[בתמונה: מהו תפיסת הביטחון הנכונה לישראל הינה התבססות על אסטרטגית השמדה באמצעות חימוש מונחה? בתמונה, טיל שיוט אמריקני, ארוך טווח, מסוג טומהוק. התמונה היא נחלת הכלל]

[מאמר זה ראה אור במקור באתר של עמר דנק] [לאוסף המאמרים באתר בנושא תורת/תפיסת הביטחון, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון, לחצו כאן]

המחבר (ראו תמונה משמאל), סא"ל במיל' עמר דנק, עשה את שירותו הצבאי בחיל האוויר ובחטיבה האסטרטגית באג"ת. הוא מהנדס מערכות מידע, מוסמך ביחסים בין לאומיים מטעם אוניברסיטת חיפה. מרתוניסט...

[לאתר של עמר דנק, לחצו כאן]

*  *  *

במאמרי הקודם תיארתי את ראשית שנות ה-80 של המאה הקודמת, והשלב הראשון אחרי מלחמת יום כיפור (התעצמות חסרת תקדים מול תרחיש יום כיפור).

[למאמרו הקודם של עמר דנק: "הפצץ וקווה לסיום" כאסטרטגיה, פרק א', לחצו כאן]

השלב השני בהתפתחות הוא: שינוי ראשוני בתמהיל – שילוב יכולות של חימוש מדויק על צבא "מסורתי".

באמצע שנות ה-80, החלה בחינה של התפיסה השלטת בצה"ל. ראשיתו של הדיון (כנראה) בטיוטת דו"ח שמעולם לא אומץ של אל"מ עמנואל ולד על הלקחים ממלחמת שלום הגליל (סיפורו של הדו"ח מעניין, אבל יסופר בפעם אחרת. חלקו הגלוי של הדו"ח מופיע בספר שכתב ולד לאחר שחרורו, ראו תמונת כריכה משמאל).

[בתמונה משמאל: כריכת הספר: 'קללת הכלים השבורים' לעימנואל ולד, שראה אור  ב- 1987 בהוצאת שוקן. אנו מאמינים שאנחנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

בתחום אסטרטגיית הלחימה, ולד העביר ביקורת על:

• דוקטרינת לחימה נאיבית של צה"ל, שמבוססת על מהלומת שריון והגנה קשיחה, שלטענתו כבר לא הייתה רלבנטית במלחמת יום כיפור;
• כישלון "הקרב המשולב"; ונטייה לשימוש ללא הבחנה בסיוע אווירי וארטילרי שלא מסייע לקרב עצמו.

ולד עצמו נזרק מהצבא והדו"ח שהכין נגנז, אך הדיון בכל זאת התנהל, בין שתי תפיסות עולם:

• התפיסה האחת: שימור האסטרטגיה הקיימת

דבקות בתפיסה לגבי נחיתותה הכמותית של ישראל, שפירושה יתרון ערבי במלחמות ממושכות עם שחיקה גבוהה; ולכן, נדרש להתבסס על התקפה קרקעית מהירה ומוחצת, שרק בזכותה תושג הכרעה. לפיכך, יש לשים את הדגש על המשך בניית צבא יבשה גדול, מבוסס שריון. כמענה לשדה הקרב רווי בנשק נגד טנקי. ניתן היה, לדעת התומכים, למגן את הטנקים (והנגמ"שים והתותחים) במחיר נמוך יחסית עם התפתחות הטכנולוגיה. מוביל הגישה היה ישראל טל.

[להרחבת המושג: 'הכרעה', לחצו כאן]

• התפיסה האחרת: מעבר לאסטרטגית השמדה ע"י חימוש מונחה

תומכי הגישה סברו שהתנאים האסטרטגיים השתנו, וישראל אינה מחויבת בהכרעה יבשתית מהירה ויכולה להשיג תוצאות צבאיות טובות גם באסטרטגיה הגנתית ע"י שימוש ביתרון העצום של ישראל בפיתות מדעי ואיכות כוח האדם בשדה הקרב. היו מספר סיבות נוספות שמחייבות שינוי תפיסה: ישראל הגיעה לקצה יכולתה המשקית והדמוגרפית; שדה הקרב הפך לצפוף ורווי אש; וככזה, לערבים יש בו יתרון על ישראל, בפרט ברמת הגולן ולא בסיני. הרעיון העיקרי היה שישראל יכולה להשמיד את צבא האויב בחזית, המבוסס על שריון, ללא צורך בהתנגשות ש' ב-ש', אלא ע"י פיתוח אמל"ח חכם תוצרת בית.

הדיון המרתק - שדומה לו התחולל רק בין משה דיין לחיים לסקוב - הגיע גם לוועדת חוץ ובטחון בראשות דן מרידור ובהמשך לשר הביטחון, דאז, יצחק רבין. האחרון החליט ללכת על דרך ביניים:

מחד גיסא הוא קיבל, שמושג ההכרעה השתנה מהעבר, ואינו כולל תפיסת שטח ניכר, וגם שאפקטיביות הטנק נמצאת בירידה. ההכרעה בראייתו, הייתה בקשה של המדינה הערבית הפסקת אש, לאחר שהכוח הצבאי והתשתיות שלה נפגעו בצורה קשה.

מנגד, העדיף לצעוד בזהירות לאור הסיכון שהיה קיים בפיתוח האמל"ח החדש, והחשש שיכולתו של צה"ל להילחם בטווח זמן קצר תיפגע.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי SplitShire לאתר Pixabay]

למרבה הצער זאת הייתה הפעם האחרונה שבה היה בישראל דיון מהותי על אסטרטגיית בניין הכוח הצבאי שלה. בעתיד זה יהיה דיון מוכוון סוגיה ספציפית.

המגמות העיקריות שהובילו לדיון התפיסתי נכונות גם היום. מושג ההכרעה שהתבטא הלכה למעשה בתפיסת שטחים רחבים במהירות והסרת האיום הצבאי מעל ישראל לא בורר מחדש. גם המשמעות מהירידה במקומו של השריון בשדה קרב היבשתי לא בוררה דיה. היום במבט של 40 שנה בהן הסכם השלום עם מצרים יציב, קשה להבין, כיצד לא הייתה ברורה המשמעות, שהאיום העיקרי על ישראל, צבא מצרים, אינו בעדיפות ראשונה. אך בעשור הראשון להסכם השלום, בוגרי מלחמת יום כיפור - שהיו אלופי המטכ"ל כעת - לא יכלו להוציא את מצרים מהערכת המצב.

בסיום מלחמת שלום הגליל עוד הספיקה ברית המועצות לחדש את אבדות הצבא הסורי, אך מיד לאחר מכן, החלה לשקוע, עד לקריסתה בסיום העשור. מדינות ערב - שהיוו איום על ישראל - איבדו את התמיכה האסטרטגית והצבאית שלהן, בעוד שמצרים וערב הסעודית היו בחסות אמריקאית. העולם הערבי היה עסוק בסוגיות רבות מלבד הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לראשונה מאז הקמתה, ישראל לא חשה איום שיכול לאיים על קיומה.

[בתמונה: סוללת טילי 5-SA עם מפעילים רוסים בהגעתה לסוריה. המקור: Официальный сайт организации; Материал предоставленный Сергеем Качко ,CC-BY-SA 3.0]

בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת, המחישה מלחמת המפרץ את תחילתו של עידן חדש באיום הביטחוני על ישראל: איום הטילים. למרות שבמלחמת יום כיפור נורו על ישראל טילים, הם נבלעו ברעש המלחמה ותחושת ההפתעה. גם מאות קטיושות שנורו על צפון המדינה ע"י אש"ף לא הולידו שינוי בתפיסת הביטחון הלאומית, כמו 39 טילי סקאד שנורו על מרכזי האוכלוסייה הגדולים.

מלחמת המפרץ הכריעה את הוויכוח לגבי פיתוח מערכת החץ, שהחל בשנות ה-80, כאשר ישראל הצטרפה אל פיתוח "מלחמת הכוכבים". למרות ההתנגדויות בצה"ל ומערכת הביטחון, מערכות הגנה מטילים הפכו לעובדה קיימת.

[בתמונה: יירוט סקאדים ע"י טילי פטריוט במלחמת המפרץ. מאות קטיושות שנורו על צפון המדינה ע"י אש"ף לא הולידו שינוי בתפיסת הביטחון הלאומית, כמו 39 טילי סקאד שנורו על מרכזי האוכלוסייה הגדולים. צילום: לשכת העיתונות הממשלתית. שם הצלם אינו מוזכר]

למרות התסכול בישראל, מכך שלא הגיבה לירי טילים על העורף, מלחמת המפרץ סימנה את עוצמת השינוי האסטרטגי במזרח התיכון, שהחל בחתימת הסכם השלום עם מצרים. העשור הרביעי של ישראל היה בסימן תקוות השלום וסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. שנות ה-90 של המאה הקודמת, היו העשור הראשון בתולדות המדינה ללא מלחמות, אחרי 6 מלחמות "תקניות" בכל עשור מקום המדינה. בעשור זה היו שני מבצעים מינוריים יחסית: "דין וחשבון" ו"ענבי זעם", כנגד איום חדש יחסית שהתהווה בלבנון – חזבאללה.

שני המבצעים נוהלו תחת לקחיה הלא כתובים של מלחמת שלום הגליל; לפיהם. לבנון היא הוויטנאם של ישראל, ולפיכך, אין תכלית להפעלה של עוצבות צבא, למול ארגון גרילה שיורה טילים. לכן, היו אלו מבצעי "הרתעה", דומים לאלו בשנות ה-50 של המאה הקודמת, שתכליתם ליצור מעין מאזן אימה לפגיעה בישראל. בשני המבצעים ישראל הפציצה מטרות בלבנון, בעיקר ע"י חיל האוויר, על מנת ליצור לחץ שיוביל להסכם "רגיעה". במבצע "דין וחשבון" נוצר עיקר הלחץ ע"י עזיבת מאות אלפים שיעים לכיוון בירות, מה שהוביל לחתימת הבנות בין ישראל לחזבאללה, ששני הצדדים ימנעו מפגיעה באזרחים. קרי, לחימה ברצועת הביטחון מותרת.

במבצע "ענבי זעם", ישראל הגיעה להבנות עם סוריה על סיום המבצע, כיוון שבשנים אלו ישראל ראתה בחיזבאללה פרוקסי (בא כוח) של אסד האב. בסיום המבצע הגיעו הצדדים להבנות דומות, והתחייבו שלא לפגוע באזרחים זה של זה.

שני המבצעים מול חזבאללה ביטאו את ניצניה של אסטרטגיה צבאית חדשה למבצעי תגמול: הפצצות מהאוויר עד השגתה של הפסקת אש.

לקראת סיום האלף השני וחגיגות ה-40 לישראל, מערכות הנשק - שבנייתם החלה לפני עשור - הבשילו, ותחושת הביטחון של ישראל הייתה בשיא.

[בתמונה: תקיפה מדויקת של מפקדת המבצעים של חיזבאללה בבירות. המקור: אתר חיל האוויר]

מולה היו מדינת אויב אחת, סוריה, ללא גב מעצמתי; ואיום מינורי מעיראק שעליה מוטלות סנקציות בינ"ל חריפות. חיזבאללה היה בגדר מטרד, לכל היותר; והחברה הישראלית עסקה בקרע הפוליטי על הסכמי אוסלו ואחריהם, ברצח יצחק רבין.

למרות כל אלו, צה"ל החליף בעשור הזה את הטנקים והמטוסים הישנים בחדשים (מרכבה, ו-F-16 במקום פנטומים, סקייהוקים וכפיר); ושמר על התפיסה הישנה של הכרעה באמצעות תמרון מהיר לשטח האויב. הפער בין מבנה הצבא לצרכים של מדינת ישראל החל להיראות בצורה ברורה; בפרט, על רקע העובדה שנקודת העבודה המרכזית של הצבא הייתה הערכות להתנגשות אלימה בשטחים.

[לאוסף המאמרים באתר בנושא תורת/תפיסת הביטחון, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• עמר דנק (2019), "הפצץ וקווה לסיום" כאסטרטגיה, פרק א', ייצור ידע, 24/4/19.
• עמר דנק (2019), "הפצץ וקווה לסיום" כאסטרטגיה, פרק ב', ייצור ידע, 24/4/19.
• עמר דנק (2019), "הפצץ וקווה לסיום" כאסטרטגיה, פרק ג', ייצור ידע, 15/5/19.
• עמר דנק (2019), "הפצץ וקווה לסיום" כאסטרטגיה, פרק ד', ייצור ידע, 24/4/19.
• עמר דנק (2019), אסטרטגיית "הפצץ וקווה לסיום", חלק ה' – למה הגענו עד הלום? ייצור ידע, 24/5/19.
• פנחס יחזקאלי (2014), הכרעה: לנטרל את האויב, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.