[בתמונה: טור של נגמשי M-113 – זלדה במלחמת שלום הגליל... צה"ל יכול היה לבצע את המלחמה כפי שבוצעה, גם ללא ההשקעות שלעיל... התמונה: במחנה. הצלם אינו מוזכר]
[לקובץ המאמרים על על מלחמת שלום הגליל ורצועת הביטחון, לחצו כאן]
תת אלוף אמציה חן (פצי) היה מפקד אוגדה. לאחר שחרורו ב- 1991, מונה במילואים כאחראי על הפקת לקחים בצה"ל.
* * *
זהו מאמר המשך למאמר: "להרוס אוגדה ולנוח"; ובו אציב שלשה סימנים למעמדה הרעוע של ההדרכה בצה"ל; ולכך, ששיטת האימונים ביבשה ובכלל, מכרסמת בהתמדה בביטחון:
[למאמר הקודם של תא"ל אמציה חן: 'להרוס אוגדה ולנוח', לחצו כאן]
סימן ראשון למעמדה הרעוע של ההדרכה
סימן זה מצוי ברשימת ראשי המחלקה (מה"ד), שזכו לאורך השנים בתפקיד, לאו דווקא כדי לקדם את ההדרכה בצה"ל הירוק ובכלל. אלא לשם קבלת דרגת אלוף כפתח לתפקיד הבא.
עובדה זו בעצמה היא ביטוי - אחד מני רבים - למעמדם הנחות של קציני ההדרכה - בפיקודים באוגדות בחטיבות ובגדודים.
בשנת 1991, ארבע שנים לאחר תחילת האינתיפאדה, שבה (לפי הודאת הרמטכ"ל, דן שומרון ז"ל), כשל צה"ל בהשבת הסדר ביו"ש ובעזה, נלווה לתשע שנות לחימה עקובות מדם בלבנון - באין פתרון.
דווקא אז החליט רא"ל אהוד ברק (ראו תמונה משמאל), לבטל את מחלקת ההדרכה שהייתה כפופה לרמטכ"ל; חליף להפיכתה לחטיבת ההדרכה, בכפיפות לראש אגף המבצעים (אלוף בדרגתו) (מי אמר שפסה החשיבה בצה"ל...).
[תמונתו של רב אלוף אהוד ברק משמאל: דובר צה"ל]
סימן שני למעמדה הרעוע של ההדרכה
סימן שני. להמחשת החולשה המקצועית בהכנת כוח למלחמה, בחרתי במלחמת "שלום הגליל" (1982). מהיותה משקפת נאמנה את כשל מערכת ההדרכה בכל מלחמות ישראל.
צא וראה: אם נבחן את תפוקת הלחימה ואיכותה, מול ההשקעות באימונים בטרם מלחמה; ובקבלנו את המהלכים ואופני ביצועם כנתונים, נוכל לסווג את ההשקעות כמיותרות ואו/ מבוזבזות לחלוטין/ במהלכה של המלחמה:
- כמעט כל ההשקעות באימוני לילה היחידתיים, וממלא ההשקעות באימוני לילה הטכניים. כלומר בזבוז של שליש מסך המשאבים המוקצים לאימוני לילה;
- רוב ההשקעות באימונים אוגדתיים;
- עיקר ההשקעות באימוני מפקדות "עיקריות" "הקדמיות" (כינוי ליעוד ולמיקום המפקדה);
- רוב ההשקעות באימונים משולבים בכל הדרגים;
- רוב ההשקעות בשיתופי פעולה בין כוחות היבשה לאוויר;
- רוב ההשקעות באימוני תובלת כוחות באמצעות מסוקים, לרבות התכנון ותרגול מה שמכונה - "איגוף האנכי".
לחלופין, בהשקעת המשאבים בשיטת אימונים שונה מהקיימת, היה ביכולתו של צה"ל להשיג תפוקה כפולה ומכופלת, במחיר שחיקה נמוך (הרוגים פצועים ופגיעה ברק"מ) ובזמן, עליו התחייבו מפקדי העוצבות בשלב אישורי התכניות.
[בתמונה: מלחמת שלום הגליל... צילום מיקי צרפתי, במחנה]
סימן שלישי, המהווה הוכחה שאכן, אפשר אחרת
כשחצי "תאוות האימון הנכון" במוחי, יצא צה"ל למלחמת שלום הגליל. בסיומה, בשל נטל החזקת השטח בלבנון, החליט המטכ"ל לצמצם את הסגל הסדיר ואת סגל הקבע של מתחם האימונים בצאלים (באלי"ש) למינימום, זולת קומץ לשמירת המתקנים.
מבחינתי, היה בכך הגשמת חלום והזדמנות לשינוי עקרונות האימונים. משמע: להעביר את ביצוע האימונים לידי הפיקוד האורגני. ואכן, ללא סגל הדרכה, הטלתי את ההדרכה על מפקד האוגדה, מפקדי החטיבות והגדודים; מלבד מעשי הבקרה, החניכה והשפיטה.
ייזכרו לטוב שני מפקדי אוגדות: תא"ל חגי כהן, ותא"ל יצחק רבין. שניצלו את ההזדמנות לאמן את יחידותיהם, לדעתי, עשו זאת בצורה הטובה ביותר!
[בתמונה: הכנות לקרב על הבופור במלחמת שלום הגליל. התמונה: ארכיון צה"ל]
