תקציר: נניח כי החיפזון אכן היה מרכיב אקוטי ביציאת מצרים ובני ישראל לא יכלו לאפות אלא מצות בלבד. מדוע המצה - שהפכה לסמל וזיכרון של יציאת מצרים - תמנע אכילת חמץ?
[לסדרת מאמרי פסח ויציאת מצרים, לחצו כאן]
עודכן ב- 8 באפריל 2023
אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.
* * *
סיפור יציאת מצרים וכל הנלווה אליו, נתון במחלוקת בחקר המקרא המודרני [1], אולם, נדמה כי על דבר אחד כולם מסכימים: מדוע אנו אוכלים מצות בחג הפסח ולא היא.
התשובה הידועה לכל אחד מאיתנו אומרת כי מכיוון שבצקם של בני ישראל לא הספיק לתפוח בגלל החיפזון ביציאתם ממצרים, לכן לזכר עובדה זו אנו אוכלים מצות: "וַיֹּאפוּ אֶת-הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם, עֻגֹת מַצּוֹת--כִּי לֹא חָמֵץ: כִּי-גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם, וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם-צֵדָה, לֹא-עָשׂוּ לָהֶם"[2]. ומכלל הן אתה שומע לאו. אם הם אכלו רק מצות הרי שהמצה מאותם ימים ואילך, אמורה להוות תחליף ללחם המוגדר במקרא כחמץ, בכל ימי חג הפסח. ברם, הסבר זה מעלה תהיות רבות שאת המרכזיות שבהן נביא להלן.
התהייה הגדולה ביותר היא העובדה, שבני ישראל נצטוו לאכול מצה כתחליף לחמץ עוד קודם יציאתם: "שִׁבְעַת יָמִים, מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ--אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם: כִּי כָּל-אֹכֵל חָמֵץ, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל--מִיּוֹם הָרִאשֹׁן, עַד-יוֹם הַשְּׁבִעִי"[3], ופסוק זה מופיע שבועיים לפני יציאת מצרים עצמה. לשון אחר – הטעם של אכילת מצותה ואיסור חמץ, קדם כרונולוגית ליציאת מצרים עצמה, ואכילת המצות אינה קשורה כלל ועיקר לחיפזון ביציאת בני ישראל ממצרים.
תהיה נוספת היא, האם באמת לא היה זמן בצקם של בני ישראל לתפוח? הרי הם לא ניסו לאפות חמץ בשעת היציאה ממצרים, אלא מצות לפי הציווי שנאמר להם כבר קודם לכן. אשר על כן, החיפזון לא היה מרכיב כלשהו באפיית המצות. יתכן שהיה ברשותם בצק, שהיציאה המהירה אמנם הפריע לו לתפוח כראוי; אולם, יתכן שהוא תפח בכל זאת, ויכול היה לתפוח מעבר למצה רגילה. רוצה לומר כי העובדה שהבצק לא היה יכול לתפוח בגלל מהירות יציאתם, אין לה על מה שתסמוך.
נניח כי החיפזון אכן היה מרכיב אקוטי ביציאת מצרים ובני ישראל לא יכלו לאפות אלא מצות בלבד. מדוע המצה - שהפכה לסמל וזיכרון של יציאת מצרים - תמנע אכילת חמץ? הרי המקרא מלא במצוות המזכירות את יציאת מצרים, כמצות ציצית, תפילין ובכל זאת קיומם של מצוות עשה אלה לא מלווה באיסור מקביל של מצוות לא תעשה. יתרה מזאת, איסור החמץ קיבל מרכיב גאוגרפי ולא רק שאסור לאכול חמץ, אסור גם שהוא ימצא בחג הפסח במקום מגורינו ומסביב לו.
תהיה נוספת היא אם בני ישראל אכלו מצות מכורח הנסיבות ביציאתם ממצרים, הרי שמצוות אכילת מצה, ואיסור אכילת חמץ צריכים לחול רק בליל הפסח עצמו ולא בשאר ימי החג...
תהיות אלה ואחרות מביאות אותנו לחשוב שהטעם לאכילת מצה ואיסור אכילת חמץ כפי שאנו מכירים הינו טעם משני בלבד, ויש כנראה סיבה מרכזית אחרת לכך. כי אחרת קשה להסביר את האיסור הגורף שלא לאכול חמץ וגם לא להחזיקו בשום מקום, איסור חמור שקיים רק באיסור עבודה זרה, שאסור לקיימה בכל שטח נתון.
אם אנו מתבוננים היטב בקרבנות המזבח אנו מוציאים כי הם מוקרבים ללא תערובת חמץ, אולם איסור הקרבת החמץ על המזבח קשור להקרבת דבש : "כָּל-הַמִּנְחָה, אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהוָה--לֹא תֵעָשֶׂה, חָמֵץ: כִּי כָל-שְׂאֹר וְכָל-דְּבַשׁ, לֹא-תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיהוָה"[4].
מה הקשר בין איסור הקרבת מנחת חמץ על המזבח ולדבש? יתכן שהקשר בין חמץ לדבש הוא בניקיון המקום. גם בצק התופח וגם דבש הם חומרים שעלולים לגרום לחוסר ניקיון במקום הימצאם, אשר על כן, המקרא מצווה להקריב על המזבח קרבן מנחות נקי, העשוי כמצה בלבד.
מה הקשר לפסח? פסח הידוע גם כחג האביב שבו הטבע מתחיל להתחדש. בדומה לטבע, היה נהוג בעולם העתיק כי האביב הוא סימן מובהק להתחלתו של מבצע ניקיון של הבית וסביבתו מנזקי החורף שחלף. כאשר מבצע ניקיון שכזה החל, היה צורך בעולם העתיק להכין לחם שאור, היות ושמרים לא היו בנמצא. לחם שאור זה, שהיה תרבית של שמרים, נשמר מחוץ לניקיונות האביב, ומשום כך לא נזרק. לעומת זאת המקרא רוצה לחדש כי בחג האביב שבו אנו מחדשים ומנקים את הכל, לא נשמור דבר כדוגמת לחם שאור אלא נחדש הכל כפי שהטבע מתחדש לאחר תום החורף. יציאת מצרים כמוה כאביב הבא אחר החורף, היות ולפי המקרא היא יצרה אמונה חדשה שלא הייתה קיימת דוגמתה קודם לכן. כדי להבטיח את שרידותה, ולטהרה בכל דור ודור מאלמנטים שלא קשורים בה, ציווה המקרא על אכילת המצה ואיסור אכילת חמץ.
פסח אם כן הוא חג המבשר את בוא האביב של הטבע, ובמקביל את האמונה החדשה שנוצרה ביציאת מצרים ושעוצבה במעמד הר סיני אחר כך.
[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי Hans לאתר Pixabay]
כיצד אנו מראים על התחדשות מלאה; או לחלופין, כיצד שומרים על האמונה הישראלית בכל הדורות? כאשר אנו לא שומרים לחם שאור בבתינו או סביבותיו, ולצורך כך אנו משתמשים רק בקמח ומים לאפיית מצה. הטעם של התחדשות מוחלטת של האמונה הישראלית הטמון באכילת המצה ובאיסור החמץ עומעם ברבות השנים. לכן, הטעם המרכזי שתפס את מקומו הוא הטעם הידוע של החיפזון וחוסר האפשרות להכין לחם רגיל בשעת יציאת מצרים.
אחרית דבר
הטעם של אכילת מצה בפסח, ואיסור אכילת החמץ מקושר לחיפזון של יציאת בני ישראל ממצרים. ברם לפי המקרא עצמו, יש קושי לא מבוטל בכך, היות ומצוות אכילת מצה קדמה בשבועיים ליציאת מצרים עצמה.
לכן, כאשר חפשנו לאחר טעם מרכזי אחר שיסביר את המצה והחמץ, מצאנו אותו בעניין ההתחדשות של הטבע באביב. בדומה לו, המקרא מציין את ההתחדשות של אמונה ייחודית שנוצרה בעקבות יציאת בני ישראל ממצרים. אמונה זו צריכה להיות נקייה לחלוטין מכבלי העבר, ובדומה לבוא האביב, ולניקיונות הבאים בעטיו, יש ליצור סביבה אמונית סטרילית לחלוטין, בדומה לאי הקרבת שאור ודבש על המזבח.
כאמור, ברבות השנים טעם זה הפך להיות משני. לכן, אין פלא שבהלכה כיום מותר למכור חמץ, ואין צורך בניתוק מוחלט מהעבר המוגדר כחמץ [5].
[לסדרת מאמרי פסח ויציאת מצרים, לחצו כאן]
מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!
נושאים להעמקה
מקורות והעשרה
- [1] יאיר הופמן (עורך), הערך: "יציאת מצרים", האנציקלופדיה הישראלית לתנ"ך, גבעתיים: הוצאת מסדה, 1988, עמודים: 324–327.
- ישראל קנוהל, מאין באנו – הצופן הגנטי של התנ"ך, כנרת זמורה בין, 2008
- ישראל פינקלשטיין, ניל אשר סילברמן, ראשית ישראל, אוניברסיטת ת"א, 2003.
- אבי הראל, יציאת מצרים – בדיה או אמת היסטורית, ייצור ידע, ינואר, 2019
- [2] שמות, פרק י"ב, פסוק ל"ט.
- [3] שם, פסוק ט"ו.
- [4] ויקרא, פרק ב', פסוק י"א.
- [5] מה בא קודם החמץ או המצה, משה בנוביץ, מכון שכטר למדעי היהדות, 2005.
