[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]
[לאוסף פרקי החוברת: אסטרטגיית ההתשה בעימות מוגבל – בחירה או כורח, לחצו כאן]
המאמר עודכן ב- 12 ביוני 2021
פרופסור יורם מיטל הוא מרצה בכיר במחלקה ללימודי המזרח התיכון, בפקולטה למדעי הרוח והחברה באוניברסיטת בן גוריון בנגב, ועמד בעבר בראשה.
המאמר הזה הוא חלק מחוברת תורתית שיצאה במכללה לביטחון לאומי, ב- 2002, והיא מובאת היום, לרגל ההתעוררות בצה"ל בסוגיית הניצחון, מאז נכנס הרמטכ"ל, אביב כוכבי, לתפקידו.
המאמר הזה הוא חלק מחוברת תורתית שיצאה במכללה לביטחון לאומי, ב- 2002. מעניין להשוות את שנכתב אז לאור לאור תוצאות מבצע 'שומר החומות'...
[מקור תמונתו של פרופ' יורם מיטל: אוניברסיטת בן גוריון בנגב]
המאמר הזה הוא גם אחד משני מאמרים שנכתבו בהקשר לנקודות מבט ערביות ביחס לעימות הישראלי-פלסטיני. למאמר השני, לחצו למטה:* * *
כותרת המאמר, "נקודות מבט ערביות ביחס לעימות הישראלי-פלסטיני", משקפת הנחה מרכזית שתלווה את דברי: כמו בנושאים רבים אחרים, גם בנושא הנדון במושב זה אין עמדה ערבית אחת. ההתייחסות השכיחה של דוברים שונים על "העמדה הערבית" ו"הערבים", הינה, לדידי, לא רק מוטעית, אלא גם מקור המוביל למסקנות נמהרות ולראייה פשטנית של נושאים מורכבים.
[למאמר התשובה של ד"ר גדעון שניר: 'ניתוח אוביקטיבי או משאת נפש', לחצו כאן]
בחינת עמדות של צד ערבי כזה ואחר ראוי שתעשה על בסיס היסטורי של מקום, זמן והתרחקות מהכללות (על בסיס דתי, תרבותי, אידאולוגי או פוליטי). בחינת המידע הרב בו אנו מוצפים מדי יום, מחוץ לקונטקסט ההיסטורי, מעקרת ברוב המקרים את המידע ועלולה להסתיים בהצגה פשטנית ובמסקנות נמהרות. המפתח להבנה משמעותית יותר של הנושאים הנדונים כאן הינו בהכרה בכך, שחברות ערביות אינן פחות מורכבות ומגוונות מחברות מערביות, ובהן החברה הישראלית, ובצורך לבחון מידע שוטף בקונטקסט המתאים. כלומר, שבחינה של התפתחויות משמעותיות (כגון המשבר הישראלי-פלסטיני הנוכחי) ראוי לבחון בהקשר של תהליכים ארוכי טווח שמאפיינים את העימות הערבי-ציוני ומשפיעים על ההתפתחויות בו.
אמקד את דברי במה שנראה לי כעמדה הערבית הדומיננטית ביחס לישראל. ניצניה ניכרו תחילה במצרים של מחצית שנות השבעים של המאה הקודמת, ובמהלך עשרים וחמש השנים האחרונות אומצה עמדה זאת בהדרגה על ידי הנהגות ואליטות שליטות במדינות ערביות נוספות (ירדן, ערב הסעודית, חלק ממדינות המפרץ וצפון אפריקה). אינטרסים ואילוצים מגוונים, מקומיים, אזוריים ובינלאומיים, עמדו ברקע להתבססותה של מגמה זאת. בנוסף, לאורך כל שלבי התפתחותה נחשפו המצדדים בה לביקורות נוקבות מבית, וכן למגוון אתגרים ומבחנים אזוריים ובינלאומיים.
יותר מכל מבוססת מגמה זאת, לדעתי, על "סדר הפתיחות" (אל-אנפתאח). מינוח זה שאול, כמובן, מהתמורה המקיפה שניכרה במדיניות מצרים לאחר מלחמת אוקטובר 1973, ובבסיסה ההנחה, שהתמודדות עם אתגרי פנים מחייבת שינוי כולל באסטרטגיה הכוללת של המדינה המצרית. כך נכרכו הגידול הדמוגרפי המואץ במצרים ותחלואי המשק שמדיניות "הסוציאליזם הערבי" עשתה בו שמות, עם מדיניות החוץ והביטחון. המשוואה "חמאה - תותחים", הנלמדת בכל מבוא לכלכלה, עמדה ברקע לתמורה משמעותית ביותר במדיניות הפנים והחוץ המצרית.
חשוב להדגיש, שיקולים כלכליים הינם מרכזיים ביותר ב"סדר האנפתאח", אך טעות שכיחה הינה להניח שאלה הינם הגורם הבלעדי המזין שינוי זה. מדובר בתפיסה כוללת, כזאת הרואה חשיבות בהשגת יציבות מקומית ואזורית תנאי להתמודדות עם אתגרים כלכליים-חברתיים. השגת יציבות לאורך זמן באמצעות הסדרים מדיניים ושתוף פעולה מקיף עם המערב בכלל, וארצות הברית בפרט, היו עתה ליעד אסטרטגי בעיני מקבלי ההחלטות המצריים. האחרונים לא הסתירו את היתרונות הרבים שהפיקו מאימוצה של תפיסה וזאת, ובראשם קבלת סיוע ניכר אזרחי וצבאי, העברת טכנולוגיות וסחר בתוצרים מוגמרים.
"הסדר" החדש של האנפתאח שורטט בקווים כלליים, ומאפיינים רבים שלו (ובכלל זאת אתגרים ובעיות מורכבים שהונחו לפתחה של ההנהגה והחברה) ניכרו רק במרוצת הזמן. בד בבד, כבר מהשלב הראשוני של יישומו, ברור היה, שסדר מותנה בהתקדמות מהירה בשני תחומים עיקריים:
- האחד, הסדר מדיני של הסכסוך עם ישראל, וזאת כחלק אינטגרלי מכינון מערכת של קשרים מגוונים עם מדינות המערב בכלל, וארצות הברית בפרט.
- השני, "פתיחות" בתחומי הכלכלה, הפוליטיקה, המפלגתיות, המדיה וחירויות הפרט.
בשני העשורים הראשונים לאימוץ הסדר של האנפתאח ניכרו היטב התמורות בתחום הראשון, וזאת לעומת הצעדים ההססניים והחלקיים שננקטו ביחס לתחום השני. לאוריינטציה החדשה שאומצה על ידי ההנהגה המצרית נודעו השלכות במגוון תחומים, ובראש ובראשונה במדיניות החוץ והביטחון. ביטוייה של המדיניות החדשה ניכרו מעל לכל במערכת היחסים עם ארצות הברית וישראל, ובהמשך אף בקשרים עם מדינות ערביות ואחרות. מיותר לציין, שתהליכים גלובליים - ובראשם קץ המלחמה הקרה והתפרקותה של ברית המועצות, התרחבות פעילות הסקטור הפרטי והמאמץ להשתלב בכלכלה העולמית ובגלובליזציה - עלו בקנה אחד עם "סדר האנפתאח".
המשא ומתן בקמפ דיוויד; הסכמי המסגרת שהושגו בו בספטמבר 1978; וחתימת חוזה השלום המצרי-ישראלי (שכלל, לצד חתימותיהם של הנשיא סאדאת וראש הממשלה מנחם בגין, גם את חתימתו של נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר - במעמד של עד) - כל אלה היו אבני היסוד שעליהן עתיד היה להמשך התהליך המדיני במטרה להשיג הסכם כולל לסיום הסכסוך, ועמו תנאים שיאפשרו חיים בביטחון ובשגשוג לכל עמי האזור.
קמפ דיוויד הייתה, במובנים רבים, לניסיון המשמעותי ביותר לעצב את התנאים שיהוו את תחילת הסוף של העימות הערבי-ישראלי. לא רבים נותנים את הדעת ביחס למגמה שעיקרה "הסדר אחר הסדר", שיוצרים יחדיו דינמיקה הרותמת את הצדדים להסכמים המבוססים על פשרות קשות ואף לנטילת סיכונים (שאותם ביקשו לצמצם באמצעות ערבויות מהקהילה הבינלאומית ובעיקר מארצות הברית).
מגמה זאת נועדה להוות את השינוי הדרמטי והמשמעותי ביחס לעימות האין-סופי והבלתי מתפשר שנמשך עשרות שנים.
"מגמת קמפ דיויד" יצאה לדרך פתלתלה, שבמקרים לא מעטים דמתה להליכה במנהרה חשוכה, שבה בשלבים ארוכים של המסע השותפים בו לא האמינו בכנות הכוונות של חבריהם לדרך. עשרות שנות העימות המזוין, כמו גם הצהרות ומעשים שנקטו הצדדים במהלך המשא ומתן, ואף לאחר חתימת ההסכמים ביניהם, כל אלה ליוו כצל כבד את תנועתם המשותפת של הצדדים.
על רקע זה תפחו לממדים חסרי תקדים הציפיות מארצות הברית, שקברניטיה הוצגו כמי שמחזיקים באופן בלעדי במפה ובמצפן העשויים לחלץ את הצדדים היריבים מהעימות הקשה בו הם נתונים זמן כה רב. ציפיות אלה, חשוב לציין, לא עלו תמיד בקנה אחד עם האינטרסים הלאומיים של מעצמת העל וסדר היום הפוליטי שלה מבית. להשענות-היתר של הצדדים על ארצות הברית נודעו השלכות, ולא כולן חיוביות, ביחס להמשך התהליך המדיני ולשורה ארוכה של נושאים מקומיים ואזוריים.
בראייתם של תומכי "סדר האנפתאח", ההסדרים המדיניים עם ישראל היו לא רק תנאי, אלא גם מחיר כבד וקשה שעליהם לשלם. אינטרסים לאומיים, ולא שינויים תפיסתיים, עמדו ברקע לשינוי הכולל. מקום בלעדי במרכזיותו נשמר לארצות הברית, שמעורבותה נתפסה כחיונית בתיווך וניהול התהליך המדיני, וכחסרת תחליף באשר לסיפוק הערבויות להסכמים קיימים, להמשך התהליך המדיני ולשיתוף פעולה והעברת סיוע בתחומים חיוניים. קיומם של תנאים אלה, ומעורבותה האינטנסיבית של ארצות הברית, היו, אם כן, למטרה לאומית עליונה, שרק היא עשויה להבטיח את התבססות "סדר האנפתאח".
[להרחבת המושג: אינטרסים לאומיים - אינטרסים חיוניים, לחצו כאן]
מיותר לציין, שלא כל ההנחות והרעיונות - שהעלו הצדדים הישראלי, המצרי והאמריקני בהסכמי קמפ דיוויד - הבשילו וזכו למימוש מדיני. בעיקר, נכונים דברים אלה באשר לסוגיית יישובו של העימות הישראלי-פלסטיני. אכן, במשא ומתן ובהסכמים, שנחתמו בספטמבר 1978, נדון הנושא באינטנסיביות, ובמובנים רבים, כללו ההבנות וההסכמים שהושגו שינוי משמעותי בעמדות הנושאים ונותנים, אך מסיבות שאין זה המקום לפרטן, לא הבשילו אלה לכלל הסדר.
כחמש עשרה שנים יחלפו בין הסכמי קמפ דיוויד לבין פריצת הדרך שהושגה בערוץ אוסלו ובהסכמים הישראלים-פלסטינים שהושגו (ובראשם "הצהרת העקרונות" שנחתמה בוושינגטון בספטמבר 1993). בתווך, ידע המזרח התיכון משברים קשים ובהם מלחמת לבנון, האינתיפאדה הראשונה ומלחמת המפרץ הראשונה, לשחרור כווית מהכיבוש העיראקי.
בעיה קריטית, שממנה התעלמו כל השותפים לתהליך המדיני בשלביו השונים, הייתה העדר חזון מפורט באשר לסיום הסכסוך. פרט למחויבות כללית לשלום ולביטחון, שיאפשרו תנאים של יציבות ושגשוג, מיעטו מקבלי החלטות לדון בסוגיות המכריעות, ובהן פתרון מוסכם לבעיית הפליטים הפלסטינים, הריבונות והשליטה במקומות הקדושים בירושלים, מאפייניה של המדינה הפלסטינית העתידה לקום, ישראל ומעמדה בהסדרים אזוריים בעידן של שלום וכיוצא באלה סוגיות כבדות משקל. אפשר, שמשיקולים פוליטיים ולאומיים, מקבלי ההחלטות, שפרצו את הדרך מאז הסכמי קמפ דיוויד, העדיפו שלא לבחון את הנושאים הטעונים של "סוף המשחק".
הגישה שאומצה הייתה, למעשה, אזכור בלתי מפורט של הסוגיות הקשות והסכמה לדחות את הדיון בפרטיהן לשלב הסופי של התהליך המדיני. איש מקרב מנהיגי הצדדים לא מוכן היה להציג בפרוט את נוסחת הפתרון הכולל על כלל מרכיביה, ובכלל זאת, להצביע על הפשרות והתביעות ההדדיות. כך נחשפו יתרונות וחסרונות אימוצה של דרך ה"הסדר אחר הסדר". השותפים לתפיסה זאת הניחו, שהדינמיקה שתושג בעקבות ההסכמים היא תמצית ההישג, מכיוון שבסופו של דבר ידמו ההסכמים הנפרדים לחרוזים, שחוט שני מחברם למחרוזת אחת, שעשויה להפוך על פניה את המציאות במזרח התיכון.
לשינויים המשמעותיים שניכרו ממחצית שנות השבעים של המאה הקודמת במדיניותה של מצרים, מדינה כה דומיננטית במערכת המזרח תיכונית, נודעו השפעות אזוריות ובהן על מגמות הסכסוך הערבי-ישראלי. בקצב כזה או אחר, הפך הסדר החדש ("סדר האנפתאח") לאופציה שאומצה על ידי מקבלי החלטות ואליטות ערביות נוספות במזרח התיכון. אופציה זאת ידעה וריאנטים מקומיים מגוונים; וככל שהתפשטה כן ניכרו ביטויים של התנגדות לאימוצה - ובעיקר על ידי אישים וקבוצות בעלי סדר יום דתי ולאומני כזה או אחר.
למאבק שניהלו מפלגות וקבוצות אופוזיציוניות שונות כנגד מגמת ההסדרים עם ישראל היה, אם כן, גם קונטקסט פוליטי ואידאולוגי מקומי. סוגיית ההסדרים והסדר של האנפתאח עומדים למעלה משני עשורי שנים במוקדן של אי-הסכמה ושיח פוליטי בין משטרים ערביים וחוגי אופוזיציה (חלקם פועל בתוך הממסד וחלקם מחוצה לו). למאבק פנימי זה השלכות משמעותיות על תפיסתם של ציבורים רחבים את ישראל, ההסדרים והאפשרות לנרמול היחסים עמה. ככל שנפוצה בתחילת המילניום "תופעת אל-ג'זירה" (ראו לוגו משמאל), ועמה דמוקרטיזציה של השיח הציבורי, כן התלהט פולמוס זה.
[הלוגו משמאל נוצר והועלתה לויקיפדיה על ידי Zmotion, והוא נחלת הכלל]
המשטרים הערביים והאליטות - שאימצו את הדרך, שתוארה עד כה - נדרשו לסוגיה משמעותית נוספת: ישראל, דימוייה השלילי השכיח בציבורים ערביים רחבים, וקבלתה של מדינת ישראל במרחב המזרח תיכוני. נשאלה השאלה, מה עושים עם ישראל, מדינה יהודית, שמרבית הציבור החי בה מחזיק באג'נדה ציונית?
התמודדות עם דימויים סטריאוטיפיים אפיינה גם ציבורים ישראלים רחבים. ביטויים שכיחים לכך ניכרו בתפיסה הרווחת, שהשותפים הערביים לתהליך המדיני ממשיכים, בתוך תוכם, לזמום את חיסולה של מדינת ישראל, ושהתהליך המדיני מושתת על "שיטת הסלאמי" ועל הסכמים שמלכתחילה נתפסים בעיני הערבים כזמניים.
התייחסות ראשונית, ציורית אם כי די פשטנית, לסוגיית הדימויים והחששות ההדדיים, סיפק הנשיא סאדאת ערב ביקורו ההיסטורי בישראל וכמובן בעקבותיו. נשיא מצרים הרבה להתייחס אז לאפשרות שביקור זה והמגע הבלתי אמצעי עם החברה הישראלית ימוטט את החששות ההדדיים. כיום, ברור, שהייתה זאת הנחה נאיבית.
עם זאת, לדעתי, יש במטפורת "החומה הפסיכולוגית", שבה הרבה סאדאת להשתמש, כדי להאיר סוגיה בעלת ערך רב לדיוננו. בעשרות רבות של שנות סכסוך (ובכלל זאת, המשך הסכסוך גם בשלב שבו הושגו הסכמים מדיניים), בנו הצדדים קיר של איבה, שמאפייניו הבולטים הם:
- דמוניזציה של הצד האחר;
- הסתה וזריעת שנאה;
- אי-אמון עמוקים.
בבנייתו של 'קיר' זה לא השתתפו בנאים מצד אחד כזה או אחר. היה זה פרויקט משותף ליהודים ולערבים; פרויקט שנמשך זמן רב, ושבו עשו הבנאים שימוש בחומרים עמידים לפרק זמן ארוך: תוצרים שמונחלים לציבורים רחבים באמצעות מערכות חינוך, תקשורת ושיח ציבורי.
היו בשני הצדדים כאלו שסברו, שהשגת הסכמים יש בה כדי למוטט את אותה חומה. גם זאת הייתה הנחה נאיבית, שבמהרה התבררה כמוטעית. שיטת ה'זבנג וגמרנו' (חתימת הסכמים בתחומי נורמליזציה ושתוף פעולה במגוון תחומים, המתעלמים מההשפעות של הימשכות העימות בחזיתות אחרות) התבררה כשגויה.
סוגיה מרכזית נוספת העשויה להאיר את עמדות הצדדים הערביים המצדדים בתהליך מדיני ליישוב העימות עם ישראל, ראויה לדעתי להיקרא מיסודה של תבוסה:
מנקדות מבטם של מקבלי ההחלטות והצבורים הערביים שתמכו בדרך "הסדר אחר הסדר", בראייה היסטורית ואידאולוגית, מחרוזת ההסכמים עם ישראל מצביעה, יותר מכל, על מיסודה של תבוסה. מעבר למחלוקות ביחס לתנאי ההסכמים (היקף הנסיגה, סידורי בטחון, נרמול יחסים וכדומה) משקפים הסכמים אלה, לדעתם, סוגיה משמעותית הנוגעת לעצם מהותו של העימות הערבי-ישראלי (שמדויק יותר להגדירו כסכסוך ערבי-ציוני): קיומה של ישראל במזרח התיכון כמדינה יהודית, שמצעה העיקרי מתבסס על עיקרי החזון הציוני.
בהקשר זה, טענתי המרכזית הינה, שלקבלת ישראל, מצרים, ירדן ובהמשך, צדדים ערביים נוספים (ובהם אש"ף) את החלטת מועצת הביטחון 242 כבסיס ליישוב העימות, ובהמשך ניהול המשא ומתן וחתימת ההסכמים - נודעה השפעה מכרעת על מגמות הסכסוך הערבי-ציוני. במובן ההיסטורי של מגמות הסכסוך, ניתן לראות בתהליך זה נקודת מפנה, שבה הופך העימות הערבי-ציוני מסכסוך על עצם קיומה של מדינת ישראל למאבק מדיני על התנאים המוסכמים של קיום המדינה היהודית, בטחונה ויחסיה עם מדינות ערב.
אסאמה אל-באז (ראו תמונה משמאל), יועצו המדיני של הנשיא המצרי לשעבר, חוסני מובארק, הגדיר מגמה זאת כמעבר מסכסוך על קיום ("וגוד") לסכסוך על גבולות ("חדוד"). מנקודת מבטם של מצדדי ההסדר הערביים, המאמץ הישראלי (ששיאיו ניכרו בדיוני ובאירועי המחצית השנייה של שנת 2000) לכפות על הפלסטינים ויתורים מרחיקי לכת והכרזה על סיום תביעותיהם, הופכים את מיסוד התבוסה בחזית הפלסטינית לכזה, שהצד הערבי בכלל, והפלסטיני בפרט, אינו מסוגל לקבל.
לנוכח מגבלות של זמן לא אתעכב כאן על האופן בו תופסים גם ציבורים ישראלים שונים את התהליך המדיני וההסכמים עם צדדים ערביים בכלל, ופלסטינים בפרט, כתבוסה. בעיניהם, תהליכים מדיניים אלה (שלרוב מכונים על ידם כ"מלכודת" ו"סכנה") אינם אלא "ויתורים" בלתי הגיוניים, המבוססים על פשרה טריטוריאלית שבסיסה גבולות ה- 4 ביוני 1967, ואשר משמעותם העיקרית הינה וויתור על נכסי צאן ברזל של האומה ובטחונה.
דומני שהקונטקסט שהוצג לעיל עשוי לספק מספר תשובות לשאלה העומדת במוקדו של הדיון בחוברת זו "ההתשה - בחירה או כורח".
[להרחבת המושג: 'התשה', לחצו כאן]
לדעתי, ההתשה הינה בו זמנית כורח ובחירה; ולא כורח או בחירה. כל אחד מהצדדים היריבים (לסכסוך ולדרך ההסדרים) חש, שההתשה הינה שורה ארוכה של מצבים ותנאים שנכפו עליו. המציאות הנוכחית של עימות דמים קשה מלווה בתחושתם של רבים, שהתהליך המדיני התמוטט באופן חסר תקנה.
בנוסף, העימות המזוין עם הפלסטינים הינו "שעתם היפה" של בנאי האיבה. אלה המוסיפים בהצהרותיהם ובמעשיהם לבנים חדשות לחומת האיבה. לבנים, שהסרתן תצריך זמן רב ומאמצים ניכרים. סוגיה נכבדה בפני עצמה הינה מיהם אותם בנאים, מהן המוטיבציות המניעות אותם, ומה הזיקה בינם לבין ההנהגות, שעד לא מכבר עיצבו את התהליכים המדיניים וההסכמים. שאלות נכבדות, שמפאת מגבלות זמן לא אתייחס להן במסגרת זאת.
לדינמיקה של "הסדר אחר הסדר" ומחויבות צדדים אזוריים ובינלאומיים להנחות המלוות את התהליכים המדיניים מזה למעלה מעשרים שנים - לכל אלה השפעה מתמשכת. להערכתי, הדינמיקה בתהליך המדיני התבססה למדי וכבר ייצרה תהליכים וכוחות שקשה להציב להם חלופה ממשית, שתזכה לתמיכה ציבורית ובינלאומית רחבה. מגמת ההמשכיות והמחויבות לתהליך המדיני (ובכלל זאת לפתרון המבוסס על הקמת שתי מדינות ופשרה במגוון נושאים) מוצאת ביטוי בהצהרות של דוברים מדיניים וציבורים מרכזיים באזור ובעולם. דווקא בשלב קריטי זה, העיסוק בבעיות היסוד של העימות הינו כורח, שגם אם ניתן, לא ראוי לברוח ממנו. אולם, מעבר לברור מאליו - כלומר, שכל אחד מהצדדים חייב יהיה לאמץ פשרות כואבות - הניסיון לכפות על הצד הישראלי או הערבי (בעיקר הפלסטיני) תנאי הסכם, שאותם רוב הציבור אינו מוכן לאמץ, עלול להסתיים בהתמוטטות כוללת.
לאירועי ה- 11 בספטמבר 2001 והמלחמה בטרור, שעליה הכריזה ארצות הברית, עשויות להיות השפעות משמעותיות על התנהלות העימות הערבי-ישראלי. בעיני צבורים ערביים רבים ומגוונים, מי שיותר מכל הרוויח מהפיגועים שביצעו אנשי אל-קאעדה בארצות הברית ב- 11 בספטמבר, היו ממשלת ישראל והמתנגדים לתהליך המדיני לסוגיהם.
בין השורות ומגוון ההצהרות, המתפרסמות על ידי דוברים ערבים, ניתן למצוא גם יותר משמץ של ביקורת ביחס לאופן בו ניהלה ההנהגה הפלסטינית את דרכה. עם זאת, מרבית הדוברים הערבים סבורים, שהפיגועים בארצות הברית והשינוי הדרמטי במדיניות ארצות הברית שיחקו, יותר מכל, לידיה של ממשלת שרון, שמרבית שריה ראו במתווה המדיני שהתבסס על תהליך אוסלו כשגוי ושאפו לעקרו בכל דרך.
מכאן, שבעימות המזוין עם הפלסטינים בתחילת המילניום (ב"התשה") מעונינת בעיקר ממשלת ישראל. פעולות הטרור של אנשי בן לאדן והמלחמה בטרור אותה מקדשת ארצות הברית בנחישות רבה, היוו תפאורה מושלמת לאותו חלק בציבור ובהנהגה הישראלית שביקש להיפרע מההנהגה הפלסטינית, להרוס את התשתית השלטונית והאזרחית שזו הקימה ולהיאבק בחרמה במחוללי האלימות והטרור, שמקורם בשטחים הפלסטינים.
מנקודת מבטן של הנהגות ערביות (ובראשן מנהיגי מצרים, ירדן וערב הסעודית) לצד ההכרה בכך שפעולות אל-קאעדה ומלחמת החרמה שעליה הכריזה ארצות הברית היוו חלון הזדמנויות יוצא דופן לממשלת שרון לחרוש תלמים, שאינם ניתנים לתיקון, במתווה אוסלו. צורך דחוף יותר היה (ועודנו) לבלום ככל שניתן את המשכה של מגמה זאת.
בד בבד, ככל שהולכת ומתבררת נחישות ארצות הברית (שעברה בינתיים...) לפעול בעוצמה ולאורך זמן כנגד גורמים שונים, המהווים, להערכתה, את תשתית הטרור והאיומים, כן הופכת משימתם של המנהיגים הערבים הללו לקשה ולמורכבת. בהקשר זה, העימות הישראלי-פלסטיני מאבד את הבכורה כסוגיה האזורית האקוטית ביותר, ואת מקומו תופסים בהדרגה משברים אחרים, ובהם המתקפה צבאית כנגד עיראק ונחישות הממשל האמריקני לפעול נגד ארגונים ובהם חמאס וחזבאללה (שהוכרזו על ידו כארגוני טרור). כל אלה יעמידו את העימות הפלסטיני-ישראלי במבחנים מורכבים, שלא ניתן לצפות את אחריתם... (זכרו כי הדברים נכתבו ב- 2002...).
[למאמר תשובה של ד"ר גדעון שניר, לחצו כאן] [לאוסף פרקי החוברת: אסטרטגיית ההתשה בעימות מוגבל – בחירה או כורח, לחצו כאן]
אתייחס בקצרה ככול האפשר למאמר המפורט שלצערי אינו מבהיר באופן ברור את העמדות הערביות השונות ביחס לישראל (למעט זו המצרית אולי). כפי שאני מזהה את המצב:
– באופן עקרוני, העולם הערבי המוסלמי אינו יכול לקבל את קיומה של הישות הציונית הריבונית במזרח התיכון, משיקולי דת, תרבות ולאומיות, ויעשה ככול הניתן להגיע לפתרון סופי ללא תלות בזמן ואמצעים. במקרה הגרוע מוכן לקבל את הנוכחות של יהודים כפרטים, אך תחת שלטון מוסלמי ערבי בלבד.
– הסיבה היחידה לקבלת המצב הנוכחי היא ההכרה בעצמה והנחישות הצבאית של ישראל, וזאת מתוך התובנה התרבותית המעניקה ערך רב לכוח. תוך המתנה לזמן נוח יותר בו תיחלש ישראל מבפנים וניתן יהיה לגבור עליה במאמץ צבאי מרוכז.
– ההסכמה (לכאורה) לגבולות מדינת ישראל (1967), מותנית בהגבלתם למינימום האפשרי, כשלב ראשון, ובשיטת הסלאמי להמשיך ולנגוס בה עד ההכרעה הסופית.
-חתימה על "הסכמי שלום", אינה אלא טקטיקה נקודתית לפיה ניתן להפר כול סעיף בהסכם, למעט גבולות, בהתאם לעניין. ראה הסכם השלום עם מצרים שרק בשל איומי סנקציות אמריקניות פוטנציאליות ומענק שנתי של שני מיליארד דולר לצבא מצריים, מחזיק אותו בחיים, באופן שניתן להגדירו, במקרה הטוב, כמצב של "אי לוחמה" כאשר שאר הסעיפים בהסכם רחוקים ממימוש, למעט אינטרס ביטחוני נקודתי כמו התמודדות עם דאעש בסיני. "הסכם השלום" עם ירדן עדיין מחזיק מעמד כי חיי המלך הירדני תלויים בחסדי כידוני הצבא הציוני, אך ממשלתו מאיימת חליפות לבקרים לבטל את ההסכם לאלתר.
-קיים פער מהותי בין עמדת השלטונות ובין ההסתה האנטי ישראלית הארסית ביותר בקרב הציבור הערבי בחסות מוסדות השלטון השונות. ה"שלום" בין הממשלות, שאולי היו שציפו שיתורגם עם הזמן לשלום בין העמים- רחוק ממימוש אם לא אשלייתי.
-ראוי היה להוסיף את עמדות מדינות ערב במפרץ והאפריקניות, כדי לקבל תמונה יותר מקיפה של העמדות השונות וההבדלים ביניהם.
-נראה שהניתוח המצב כפי שהוצג, מצביע על משאת נפש יותר מאשר המציאות כהווייתה, לצערנו כי רב.