[בתמונה: ישראל צריכה לפתח שפה חדשה לתפיסה האסטרטגית שלה. הכרעה וניצחון הם מושגים שניתן לתרגם אותם לסד"כ צבאי מול צבאות קונבנציונליים, מול איומים אחרים נדרשת מערכת מושגים חדשה]
[מאמר זה ראה אור במקור באתר של עמר דנק] [לאוסף המאמרים באתר בנושא תורת/תפיסת הביטחון, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'הכרעה', לחצו כאן]
המחבר (ראו תמונה משמאל), סא"ל במיל' עמר דנק, עשה את שירותו הצבאי בחיל האוויר ובחטיבה האסטרטגית באג"ת. הוא מהנדס מערכות מידע, מוסמך ביחסים בין לאומיים מטעם אוניברסיטת חיפה. מרתוניסט...
* * *
לאחרונה, התקיימה בצה"ל 'סדנת ניצחון', איני שותף לתהליך אבל חשבתי שראוי להתייחס לנושא בכובד ראש. המטרה היא להבהי מדוע טרמינולוגיה של ניצחון והכרעה לא מתאימות למציאות האסטרטגית של ישראל. זה לא סותר את העובדה שלוחמים צריכים לחתור לבצע את משימתם ולנצח יריב ברמה הטקטית. הסוגיה היא החיבור של המעשה הצבאי למטרות הלאומיות.
[להרחבת המושג 'ניצחון', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'הכרעה', לחצו כאן] [להרחבת המושג: אסטרטגיה, לחצו כאן]
ניסיתי לפשט את הדיון; ולכן, יש כאן הכללות וחסרים נימוקים, זה לא תקציר של ספר שבכוונתי לכתוב, וגם אין ביכולתי לעשות זאת. ניסיתי גם להימנע מהוויכוח הפוליטי בישראל, על כך אנסה להרחיב בפעם הבאה.
עד מלחמת ששת הימים התמודדה ישראל עם שני סוגים של איומים ביטחוניים: בטחון שוטף – פעולות טרור מרצועת עזה ומיהודה ושומרון; בטחון בסיסי – החשש ממלחמה גדולה מול מדינות ערב לחיסולה של מדינת ישראל.
המאמץ הלאומי היה בהקמת המדינה ובקליטת עלייה, לכן עיקר ההשקעה הביטחונית התרכזה בבניית צבא שיוכל להבטיח "ניצחון צבאי" על צבאות האויב שיבטיח את קיומה של המדינה. הניצחון הצבאי לא הוגדר במפורש, אך בניין הכוח היה ביחס להתעצמותן של מדינות ערב (כולן ביחד); כך שבפועל, הוא נועד לאפשר הסרה של איום קיומי מצידן של מדינות ערב. עם בעיות הביטחון השוטף ישראל התמודדה בצורה התקפית, ע"י פעולות תגמול, כיוון שלא היה בכוחה של ישראל לבנות כוח הגנתי במקביל.
[בתמונה: עם בעיות הביטחון השוטף ישראל התמודדה בצורה התקפית, ע"י פעולות תגמול... תקיפת תחנת המשטרה הירדנית בקלקיליה, 1956 יוצר התמונה: מאוסף התצלומים הלאומי, ומותרת לשימוש חופשי]
מלחמת העצמאות נכפתה עלינו, ומטרותיה היו לשרוד ולקבוע את גבולות המדינה. דוד בן גוריון ניהל את המלחמה בצורה הדוקה, לאור מטרות אלו. זאת הסיבה שהוא העדיף לשלוח את צה"ל לכבוש את הנגב עד אילת, ולא את יהודה, שומרון ועזה.
מלחמת סיני נבעה מכך, שישראל זיהתה איום בטחוני; והעדיפה לצאת למלחמה, לפני שמצבה יחמיר, ביחד עם שתי מעצמות (לשעבר) אירופיות שהיו אמורות לתת מחסה מדיני למלחמה יזומה, ולמנף את הישגי המלחמה לחילופי משטר במצרים; או למצער, להחזיר את נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, לגודל טבעי. חרף ההצלחה הצבאית המסחררת, ישראל גילתה שיכולתה למנף הישגים צבאיים להישג מדיני נמוכה מאוד.
[בתמונה: להחזיר את גמאל עבד אל נאצר לגודל טבעי... למקור התמונה, לחצו כאן]
בשתי המלחמות הללו הפעלת הצבא נעשתה בקשר הדוק ליעדים המדיניים של בן-גוריון. בהיבט הזה בן-גוריון היה מעין הנשיא (כמו בארה"ב) של מדינת ישראל. שליטתו הייתה מוחלטת, למרות שפעל להשגת רוב פוליטי למהלכיו.
ב-11 השנים עד מלחמת ששת הימים התרכזה ישראל בבניית יכולת התקפית מוחצת של חיל האוויר. במהלכן דעך כוחו של בן-גוריון ואיתו גם מערכת האיזונים בין הצבא לדרג המדיני.
בסוף שנות ה-50 של המאה הקודמת, התקיימו דיונים במטה הכללי על בניית קו הגנה משמעותי בגבול הדרומי. הרעיון מאחוריו היה שאיום צבאי משמעותי, יכול לחדור לישראל רק מקו ניצנה וצפונה (בפועל, ישראל הייתה קלה יותר להגנה ממה שסבורים), הרעיון נדחה על הסף משתי סיבות:
- הבסיסית, כל עוד מצרים החזיקה ברצועת עזה היא יכולה לעקוף את המכשול ולהזרים כוחות דרך הרצועה;
- המהותית, ישראל בחרה בדוקטרינה צבאית התקפית, ודבקה באופן מוחלט במחשבה ביטחונית שניתן לכנותה "כורח ההכרעה".
[בתמונה: דוד בן גוריון. כל עוד שלט, התקיימה מערכת איזונים בריאה, בין הצבא לדרג המדיני. צילום: דוד אלדן, לע"מ]
[לאוסף המאמרים באתר בנושא תורת/תפיסת הביטחון, לחצו כאן]
בלי קשר, לישראל של שנות ה-60 של המאה הקודמת, לא הייתה יכולת לבנות יכולת כלכלית הגנתית והתקפית במקביל. המגרעת העיקרית של הגישה הזאת, שהיא לא הותירה מרחב גמישות מדיני, בדומה לבניין הצבאות באירופה לפני מלחמת העולם הראשונה, שלא הותיר למנהיגים יכולת תמרון, וחייב אותם להחליט על יציאה למלחמה כוללת בלבד:- כיצד מתמודדים עם איומים חלקיים, או פעולות איבה מוגבלות?
- מה עושים כאשר הערבים לא פותחים במלחמה כוללת, שמאפשרת לצה"ל להכריע במהירות את צבאות ערב?
- לחלופין, מה יקרה אם הערבים ידרכו את מכונות הלחימה של צה"ל, אבל לא יספקו את הטריגר לשחרור מהלומת המחץ של ישראל?
מלחמת ששת הימים הסתיימה בהישג מפואר בראייה ביטחונית, כל מה שישראל חלמה עליו. השטחים שנתפסו אפשרו "גבולות בני הגנה", עומק אסטרטגי, מכשולי קרקע אדירים, והתראה מוקדמת ארוכה בהרבה.
אבל, הייתה זו מלחמה בה הפעולה הצבאית הייתה מנותקת מהמדינאים. ההגעה לתעלה, כיבוש יהודה ושומרון וכך גם רמת הגולן, היו שיטפון מסחרר, אבל כזה שסחף גם את המדינאים לעיתים בניגוד לדעתם המקורית (דיין הנחה לא להגיע לתעלה, וכיבוש רמת הגולן נעשה, אחרי שהממשלה החליטה לא לעשות זאת).
אבל, קשת האיומים הביטחוניים, שאיתם ישראל הייתה צריכה להתמודד גדלה בצורה משמעותית מעבר לביטחון שוטף וביטחון בסיסי:
- לוחמה זעירה בשטחים הכבושים (יו"ש ועזה) והצורך בהקצאת סד"כ צבאי כדי לשלוט בהם, באופן שלאורך השנים שינה מהותית את ייעודו של צה"ל ואת היחס בין יכולתו להתכונן למלחמה גדולה למול הצורך לתת מענה לבעיות השוטף.
- מלחמת התשה עם מצרים. דווקא תעלת סואץ שהיוותה מכשול קרקעי קל להגנה, חייבה הפעלה בעיקר של חיל האוויר לפעולות תגמול, כנגד התשה צבאית על הגבול.
- טרור עולמי בהובלת אש"ף.
אבל יותר מכל, מלחמת ששת הימים הובילה לפוליטיזציה של מדיניות הביטחון. מחלוקת על תורת/תפיסת הביטחון הייתה גם לפני המלחמה, לדוגמה, בין אקטיביסטים (בן גוריון ודיין) למתונים (שרת). אבל כיבוש שטחי המולדת הביא למחלוקת אחרת, על האינטרסים החיוניים, ולא על הדרך לשמור עליהם. הצבא מצא את עצמו בתווך של המחלוקת הפוליטית!
[בתמונה: מלחמת ששת הימים: הצנחנים ליד הכותל המערבי, לאחר שחרורו... הצבא מצא את עצמו בתווך של המחלוקת הפוליטית! יצירת מופת של הצלם, דוד רובינגר, לע"מ]
בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים ישראל עשתה שימוש טקטי מדהים בכוחה הצבאי. מבצעים מפוארים, החל מתקיפות בעומק מצרים, פשיטות קרקעיות מעבר לתעלה (חטיפת המכ"מ, האי גרין), ההתקפה על שדה התעופה בבירות, שחרור חטופי מטוס סבנה ועוד. כל אלו נטעו תחושה שצה"ל כל יכול.
אבל, בעוד צה"ל הפגין יצירתיות טקטית מרהיבה, התפיסה האסטרטגית של ישראל קפאה על שמריה; וסוגיות מהותיות לא נבחנו מחדש:
- אם הגבולות הן בני הגנה, האם נכון לשנות את התמהיל בין התקפה להגנה של צה"ל?
- כיוון שהגבולות היו הטובים ביותר שישראל יכולה הייתה לחלום עליהם, האם האיום הישראלי במלחמת מנע (או מתקפת פתע) יכול להיות אמצעי הרתעה במאזן הכוחות העתידי; שכן למעשה, אין לישראל לאן לשאוף מבחינה טריטוריאלית.
- האם במציאות החדשה ניתן להסיר את האיום המידי; ומהו אותו איום שצריך להסיר? איזה איום נשקף מהחלק המערבי של התעלה, בהינתן שהישובים בסיני היו במרחק רב מהתעלה? לאור זאת, מהו הקו שצריך להגיע אליו כדי להסיר את האיום הזה?
בין שכרון הכוח כתוצאה מהמלחמה לבין הוואקום התפיסתי, התחוללה מלחמת יום הכיפורים. המלחמה אמנם הסתיימה בהישג צבאי מפואר - שנולד מאלתור בנקודת מבחן הגרועה בתולדות צה"ל - אבל, חוללה טראומה בישראל, שהשפעותיה מנעו דיון על הלקחים האסטרטגיים ברמה הלאומית. הלקח העיקרי היה שישראל לקתה בקונספציה, זהו כמובן לקח ברמה הטקטית שמשמעותו, שבפעם הבאה לא נלקה בו.
[בתמונה: ועדת אגרנט: ועדת חקירה ממלכתית, שהוקמה ב-21 בנובמבר 1973 לחקר נסיבות פריצתה של מלחמת יום הכיפורים. הטראומה מנעה דיון על הלקחים האסטרטגיים ברמה הלאומית. הלקח העיקרי היה, טקטי, שישראל לקתה בקונספציה, משמע, שבפעם הבאה לא נלקה בו. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]
אסטרטגית, במקום לבחון את השינוי שחל, ישראל התאוששה מהטראומה ע"י בניין כוח חסר תקדים. הוצאות הביטחון נסקו ל-32% מהתמ"ג בשנים 1976-1973; וירדו ל-23% בשנים 1981-1977. לפי עדותו של רב אלוף מוטה גור, צה"ל נבנה לענות על המשימות הבאות:
- כוח הגנה מספק בכל החזיתות;
- כוח עתודה מטכ"לי באוויר, בים וביבשה אשר יוכל להכריע בגזרות נבחרות מהר, וללא סיכון חזיתות אחרות;
- זרוע ארוכה נגד מדינות השולחות נגדנו כוחות משלוח.
במילים אחרות, יכולת לנהל מלחמה כוללת נגד כל צבאות ערב ולהכריע (קרי, להסיר את האיום הצבאי היבשתי על ישראל) במהירות, בכל אחת מהחזיתות.
45 שנים מאז מלחמת יום הכיפורים וצה"ל לא נלחם בצבא אחר. למרות זאת, מושג ההכרעה נותר בתורת/תפיסת הביטחון הישראלית. תורת/תפיסת הביטחון של ישראל מדברת על הכרעה מול צבאות סדירים = הסרת האיום הצבאי המידי. אבל קשת האיומים הביטחוניים שוב עברה שינוי:
- מימד גרעיני – מספר מדינות באזור ניסו לפתח נשק גרעיני, אבל בהיבטי בנין כוח, לא היה לזה משמעות רבה, עד להחלטתה של איראן לפתח פרויקט גרעין. יכולת צבאית מול איראן היא שינוי דרמטי בדרישה מצה"ל. ניתן לראות שבשני המקרים שהיה ביכולתו של צה"ל להסיר את האיום במהלך יחיד, זה בוצע בהצלחה (עיראק 1981, סוריה 2007), אבל כאשר מדובר במערך גרעיני, שלא ניתן לעשות זאת - כמו המערך האיראני - אנחנו נמצאים במבוי סתום, בצורך לקשור בין כוח צבאי למהלך מדיני.
- במישור הקונבנציונלי – האיום הצבאי המרכזי הפך להיות טילים ולא איום משוריין, הן ממדינות (סוריה ועיראק) והן מארגוני טרור. לכן לא ניתן להסיר את האיום במהירות. בלבנון התפתח איום רקטי, ולאחר מכן גם ברצועת עזה. המחיר של הפסקת הירי לעבר ישראל הוא גבוה מאוד.
- גם היריבים שינו פניהם – מדינות הפכו לארגונים, מה שמחייב יעדים מדיניים שונים.
- ביהודה ובשומרון, צה"ל נדרש להתאים את יכולותיו מספר פעמים: באינתיפאדה הראשונה; לאחר מכן שוב באינתיפאדה השנייה; ואז אחרי חומת מגן, בשלישית.
[בתמונה: היריבים שינו את פניהם ומדינות הפכו לארגונים: חיזבאללה... מקור התמונה: Middle East Online]
במציאות האסטרטגית הנוכחית אין על ישראל איום של צבא מדינתי:
- סוריה נמצאת בשלהי מלחמת האזרחים ובניית צבא קונבנציונלי תארך לה לפחות עשור.
- מצרים נמצאת במצוקה פנימית שתקשה עליה להוות איום על ישראל, גם אם יתהפך המשטר שם שוב. בכל מקרה תהליך כזה ייארך מספר שנים ונדרש לשמר תעודת ביטוח כנגד היפוך שכזה.
- בעזה ובלבנון קיים איום רקטי רחב היקף על ישראל; וכיבוש שטחים לא מהווה נכס להישגים מדיניים ביום שאחרי המלחמה.
- ביהודה ושומרון ישראל מתמודדת עם טרור מקומי, וצריכה להיערך לשליטה מלאה על השטח.
- האיום האיראני מחייב תפיסה שונה של עימות עם אויבים אסטרטגיים. ייתכן והוא יוביל להכנסה של העולם הגרעיני לתורת/תפיסת הביטחון הפומבית של ישראל מחד גיסא; ומנגד, יש משמעויות אחרות למלחמה עם מדינה שמרוחקת כ-1,200 ק"מ מהגבול המזרחי של ישראל.
בכל אחת מהזירות הללו, אין באפשרותו של צה"ל להסיר את האיום המידי במהירות, ואפילו לא במשך לחימה של שבועות רבים.
ישראל צריכה לפתח שפה חדשה לתפיסה האסטרטגית שלה. הכרעה וניצחון הם מושגים שניתן לתרגם אותם לסד"כ צבאי מול צבאות קונבנציונליים, מול איומים אחרים נדרשת מערכת מושגים חדשה.
בפרק הבא אנסה לדבר על המשמעות של אי ההכרעה בוויכוח הפוליטי בישראל.
