[לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', לחצו כאן]
המאמר עודכן ב- 12 ביוני 2021
ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות".
* * *
באתר זה התפרסם מאמר מפרי עטו של פרופ' יורם מיטל, שכותרתו: נקודות מבט ערביות ביחס לעימות הישראלי-פלסטיני. המאמר נכתב במקור ב- 2002, כחלק מחוברת תורתית שיצאה בהוצאת המכללה לביטחון לאומי, צה"ל.
אתייחס בקצרה ככול האפשר למאמר המפורט; שלטעמבאתר זהי, אינו מבהיר באופן ברור את העמדות הערביות השונות ביחס לישראל (למעט זו המצרית אולי). כפי שאני מזהה את המצב:
[למאמרו של פרופ' יורם מיטל: נקודות מבט ערביות ביחס לעימות הישראלי-פלסטיני, לחצו כאן]
באופן עקרוני, העולם הערבי המוסלמי אינו יכול לקבל את קיומה של הישות הציונית הריבונית במזרח התיכון, משיקולי דת, תרבות ולאומיות; ויעשה ככול הניתן להגיע לפתרון סופי, ללא תלות בזמן ואמצעים. במקרה הגרוע, הוא מוכן לקבל את הנוכחות של יהודים כפרטים, אך תחת שלטון מוסלמי ערבי בלבד.
הסיבה היחידה לקבלת המצב הנוכחי היא ההכרה בעוצמה ובנחישות הצבאית של ישראל, וזאת מתוך התובנה התרבותית המעניקה ערך רב לכוח. תוך המתנה לזמן נוח יותר בו תיחלש ישראל מבפנים וניתן יהיה לגבור עליה במאמץ צבאי מרוכז.
ההסכמה (לכאורה) לגבולות 1967, מותנית בהגבלתם למינימום האפשרי, כשלב ראשון, ובשיטת הסלאמי להמשיך ולנגוס בה, עד ההכרעה הסופית.
[לריכוז המאמרים על עוצמה, לחצו כאן]
חתימה על "הסכמי שלום", אינה אלא טקטיקה נקודתית, לפיה ניתן להפר כול סעיף בהסכם, למעט גבולות, בהתאם לעניין:
- ראו את הסכם השלום עם מצרים; שרק בשל איומי סנקציות אמריקניות פוטנציאליות ומענק שנתי של שני מיליארד דולר לצבא מצריים, מחזיק אותו בחיים, באופן שניתן להגדירו, במקרה הטוב, כמצב של "אי לוחמה". זאת, כאשר שאר הסעיפים בהסכם רחוקים ממימוש, למעט אינטרס ביטחוני נקודתי, כמו התמודדות עם דאעש בסיני.
- "הסכם השלום" עם ירדן עדיין מחזיק מעמד, כי חיי המלך הירדני תלויים בחסדי כידוני הצבא הציוני, אך ממשלתו מאיימת חליפות לבקרים לבטל את ההסכם לאלתר.
איך התפיסה של גדעון מסתדרת כאשר בוחנים את יחסי ישראל לא רק עם הערבים אלא עם מוסלמים לא ערבים? כל המדינות המוסלמיות של ברית המועצות לשעבר הן ביחסים טובים עם ישראל גם תורכיה לפני ארדואן ואיראן לפני המהפיכה האיסלמית נהלו יחסים תקינים עם ישראל. לעומתם איראן של היום, אינדונזיה, מלזיה, בנגלדש ופקיסטאן מחרימות את ישראל. ומה יש לונצואלה נגד ישראל?
התשובה בגוף השאלה: "לפני המהפכה האסלאמית". הבעיה היא בדת. אז ככל שהמדינה המוסלמית דתיה פחות ורחוקה יותר, היחסים נסבלים יותר בהתאמה…
הניתוח שלי עוסק בעיקר במדינות ערב המוסלמיות במזרח התיכון . מדינות מוסלמיות שאינן ערביות כמו טורקיה, איראן, ניגריה, ואחרות- הקשורות פחות לסוגיית "האדמה הכבושה" וירושלים שחוללה עי הצלבנים, יכולות להרשות לעצמן להיות פחות מעורבות בסכסוך, אך מזדהות מבחינה רעיונית. כל מלזיה ואפילו הודו שעדיין מזדהה עם העניין הפלסטיני כפי הצבעותיה בארגוני האום השונים