ד"ר חגית לרנאו (בתמונה למטה משמאל), משפטנית, קרימינולוגית ומכהנת בעשור האחרון כמשנה לסנגור הציבורי הציבורי הארצי. מחברת הספר עבריינות ואכיפת חוק ומנהלת דף פייסבוק בשם זה, העוסק בסוגיות הקשורות למשפט פלילי, עבריינות ואכיפת חוק.
* * *
הממשל הפדרלי בארצות הברית לצמצם את מספר האסירים ולשפר במעט את תנאי המאסר, בעזרת מה שמכונה "חוק הצעד הראשון" (ה- First Step Act).
בחודשים האחרונים מתרחשים גם בישראל תהליכים מואצים ומרתקים, המיועדים להקטנת מצבת האסירים על מנת לעמוד בהחלטת בג"צ להרחיב את שטח המחיה עבור כל אסיר.
ב- 13.6.2017 ניתנה החלטה תקדימית של בית המשפט העליון בה נקבע כי תוך תשעה חודשים, תדאג המדינה להבטיח שטח מחיה מינימלי של 3 מ"ר (לא כולל שטח השירותים והמקלחת) לכל אסיר; וכי תוך שנה וחצי, עד סוף שנת 2019, צריכה המדינה לדאוג להקצות לכל אסיר ועצור שטח מחיה של 4.5 מ"ר כולל שירותים ומקלחת, או 4 מ"ר לא כולל השירותים והמקלחת.[על הרפורמה להפחתת מספר האסירים בארצות הברית, לחצו כאן]
על החשיבות התקדימית של החלטת בית המשפט העליון כתבתי במאמר: 'עוזב בפתיחת דלת':
[למאמרה של ד"ר חגית לרנאו, 'עוזב בפתיחת דלת', לחצו כאן]
ועל הסטנדרט הבינלאומי לשטח מחייה מינימאלי שהמדינה מחויבת להקצות לאסיר והמצב בישראל ראו בסטטוס שנכתב לפני כשנה:[למאמרה של ד"ר חגית לרנאו: 'מהו שטח המחיה המינימלי, שמדינה מחויבת להקצות לאסיר?', לחצו כאן]
המשימה שהטיל בג"צ לפתחה של המדינה אינה קלה, והיא דורשת ריווח שטח המחיה לכ-40% מכלל הכלואים בישראל (כ-6,300 אסירים מתוך 19,000).
[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי USA-Reiseblogger לאתר Pixabay]
אז מה עושים?
האמת שבהתחלה התנהלה הממשלה בעצלתיים. דיונים רבים התקיימו אך מעט מאוד תורגם לעשייה.
שבוע לפני שפג המועד ליישום השלב הראשון של פסק הדין, ביום 5.3.2018, הגישה המדינה בקשה לבית המשפט לדחות את לוח הזמנים ליישום החלטת בית המשפט בעשר שנים. במהלכן, כך הבטיחה, תפעל לקידום תיקוני חקיקה שעשויים לצמצם את מצבת האסירים ובמקביל תקדם בינוי והכשרה של כ-5,000 מקומות כליאה חדשים שייבנו עד שנת 2027.
על הבקשה להארכת לוח הזמנים ליישום החלטת בג"צ בעשר שנים ראו:
[למאמרה של חגית לרנאו: "אדוני, פסק דין זו לא המלצה!", לחצו כאן]
עשר שנים זה די חצוף - אז בג"צ סרב...
בנובמבר 2018 - לאחר ששלח את המדינה לעשות שיעורי בית ולהציג תוכנית ראלית יותר - קבע בית המשפט העליון מסגרת זמנים חדשה ליישום בג"צ שטח המחיה. הפעימה הראשונה, בה נדרשת המדינה להגיע ל-3 מ"ר לכל אסיר, תתבצע עד 30.4.2019; ואילו הפעימה השנייה תתבצע עד 2.5.2020.
לוח הזמנים החדש שקבע בית המשפט העליון מבהיר כי המדינה אינה יכולה להמשיך ולהיתלות בפתרונות הכרוכים בבנייה, מאחר שפתרונות אלו מחייבים זמן רב. בחודשים שעברו עד למתן ההחלטה לגבי לוח הזמנים חדש חלה האצה בתהליכים לתיקוני חקיקה, ונחקקו שלושה הסדרים שנועדו לצמצם את מספר האסירים בישראל. שני תיקוני החקיקה הראשונים שנעשו הם יישום של המלצות הוועדה הציבורית לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים שפורסמו בשנת 2015 (ועדת דורנר), ואילו הצעד השלישי, שמשמעותו הארכת משך השחרור המנהלי וקיצור משך המאסרים, נועד לגרום באופן מהיר להורדת הצפיפות בבתי הכלא.
הארכת משך עבודות השירות
ביולי 2018 נחקקה הוראת שעה לשנתיים, המאפשרת לבתי המשפט להטיל על נאשם עבודות שירות לתקופה של עד תשעה חודשים. התיקון אמור להיכנס לתוקף בתחילת אפריל.[לנוסח התיקון, לחצו כאן]
הקמת יחידה למאסרים קצרים בשירות בתי הסוהר
ביולי 2018, נחקקה הוראת שעה נוספת לשלוש שנים, אשר העבירה את הסמכות להורות על שחרור על תנאי של אסירים שנשפטו לתקופה של עד שנת מאסר לוועדה שהוקמה בתוך שירות בתי הסוהר. מטרת התיקון הייתה להקל על העומס הביורוקרטי שהוטל על ועדות השחרורים הרגילות, אשר בגינו הן לא מספיקות לדון בבקשות של חלק גדול מהאסירים השפוטים לתקופות קצרות, ובכך לייעל את קבלת ההחלטה, אם האסיר ראוי לשחרור על תנאי במהלך השליש האחרון של תקופת מאסרו. היחידה לשחרור ממאסרים קצרים החלה לפעול באמצע חודש נובמבר.[לנוסח התיקון, לחצו כאן]
הארכת משך השחרור המנהלי
בנובמבר 2018 נחקקה הוראת שעה לשלוש שנים אשר הרחיבה את משך הזמן לשחרור מנהלי של אסירים. חקיקה זו תרמה לירידה ניכרת במספר האסירים אך במגביל גם עוררה את הביקורת הציבורית הגדולה ביותר.מנגנון השחרור המנהלי נקבע בפקודת בתי הסוהר בשנת 1990, כהוראת שעה לשנתיים. גם אז היה הרקע ביקורת נוקבת על תנאי המחיה הקשים והצפיפות בבתי הסוהר בישראל. בשנת 1993 עוגנה הוראת השעה כהוראת קבע. הרעיון בשחרור מנהלי הוא, שבתקופות בהן מספר האסירים עולה על תקן הכליאה (המבטא את מספר מקומות הכליאה), יוקדם, בשבועות אחדים, מועד השחרור של אסירים. הקדמת מועד השחרור נעשית באופן אחיד ושוויוני לכל האסירים, וההקלה לה הם זוכים עומדת ביחס לתקופת המאסר.
[להרחבת המושג: 'שחרור מנהלי', לחצו כאן]
תקופת השחרור המנהלי שנקבעה בחוק בשנת 1990 היא הקדמת השחרור בשבועיים, עבור מי שנשפט לתקופת מאסר של בין חודש לחצי שנה, ולאחר מכן הארכת השחרור המנהלי בשבוע עבור כל שישה חודשי מאסר, עד למקסימום של 24 שבועות.
התיקון מנובמבר 2018 הרחיב את תקופות השחרור המנהלי, עבור אסירים שלא הורשעו בעבירות טרור, במיוחד ביחס למאסרים קצרים. כך, כדוגמה, נקבע כי מי שנידון למאסר של בין חודש לשישה חודשים שחרורו יכול להיות מוקדם ב-8 שבועות (ובתנאי שריצה לפחות מחצית מהתקופה); ואילו מי שנידון לתקופת מאסר של בין 18 חודשים לשנתיים יוקדם שחרורו ב-20 שבועות. התקופה המקסימלית של השחרור המנהלי הועמדה על 30 שבועות.
[לנוסח התיקון ולטבלת הקיצורים, לחצו כאן]
ביום כניסתו לתוקף של החוק להארכת משך השחרור המנהלי, בדצמבר 2018, שוחררו כ-950 אסירים, מהלך שעורר ביקורת ציבורית רבה. ביקורת נוספת על מנגנון השחרור המנהלי העלה פרופ' אורן גזל-אייל, דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. לטענת פרופ' גזל-אייל הממשלה מעדיפה להתמודד עם האתגר של צמצום היקפי הכליאה בישראל באמצעות מנגנון, המתמקד בפתיחה רחבה של 'הדלת האחורית' – ולא ביצירת שיקול דעת זהיר יותר וקביעת מדיניות לעצם שליחתם של עוברי חוק למאסר. במקום שהמדינה תשלוט על 'דלת הכניסה' למעצר או למאסר, ותייצר בלמים טובים יותר למנוע שליחתם למאסר של עוברי חוק שאינם מסוכנים, ואשר ניתן לחשוב בעניינים על ענישה שאינה כוללת מאסר בפועל, היא מייצרת מנגנון 'דלת אחורית', שיווסת את היקפי הכליאה באמצעות קיצור תקופת המאסר. הקושי במנגנון זה נעוץ בכך שהוא מופעל באופן אחיד ביחס לכל האסירים הזכאים לכך, ללא בחינה אינדיבידואלית של מידת המסוכנות של האסיר או של פוטנציאל השיקום שלו.[להרחבה אודות מנגנון השחרור המינהלי והביקורת של פרופ' גזל-אייל, לחצו כאן]
סיכום ביניים
המאמצים שנעשו עד כה לצמצום הצפיפות באמצעות הפחתת מספר הכלואים הובילו להפחתה ניכרת במספר האסירים הפליליים. עבור אסירים ביטחוניים מציעה המדינה תכניות לבינוי זמני של אגפי אוהלים ואגפים של מבנים יבילים. אוכלוסייה נוספת שעד כה אין שינוי בגודלה או בצפיפות מתקני הכליאה היא העצורים הפליליים, אשר חלק גדול מהם מוחזקים במתקנים שאינם עומדים בסטנדרט שטח המחיה הנדרש.
בתמונה – נתוני שירות בתי הסוהר על השינויים במספר האסירים והעצורים הפליליים בישראל בשנים האחרונות. ניתן להבחין כי מגמת השינוי החלה כבר בשנת 2014, ובאפקט המשמעותי של הרחבת השחרור המינהלי בדצמבר 2018. לעומת זאת, מספר העצורים נותר ללא שינוי:
