תקציר: הנצרות בתחילת דרכה, הייתה מורכבת גם מזרמים יהודיים שחגגו את הפסח. המפנה שחל לאחר חורבן הבית השני, קביעת אופיו התנאי של חג הפסח ללא המקדש, קבלת הנצרות על ידי קיסר רומי במאה השלישית, וועידת ניקיאה הראשונה שעיצבה את הנצרות ברוחו של פאולוס, כל אלה גרמו לכך שחג הפסח היהודי, יהפוך לחג הפסחא הנוצרי, שסימל מאז המאה השלישית ואילך את סבלו של ישו ואת משמעותו האוניברסלית, ככפרה וגאולה של כלל האנושית מחטאיה…

[בתמונה: ביצי פסחא. תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי NickyPe לאתר Pixabay]

[לסדרת מאמרי פסח ויציאת מצרים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על נצרות ונוצרים, לחצו כאן]

עודכן ב-9 באפריל 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

סיפור חייו של ישו היהודי שנולד בנצרת [1], מבוססים בעיקר על ארבעת ספרי הבשורה שפותחים את הברית החדשה.

מההיבט המחקרי ספרים אלה אינם מקור היסטורי מהימן, מכיוון שהם נכתבו עשרות שנים לאחר מותו של ישו, על ידי סופרים שרובם אנונימיים, שכלל לא פגשו בו בחייהם. בחלק מהפרטים, הספרים הללו סותרים אחד את השני, ומכילים סיפורים טיפולוגיים שהיו נפוצים באותה תקופה, גם לגבי אנשים קדושים בני התקופה.

שלושת העשורים של חיי ישו כמעט לא מתוארים בספרים אלה, והם מתמקדים בעיקר בשנים שלאחר מכן, בנסים שישו עשה כריפוי חולים ומצורעים והבאת יש מאין של לחם, יין ודגים בהזדמנויות שונות. בנוסף יש אמירות ומשלים המיוחסות לו ויש תיאור כיצד צאן מרעיתו מתקבץ סביבו.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי jclk8888 לאתר Pixabay]

התפנית חלה בשבוע קודם צליבתו. למרות שיש גם בשבוע זה הבדלי נוסחים ואף סתירות בין המקורות השונים, הרי יש קו משותף לכולם: כאשר ישו מגיע לירושלים, הוא שם את פניו לעבר בית המקדש. בהגיעו לשערי המקדש הוא יוצר מהומה רבתי: "וַיָּבֹא יֵשׁוּעַ אֶל־מִקְדַּשׁ הָאֱלֹהִים וַיְגָרֶשׁ מִשָּׁם אֵת כָּל־הַמּוֹכְרִים וְהַקּוֹנִים בַּמִּקְדָּשׁ וַיַּהֲפֹךְ אֶת־שֻׁלְחֲנוֹת הַשֻּׁלְחָנִים וְאֶת־מֹשְׁבוֹת מֹכְרֵי הַיּוֹנִים׃ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הֵן כָּתוּב כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא וְאַתֶּם שַׂמְתֶּם אֹתוֹ לִמְעָרַת פָּרִיצִים׃ וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו עִוְרִים וּפִסְחִים בַּמִּקְדָּשׁ וַיִּרְפָּאֵם"[2].

מעשה זה הרעיד את אמות הסיפים של פרנסי העיר ואלה זממו להמיתו:" וַיִּקָּהֲלוּ רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְהַסּוֹפְרִים וְזִקְנֵי הָעָם אֶל־חֲצַר הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וּשְׁמוֹ קַיָּפָא׃ וַיִּוָּעֲצוּ יַחְדָּו לִתְפֹּשׂ אֶת־יֵשׁוּעַ בְּעָרְמָה וְלַהֲמִיתוֹ׃ וַיֹּאמְרוּ אַךְ־לֹא בֶחָג פֶּן־תִּהְיֶה מְהוּמָה בָּעָם"[3].

אחר כך, ספרי הברית החדשה מספרים כי ישו החל להתכונן את מצוות היום – קרבן פסח. כאשר הוא ותלמידיו מסבים לסדר (=הארוחה האחרונה), הוא אומר למאמיניו כי אחד מהם עתיד לבגוד בו.

נבואתו מתגשמת כאשר הוא מטייל בירושלים, ופוגש בקבוצה של נכבדי העיר עם אחד מחסידיו, יהודה איש קריות. זה האחרון מסמן את ישו בנשיקה (ראו התמונה משמאל), ולאחר מאבק קצר ישו מובל למאסר.

[בתמונה משמאל: יהודה איש קריות מסמן את ישו בנשיקה... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי seostar לאתר Pixabay]

לאחר שהוא נשפט על ידי סנהדרין צדוקית - שדנה אותו למיתה בלילה, בניגוד להלכה הפרושית שאין דנים דיני נפשות בלילה - הוא מועבר למשפט אצל הנציב הרומי פונטיוס פילאטוס.

על פי המסופר פילאטוס מעביר את ישו למשפט למלך הורדוס. הורדוס מחזיר את ישו לידי פילאטוס; ולמרות שחשב שהוא חף מפשע, הוא מחליט לגזור עליו עונש מוות בצליבה.

בסיפור המגמתי, שבה להדגיש כי היהודים הם האשמים במותו של ישו ולא הרומאים, פילאטוס אף מנסה להציל את ישו, בכך שהוא מציג את בר אבא ואת ישו לפני הקהל, ושם יבחרו את מי יש לשחרר לכבוד חג הפסח. הקהל בוחר לשחרר את בר אבא כדלקמן:" וַיַּעַן הַהֶגְמוֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֶת־מִי מִשְּׁנֵיהֶם תִּרְצוּ שֶׁאַתִּיר לָכֶם וַיֹּאמְרוּ אֵת בַּר־אַבָּא׃

 וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם פִּילָטוֹס וּמָה־אֶעֱשֶׂה לְיֵשׁוּעַ הַנִּקְרָא בְּשֵׁם־מָשִׁיחַ וַיַּעֲנוּ כֻלָּם יִצָּלֵב׃ וַיֹּאמֶר הַהֶגְמוֹן וּמֶה־עָשָׂה רָעָה וַיִּצְעֲקוּ עוֹד וַיֹּאמְרוּ יִצָּלֵב׃ וַיְהִי כִּרְאוֹת פִּילָטוֹס כִּי לֹא־יוֹעִיל מְאוּמָה וְכִי רָבְתָה עוֹד הַמְּהוּמָה וַיִּקַּח מַיִם וַיִּרְחַץ אֶת־יָדָיו לְעֵינֵי הָעָם וַיֹּאמַר נָקִי אָנֹכִי מִדַּם הַצַּדִּיק הַזֶּה אַתֶּם רְאוּ׃ וַיַּעֲנוּ כָל־הָעָם וַיֹּאמְרוּ דָּמוֹ עָלֵינוּ וְעַל־בָּנֵינוּ׃ אָז הִתִּיר לָהֶם אֵת בַּר־אַבָּא וְאֵת יֵשׁוּעַ הִכָּה בַשּׁוֹטִים וַיִּמְסֹר אוֹתוֹ לְהִצָּלֵב"[4].

משם ישו הובל לאתר מחוץ לירושלים, כאשר הוא סוחב את הצלב שעליו הוא עתיד למצוא את מותו, כאשר זר קוצים מעטר את ראשו. בהגיעו לגבעת גולגולתא, הוא נצלב ומת בייסורים קשים. לאחר שנפח את נשמתו, גופתו נקברה ונסתמה על ידי אבן גולל גדולה ושומר הוצב לידה. למרות כל זאת, הברית החדשה מספרת, שבאו תלמידיו לסוך את גופתו בשמן, כדי לשמרה, היא לא הייתה שם.

לאחר מכן, מסופר כי ישו שב לחיים והתגלה למאמיניו בדברים הבאים: "הֵן יָצְאוּ וּבָרְחוּ מִן הַקֶּבֶר, כִּי רְעָדָה וְתַדְהֵמָה אָחֲזוּ בָּהֶן, וְלֹא סִפְּרוּ דָּבָר לְאִישׁ מִפְּנֵי שֶׁפָּחֲדוּ. כַּאֲשֶׁר קָם בַּבֹּקֶר בָּרִאשׁוֹן בַּשָּׁבוּעַ, נִרְאָה בָּרִאשׁוֹנָה לְמִרְיָם הַמַּגְדָּלִית אֲשֶׁר מִמֶּנָּה גֵּרֵשׁ שִׁבְעָה שֵׁדִים. הִיא הָלְכָה וְסִפְּרָה לָאֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ אִתּוֹ לִפְנֵי כֵן וְהֵם מִתְאַבְּלִים וּבוֹכִים. כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ שֶׁהוּא חַי וְנִרְאָה אֵלֶיהָ לֹא הֶאֱמִינוּ. אַחֲרֵי כֵן נִרְאָה בִּדְמוּת אַחֶרֶת לִשְׁנַיִם מֵהֶם בְּעֵת שֶׁהָלְכוּ בְּדַרְכָּם לְאַחַד הַכְּפָרִים. הַלָּלוּ הָלְכוּ וְסִפְּרוּ לַאֲחֵרִים וְגַם לָהֶם לֹא הֶאֱמִינוּ. אַחַר כָּךְ נִרְאָה אֶל הָאַחַד־עָשָׂר בִּהְיוֹתָם מְסֻבִּים לֶאֱכֹל. הוּא גָּעַר בָּהֶם עַל חֹסֶר אֱמוּנָתָם וְקֵהוּת לְבָבָם, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ לְאֵלֶּה שֶׁרָאוּ אוֹתוֹ אַחֲרֵי קוּמוֹ לִתְחִיָּה. אָמַר לָהֶם: "לְכוּ אֶל כָּל הָעוֹלָם וְהַכְרִיזוּ אֶת הַבְּשׂוֹרָה לְכָל הַבְּרִיאָה. הַמַּאֲמִין וְנִטְבָּל יִוָּשַׁע, וּמִי שֶׁלֹּא יַאֲמִין יֶאְשַׁם. וְאֵלֶּה הָאוֹתוֹת אֲשֶׁר יִלָּווּ אֶל הַמַּאֲמִינִים: יְגָרְשׁוּ שֵׁדִים בִּשְׁמִי; בִּלְשׁוֹנוֹת חֲדָשׁוֹת יְדַבְּרוּ; יָרִימוּ נְחָשִׁים, וְאִם יִשְׁתּוּ רַעַל מֵמִית לֹא יִנָּזְקוּ; יְדֵיהֶם יָשִׂימוּ עַל חוֹלִים וְיִיטַב לָהֶם"[5], ורק אחר כך עלה למקומו בשמיים.

ראוי לזכור כי בתחילת דרכה הייתה הנצרות תנועה דתית פנים יהודית, שמשכה אליה גם נספחים מבחוץ. אחד מנספחים אלה היה שאול התרסי מתרסוס – טורקיה של ימינו. זה האחרון היה בדרכו לדמשק, במטרה למגר את הכת הנוצרית שהחלה להתבסס בקהילה היהודית שם; אולם בדרך, נגלה אליו חזיון נבואי, בו הופיע ישו, ומאותו אירוע הפך שאול – פאולוס לחסידו המובהק.

[בתמונה: פאולוס. תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי RobertCheaib לאתר Pixabay]

פאולוס היה מנהיג כריזמטי, שעיצב את הדת הנוצרית ליהודים ולגויים כאחד. הוא טען כי התגלותו של ישו מבטלת את הצורך בשמירת מצוות היהדות, והוא נתן לחלקן פירוש רוחני פנימי. הזרם הנוצרי שייסד פאולוס לא היה היחידי בנצרות המוקדמת. במקביל לזרם זה, היה עדיין זרם דתי ששימר את מצוות היהדות, כולל חגיגית הפסח כהלכתו.

לאחר חורבן בית שני, היהדות התרחקה מהדת הנוצרית, והחל במאה השנייה לספירה, ישו הפך ממשיח יהודי לאל אוניברסלי. במקביל, חורבן בית שני חייב לעשות רפורמה מהותית בחג הפסח היהודי, כי לא היה ניתן כבר להקריב את קרבן הפסח במקדש.

בירושלים. מהמאה השנייה לספירה ואילך, מתחיל להתגבש לאטו, ביהדות התנאית, הפורמט של ליל הסדר, תחילה כארוחה רומאית המשלבת בתוכה סימפוזיון הלניסטי שבו אוכלים מאכלים סמליים ומדברים במשמעותם והקשרם לפסח בכלל וליציאת מצרים בפרט.

במקביל לכך, החל בשנת 175 לספירה, החלו הזרמים הנוצריים לחגוג את הפסח – הפסחא, זאת על פי עדות מאותה שנה של מליטו מסרדיס[6], באיגרתו על הפסחא. על פי דבריו, ישו הוא מאין קרבן פסחו בני ישראל הם מאמיניו, והחג עצמו הוא סמל לסבלו של ישו, סבל שגאל את האנושות מכל תחלואיה וחטאיה[7].

במאה השלישית, הנוצרים חגגו את הפסחא לא על פי הלוח היהודי, אלא על פי לוח השמשי, ואף החלו לציין את החג ביום ראשון, היום שלפי המסורת של הברית החדשה, קם ישו לתחייה. בשנת 312 לספירה, לאחר התנצרותו של הקיסר קונסטנטינוס [8] (ראו תמונה משמאל) - שהפך את הנצרות לדת חוקית - הפכה הנצרות מדת נרדפת ומפולגת לדת מדינה.

[בתמונה משמאל: הקיסר קונסטנטינוס. בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]

בשנת 325 לספירה, בוועידת ניקיאה הראשונה, הפכה הנצרות לדת בעיצובו של פאולוס, ובין השאר הוחלט בה על מועד חג הפסחא, שנפרד סופית מחג הפסח היהודי, וחל בדרך קבע מאז ביום ראשון של השבוע בשבוע השלישי של חודש אפריל.

במרוצת השנים, התפתח חג הפסחא לחג שמלווה עם טקס המשחזר את סיפור מותו וחזרתו לחיים של ישו. בנוסף, נוספו ליום חג הפסחא, שבוע מקדים, שבו נערכים טקסים שונים, כך שכל יום מקושר לתחנות בשבוע האחרון של חיי ישו קודם צליבתו. טקסים אלה משתנים בין הפלגים השונים של הנצרות, אולם העיקרון של התחנות האמורות דומה. יום שישי הטוב קשור לסעודה האחרונה, שהייתה על פי התיאור בברית החדשה סדר פסח כהלכתו; ויום ראשון של הדקלים שמאזכר את כניסתו של ישו לירושלים.

קודם הפסחא יש מנהגים נוצריים של ארבעים ימי תענית, כך שהיום הראשון של התענית הוא תמיד יום רביעי בשבוע, ועוד מנהגים וטקסים נוספים שכולם קשורים כאמור לתחנות בחייו של ישו.

אחרית דבר

הנצרות בתחילת דרכה, הייתה מורכבת גם מזרמים יהודיים שחגגו את הפסח. המפנה שחל לאחר חורבן הבית השני, קביעת אופיו התנאי של חג הפסח ללא המקדש, קבלת הנצרות על ידי קיסר רומי במאה השלישית, וועידת ניקיאה הראשונה שעיצבה את הנצרות ברוחו של פאולוס, כל אלה גרמו לכך שחג הפסח היהודי, יהפוך לחג הפסחא הנוצרי, שסימל מאז המאה השלישית ואילך את סבלו של ישו ואת משמעותו האוניברסלית, ככפרה וגאולה של כלל האנושית מחטאיה.

[לסדרת מאמרי פסח ויציאת מצרים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על נצרות ונוצרים, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף מאמרי פסח ויציאת מצרים;
• אוסף המאמרים על נצרות ונוצרים.

מקורות והעשרה

• [1] יוסף קלוזנר, ישו הנוצרי – זמנו, חייו ותורתו, הוצאת י. שטיבל, ירושלים, תרצ"ג ; דוד פלוסר, ישו, הוצאת מאגנס והוצאת דביר, 2009 ; דוד פלוסר, יהדות ומקורות הנצרות, ספרית פועלים 1979  ; חיים ה. כהן, משפטו ומותו של ישו הנוצרי, הוצאת דביר, 1968.
• [2] מתי, פרק כ"א, פסוקים: 12 – 14.
• [3] שם, פרק כ"ו, פסוקים: 3 – 5.
• [4] שם, פרק כ"ז, פסוקים: 21 – 26.
• [5] מרקוס, פרק ט"ז, פסוקים: 8 – 18.
• [6] אוסוביוס בישוף קיסריה, תולדות הכנסייה, אקדמון, ירושלים,  2001.
• Jeremy Cohen. Christ Killers: The Jews and the Passion
• from the Bible to the Big Screen, Oxford: Oxford University Press, 2007
• [7] ראה – גלגולו של חג, איך הפך הפסח לפסחא, אילון גלעד, הארץ, 12.04.2017
• [8] גַּאיוּס פְלַאבְיוּס וַלֶרְיוּס אוֹרֶלְיוּס קוֹנְסְטַנְטִינוּס המוכר גם כקוֹנְסְטַנְטִינוּס הראשון או כקונסטנטינוס הגדול היה קיסר הקיסרות הרומית המערבית משנת 312 עד 324, וקיסר האימפריה הרומית כולה משנת 324 עד מותו בשנת 337. ראה - הנצרות מראשיתה ועד הרפורמציה, אביעד קליינברג, בהוצאת משרד הביטחון - ההוצאה לאור, ספריית אוניברסיטה משודרת, תשנ"ה 1995.