[לאוסף פרקי החוברת: בין הכרעה לניצחון, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים באתר בנושא תפיסת/תורת הביטחון, לחצו כאן]
גבריאל בן-דור הוא פרופסור אמריטוס למדע המדינה באוניברסיטת חיפה. שימש בעבר כרקטור האוניברסיטה, נשיא האגודה הישראלית למדע המדינה, ראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי. פרסם שבעה ספרים ולמעלה ממאה ועשרים מאמרים על הפוליטיקה של המזרח-התיכון, יחסי חברה-צבא ויישוב סכסוכים. פרסומיו האחרונים עוסקים במיעוטים בעולם הערבי ובביטחון הלאומי של ישראל.
פרופ' בן-דור הוא ממייסדי התכנית האקדמית של המכללה לביטחון לאומי, ועמד בראשה שנים רבות.
[מקור תמונתו של פרופ גבריאל בן דור משמאל: באדיבות אוניבריטת חיפה]
המאמר הזה הוא חלק מחוברת תורתית שיצאה במכללה לביטחון לאומי, ה- 2001, והיא מובאת היום, לרגל ההתעוררות בצה"ל בסוגיית הניצחון, מאז נכנס הרמטכ"ל, אביב כוכבי, לתפקידו.
העובדה, שהדברים נכתבו בעיצומו של המאבק המזוין עם הפלסטינים בתחילת המילניום, נותן לדברים פרספקטיבה מיוחדת...
* * *
במילון המונחים הרשמי של צה"ל נכתב: "התשה היא שחיקה הדרגתית ומתמשכת בכושר הלחימה של האויב, על ידי פגיעה מצטברת בגיסותיו, בנשקו וברוחו".
במה שונה הדבר מכל מלחמה אחרת? בשני דברים:
- האחד - מימד הזמן המתמשך;
- השני - לא מדובר פה על ניצחון או על הכרעה. מדובר בהתמודדות, שבה השחיקה לא מצטברת לכדי הכרעה או ניצחון.
[להרחבת המושג: 'התשה', לחצו כאן] [להרחבת המושג 'ניצחון', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'הכרעה', לחצו כאן]
סר בזיל לידל הארט (Sir Basil Henry Liddell Hart; ראו תמונה משמאל) אחד מהוגי הדעות הגדולים של המאה העשרים בתחום החשיבה הצבאית כתב:
[תמונתו של לידל הארט הועלתה לויקיפדיה על ידי Bassano Ltd, והיא נחלת הכלל]
"כל תוכנית לשלום עלולה להיות לא רק חסרת תוחלת אלא גם מסוכנת, כמו רוב סוגי התכניות, פרט לאלה העוסקות בתחום חומרי מובהק. דרכה להיכשל מתוך התעלמות מהטבע האנושי. על כן, ככל שתולים תקוות רבות יותר בתוכנית, כן רבים הסיכויים שהתמוטטותן של תקוות אלה תזרז את המלחמה.
אין בנמצא נוסחת פלא לשלום, שניתן לרשום אותה בצורה ברורה וחד משמעית כמרשם של רופא, אך אפשר להתוות שורה של עצות מעשיות, עקרונות בסיסיים השאובים מניסיון הדורות:
- התעמת עם מלחמות העבר ולמד מן ההיסטוריה שלהן,
- היה חזק במידת האפשר.
- בכל מקרה שמור על קור רוח, התאזר בסבלנות אין קץ.
- לעולם אל תדחק יריב לפינה, ותמיד סייע לו להציל את כבודו.
- העמד את עצמך במקומו ונסה לראות את הדברים מנקודת הראות שלו.
- הישמר מן הצדקנות כמו מן השטן, אין לך דבר יותר מאיר עיניים.
- חסן את עצמך מפני שתי מחשבות תעתועים נפוצות ורבות אסון, העלולות להמיט עליך שואה, חשב את הניצחון ואת המחשבה שאי אפשר להגדיל את המלחמה"
(מתוך: "מדוע איננו למדים מן ההיסטוריה?").
אני מבקש לצטט מן המקורות החשובים באמת, המקורות היהודיים, המתארים מצב שניתן לראותו קשור מאד למצב בו נמצאת מדינת ישראל במלחמת ההתשה של היום (הכוונה למאבק המזוין עם הפלסטינים בתחילת המילניום). בפרקי אבות נאמר כך: "התרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע ואל תתייאש מן הפורענות".
אדבר על שלוש שאלות עיקריות:
- איך ראו האבות המייסדים של המדינה את מלחמת ההתשה בתפיסת הביטחון שלהם?
- אילו פערים התגלו בשטח בין התפיסה לבין המעשים של ישראל?
- מה אומר הדבר על המלחמה שאנחנו עומדים בה היום?
איך ראו האבות המייסדים של המדינה את מלחמת ההתשה בתפיסת הביטחון שלהם?
החלק הראשון קל. האבות המייסדים ראו את מלחמת ההתשה כחולי רע, שיש להימנע ממנו בכל מחיר. מדוע? משום שתפיסת הביטחון של ישראל יצאה מנקודת מוצא אחת מרכזית, והיא הא-סימטריה בינינו לבין העולם הערבי:
- הערבים עשירים בשטח, בכוח אדם ובמשאבי טבע.
- ישראל ענייה בכל אלה וקטנה בשטח ובאוכלוסיה. אנחנו פגיעים לאבדות גם בגלל המורשת הקשה של השואה.
לאור כל אלו, מלחמת ההתשה היא סוג המלחמה שנוח לאויב בא-סימטריה, ובלתי מקובל עלינו, מכל הבחינות. יש להימנע ממנה כמעט בכל מחיר, כי הדבר משחק לידי כל היתרונות היחסיים של האויב ופוגע בכל החסרונות היחסיים שלנו. יש להעביר את המלחמה לאדמת האויב, להרחיק את המכה הראשונה, להכריעו על אדמתו ולהרחיק את זה ככל האפשר מאיתנו.
בשל העובדה, שאנחנו מדינה קטנה, בעלת אוכלוסיה קטנה עם צבא אזרחים מגויס גיוס ממושך, שיש לו מחירים גבוהים, עלינו להימנע ממלחמות ממושכות, שכן מימד הזמן חשוב מאוד.
מלחמת התשה סותרת את כל ההנחות האלה. אם הברירה בידינו - לא נבחר בהתשה. אלא, שהברירה לא בידינו. את הניתוח שעשו האבות המייסדים עשו גם הערבים, והגיעו לאותה המסקנה שלהם כדאי. הם יוזמים מלחמות התשה, וימשיכו ליזום מלחמות התשה.
בידי ישראל הברירות הבאות:
האחת - להסלים באמצעות מעבר ממלחמה בעצימות נמוכה למלחמה בעצימות גבוהה יותר, עם כוחות קונבנציונליים, עם הרבה ניידות, הרבה כוח אש ויכולת הכרעה, כדי להביא את המלחמה לסיום מהיר. אזי, אנו כופים על האויב את כללי המשחק ומונעים ממנו לכפות עלינו את כללי המשחק שלו.
אגב, זאת העצה הראשונה והחשובה ביותר של קלאוזביץ - מלחמה היא ניסיון לאכוף את רצונך על רצונו של האויב. משנכנעת לרצונו של האויב, במידה מסוימת, כבר הפסדת את המלחמה, גם אם מדובר בכללי משחק בלבד.
[תמונתו של קרל פון קלאוזביץ היא נחלת הכלל]
השנייה - אפשר לומר לאויב, שהינך מבין שהוא צבר בסוג זה של לחימה כמה נקודות, שגם אתה יכול לצבור נקודות במחירים גבוהים, שאינך בטוח ששווה לשלם. יש טעם להפנותו לחשיבה מדינית כדי לשנות את הסיטואציה, גם לטובתך.
השלישית, היא לומר לאויב: אתה כפית עלי מלחמת התשה ואני איני יכול להמירה למלחמה אחרת. איני מוכן להיכנע בשום נקודה משמעותית בצד המדיני של הסכמים או הסדרים, כי אין לי מה לתת, ואף איני רוצה לתת שום הישג, כי הדבר יעודד אותך לטרור ולמלחמה בעתיד. אמשיך לחיות כפי שאני, אספוג את שאתה מנחית עליי, לא אכנע לפרובוקציות שלך להסלים, ולא אתן לך שום דבר מן ההישגים שאתה כל כך חפץ בהם.
איך זה מתרחש בשטח?
בשטח באות לידי ביטוי ארבעת האפשרויות עם תוצאות מאד שונות. במלחמת ההתשה של מצרים, בשנים 1970-1969, בערך באותה תקופה גם בבקעת הירדן, עם החיזבאללה בדרום לבנון וגם האתגר של המאבק המזוין בפלסטינים.
מאחר ומלחמת ההתשה בין ישראל ומצרים, בשנים 1970-1969, הייתה מלחמה בין מדינות בלבד, לא הייתה מעורבות של פלסטינים או גרילה או עימות בעצימות נמוכה (LIC). היו שם שתי מדינות ממוסדות, מסודרות, עם בעיה טריטוריאלית קשה, שניהלו מלחמה, מלחמת התשה ביוזמה מצרית. צה"ל הגיע למסקנה, שלא נוח לו, פנה לדרג המדיני, והתקבלה החלטה להמרה או הסלמה. בצורות שונות, בשיאה של ההסלמה הזאת, היא הייתה בעיקר אווירית. היא הייתה מסיבית מאוד, כמעט ללא תקדים במלחמות האוויריות של מדינת ישראל. ההסלמה הייתה מאד מוצלחת, והיא הביאה את מצרים עד לסף קריסה. אז באה ההתערבות הסובייטית, ששינתה את המציאות מהקצה אל הקצה, והמלחמה הסתיימה בתיקו. לא הפסדנו בה ולא ניצחנו. היה תיקו מכובד מול כוחות סובייטים, אבל לא ניצחנו בה, כי האילוץ הבינלאומי מנע מאתנו למצות עד הסוף את הלוגיקה שבמהלך ההסלמה או ההמרה.
[הצילום באדיבות אתר עמותת חיל האוויר]
[להרחבת המושג 'עימות מוגבל' או ''עימות בעצימות נמוכה' (LIC), לחצו כאן]
לקח חשוב ראשון היה הניצחון בבקעת הירדן. ניצחון לא בנוק-אאוט, אלא בנקודות, אבל מכריע ומשכנע לישראל. ישראל אמרה, כי כללי המשחק לא היו מקובלים עליה, ואם תהיה התשה גדולה בצד שלנו, תהיה התשה כבדה פי כמה בצד השני, שאותה נסלים בסדרי גודל, שיאיימו על המשטר ששולט שם. זאת, כדי לאלץ את המשטר לחסל את היזמה של מלחמת ההתשה.
המהלך הצליח. במקום בו האילוץ הבינלאומי לא מונע את ההסלמה, ההצלחה הלוגית המובטחת סבירה ביותר.
מודל שלישי, שקשה לדבר עליו, הוא המלחמה בדרום לבנון בשנים האחרונות. היא הסתיימה, מבחינת הניתוח התיאורטי שלי, בכישלון ישראלי. לא מפני שיצאנו משם, ולא מפני שיצאנו משם באופן חד-צדדי. אלה אופציות סבירות לגמרי בעיני. אלא, בגלל שהצורה שבה הגענו להחלטה לצאת באופן חד צדדי. התהליך והצורה שבה ההחלטה הסופית בוצעה ונתפסה גם כאן וגם בצד השני, יצרה, ולא בלי סיבה, תדמית של מדינה שהובסה והסיקה את המסקנה מהתבוסה על ידי מנוסה מבוהלת ולא מסודרת, תוך תשלום מחירים מדיניים או פסיכולוגיים גבוהים.
מה קרה בדרום לבנון? הייתה בעיה של התמודדות עם יוזמה מקומית של כוח משתפר, די מתוחכם, אמנם לא כל כך מתוחכם כמו שהעיתונים הציגו אותו, אבל לא הייתי מזלזל בו. נגררנו לכל מיני פעולות מקומיות טקטיות ובסדרי גודל קטנים, ולא עשינו את מה שההיגיון חייב: פעולת הסלמה, שתאותת למי ששלח את האנשים האלה ואפשר להם להתאמן ולהצטייד, להימלט, להתכונן ולהשתופף, כי אלה כללי משחק שאנחנו לא מקבלים, ואם כך יימשכו הדברים, אנחנו ניזום אחרת, כך שלא תוכלו להתמודד. כאשר לא עשינו זאת וקיבלנו את כללי המשחק של הצד השני, הפסדנו במלחמה. ואכן, הפסדנו בה, כי ההתשה גרמה לשחיקה בסדרי גודל, שהמנהיגות שלנו חשבה שלא נוכל לסבול. התוצאה הייתה שקמנו ויצאנו.
[מלחמת שלום הגליל: כישלון. צילום: מיקי צרפתי, במחנה]
הלקח הזה חשוב מאוד ליוזמי מלחמות ההתשה בימינו. בכלל, השפעת החיזבאללה על מה שקורה עכשיו היא מרכזית וחשובה: מאונית הנשק "קארין A" ועד לתפיסות האסטרטגיות, שמשחקות בראשה של המנהיגות הפלסטינית היום.
[להרחבת המושג 'אסטרטגיה', לחצו כאן]
המאבק המזוין עם הפלסטינים בתחילת המילניום זו מלחמת התשה מוזרה, שאפשר להציג אותה כמלחמת התשה מדגם חדש, אני חושב, שהשלבהזה היה מיוחד למדי. סדרי הגודל של האלימות, דחיפות הפיגועים ומידת ההשפעה שלהם על הציבור הישראלי מצדיקים לומר, שבעצם נפתחה מלחמה מסוימת בסדרי גודל ממשיים, בספטמבר 2000.
כל זה מעמיד אותנו בסיטואציה בה לא מצויה בידינו אף אחת מהאופציות הקלאסיות של העבר.
ראשית, אין לנו אופציה לומר שאנחנו מסלימים את המלחמה בקנה מידה מלא:
- אין מדינה מסודרת, כמו ירדן או מצרים.
- יש לנו רַשות פלסטינית (בעצם שתי רשויות...) שהן ספק מדינות; ספק שולטות בשטח; ספק רלוונטיות. ובכל מקרה, בשטחים שניתן לכבוש כבר היינו. ישנם שטחים, אותם פינינו פחות או יותר מרצון, כי גם אז היינו במצב של התשה, שהמנהיגים שלנו חשבו, שאיננו יכולים להרשות לעצמנו להחזיקם, מפאת רמת השחיקה. ספק רב, אם האופציה לכבוש מחדש את השטח, תוך כדי הסלמה, היא אופציה ממשית.
שנית, יש לנו בעיות בינלאומיות של ממש. אנו עושים מאמץ עצום לכרוך את עצמנו עם האמריקאים במאבק נגד הטרור. אני לא מאמין, שבתנאים האלה, פעולה מסיבית, בסדרי גודל של המרה ממלחמת התשה למלחמה קונבנציונלית, היא אופציה בת ביצוע, למרות שבדברים אחרים, ברמה הטקטית, ידינו חופשיות, לדעתי, כפי שלא היו מעולם.
שלישית, אין לנו אופציה מדינית. אין לנו מה לשלם, שחשוב להם ואנחנו יכולים להרשות לעצמנו. הכל כבר נוסה, הכל הונח על השולחן, ומאז "קמפ דיויד 2" ברור לחלוטין, שהאופציה הזאת לא קיימת. זהו מצב מביך. גם לא ברור מאין תבוא הרעה העתידה לבוא במלחמה הזאת? חלק ממנה יבוא מהשטחים שבשליטת הרשות, אך לא הכל. לא מעט מן הצרות יוצאות משטחי B ו- C. ואז מה? כיצד תעזור, במקרה זה, מלחמה קונבנציונלית? הרי יש כאן עסק עם העם הפלסטיני, שלא כולו טרוריסטי, תומך בטרור, חלילה, אך הוא בעצם האויב למאבק על אדמת ארץ ישראל. מתוכו יוצאת המערכת הזאת של שחיקה, טרור והתשה נגדנו. העם הזה כל כך מפוצל לפלגים ולמסגרות מדיניות, שלא ניתן להנחית עליו מכה אחת כדי לחסלו. אין מרכז כובד אחד, שעל ידי הריסתו נוכל להסיר, באופן מכריע, את הסכנה המאיימת במלחמת התשה. זה משאיר אותנו במצב שבו מלחמת התשה היא כורח, ולא ניתן להתנער ממנה. מתחייבים מכך הדברים הבאים:
- יש להפסיק להתלונן שכפו עלינו מלחמת התשה, וזה לא מתאים לנו. ככל שנגיד זאת יותר, האויב יתחזק. עלינו להצהיר, שמדינה דמוקרטית יכולה לעמוד במלחמת התשה ולנצח בה, מבלי לבגוד בדמוקרטיה, מבלי לבגוד בערכים האנושיים, מבלי להביך את חברינו, בני בריתנו ברחבי העולם. זאת חייבת להיות רוח הדברים.
- אנחנו חייבים לקחת בחשבון את האילוצים של הדמוקרטיה, אך אין צורך להגזים. הדמוקרטיה אינה מפריעה ב- 90% מהפעולות שיש לעשותן. זאת בתנאי, שנעשית עבודה שמדינות דמוקרטיות תחת לחץ יודעות לעשות. היא מורכבת מן הדברים הבאים: מחקרים, שחלקם הוצגו בכנס הרצליה, מראים, כי כ- 80% מהציבור היהודי בישראל חרד מן הטרור, לא ברמה של איום אסטרטגי, אלא ברמה של פגיעה בו ובמשפחתו, 70% מהציבור הישראלי שינה את הרגלי הקניה, הבילוי, התחבורה והעבודה שלו כתוצאה מן החרדה מהטרור. 82% מהציבור חושב, שמצב הביטחון הלאומי השנה יותר גרוע משהיה לפני שנה. למעלה מ 80% מהציבור היהודי בארץ חושב, שיש מקום לאופטימיות, והמדינה תתגבר גם על האתגר ההיסטורי הזה, כפי שהתגברה על כל אתגר בטחוני עד כה. ניכר פסימיזם רב בהקשר של המתרחש בשטח ואופטימיזם רב לגבי סיכויים ואמונות לעתיד. אלו מהווים, אגב, יסודות חשובים בביטחון הלאומי - האמונה בעתיד. יש כאן ציבור פגוע, שמוכן להתגייס, אם יידע עבור מה.
- צריך להגדיר את מטרות המאבק העכשווי. בשביל מה לשלם מחירים, וכיצד רואה המנהיגות את העתיד בטווחי זמן מתקבלים על הדעת? מה יהיה הסדר איתו נחיה? מה יהיו האמצעים בהם נשתמש, ומה המטרה הטובה ביותר שאפשר להשיג תחת האילוצים בהם אנחנו פועלים? סביב זה צריך לבנות זרם מרכזי של הציבור היהודי הציוני בארץ, שהוא גדול מאד, וסביב זה יש לגלות מידה מסוימת של עקביות. אי אפשר להגיד לציבור, שהיום הסכם אוסלו יציל אותנו ומחר לא, שהיום ערפאת פרטנר ומחר הוא לא, שיש תהליך מדיני ושאין תהליך מדיני, שעל זה אפשר לוותר, ושעל זה אי אפשר לוותר. אפשר להכניס דרגות של גמישות, וצריך להיות קו אסטרטגי-מדיני בביטחון הלאומי, שיש בו תקווה לעתיד, שיש בו התאמה לחזון ההיסטורי הציוני, שיש בו התאמה לרוב המכריע של הציבור. יש לערב בו את הזרם המרכזי של המפלגות הגדולות וליצור סביבו את העקביות המינימלית של העם, מתוך ידיעה, שהוא הולך לקראת תכלית מתקבלת על הדעת ובת השגה.
זהו דבר שמדינה דמוקרטית יכולה להשיג. הבג"ץ לא יפריע לזה, התקשורת לא תפריע לזה, הבחירות לא יפריעו לזה, והמפלגות לא יפריעו לזה. צריכים את המנהיגות היצירתית הזאת.
אני סבור, שעלולה להיות כאן אי הבנה, כאשר מנהיגות תיצור חשיבה, דעת קהל וזרם מרכזי משותף. אינני מתכוון למנהיגים שיושבים בכנסת או בממשלה דווקא. אני מתכוון למנהיגות במובן הרחב של המילה: אינטלקטואלים, סופרים ומשוררים, אמנים, פרופסורים, אנשי רוח, ואנשי תקשורת. צריך לדעת, שיש חילוקי דעות, מותר וצריך למתוח ביקורת. הדבר בנפשנו כמדינה דמוקרטית. יש דברים חשובים שעליהם אנחנו מסכימים לעמוד, שעליהם כדאי לעמוד ובשבילם ראוי לשלם מחיר. העובדה, שבצד השני יש ערבים, יש אנשים שביתר קלות מוכנים להרוג ולהיהרג, אין פירושה שאנחנו צריכים למתוח קוים אדומים, שמעבר להם גם אנחנו נהיה מוכנים להרוג ולהיהרג, וסביבם ננסה ליצור תמיכה ציבורית רחבה. כך היה תמיד במדינת ישראל. משום כך, הצלחנו להתמודד עם אתגרי העבר וכך צריך להיות בעתיד. אם לא נתכנס סביב המרכז, נפסיד את מלחמת ההתשה. אם ניטיב להתכנס, ננצח במלחמת ההתשה, על אף היותנו פגיעים, על אף היותנו מדינה דמוקרטית קטנה, אמנם מפותחת טכנולוגית ומדעית, אך עם לא מעט עקבי אכילס.
לסיכום
אין לנו תורה מגובשת דיה בעניין זה. החשיבה הביטחונית ההיסטורית שלנו לא חזתה מצבים, בהם יכפו עלינו מלחמת התשה ממושכת, שלא נוכל להימלט ממנה, לא באמצעות כלים מדיניים ולא באמצעות כלים צבאיים של המרה והסלמה. אל לנו להיות תוכים, שמצטטים משפטים מלפני 30 שנה. הגדולה של האבות המייסדים הייתה, לא רק בכך שהם יצרו תורת ביטחון, אלא שיצרו מסורת, שעל פיה ניתן ליצור תורת ביטחון באמצעות חשיבה יצירתית, דו-שיח, התעמקות בלקחי ההיסטוריה וניהול דיאלוגים בתוך העלית הפוליטית, הביטחונית והאינטלקטואלית.
אני חושב שאנו עומדים בפני מציאות חדשה, ולמציאות זו אין תשובה בקלאסיקה. לפיכך, אחזור על שהקלאסיקנים אמרו: אל תחזרו לקרוא את הספרים שלנו, תכתבו את הספרים שלכם! אני חושב שזהו האתגר של הדור שלנו.
רב השיח הציבורי צריך להיות מאוד כן, גם אם הוא כואב. יש להגדיר, על מה מותר להרוג ולהיהרג, על מה כדאי ועל מה חייבים. את זה כדאי לשדר לעצמנו ולאויב. עשינו זאת בהצלחה בעבר, וניצחנו. 80% מהציבור מאמין שניתן לעשות זאת היום, ואני חלק מציבור זה.
מקורות והעשרה
- פנחס יחזקאלי (2014), התשה ואסטרטגיית התשה, ייצור ידע, 2/5/14.
- פנחס יחזקאלי (2014), הכרעה: לנטרל את האויב, ייצור ידע, 2/5/14.
- פנחס יחזקאלי (2001), בין הכרעה לניצחון, ייצור ידע, 24/7/01.
- פנחס יחזקאלי (2014), עימות בעצימות נמוכה – LIC, ייצור ידע, 2/5/14.
- פנחס יחזקאלי (2018), תפיסת הביטחון הישראלית באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 17/12/18.
- פנחס יחזקאלי (2014), ניצחון: להשיג את המטרה, ייצור ידע, 2/5/14.
- פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
