטוי המובהק ביותר לחוסן הלאומי של הזרם המרכזי בציבור היהודי בישראל הוא השילוב הייחודי בין תמיכתו בשימוש באמצעים כוחניים, כאשר ישראל נתונה בעימות אלים (לרבות ובמיוחד מלחמות התשה ומאבק בטרור), מצד אחד, עם נכונותו המתפתחת בהתמדה, מצד אחר, לפשרה היסטורית עמוקה בתחום חלוקת הארץ, המקיפה אפילו את נושא ירושלים.
החוסן הלאומי הזה אינו מובטח מאליו. הוא כרוך בעניינים שמחוץ לתחומו של הדיון הנוכחי, כגון תחושת ייעוד משותפת וחוסר חברתי וכלכלי. הוא תלוי במיוחד בהכרה, כי המאבק נכפה על ישראל, כאשר הגורמים הערביים הנאבקים עמה דחו את נכונותו של אותו זרם מרכזי לפשרה הוגנת.
[לאוסף פרקי החוברת: אסטרטגיית ההתשה בעימות מוגבל – בחירה או כורח, לחצו כאן]
מקורות והעשרה
- פנחס יחזקאלי (2014), התשה ואסטרטגיית התשה, ייצור ידע, 2/5/14.
- פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
- פנחס יחזקאלי (2014), יעדים לאומיים, ייצור ידע, 2/5/14.
- פנחס יחזקאלי (2014), הרתעה, ייצור ידע, 2/5/14.
- פנחס יחזקאלי (2018), הכל על העוצמה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 23/8/18.
- פנחס יחזקאלי (2014), חוסן לאומי, ייצור ידע, 2/5/14.
