[בתמונה: מרד בעלי המסעדות בתעשיית הכשרות... התוצאה של הנחיות הכשרות הבעייתיות בפרשת שמיני... מסעדת הבית התימני בבאר שבע. הצלם: דודו ריגלר. פייסבוק]

[לאוסף המאמרים על פרשת שמיני, לחצו כאן]

עודכן ב-1 באפריל 2024

אלוף משנה במיל', עופר בורין, נשוי + 3, שירת 20 שנה בחיל האוויר בתפקידי פיקוד טכנולוגיים. היום, הוא מנהל בחברת הייטק ביטחונית. הוא מגדיר את עצמי כאדם חופשי (חילוני). החל לכתוב בתחום זה כשעלה לאוויר פרויקט 929 בניהול הרב בני לאו והעיתונאית גל גבאי. הוא מחפש בתנ"ך את ההקשרים לחיים במדינת ישראל בעידן המודרני.

*  *  *

פָּרָשַׁת שְׁמִינִי היא פרשת השבוע השלישית בספר ויקרא. היא מתחילה בפרק ט', פסוק א' ומסתיימת בפרק י"א, פסוק מ"ז.

חלקה הראשון של הפרשה עוסק באירועי היום השמיני שאחרי שבעת ימי המילואים, הוא יום חנוכת המשכן ובחטא נדב ואביהוא, בני אהרן. בחלק השני של הפרשה מופיעים דיני מאכלות אסורים ופירוט קצר של דיני טומאה וטהרה. (ויקיפדיה: פרשת שמיני).

הנושאים העיקריים בפרשה זו: 

• עיסוק בעבודת הקודש (קורבנות) הוא מסוכן.
• ויידום אהרון;
• כשרות;
• קדושה.

ועוד...

ויקרא, פרק ט' - מנהיגות תחת לחץ אלוהי

בפרק הזה אהרון הכהן, לאחר שהמתין עם בניו במשך שבעה ימים בפתח אוהל מועד, מבצע את עבודת הקרבנות בעצמו, תוך שהוא ממלא באופן קפדני על ההוראות של משה. משה מבטיח בתחילת התהליך שבסופו, אם יבצע אהרון בדיוק את ההוראות, כבוד אלוהים יראה לעם כולו: ו וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה זֶ֧ה הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה תַּעֲשׂ֑וּ וְיֵרָ֥א אֲלֵיכֶ֖ם כְּב֥וֹד יְהוָֽה.

אהרן מבצע במשך כל הפרק את המלאכה, ושוחט ומקריב מספר חיות; ואז, בסוף, אהרן פונה אל העם, מושיט את ידיו ומברך את העם, וכולם מצפים להופעת כבוד אלוהים, אבל, שום דבר לא קורה!! כב וַיִּשָּׂ֨א אַהֲרֹ֧ן אֶת־֯יָדוֹ אֶל־הָעָ֖ם וַֽיְבָרְכֵ֑ם וַיֵּ֗רֶד מֵעֲשֹׂ֧ת הַֽחַטָּ֛את וְהָעֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִֽים. מדוע? אהרן סטה מההנחיות, זה מה שקרה!

ברגע שסיים את מלאכת הקרבת הקרבנות, פונה אהרן אל העם ומושיט את ידיו ומברך את העם. זה לא היה בפרוטוקול! אהרן תפס כאן יוזמה שלא התבקש ולכן לא קורה דבר...

אהרן לא ידע את הכלל הראשון בעסקים – "סופרים את הכסף במדרגות!" במקום לחכות ש"כבוד אלוהים" יופיע, הוא מאיץ באלוהים. אהרן כנראה קצת התבלבל, ולקח לעצמו קרדיט שלא מגיע לו. זה לצערי רמז לעתיד לבוא. אסון גדול בפתח!

כשלא קורה דבר, הוא נשבר: "וירד מעשות החטאת והעולה" – לי זה מובן מאוד. אהרן למעשה מוותר על הכבוד להיות זה שעוסק בעבודת הקודש. הוא "יורד מהעניין".

ומשה, כמו מנהיג ומנטור ברמה הגבוהה ביותר, לוקח את אהרן, נותן לו יד, ועוזר לו להשתקם.

אז מגיע כבוד האלוהים: כג וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַיֵּ֣צְא֔וּ וַֽיְבָרֲכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יְהוָ֖ה אֶל־כָּל־הָעָֽם ׃ כד וַתֵּ֤צֵא אֵשׁ֙ מִלִּפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַתֹּ֨אכַל֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ אֶת־הָעֹלָ֖ה וְאֶת־הַחֲלָבִ֑ים וַיַּ֤רְא כָּל־הָעָם֙ וַיָּרֹ֔נּוּ וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם.

אז מה למדנו כאן:

1. עבודה מקצועית דורשת ביצוע ללא דופי.
2. את העבודה לא מסיימים לפני שמסיימים באמת.
3. אם נופלים – אפשר להתרומם. זה מאוד תלוי במנהיג. במקרה הזה, משה מתגלה כמנהיג ראוי – גם מדריך, גם משחרר וגם יודע לסייע כשצריך.

ויקרא, פרק י' - דום, דממה, מוות

פרק מצמרר...

בניו של אהרן הכהן אינם מבצעים את עבודת הקודש על-פי הפרוטוקול ומבעירים "אש זרה". והתוצאה: ב וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י יְהוָ֖ה וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה. יהוה מראה את אכזריותו והאש שלו שורפת אותם למוות. ככה, בלי חכמות... אותה אש שאכלה בפרק הקודם את העולה והחלבים, אוכלת שניים מבניו של אהרן.

האמת היא שאין לי מילים לתאר את הזעזוע שהפסוק הזה גרם לי. אני מבין לגמרי את תגובתו של אהרן: וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן. מול טרוף המוות המידי של בניו, אהרן שותק. הוא הופך לדומם, משותק. הפועל 'ויידום' מעיד ממש על שיתוק, על פחד, על אימה.

ישנו פתגם ידוע מספר עמוס: "המשכיל בעת ההיא יידום". בעמוס, פרק ה', הנביא עמוס מסביר לעם בעוד נבואת זעם שלו: לא תקבלו אזהרה על מה שצפוי לקרות לכם, כי גם המשכילים ישתקו מפחד ההמון – 'המשכיל בעת ההיא יידום': יב כִּ֤י יָדַ֨עְתִּי֙ רַבִּ֣ים פִּשְׁעֵיכֶ֔ם וַעֲצֻמִ֖ים חַטֹּֽאתֵיכֶ֑ם צֹרְרֵ֤י צַדִּיק֙ לֹ֣קְחֵי כֹ֔פֶר וְאֶבְיוֹנִ֖ים בַּשַּׁ֥עַר הִטּֽוּ ׃ יג לָכֵ֗ן הַמַּשְׂכִּ֛יל בָּעֵ֥ת הַהִ֖יא יִדֹּ֑ם כִּ֛י עֵ֥ת רָעָ֖ה הִֽיא.

כשאלוהים מזהה רע – מי שמשכיל, מי שמבין מה הולך לקרות, נודם – קופא ושותק.

עכשיו אני מבין אותו באופן שונה מבעבר. המשכיל, ההגיוני, האנושי, אין לו מקום ליד הטירוף והאכזריות האלוהית. עכשיו אני גם מבין טוב יותר את נוח כשאלוהים אומר לו שהוא הולך להשמיד את העולם ונוח אינו מתווכח – נוח היה חכם מספיק להבין שאלוהים מופרע מספיק כדי לממש את האיום ואטום מספיק שאין טעם לנסות ולשנות את רוע הגזירה.

לאהרן אפילו לא ניתן הסיכוי להתחנן על חייהם של בניו. לאברהם ניתן סיכוי להתחנן על סדום ועמורה, למשה ניתנה הזדמנות להתחנן על בני ישראל, אבל לאהרן לא.

כל כך מקומם שפשוט אין מילים!

כתבה על זה צרויה להב, בשיר "פרח" שהלחין יהודה פוליקר: "איך צומח שקט מתוך המהומה"

שם, בעפר ותכלת; חלקת שלום ישנה; נומי פרח, נומי; נומי ילדה קטנה.

את החיים לקחו לך; הו, מלחמות קדושות; מלאכים בכו לך; בעיניים יבשות.

את חיוכך, תינוקת, קברו באדמה; איך צומח שקט, מתוך המהומה.

מי שלחץ על הדק, דם את ליבו מכתים; במלחמות לצדק, גם ילדים מתים.

וחלומך ברוח, חרוז למנגינה; נומי פרח, נומי, נומי ילדה קטנה.

[מקור תמונתה של צרויה להב משמאל: פייסבוק]

.

.

אלוהים יוצר מהומה והילדים מתים. ומהקבר שלהם צומחת שתיקה. השתיקה שלהם נראית חזקה ובעלת הוד גדולים יותר ממהומת האלוהים.

ותגובת משה מקוממת גם היא: ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם אֶכָּבֵד. בלשון פשוטה יותר משה אומר לאחיו ההמום: "אתה רואה אהרן, אמרתי לך! צריך להיזהר מהאלוהים הזה כי הוא מגדיל את קדושתו דרך הרג הקרובים אליו ביותר ובכך מעצים את כוחו מול העם".

מתרחשים עוד דברים מקוממים בפרק הזה אבל בסוף נראה כאילו הסערה חולפת והשפיות חוזרת.

משה מתרגז על עוד עבירה במלאכת הקודש שעושים בניו האחרים של אהרן, אלה שלא נשרפו בתחילת הפרק, ואהרן הפעם, כשניתנת לו ההזדמנות להגן עליהם, מסביר למשה את הסיבה לעבירה ותגובת משה היא כמו פניית פרסה חדה ביותר מהטירוף לשפיות: כ וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו. הפרק הזה מבחינתי הוא אחד הקשים ביותר בסיפור 929 פרקי התנ"ך!

ויקרא, פרק יא' - מה בין קדושה לכשרות

זהו פרק, שבו מבדיל אלוהים, באמצעות הנחיות למשה ולאהרן, בין חיות המותרות לאכילה לאלה שאינן מותרות לאכילה.

אז את מי מותר לאכול:

• מהבהמה: ג כֹּ֣ל׀ מַפְרֶ֣סֶת פַּרְסָ֗ה וְשֹׁסַ֤עַת שֶׁ֨סַע֙ פְּרָסֹ֔ת מַעֲלַ֥ת גֵּרָ֖ה בַּבְּהֵמָ֑ה אֹתָ֖הּ תֹּאכֵֽלוּ;
• מחיות המים: ט אֶת־זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם כֹּ֣ל אֲשֶׁר־לוֹ֩ סְנַפִּ֨יר וְקַשְׂקֶ֜שֶׂת בַּמַּ֗יִם בַּיַּמִּ֛ים וּבַנְּחָלִ֖ים אֹתָ֥ם תֹּאכֵֽלוּ;
• מהעופות: כא אַ֤ךְ אֶת־זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּל֙ שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף הַהֹלֵ֖ךְ עַל־אַרְבַּ֑ע אֲשֶׁר־֯לֹא כְרָעַ֨יִם֙ מִמַּ֣עַל לְרַגְלָ֔יו לְנַתֵּ֥ר בָּהֵ֖ן עַל־הָאָֽרֶץ.

בנוסף להנחיות למעלה (סה"כ 3 פסוקים) הפרק מכיל פסוקים רבים נוספים המפרטים שמות של חיות מסוגים שונים אותן אסור לאכול משום שאינן עומדות בתנאים שלמעלה. הרשימה כוללת: גמל, שפן, ארנבת, חזיר, נשר, פרס, עזנייה, דאה, איה, ערב, בת יענה, תחמס, שחף, נץ, כוס, שלך, ינשוף, תנשמת, קאת, רחם, חסידה, אנפה, דוכיפת, עטלף, חולד, עכבר, צב, אנקה, כח, לטאה, חומט.

מעניין אותי לדון בשני נושאים בהקשר של הפרק הזה:

1. מדוע יש פירוט של חיות ספציפיות מעבר לחוקים הכלליים?
2. לשם מה בכלל קיימת החלוקה בין חיות שמותר לאכול וכאלה שאסור?

לגבי השאלה הראשונה – יש כאן לדעתי שגיאה ניהולית המאפיינת ניהול ריכוזי, שאינו סומך על הפקודים; ולכן, יורד לפרטי פרטים של הנחיות. הפירוט של כל חיה וחיה מוציא את העוקץ מיכולת קבלת ההחלטות ולקיחת האחריות של האנשים. במקום שכל אחד יבחן האם השפן מפריס פרסה, או לא; ויחליט אם הוא מותר לאכילה אם לאו; משה נותן הנחיה ספציפית על השפן.

ומה עם החיות שלא כתובות? יש הרי מיליוני מינים של חיות?

והתוצאה: 3,000 שנה אחרי, קיימת תעשייה שלמה של כשרות, שכל מטרתה היא בעיני "בצע כסף" כאשר זו מסתתרת מאחורי אינספור דקדוקים של כשרות שהתפתחו עם השנים.

[הכרזה: ייצור ידע]

כאשר אין הסבר לשאלה הראשונה, כלומר האנשים אינם מקבלים את הסיבה לדרישה מסוימת, אזי מתפתחת תרבות שלמה של "מאכערים" שלכאורה יודעים את הסיבה, מבינים בכל הפרטים, וכל מה שצריך זה לסמוך עליהם! ככה נולד עם שאנשיו אינם לוקחים אחריות על מה שהם אוכלים ועושים!

את התשובה לשאלה השנייה אנחנו מקבלים בסוף הפרק. כך כתוב:

מג אַל־תְּשַׁקְּצוּ֙ אֶת־נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֑ץ וְלֹ֤א תִֽטַּמְּאוּ֙ בָּהֶ֔ם וְנִטְמֵתֶ֖ם בָּֽם ׃ מד כִּ֣י אֲנִ֣י יְהוָה֮ אֱלֹֽהֵיכֶם֒ וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם֙ וִהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָ֑נִי וְלֹ֤א תְטַמְּאוּ֙ אֶת־נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָֽרֶץ ׃ מה כִּ֣י׀ אֲנִ֣י יְהוָ֗ה הַֽמַּעֲלֶ֤ה אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְיֹ֥ת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים וִהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָֽנִי ׃ מו זֹ֣את תּוֹרַ֤ת הַבְּהֵמָה֙ וְהָע֔וֹף וְכֹל֙ נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֔ה הָרֹמֶ֖שֶׂת בַּמָּ֑יִם וּלְכָל־נֶ֖פֶשׁ הַשֹּׁרֶ֥צֶת עַל־הָאָֽרֶץ ׃ מז לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַטָּמֵ֖א וּבֵ֣ין הַטָּהֹ֑ר וּבֵ֤ין הַֽחַיָּה֙ הַֽנֶּאֱכֶ֔לֶת וּבֵין֙ הַֽחַיָּ֔ה אֲשֶׁ֖ר לֹ֥א תֵאָכֵֽל.

בעברית פשוטה, הסיבות שמותר לאכול חיות מסוימות ואסור לאכול אחרות הן:

1. יש חיות שאסור לאכול אותן, כי יש להן נפש טמאה (לא ברור לי מה זה, אבל זה לא נשמע טעים!)
2. כי אני אלוהים ואני קדוש; ולכן, גם אתם באופן הזה תהיו קדושים (זה תנאי הכרחי? מספיק? אולי בשביל להיות קדוש צריך גם להיות עוד כמה דברים חוץ מאוכל כשר?)
3. כי אני העליתי אתכם מארץ מצרים – סיבה שאינה נראית קשורה לנושא.
4. זאת התורה בנושא – או בעברית עוד יותר פשוטה: למה? ככה!

[להרחבת המושג 'מאכער', לחצו כאן]

[הכרזה: ייצור ידע]

העניין המעניין והמרכזי כאן הוא הקדושה. הכשרות קשורה לקדושה. רוצים להיות קדושים כמו אלוהים תאכלו אוכל כשר...

אני חושב שיש כאן אבחנה חשובה: כשרות היא עוד אחד מאותם ריטואלים דתיים הקשורים לדת, וההופכים את האדם לקדוש כמו אלוהים.

אבל, מה הופך אדם להיות אדם, לא קדוש לאלוהים. סתם אדם הראוי לתואר בן אנוש?

פה מדובר על סט כללים אחר. דברים כמו צדק, אהבת הגר, ואהבת לרעך כמוך, משפט, חלוקת העושר ועוד...

להיות קדוש זו מידה אלוהית. להיות בן אנוש זה עניין אחר לגמרי!

[בתמונה: להיות קדוש זו מידה אלוהית. להיות בן אנוש זה עניין אחר לגמרי! תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי skeeze לאתר Pixabay. הכרזה: ייצור ידע]

לסיכום

כנראה שכישלונות העם עד כה הביאו את משה לחוסר ביטחון כה גדול שהוא נקט בגישה ניהולית שבעיני שגויה!

[לאוסף המאמרים על פרשת שמיני, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת שמיני.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת שמיני באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 29/3/19.
• ויקיפדיה: פרשת שמיני.
• פנחס יחזקאלי (2015), מאכער, ייצור ידע, 30/12/15.