שהרי אפילו "שפחה חרופה" תתקשה לנמק זולת קוצר ראות (שמא ח"ו נחשוד בכשרים), את הסיבה שבגינה עוד בשנת 2005 הודיעה ישראל לשותפתה ארה"ב, כי אין בכוונתה לקדם את פרויקט תותח הלייזר "נאוטילוס". זאת, למרות שהפרויקט צלח עוד קודם סדרת מבחנים (ירי טילים, ומרגמות), מבלי "לפספס" ולו אמצעי אחד. כפי שעלה מדיווח ראש מפא"ת דאז, האלוף (היום בדימוס) יצחק בן ישראל.

[בכתבה למעלה: הנאוטילוס דווקא פגעה... תזכורת מ- 2004... לכתבה המלאה של עמי אטינגר ב- nrg, לחצו כאן]

אלא מאי, גם אם נקבל את קוצר הראות, כליקוי שמקורו בשינוי השדה המגנטי במערכת השמש, ו/או משטות אחרת, ספק אם מלבד "החרופה ההיא" תמצא בחלד "אם עבריה", שיעלה בידיה להסביר מדוע ב- 2007, נדחתה הצעתו של סגן נשיא "נורטרופ גורמן" מפתחת נאוטילוס, להציב בשדרות את תותח הלייזר (אותו "אב טיפוס" שהשמיד בניסוי כל פגז מרגמה וטיל) לשם הגנת ישובי האזור.

זאת, כארבע שנים לפני הפעלת מערכת "כיפת ברזל", ושנה לפני מבצע "עופרת יצוקה";. מה שללא ספק היה מביא לייצור סדרתי של ה"נאוטילוס", ולשילוב התותח במערכת "כיפת ברזל". זה יכול היה להיות מבוא לשינוי אסטרטגי; כדי כך, ש"מבצעי התיקו" (עופרת יצוקה, עמוד ענן, וצוק איתן), היו נשארים בחזקת חלומם הרטוב של הארגונים בעזה, זהה לחלומם של האיראנים והחיזבאללה בצפון.

משום הידע שאותו צברתי במהלך שרותי בקבע - ולימים כחוקר במעשה הביטחון הלאומי - לעת זיהוי טעויות ושגיאות, מעשה ידי מערכת הביטחון, צצות במוחי מילות שירו של מרדכי גיברטיג הי"ד, בשירו "העיירה בוערת" כהתראה לחברי, ולדידי בחזקת ציווי: "מרחוק על תעמדו, כי האש עולה. אל נא תחבקו ידיים, השרפה גדולה".

לא עוד!!

[לאסופת המאמרים בנושא המלחמה הבאה, לחצו כאן]