[בתמונה: ארטילריה צרפתית כבדה, 370 מ"מ, מופעלת בקרב ורדן. התמונה היא נחלת הכלל]
[לאוסף פרקי החוברת: אסטרטגיית ההתשה בעימות מוגבל – בחירה או כורח, לחצו כאן]
חיים באר הוא סופר ומשורר ישראלי, פרופסור אמריטוס לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון.
המאמר הזה הוא חלק מחוברת תורתית שיצאה במכללה לביטחון לאומי, ב- 2002, והיא מובאת היום, לאור תוצאות מבצע 'שומר החומות'...
העובדה, שהדברים נכתבו בעיצומו של המאבק המזוין עם הפלסטינים בתחילת המילניום, נותן לדברים פרספקטיבה מיוחדת...
[תמונתו של חיים באר נוצרה, הועלתה לויקיפדיה ואושרה לשימוש על ידיו]
* * *
הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא סכסוך של 120 שנה. אני חושב, שאחד הדברים המרתקים ביותר למי שמשפחתו חיה בארץ ישראל ברציפות מ- 1812, זו, בעצם, הסבלנות, ולסבלנות הזאת צריך גם שולי ביטחון.
אם אני צריך לענות לשאלה, מהי ה'גיגית' הזאת (על ה'גיגית' ראו בסוף המאמר), אני אומר, שיש שאלות דחופות, ויש שאלות חשובות...
השאלה המרכזית היא, בשביל מה כל העסק הזה? בשביל מה להרוג ובשביל מה להיהרג? למה צריך את כל הסיפור הזה, סיפור שהוא קשה מכל בחינה שהיא?
אני חושב, שהתשובה היא, בסופו של דבר, תשובה ציונית. התשובה הציונית מביאה אותנו למקומות, שאנחנו לא רוצים לחזור אליהם, גם לגבי השאלה של מי שקבע מיהו יהודי. במאה העשרים, מי שקבע מיהו יהודי היה לא הרבנות הראשית, ולא ממשלת ישראל, ולא החכמים שדוד בן גוריון פנה אליהם. מי שקבע זאת במאה ה- 20 היה אדולף היטלר. אל לנו לשכוח, שהיה עלינו לבנות בית לעם היהודי, אבל, גם פה התרחשה טרגדיה.
אני יכול לספר לכם שקולגות שלי מאוניברסיטת בן גוריון בנגב נסעו לכנס תרבותי בניו יורק, שעסק בספרות של העם היהודי. התברר, שהחבורה הניו-יורקית האמריקאית רצתה שני עניינים, בשעה שהחברה שלנו רצתה שני עניינים אחרים: הם רצו לעסוק ביידיש ובשואה, ואנחנו רצינו לעסוק בעברית ובארץ ישראל.
אני חושש, שבתוך העם היהודי מתחילים להיווצר בקעים ושסעים (זכרו שהדברים נכתבו ב- 2002! פ"י). בשנות התשעים של המאה הקודמת חווינו עליה גדולה של מליון היהודים, שהייתה עליית הצלה מבחינתנו. אין היום כמעט מאגרים נוספים מחוץ לנו, וליהודים האמריקאים. הבקעים הללו מביאים אותנו למצב, שהאחווה הולכת ונחלשת.
אני שואל את עצמי, מהם הערכים שאנחנו רוצים להגן עליהם? מהם הערכים שלמענם אנחנו עושים את הכל, מחזיקים צבא וכוחות ביטחון כל כך גדולים ומתוחכמים?
יש לכך תשובות אחדות: בית צודק ליהודים, שביתות הנכים, ההתפוררות החברתית. אני מלמד בנגב, ואני רואה את תלמידיי, שחיים במושבים וביישובים הקטנים, על מצוקותיהם. זה לא דבר פשוט. ביטחון לאומי, זה לא רק מה יש לנו במרתפים, ומה יש לנו בהאנגרים, ומה שיש לנו בשדות התעופה. חלק גדול מביטחון לאומי, זה עניין הצדק.
[האמנם צודק חיים באר? למאמר: 'מוסר וצביעות ביחסים בין לאומיים', לחצו כאן]
אני רוצה לדבר על עניין, שהוא יקר וחשוב, וזו אחת הסיבות שאנו מקיימים כאן חברה ורוצים להגן עליה. רצוננו שזו תהיה חברה בעלת תרבות יהודית. תרבות יהודית אינה קשורה לעניינים דתיים. אברהם אבן עזרא אמר: "ותיישרנו החכמה בלא עיצבון והתשת הכוח". אני חושב, שעצם היכולת, על פיה מישהו יושב ומחבר בין אברהם אבן עזרא של ספרד, לפני מאות שנים, לבין הווייתנו כאן, היום, יוצר רצף של ביטחון. אנו צריכים לעמול לא מעט, משום שהרצף יוצר את העניין הזה, שעכשיו יש בו חולשת דעת איומה.
תסלחו לי, למרות שאני הייתי, לא מעט, קשור ל"שלום עכשיו", כמו של"משיח עכשיו", מה שיוצר סבלנות זה היכולת לראות רצף מתמשך. זה מאפשר לך להיות חלק מחוליה מתוך העניין הגדול, וזאת שמירתה, יצירתה ופיתוחה של תרבות עברית יהודית. אני, בכוונה, מדגיש עברית בארץ ישראל. ואני לא אומר מדינת ישראל. מדינה היא כלי וארץ היא מרחב ומקום. יותר מכך, אני חושב, שצריך להגיע להסכמים ולתת ולוותר, אבל זה חלק מהווייתנו, זה חלק מתרבות. מי שלא מוכן לקרוא לנחלת הארץ הזאת, שכל כך הרבה געגועים יש לנו אליה, ארץ ישראל, עושה עוול לעניין הרצף והרציפות.
אני רוצה להדגים את הדברים הללו בשיר שכתב חיים גורי, בספרו "תנועה למגע", שם נפלא. אתם מכירים את המשמעות החדשה שלו, ששייכת להיתקלות עם אויב, אבל, מצד שני, תראו כמה רכות יש כאן: תנועה לקראת איזשהו מגע, נגיעה. המשורר מפקיע מושג מתחום אחד ומחזיר לו, או מעניק לו איכות שירית. בקובץ הזה כותב גורי:
"…
אש ועצים ואבנים מפויחות כאלה
מי ינוע בשדות האומללים האלה
מי יאמר רקפת
אני אומר שנית רקפת ויבקש נחושת
לא הרבה חמש דקות נחושת בדרכו אל גבריאלה
בדרכו אל גבריאלה הנשרפת
מי ינוח על הדרך
מי ינוע כצללית על קו הרכס
כמלאך לא פגיע כמלאך ממשיך ללכת
המבקש זהב לשארית הדרך
תוך זמן מה הרחק מכאן יתחיל הבכי."
כאן, באולם הזה, גורי היה מובן, לפחות בחלק שקשור לנחושת, זהב, רקפת, גבריאלה, כאשר הוא כותב "אש ועצים ואבנים שרופות כאלה" כל קורא עברי, עד לפני דור או שניים, ידע, שאש ועצים מביאים אותנו לסיפור העקדה. כאשר יצחק קולט, ברגע מסוים, כש'נפל לו האסימון'. כשאני אמרתי לבן שלי ש"נפל לי האסימון", הוא אמר לי שאין היום אסימונים, ושאל על מה אני מדבר...
מטפורות נעלמות. יש מטפורות שלא נעלמות לעולם - האש והעצים. כאשר יצחק הולך בדרך, והוא רואה את האש והעצים, הוא קולט שהוא השה לעולה. וכשגורי כותב "מי ינוח על קו הרכס?" או "מי ינוע בשדות האומללים האלה?" הוא יוצא מתוך הנחה, שיש תשתית משותפת לכל הקוראים העבריים, ושכולם קראו את הסיפור המופלא על יום הכיפורים ועל ראש השנה, ששם נאמר "מי ינוח ומי ינוע? מי ישלב ומי יתייסר? מי קצו מי לא בקצו?" מי ינוע כנראה בחיוב ומי ינוח הוא לשלילה. אבל, כאן הקונטקסט הוא תמיד לשלילה, כי מי ינוח על אם הדרך? אנחנו יודעים. כי מי במלחמה נח על אם הדרך? ואנחנו יודעים מי נע כצללית על קו הרכס. אני חושב, שבשיעור הראשון בשדאות מדברים על לא לנוע על קו הרכס.
גורי אומר לקורא העברי, באופן סמוי, יש קו רציף שנמתח מהעקדה, דרך הגורל היהודי באירופה, והוא נמשך אל המלחמות שלנו כאן. זה מלמד אותך סוג מסוים של סבלנות. זה מעניק לך סוג מסוים של אורך רוח. כשגורי ישב במשפט אייכמן, והוא ישב יום יום והקשיב למשפט אייכמן, לעדויות המצמררות. במשפט, כאשר היה איש צעיר, בן 33 בערך, אישה אחת העידה על אבא, שמיין בגדים ומצא בתוך ערמת הבגדים מעיל של בתו שהוצאה להשמדה, וכך, גילה שבתו נהרגה. גורי שמע את זה בעשר בבוקר באולם של בית העם בירושלים, ובאותו ערב, כאשר ישב בביתו, שברחוב פינסקר בירושלים, כתב: "הוא מצא את כתונת בתו" וכשהוא כותב "כתונת בתו הטבולה בדם" זה מתחבר לקורא העברי עם כתונת הפסים של יוסף.
חלק מהמרכיב היסודי בביטחון הלאומי, ולא רק בביטחון האישי, מתבטא בכך, שנשמור על הווייתנו הלאומית. משמעות הדבר היא, לא להיקלע לאמריקניזציה. אני חושב, שכאן אנחנו כולנו מעריצים את אמריקה, יש שאומרים: אמריקה היא העיקר, והשאר זה כלום. דווקא משום כך, אנחנו צריכים לעצב את הווייתנו הלאומית, אני לא מתכוון דתית או לאומנית, אלא משהו הרבה יותר רחב, שנותן משמעות של תרבות לקיום שלנו.
[להרחבת המושג: 'ביטחון לאומי', לחצו כאן]
נשאלתי מהי ה'גיגית' - אנו מדברים על תקופת משבר. ב'גיגית', טוב שיש סדק. בתרבות של עם טוב לא נבנית תרבות מושלמת. אין מושלם! המושלם שלו זה לא המושלם שלי...
דיברנו על גיגיות. הסופר האיטלקי והעיתונאי, אלברטו מורביה (ראו תמונה משמאל) היה בסין, הוא ראה את חומת סין האדירה. כל אומה מפנטזת שתהיה לה חומה גדולה, כמו הסינית, ומתברר שזה לא עוזר במאומה.
מורביה אומר, שיש שני סוגי עמים:
- אחד שדומה לסרטן, שהתוך שלהם הוא רך, אין להם, בעצם, שום דבר משל עצמם, והם צריכים שריון נוקשה שיגן עליהם. כשהם חוטפים מכה הכי קלה הם מושמדים.
- ויש אומות, שהן בעלי חוליות. נופלים, חוטפים מכה, קמים ועומדים על הרגלים.
החכמה היא להפוך תרבות, שהייתה שנים רבות גיגית, מתרבות סרטנית, סגורה ונוקשה, לסוג של בעל חוליות. החכמה הזאת והמשימה הזאת מוטלות על כל אחד מאיתנו.
אני מקווה שיהיו לנו תשובות טובות יותר לילדינו מאלו שיש לנו היום!
