[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי kalhh לאתר Pixabay]

[מאמר זה ראה אור לראשונה בכתב העת ליברל. הוא מועלה לכאן באישורו ובאישור המחבר] [לקובץ המאמרים: 'הפולמוס על מלכוד 67 למיכה גודמן', לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 7 ביולי 2021.

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים. משמש היום כעמית מחקר במרכז בגין-סאדאת (בס"א), באוניברסיטת בר אילן.

*  *  *

מאז כתב את הספר: 'מלכוד 67', מזהה ד"ר מיכה גודמן את תכלית עבודתו כממוקדת במאמץ "לנסח את האידאולוגיה הבלתי מדוברת של המרכז הפוליטי". בגיליון מרץ 2019 של כתב העת 'ליברל', הוא הציג שמונה צעדים לצמצום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בשל השתנות המצב הפוליטי והמדיני, ראוי לחזור ולדון בהם...

למרות הסכמתי עם כמה מהמלצותיו, שלמיטב הכרתי את המציאות בשטח כבר נמצאות מזמן במגמת יישום, המחלוקת שלי עמו רחבה וראוי להעמידה על מקומה המדויק. אפתח בכך שמצויה כאן הזדמנות לברור עומק של המרחק ההולך וגדל בין דרך המרכז הישראלי, לבין חזון הציונות החלוצית על פי דוד בן גוריון.

[למאמרו של מיכה גודמן בליברל: 'לצאת מהמלכוד', לחצו כאן]

[בתמונה: מיכה גודמן. המקור: פייסבוק]

בגישת גודמן, המלכוד בו נתון כיום הנרטיב הישראלי נובע מן המתח בין צורכי הביטחון הישראליים לבין השאיפה לסיום הכיבוש.  בכך הוא מתכחש לשתי טענות עקרוניות:

• הטענה האחת  היא שהכיבוש, ברובו המכריע, הסתיים מכבר - במאי 1994 ברצועת עזה, ובינואר 1996 ביהודה ובשומרון - עת הועברו 90% מהפלסטינים לשליטת הרשות הפלסטינית. המאבק הממשיך להתקיים אינו עוד על סיום הכיבוש, כמו על השליטה בירושלים ובמרחב הפתוח שנותר בשטחי C.
• הטענה השנייה משמעותית יותר, היא שביטחון בחזון הציוני הוא רק אמצעי ואינו מטרה לעצמו. לטענת גודמן, גם בגישת הימין: "הרעיון המארגן אינו האוטופיה של הגאולה אלא הקטסטרופה של הנסיגה".

לאחרונה פרסמתי (במרכז בס"א) מחקר מקצועי מקיף על האיום הביטחוני הטמון בנסיגה (ראו תמונה משמאל ולינק למטה) אולם עבורי כמו עבור רבים בציבור הישראלי,  עם כל חשיבות הביטחון, כמיהת הגאולה הייתה וממשיכה להיות מטרת העל, כדברי בן גוריון: "הגשמת הציונות היא יותר ממדינה יהודית" (במערכה א' עמ' 159), "המטרה הסופית של הציונות אינה אלא הגאולה המלאה והשלמה של עם ישראל בארצו, קיבוץ גלויות קוממיות לאומית." (במערכה א', ע' 190).

[לחוברת של האלוף במיל' גרשון הכהן: 'הנסיגה משטחי C ביהודה ושומרון: סכנה קיומית', לחצו כאן]

[מקור תמונתו המקורית של דוד בן גוריון: ארכיון משרד הביטחון]

בין הערכים הבסיסיים של הציונות המוצגים על ידי גודמן בשאיפה ל"חירות וביטחון"; לבין שאיפת בן גוריון ל"גאולה וקוממיות לאומית", יש יותר מהבדלים סמנטיים. מי שמתכחש לפער בין הגישות,  לא רק שאינו מתחיל להבין את הסיפור הציוני בעשרות שנותיו הראשונות, ויש לכך כמובן משמעות להבנת דרכנו כיום; הוא גם רחוק מהבנת הגיונם של המנהיגים הפלסטיניים - במיוחד מנהיגי חמאס - הדבקים בחובתם הדתית למגמת המאבק: "אל מוקאמה" כמאבק אמוני.

[למאמרו של האלוף במיל' גרשון הכהן: "אל-מוקאמה" - רעיון ההתנגדות כביטוי אמונה', לחצו כאן]

גם בתורת הביטחון הלאומי, משוואת הביטחון הלאומי רחבה בשיקוליה מעבר להיבטים הביטחוניים טכניים, כפי שמוגדר בספרות תורת צה"ל:  "ביטחון לאומי הוא התחום העוסק בהבטחת היכולת הלאומית להתמודד ביעילות עם כל איום על הקיום הלאומי ועל האינטרסים החיוניים הלאומיים..."  ואמנם  המחלוקת בשאלת  האינטרסים החיוניים הלאומיים ביהודה ושומרון,  כסוגיית יסוד לחזון מדינת ישראל, ממשיכה להיות שורש המחלוקת בין ימין ושמאל ביחס לעתידנו במרחב.

[להרחבה בנושא ביטחון לאומי, לחצו כאן] [להרחבה בנושא אינטרסים לאומיים, לחצו כאן]

המחלוקת אינה בין גודמן הדוגל בפרגמטיות תבונית; לבין הנאחזים בחזון אידאולוגי מנותק מאילוצי המציאות. כולנו מחויבים לניווט פרגמטי, עוקף מכשולים, אלא שלא רק היעדים שלנו שונים. נראה כי גם המצפנים שלנו מכוילים אחרת (ראו פוסטר בראש המאמר).

גודמן ממליץ על גישה פרגמטית, שתאפשר לאוטונומיה הפלסטינית להתרחב, מבלי שהביטחון הישראלי יתכווץ. הוא אמנם מבהיר כי לא מדובר בוויתורים אידאולוגיים גדולים דוגמת פינוי יישובים. אך כאן מתגלה הממד המעשי של המחלוקת בצרכים מידיים, שמעבר לכמיהת הגאולה הציונית: במדינת ישראל - המתרכזת לרצועת החוף, הופכת מנהריה עד אשקלון, לרצף עירוני צפוף ובלתי נסבל - כבר כיום הגיעה בעיית הצפיפות לנקודת הרתיחה. רשות התכנון הונחתה, לדוגמה, לתכנן לקראת 2040 תוספת 2,600,000 דירות חדשות, כולן בתחומי מדינת ישראל שבתוך הקו הירוק. הבשורה המרחבית מצויה במרחב הפנוי - במרחבי בקעת הירדן, מקו הירדן ועד גב ההר - להושבת מיליוני יהודים בשדרה מזרחית, המקבילה לרצועת החוף.

לפיכך, בממד המעשי המחלוקת בינינו מתמצה בשתי נקודות:  

1. לא אסכים למסירת חלקים משמעותיים משטחי C לשליטת הרשות הפלסטינית;
2. מתוך חיוניות השימור של מומנטום ההתנחלות במרחב הפתוח, לא אוכל  להסכים להפסקת התרחבות ההתיישבות שמחוץ לגושים הגדולים.

[לקובץ המאמרים: 'הפולמוס על מלכוד 67 למיכה גודמן', לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• • מיכה גודמן (2019), לצאת מהמלכוד, ליברל, 7/3/19.
  • גרשון הכהן (2019), הנסיגה משטחי C ביהודה ושומרון: סכנה קיומית, ייצור ידע, 23/1/19.
  • גרשון הכהן (2017), "אל-מוקאמה" - רעיון ההתנגדות כביטוי אמונה', ייצור ידע, 10/11/17.
  • פנחס יחזקאלי (2014), ביטחון לאומי, ייצור ידע, 2/5/14.
  • פנחס יחזקאלי (2014), אינטרסים לאומיים, ייצור ידע, 2/5/14.

.