פרופסור אודי מנור (ראו תמונה משמאל) הוא היסטוריון של העם היהודי בעת החדשה, במכללת אורנים. חבר מפלגת העבודה.
[לבלוג של אודי מנור, לחצו כאן]
* * *
מי אפסיים, אין צורך להסביר. גלנט אמר ששורשי תנועת העבודה הישראלית בסטאלין, ותמר זנדברג הסבירה לתושבי מערב הנגב, שחייהם האומללים נובעים מההתנחלויות...
על ההבלים של מכונת התעמולה של הליכוד אין צורך להרחיב, וגם מפלגת העבודה די משעשעת, בניסיון שלה להוציא את השד העדתי מהבקבוק השבור. מה עוד יש לומר... וכל מה שכתבתי כאן והפנינים הנוספות שיכולתי להוסיף הם מה שהצטבר בראשו של אדם (בראשי אם זה לא ברור) שעשה מאמץ ממוקד ונמרץ שלא להיות מחובר בכלל למה שמכונה כאן, גם כאן, מערכת הבחירות.
נו, איך יכולתי שלא לראות את תמונתו העצומה של הנביא הליברטריאני הגדול, משה איאן ראנד פייגלין? וכיצד יכולתי להחמיץ את מבטו הנוגה והמרחם של מרן, שהפלא ופלא, מתמודד גם הוא - ולא רק בגין המופיע לצידו של השפוי כחלון - בבחירות לכנסת? כמה חבל שעל הבילבורדס אין תמונות של טבנקין, יערי, חזן, הרצל ומשה קול...
נו שוין, זה מה יש. אני הרי שייך לאלו, שלא רק שמקבלים את הנחת היסוד שהאדם הוא תבוני - אבל לא רק תבוני, שהוא אינדיבידואליסט - אבל גם חברתי שלא לומר עדרי, שהוא שואף למקסם את האינטרסים שלו אבל יש בו גם מידה של אצילות או לכל הפחות טוב לב תמים, אלא שאני גם מלמד את הדברים הללו מנקודת מבט היסטורית, נקודת המבט שכל כולה הוכחה שהאדם הוא גם וגם וגם ודם ורוח ושכל ותמימות ורשעות והרבה מאד קוצר רוח ולא מעט עבודה קשה.
אז למה שאתלונן על רמתה הידועה של מערכת הבחירות הנוכחית?
אולי כי אני מצפה ששליחי ציבור ינסו להתעלות קצת? אז כמו שסבתא עליה השלום נהגה לומר, ציפיות זה השק הקטן של הכרית, ואילו ציפות זה הסדין הגדול הכפול עם הכפתורים בשביל השמיכה.
מה נשאר? העתיד הקרוב שתמיד, אבל תמיד, מגיע מיד אחרי ההווה המתהווה, ולפני העתיד הרחוק יותר והרחוק עוד יותר.
ומה צפוי לנו בעתיד הקרוב? ממשלה חדשה-ישנה בערך באמצע מאי. היא תורכב באחת משתי הדרכים הבאות:
- האחת - ממשלת-סוג-של-מרכז-ימין-רבע-שמאל מחיבור של 'כחול לבן', 'ליכוד', 'עבודה' ועוד כמה שבבים.
- השנייה - סוג של מרכז-ימין-ימין וחצי-חרדי גם וגם.
כפי שכתבתי כאן שוב ושוב ועוד פעם ושוב, הבעיות שתעמודנה על סדר יומה של הממשלה הזו - או האחרת - הן בדיוק אלו שעמדו על סדר יומן של כל ממשלות ישראל בערך מאז הממשלה הראשונה אי אז לפני כמעט בדיוק 70 שנה (מרץ 1949).
אז כמו היום, וליתר דיוק היום עוד יותר מאז: ממשלת קואליציה. היתרון של כל ממשלות ישראל עד 1977 או 1981 היה שהמפלגה הראשית של הקואליציה נבנתה על קואליציה שהוקמה עוד לפני הבחירות. כזה היה ועודנו הליכוד, כזה היה המערך, כזו הייתה העבודה, כזו הייתה אפילו, וכמובן וקודם כל, מפא"י.
מה עדיף - הקמת קואליציה לפני או אחרי הבחירות?
שאלה יפה ומרתקת, שלמרבה הצער או השמחה, תלוי את מי שואלים, הפכה לשאלה לא רלבנטית. כי בישראל - בניגוד לארה"ב או לבריטניה או לכל מדינה אחרת, בהן מתפקדות ביעילות יחסית בעיקר שתי מפלגות שלטון - המציאות היא שאת הקואליציה בונים אחרי הבחירות.
כך היה ב-2009, כך היה ב-2011, כך היה ב-2015 וכך יהיה גם ב-2019 וגם ב... 2021? 2022? כך או כך לכל המאוחר גם ב-2023.
וקואליציות של אחרי הבחירות הן גמישות בהרבה מאלו שקמות לפני הבחירות (שיתרונן כמובן ביציבות ובהמשכיות ובקוהרנטיות רעיונית). ולכן, כל דיבור על מהפך הוא פטפוט מקושקש, אלא אם ב'מהפך' הכוונה היא לראות את ראש הממשלה נתניהו ופניו מכורכמות כשהוא נאלץ להסביר מדוע הוא פורש לאור ירידת הליכוד מ-30 מנדטים לנגיד, 20; או מכל סיבה אחרת שתביא את הסוף לקדנציות האינסופיות הללו של האיש הבעייתי הזה.
כי מכל סיבה מהותית אחרת - עם כל הכבוד לדמותו הזו או האחרת של ראש הממשלה - מהפך לא יהיה ולא יכול להיות. ואחרי כמעט שלושה חודשים של מי אפסיים, מובנים לכשעצמם בהינתן מצב החומר של החומר האנושי הפוסט-מודרני, הגיע הזמן לחזור לעיין במהויות קיומנו בעתיד הקרוב: המים, האנרגיה, המיטות בבתי החולים, מעמדו של המורה והשוטר והעו"ס, מצב הפנסיה והפנסיונרים, המשך העמקת היקף התעסוקה בקרב חרדים וערביות, וכן, גם, אם יש זמן או בעיקר אם יש משהו חדש לומר: הסכסוך וכן הלאה.
