[מקור המודעה המקורית: פייסבוק]

פרופסור אודי מנור (ראו תמונה משמאל) הוא היסטוריון של העם היהודי בעת החדשה, במכללת אורנים. חבר מפלגת העבודה.

[לבלוג של אודי מנור, לחצו כאן]

*  *  *

כובע אחד מרחתי בדבש, את השני בחרדל, את השלישי בחמאה. לצערי לא נאלצתי לאכול אותם, כי לצערי הגדול באמת, צדקתי. תוכלו לקרוא הכל במאמרי: 'הסיבות לעוצמתו של הימין'.

משעממים אלו שאומרים 'צדקתי' ואני בהחלט משעמם את עצמי; אז למה להמשיך ולשעמם אחרים?

[למאמרו של פרופ' אודי מנור: הסיבות לעוצמתו של הימין, לחצו כאן]

כן, היו לי כמה חידודים המתייחסים לססמאות של המפלגות השונות. משהו בסגנון של 'טוב קצר מארוך'. למשל:

• מרצ כתבו כי 'אין מהפך ללא מרצ'. או בקיצור, 'אין מהפך'.
• פייגסוליני כתב משהו בסגנון של 'הסיכוי לחירות שלך', או בקיצור: 'חירותנו ממך'.
• כחלון כתב 'הימין השפוי', או בקיצור: 'הימין'.
• העבודה כתבה 'לא יושבים עם ביבי'. או בקיצור: 'לא יושבים'.
• הליכוד כתב 'ישראל חזקה', או בקיצור: ישראל.

והייתי מת לפגוש אחד מ-2,300 האנשים שהצביעו עבור אורן חזן. לא יכול להיות שלפחות 1% מהם - 23 בני אדם כמוני וכמוך אם זה לא ברור - ממש התכוונו לזה.

ואם מישהו מכיר אישית את גל הירש ואותי, אשמח אם יספר לי, מה עבר לו בראש... מה עבר? מה? מה הוא באמת חשב? (ראו כרזה למטה) כי במקרה שלו, בשונה מהמקרה של חזן, ברור לחלוטין שאלפי הקולות - שאותם הוא גרף - היו כולם, או לפחות 90% מהם, ממש ברצינות, כמו ה-70 אלף של אורלי לוי.

כמה חבל.

[בתמונה: גל הירש - מה עבר לו בראש??? מקור הכרזה: פייסבוק]

וברור, הייתי רוצה להתעורר מחר בבוקר ולגלות שקולות החיילים לא עזרו לשני הפסיכים שקד את בנט, שבשלטי החוצות שלהם השוו למעשה בין חמאס לבג"צ. מי יודע, אולי נתניהו יתעשת, וישאיר אותם באופוזיציה. אשליות, אני יודע... גם לגבי קולות החיילים (שלושת הכובעים עדיין מוכנים, מחכים לי במקרר) וגם לגבי הממלכתיות שתשרה פתאום על נתניהו, שאו שישאיר את שני המטורפים הללו מחוץ לממשלה או שיציע להם את משרד הכלום ואת משרד המאום.

אוי מפלגת העבודה, מפלגתי האבודה. זכורה לי התכנסות רבת משתתפים אי אז ב-1977, בקיץ, ואני אז נער צעיר לקראת סיום תיכון וגיוס וכן הלאה, ועל הבמה עומד האיש שימון פרס ונואם ומבטיח ומסביר ומצהיר ומדגיש שהמהפך האחרון 'מחייב חשבון נפש נוקב'. איזה חשבון ואיזה נפש... אין טעם שאכתוב כאן מה שיש לי לומר על פרס (ראו תמונה למטה) ועל דרכו ועל ממשיכיו וכן הלאה. הכל כבר ידוע ונאמר ואם לא אז בהזדמנות אחרת. כי מה לעשות וגם הוא תודה לאל כבר לא איתנו, אבל גם חשבון הנפש לא.

[בתמונה: שימון פרס... מהפך האחרון "מחייב חשבון נפש נוקב". איזה חשבון ואיזה נפש... התמונה: לע"מ. שם הצלם אינו מוזכר]

הנה מכתב שכתבתי ליאיא פינק (ראו תמונה משמאל) כמה ימים לפני הבחירות, באמת בחור נפלא מקסים ערכי וחרוץ וראוי להיות נציג העם בכנסת:

[מקור תמונתו של יאיא פינק משמאל: פייסבוק]

"... שלום יאיא,

אני מזדהה עם כל מעשיך ועמדותיך להוציא את ההבל הנ"ל (פתרון שתי המדינות). כולם יודעים שזה פטפוט מקושקש, כולם, פלסטינים ויהודים מימין משמאל ובמרכז. לוקח זמן עד שאמת צלולה הופכת למוסכמה, והסיבה כמעט תמיד היא שמוסכמה מדוקלמת ומעופשת, ובמקרה הזה גם מזיקה, מפריעה לאנשים טובים לראות את האמת הצלולה.

לא מתאים לך לדקלם דף מסרים של סרבני מציאות. אתה מוזמן לקרוא את המאמר הזה שלי, שלמרות אורכו ומורכבותו כבר 400 איש עיינו בו. אני מקווה שכחלק מהדיקלומיזם של מה שבאופן מוזר מכונה כאן שמאל (אלו המשוכנעים שהנאורות מתחילה ונגמרת בצומת שוקן פינת הקו הירוק), לא תצרף אותי לרשימת המשוקצים. אתה מצטט את דוד בן גוריון באתר שלך, תרשה לי לצטט את יצחק רבין: בין המדבר (לא הירדן, המדבר) יש מקום לשתי מדינות בלבד, מדינה ערבית ומדינה יהודית.

[למאמרו של פרופ' אודי מנור: 'דב תמרי וגרשון הכהן מתפלמסים; ואני מסכים, ומתפלמס עם שניהם', לחצו כאן]

[תמונתו המקורית של יצחק רבין היא צילום מסך מחדשות ערוץ 2]

במלים אחרות, רבין כמו אלון חשב שהפתרון הפלסטיני הוא רק ואך ורק ואם בכלל במסגרת ירדן שללא ספק חלק מהגדה המערבית ישוב אליה, לא לפני שבקעת הירדן (במובנה הרחב כפי שהקפיד להדגיש רבין) תהפוך כמו הגולן לשטח בריבונות ישראל.

שא ברכה.

אני לא משלה את עצמי שאקבל תשובה. אגב, את המאמר הנזכר במכתב ליאיא קראו כבר 519. מה זה אומר? שאני גאון וכותב נפלא? אולי. אבל זה לא העניין אלא העניין הוא העניין. אם 519 (AND COUNTING) טרחו להיכנס לדיון מורכב בנושא פשוט: אי-פתרון שתי המדינות על הירדן או כן-פתרון שתי המדינות בין המדבר לים, זה אומר שיש לא מעט אנשים שמוכנים לפתוח דף חדש (-ישן) בכל הקשור לשאלת השאלות של המדינאות הישראלית: הסכסוך.

מילא אני, מילא 519 אנשים, הנה מסתבר שגם בבית הלבן וברבת עמון משתעשעים ברעיון שלפי ניסיוני בשנים האחרונות, הצגתו בארץ, בפני כל קהל, גוררת מצידו זקיפת גבות, משיכת כתפיים ולא פעם יוזמה לאיסוף כסף כדי לשלוח אותי לפסיכיאטר המתמחה בהתמודדות עם פסיכוזות פוליטיות כמו הפתרון הירדני-פלסטיני שפעם היה המיינסטרים של מפלגת העבודה. הם רוצים לשלוח אותי לפסיכיאטר, אני סתם רוצה ללמד אותם היסטוריה.

בכל אופן, כמה חבל שה'לא מעט אנשים' הנזכרים לא כוללים את 'הנבחרת' (המעולה באמת, ברובה בכל אופן) של מפלגת העבודה. איך כתב ידידי אורי הייטנר? מי שרוצה להיות מרצ2 באידאולוגיה, אל יתפלא שהוא יהיה מרצ2 גם בקלפי!

הנה ציטוט שאני מאד אוהב. אוהב במובן העיוני-היסטורי. כי מבחינה פוליטית הוא דיכאון אחד גדול. הנה הציטוט:

"דרכו של המערך מגמדת אותו לדרגת מפלגה זעירה, תוך שהוא זונח את רעיונות מפא"י ההיסטורית לטובת דרכם של מפ"ם ושלום עכשיו. דווקא כך יאבד הסיכוי האחרון לחילופי שלטון, ולא תהיה שום מפלגה שתוכל להציג קו אקטיביסטי-ציוני מול הליכוד" (האחים בלפור והרצל חקק, 11 במרץ, 1983 [אלף תשע מאות שמונים ושלוש!])

כן, מי שיבדוק אותי יגלה שאפילו את השורה 'הנה ציטוט שאני מאד אוהב' העתקתי ישירות מתוך מאמר שכתבתי בנושא באוקטובר 2017.הנה הוא שוב. אגב, למאמר הזה נכנסו יותר מ-570 אנשים. לפעמים אני ממש נרגש לגלות עד כמה אני פופולרי לפעמים. אבל אז, אני מזכיר לעצמי שלא זה הנושא, אלא הנושא הוא הנושא.

[למאמרו של פרופ' אודי מנור: אז על מה ולמה הבחירות? ספויילר: אני מאד אוהב את הביג'יז!', לחצו כאן]

אבל לא. צווחנינו הטהורים החליטו שנכון יותר "לבנות את הכוח". החכמים במיוחד בקרבם הציעו לפלג את המפלגה ולהקים כאן "סוציאל דמוקרטיה אמתית" שמבחנה הוא ב"אי כניעה להגיון הניאו ליברלי" ושאר ססמאות נבובות שמתאימות אולי לעוד סשן משמים בעוד כנס אקדמי מפוהק.

אז הנה בניין הכוח: מ-24 ל-6 מנדטים. חדשות טובות: מירב מיכאלי (ראו תמונה משמאל) בחוץ. קצת יותר שקט. השף העברי נושם לרווחה. או איך זה היה במקור? כן, השפה העברית נושמת לרווחה. גם זו נחמה.

[בתמונה משמאל: מירב מיכאלי - עכשיו יהיה קצת יותר שקט... מקור התמונה: פייסבוק]

להתראות בבחירות הבאות. יש לנו לפחות שנתיים לחשבון נפש. בהנחה שנותרה לנו אחת...