[בתמונה למעלה: העימות המזוין עם הפלסטינים. מה עושים עם זה? התמונה הועלתה לויקיפדיה על ידי B. Železník, והיא נחלת הכלל]

[לאוסף פרקי החוברת: אסטרטגיית ההתשה בעימות מוגבל – בחירה או כורח, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 17 ביוני 2021

אלוף במילואים עוזי דיין (ראו תמונה משמאל) שימש כסגן הרמטכ"ל וראש המועצה לביטחון לאומי. לשעבר יו"ר מפעל הפיס.

[מקור תמונתו של עוזי דיין: דובר צה"ל]

המאמר הזה הוא חלק מחוברת תורתית שיצאה במכללה לביטחון לאומי, ב- 2002, והיא מובאת היום, לרגל ההתעוררות בצה"ל בסוגיית הניצחון, מאז נכנס הרמטכ"ל, אביב כוכבי, לתפקידו; ולאור תוצאות מבצע 'שומר החומות'...

העובדה, שהדברים נכתבו בעיצומו של המאבק המזוין עם הפלסטינים בתחילת המילניום, נותן לדברים פרספקטיבה מיוחדת...

*  *  *

הנוער היום עוסק בשאלה: "מה זה עושה לנו?" אנו עוסקים כל הזמן בפירוש המציאות, עד, שלרוב אין לנו זמן להגיד, מה אנחנו עושים עם המציאות הזאת.

לכן, אנסה לדבר על מה אנחנו עושים עם זה במקום על השאלה: "מה זה עושה לנו?".

איני מתכוון לעסוק בענייני סמנטיקה: האם יש 'עימות מוגבל' או האם יש עימות בעצימות נמוכה (LIC) או האם אין דבר כזה. אפילו המילה התשה היא מילה חדשה, ויש עוד המון המצאות כמו 'בטחון שוטף', 'מלחמת בלימה', ומי שרוצה ללמוד עוד שילך למילון צה"ל ויעיין בערך טרור. למילים ולצורה בה אנו מפרשים אותן יש חשיבות. לטעמי, אנו סובלים מעודף סמנטיקה. אבל מי שחושב, שהבשורה טמונה דווקא בזה, בשינוי המילים, לא ימצא את הפתרון, כי בסופו של דבר זהו ביטוי תרבותי.

[להרחבת המושג 'ניצחון', לחצו כאן] [להרחבת המושג 'עימות בעצימות נמוכה' (LIC), לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'התשה', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'טרור', לחצו כאן]

אנחנו נמצאים, היום (כאמור, הדברים נכתבו במהלך העימות המזוין עם הפלסטינים בתחילת המילניום), במצב שבו יש שתי מערכות מעצבות:

• האחת היא שלנו -  המלחמה עם הערבים. אני קורא לה 'מערכה', מפני שיש בה חזיתות שונות - יש חזית פלסטינית; יש זירה צפונית, שעלולה להפוך לעימות מוגבל או למלחמה מוגבלת; יש חזית טרור כבר הרבה מאוד זמן, לא רק החיזבאללה  והפלסטינים; וישנה איראן, שעוסקת בשני דברים: יצוא של טרור לאזור ותמיכה בו;
• יש גם פיתוח של נשק השמדה המונית, שהוא עוד איום, שצריך לחשוב עליו בטווח הזמן הרחוק;
• ובסופו של עניין, קיימת גם הזירה הפנימית, בעיקר היחסים בין ערבים ליהודים במדינת ישראל, וגם יחסים בין יהודים ליהודים במדינת ישראל.

למלחמה זו, שעד היום לא נמצא לה שם, נוספה מערכה עולמית ב- 11 בספטמבר 2001. היא לא היוותה חידוש, אלא חשפה מציאות מכוערת, שבה אנו חיים זמן רב. כאשר האמריקאים נפגעו, הם החליטו להגיב בצורה בה הגיבו. הדבר הפך אבן דרך לשינוי עתידי.

[בתמונה: הפגיעה במגדלי התאומים... כאשר האמריקאים נפגעו, הם החליטו להגיב בצורה בה הגיבו. הדבר הפך אבן דרך לשינוי עתידי. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Robert on Flickr קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.0]

ראשית, אני טוען, ששינוי זה במערכה העולמית הפוטנציאלית הוא הזדמנות ופתח לתקוה למציאות טובה יותר מבחינתנו. שנית, ישנה הכרה, שהטרור הוא איום גלובלי. המסר של הטרור הוא גלובלי, ובסופו של דבר, המסר הבסיסי הוא שהמטרה מקדשת את האמצעים. דהיינו, כשאני עושה מה שאני עושה, איני מתכוון להתפשר או להשפיל את עצמי, לערוך משא ומתן ולהגיע להסדרים או לדו קיום. אני מפעיל את הכוח שיש לי, והטרור נתפס כ"נשק של העניים". בסופו של דבר, אקבל את כל מה שאני רוצה, ויש לי זמן.

הטרור הוא איום גלובלי, מפני שהוא לא ישות בפני עצמה. הוא לא רק דוקטרינה או תפיסה ואידאולוגיה. הוא אימונים, נשק, כסף, דרכונים מזויפים וקשרים. צריך לחיות בתוך זה כדי להפיץ אותו, ולא חשוב אם הנסיבות הן אידאולוגיות או פוליטיות או אחרות. להשתלבות אפשרית של המערכה שלנו עם המערכה העולמית יש פוטנציאל ליצור מצב טוב.

קיים עיסוק מתמיד בהתפלפלות: איך מגדירים טרור? אסתפק ואומר, שתחום זה סובל מהתפלפלות יתר. מה שעלינו להגדיר הוא, שכל ארגון, מדינה, גוף, מנהיג שפוגע, כשיטה, באזרחים; הוא האויב, ויש לפעול נגדו.

עלינו להדגיש שני דברים: לטרור קשר הדוק לנשק השמדה המונית. לא מפני שארגוני הטרור יכולים להשתמש בנשק השמדה המונית, אלא משתי סיבות: מי שמשתמש בטרור או מי שמייצא טרור ותומך בטרור, ישתמש גם בנשק השמדה המונית או ייצא נשק השמדה המונית, יפיץ אותו וכדומה, משום שהמטרה מקדשת את האמצעים. אנחנו צריכים להתעסק עם טרור ועם מדינות שתומכות בטרור, משום שקבענו, שהאיום הזה הוא גלובלי. משעה שהאיום הוא גלובלי, גם המענה שלו צריך להיות בינלאומי וגלובלי.

אם ההבנות האלה קיימות, אפשר לראות, שהמערכה שלנו והמערכה העולמית נגד הטרור הן לא אותה מערכה, אבל יש מידה רבה של שילוב, שקשור לארצות הברית. היא לא צריכה להילחם בשבילנו. האתוס הישראלי הבסיסי צריך להיות שאנחנו נלחמים. דיבורים על ברית הגנה עם ארצות הברית אינם נכונים מבחינה ערכית, אבל טוב שתתנהל המערכה העולמית הזאת, ובמקביל המערכה שלנו, ויהיו ביניהן קשרי גומלין.

על שתי המערכות הללו להתקיים בחמישה מאמצים, בשלושה מעגלים ובשלוש רמות: המאמץ הוא מדיני, צבאי בטחוני, כלכלי, משפטי ומאמץ חינוכי הסברתי - דעת הקהל. בניגוד למלחמות הקלאסיות, בהן מדובר בתפיסת שטח ובהשמדת האויב, אפשר להוסיף לזה אויב ומשאבים. אם מצליחים בשני אלה, מגיעים להכרעה ולניצחון. מלחמות אלה נועדו לנצח בהן. צריך להרכיב חמישה מאמצים, שתפיסת שטח או השמדת אויב יכולים להיות חלק מהם, לפעמים חלק חשוב, אבל הם לא העניין כולו.

לכן, השאלה איננה על בחירה, ולא על כורח, אלא על המהות של צורת הלחימה. אינני יודע אם המילה התשה היא המתאימה ביותר. התשה היא משום שלא נלחמים, ולא מסוגלים להגיע להכרעה חדה, מהירה וברורה.

נותרה השאלה - מה המשמעות של להתחזק? לחזק צריך להיות יתרון צבאי, כלכלי וכדומה.

[להרחבת המושג: 'הכרעה', לחצו כאן]

המערכה העולמית צריכה להתנהל בשלושה מעגלים:

• המעגל הראשון: התקיפו אותך - תכה חזרה, ובו בזמן תתגונן. אם לא תתגונן כראוי, אם לא תגן על אזרחיך כראוי, דעת הקהל לא תגדיר זאת כניצחון. 
• המעגל השני צריך לטפל בתשתיות הטרור, במדינות תומכות טרור, במערכה העולמית ובכללי המשחק. ארצות הברית, בניגוד למדינת ישראל, יכולה לקבוע כללי משחק אחרים בזירה הבינלאומית. אם, בסופו של דבר, היא תקבע כלל, שהטרור הוא אמצעי לא לגיטימי, ובמקביל, ההפצה של נשק השמדה המונית לא תהיה לגיטימית, ניתן לקבוע את כלל המשחק הזה. אם עיראק או סוריה יתנהגו בצורה אחרת בעקבות זה, יש לנו סיכוי גדול להצליח, לאורך זמן, בשינוי כללי המשחק האלה. 
• במעגל השלישי צריך לטפל בשורשים של הטרור, מהבחינות של חינוך, מניעת הסתה, שיפור הכלכלה ופיתוח התרבות. במילים ציוריות יותר: צריך להרוג את ה"יתושים". צריך להרוג את הטרוריסטים שהם היתושים ולייבש, לבסוף, את כל הביצות. מי שלא עוסק בשלושת המעגלים הללו, אמנם לא ביחד, לא באותה עוצמה, סופו שיגיע לסכסוכים מאוד ארוכים.

צריך לעסוק בכך בשלוש רמות:

1. ראשית, ברמה העצמית: תקפו אותך, תשמיד כל מי שהולך נגדך, וכדומה.
2. אחר כך, צריך לעסוק ברמה החשובה יותר, הבילטרלית.
3. ובסוף, צריך גם לעסוק ברמה המולטילטרלית.

רק תיאום מסודר של כל הדברים הללו בשלושה מעגלים ובשלוש רמות, יכול להביא לניצחון. הניצחון לא יכול להיות מושג בדרך של הכרעה. אפשר להחליף מנהיגים,  אפשר לסלק את ראש הרשות הפלסטינית, זה לא יפתור עדין את כל הדברים. יש לעשות זאת  בתיאום של כל המאמצים, עליהם דיברתי. בסוף, הניצחון יושג לא בדרך של הכרעה, אלא בדרך של הצלחה.

הצלחה פירושה - להגן על האנשים, לשמור על האינטרסים החיוניים ולחיות על פי הערכים. זה הדבר שמטריד את האמריקאים. לאורך זמן, יש לשנות את כללי המשחק.

המשמעות העיקרית ברמה הפילוסופית היא, שמדובר במלחמה על ערכים, ולא רק במלחמה על אינטרסים. זאת אומרת, לחיות על פי ערכים. שינוי כללי המשחק הוא שאלה של ערכים. מה שעומד במהות הבעיה, ובמהות המלחמה הזאת. הוא הרעיון, שהמלחמה מבוססת על ערכים. בחלוקת הכוחות הבינלאומית אנחנו נמצאים במצב טוב, אם מדובר במלחמה על ערכים, על דמוקרטיה, על חופש וזכויות פרט.

אם המלחמה מבוססת רק על אינטרסים, אז גם בארצות הברית יש אנשים שאומרים: "אתם נורא נחמדים, אנחנו אוהבים אתכם, אבל אתם לא האינטרס שלנו". אינני אומר שהאינטרס הוא חסר חשיבות. אני אומר, שבסופו של דבר, בסוג כזה של מלחמות, לאורך זמן, נמצאים בצד המנצח אם יש לא רק זהות אינטרסים, אלא גם זהות ערכים.

אם מקבלים, שהמלחמה היא, בסופו של דבר, מלחמה ערכית, עלינו לכבד את העובדה, שגם המטרות שלנו לא מקדשות את כל האמצעים. יש לזכור, שהמסר של הטרור הוא מסר אישי. לכן, צריך להעמיד מולו מסר מהצד הערכי, ששווה לכל צד. זאת אומרת, שניתן לבחור. העובדה שנולדת מוסלמי לא בהכרח מעידה על הצד אותו בחרת. אתה יכול להיות מוסלמי הגון, ואתה יכול להיות נוצרי טרוריסט.

יש לבסס מלחמה זאת על מסר חוצה ארגונים, חוצה דתות, חוצה מדינות. לכן, האויב הוא מי שאצלו המטרה מקדשת את האמצעים.

צריך להיזהר  שהמלחמה הזאת - למרות שיש בה מרכיב דתי, אסלאמי - לא תוגדר כמלחמת דת (דומה שהאלוף דיין אחר להבין שכבר מזמן העימות הוא בראש ובראשונה, דתי!). מעורבים בה הרבה מאד ערבים, אבל אסור שהיא תהיה מלחמה נגד העולם הערבי או נגד מדינות ערב.

[בתמונה: אזור ה'גראונד זירו' בניו יורק - האם ניתן בכלל לגרום למלחמה שלא להיתפס כמלחמת דת? תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי 12019 לאתר Pixabay]

מהדברים שאמרתי מובן, מדוע איני מוטרד מהשאלה, האם זו בחירה או כורח. אין לנו, לכאורה, בעיה להתמודד עם איומים אלה. לא עם יאסר ערפאת ולא עם מחליפו. השאלה אינה 'מה אנחנו יכולים', אלא 'מה אנחנו רוצים'. 

הדבר החשוב ביותר, לדעתי, הוא היכולת ליצור לכידות חברתית. היכולת ליצור אחדות. אם הללו מתקיימים, אין בעיה לטווח הארוך. זה צריך להיות היעד העיקרי של מנהיגות בכל רמה.

עלינו להתמקד בצדקת הדרך. לפני שנים רבות, לא התעוררו שאלות לגבי היעד המדיני-אסטרטגי של מדינת ישראל, כי היעד היה פשוט מאוד. אנחנו צריכים להתקיים פה, להרחיב את אחיזתנו, להתיישב, ליצור תעשייה וכדומה. זה היה מאוד פשוט - אנו צריכים להתקיים בארץ ישראל ולבנות בית לאומי. היעד הזה לא השתנה, אבל הוא לא מספיק. האיומים אינם קיומיים, ואין לנו הסכמה לגבי דרך הקיום המשותפת שלנו.

הנקודה העיקרית היא, כיצד לייצר את האחדות שלנו: שותפות או הרכב של שותפות גורל? כולנו בסירה אחת, אבל לאן הסירה הזאת שטה?

כיצד מסכימים על העקרונות? ברמה שיטתית, על ידי כך, שמדברים על השאלות שאין עליהן הסכמה, מתוך רצון למצוא את המשותף, את ליבת ההסכמה. ואז, מגלים, שהמכנה המשותף הוא רחב. משמעות הדבר היא לתרגם זאת למשימות וליעדים לאומיים ברורים. אז, אפשר יהיה לדבר על צדקת הדרך. אוסף הנתיבים של היעדים האלה היא הדרך, שעליה יהיו ויכוחים קונקרטיים: מה עושים ומה לא עושים.

אפשר להגיע להסכמה הזאת. אם מגיעים אליה, ניתן לתרגם אותה לדברים קונקרטיים, ליעדים מדיניים ברורים, שכל כך חסרים לנו.

חלק גדול מהשאלות שעולות יפנה את מקומו לשאלות אחרות. איך ממשיכים הלאה? אם נמצא את הדרך, להמשיך בדרך הזאת, במיוחד אם תהיה בהבנה ובהסכמה, רוב השאלות שעלו כאן, ימצאו את המענה  הנכון.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), עימות בעצימות נמוכה – LIC, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), התשה ואסטרטגיית התשה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), טרור, ייצור ידע, 19/7/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), ניצחון: להשיג את המטרה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), הכרעה: לנטרל את האויב, ייצור ידע, 2/5/14.