[בתמונה: האנדרטה בעקבות הפיגוע הכפול בצומת בית-ליד, ב-22 בינואר 1995. מקור התמונה: פייסבוק]
[לסדרת מאמרי עצמאות וזיכרון, לחצו כאן]
[מאמר זה ראה אור לראשונה באתר צה"ל, בעיתון 'במחנה'. הוא מובא כאן באישורם ובאישור האמנית. למאמר המקורי, לחצו כאן]
המאמר עודכן ב- 12 באפריל 2021
ב- 7 במאי 2019, התפרסם בעיתון 'במחנה' ראיון של ענבל גולנזר עם האמנית שרה קונפורטי (ראו תמונה משמאל), יוצרת אחת האנדרטאות המרשימות בישראל -האנדרטה בבית-ליד (ראו תמונה למעלה ובהמשך הכתבה).
שרה קונפורטי היא אמנית המתמדת בזכוכית, ומרבה לעצב בתי-כנסת, ויטראז'ים ואריחי קרמיקה.
[לדף הפייסבוק של שרה קונפורטי, לחצו כאן]
אני מביא כאן - באישורה ובאישור מערכת במחנה - את הראיון כמות שהוא:
* * *
עוברי האורח בכפר יונה יתקשו לפספס את האנדרטה הניצבת בכניסה לעיר. מדובר בסולם אלכסוני 30 מטר אורכו העולה אל-על, עליו ניצבות דמויותיהם של 21 חיילים ואזרח אחד מטפסים, אשר מתפוגגים אל תוך השמיים (ראו תמונה בתחילת הכתבה). הפסל, שנראה חריג ביחס לנוף, הוא צורת הביטוי של האמנית שרה קונפורטי לאותו יום בו אירע הפיגוע הכפול בצומת בית-ליד. 25 שנה עברו מאז היום הנורא ההוא, אך הפצע בלב המשפחות עודנו פתוח.
הפיגוע אירע ב-22 בינואר 1995, בשעה שמונה בבוקר – שעה בה חיילים רבים נהגו לעמוד בתחנת האוטובוס המרכזית שבצומת בית-ליד, בדרכם חזרה מחופשת השבת לבסיסים השונים. מחבל מתאבד לבוש במדי צה"ל נעמד בין החיילים הממתינים ופוצץ חגורת נפץ במשקל של כעשרה ק"ג. לאחר שלוש דקות מחבל שני פוצץ עצמו בין ההרוגים, הפצועים ועוברי האורח שנזעקו לטפל בנפגעי הפיצוץ הראשון. היה זה הפיגוע הכפול הראשון בתולדות המדינה ונהרגו בו 21 חיילים ואזרח אחד.
הפיגוע שהתרחש במרחק קצר מביתה של האמנית שרה קונפורטי, לא השאיר אותה אדישה. "שמעתי את הפיצוץ בזמן אמת, וכשדיברו על האירוע בחדשות הייתה לי תמונה בראש של אנדרטה בו חיילים עולים לשמיים ונעלמים בהדרגה", מספרת קונפורטי. "לאחר השבעה הצעתי את הרעיון לעירייה. אחרי שהתמודדתי בשלושה מכרזים שונים שגם נבחרתי בכולם, העבודה על הפסל התחילה".
לדבריה, הקשר שלה עם המשפחות השכולות נמשך עד היום. "האנדרטה מספרת את סיפור עם ישראל, את מורשתו, את עברו, את תרבותו, את אבדן בניו, את אבל המשפחות, אבל גם את עוצמתו, את החוזק והחוסן הנפשי, את הכוח העצום שבנו. האנדרטה היא סמל לעצמה הגדולה מהחיים. זוהי אנדרטה שממחישה את האסון שקרה, ולא תאפשר לך לשכוח את גודל האסון", אומרת קונפורטי.
לא קלה דרכנו
תהליך הקמת האנדרטה היה רצוף בביורוקרטיה שהובילה לעיכוב בהקמתה, עד שלפני 17 שנה, ב-2002 סוף כל סוף החלה הבנייה. האנדרטה מארחת קבוצות של אזרחים וחיילים לכנסים רבים ברחבי האודיטוריום הנמצא בצידה של האנדרטה, שבה מספרים את סיפורם של החללים. "לאנדרטה חשיבות רבה עבור המשפחות, שמקיימות בה פעילויות רבות. היה להן חשוב שהמקום ימשוך תיירים ודיפלומטים שבאים לארצנו. האתר ופעולות ההנצחה לא יתנו לעולם לשכוח את המחיר הכבד והנורא אותו משלם עם ישראל להשגת חירותו במדינה".
לאחר הפיגוע הקימו הורי החללים עמותה להנצחת זכר ילדיהם. "המשפחות תיארו התרגשות עצומה בביקור הראשון באנדרטה. הן התרשמו מהזרקורים שמאירים את הפסל בלילה, ומההיכל שלדבריהן משקף את תחושת ההקרבה". אלא שחלק מהמשפחות לא מיהרו לשים פעמיהם באנדרטה. "לחלקם לקח זמן רב להגיע לאתר מחשש שיוצפו בזיכרונות העבר, שאיתם הם מתמודדים בין כה וכה מדי יום", מספרת קונפורטי.
לשמחת ההורים, תושבים רבים מהעיר כפר-יונה ומהיישובים הסמוכים לה לא ממעטים לבקר במקום. קונפורטי אומרת כי ההורים השכולים מתרגשים לנוכח ההיענות של המתנדבים לתרום למקום. לדבריהם, לולא המתנדבים, אשר תורמים ממרצם, מזמנם ומניסיונם, הפעלת האתר ושימור הזיכרון של יקיריהם לא היו מתאפשרים.
חידושו של הפסל
כ-500 מטרים מצומת בית ליד, ליד הכביש הראשי, ניצבת האנדרטה. הפסל המפורסם אשר מתנשא לגובה של 30 מטר, עשוי משלד ברזל ועליו שכבות רבות של צירוף חומרים שהמציאה האמנית, דבקים שונים, פיברגלס וחומרי איטום. הוא מורכב מ-21 דמויות של חיילים המטפסים על סולם לשמיים, ואיתם אזרח אחד. העבודה על הפסל נמשכה שלוש שנים ולוותה באתגרים רבים. "נאלצתי לפנות לעשרה מהנדסים שונים עד שמצאתי מהנדס שהסכים להרכיב את האנדרטה לפי התכנית שעיצבתי ללא עמוד תמיכה בין הסולם לבין האדמה, בגלל המורכבות של הזווית החדה והמשקל הרב של הפסלים. המהנדס האמיץ שהסכים, הסביר לי שאי אפשר שכל הפסלים יהיו עשויים רק מברזל בגלל המשקל שלהם אז מצאתי פתרונות יצירתיים. גם לאחר ההפחתה במשקל, כל פסל שוקל כ-100 קילו. לבסוף הוחלט על חפירת עשרות מטרים ומיקום סולם הברזל עמוק באדמה כדי להשאיר את הזווית חדה כמו שדמיינתי".
לקונפורטי הוקצה מקלט עירוני לעבודה על הפסל בקרבת מקום מגוריה בו עבדה במשך שלוש שנים על 22 הפסלים, עד לחורף גשום אחד בו הצפה גדולה והיה חשש להרס הפסלים, כתוצאה מהמים שכיסו את המקלט לחלוטין. אך לאחר ניסיון זה שלא נגרם אף פגם או נזק בשום פסל יכלה קונפורטי לנשום לרווחה, שהפסלים עמידים לתנאי חוץ. לאחר הדרך רצופת האתגרים הפסל הוקם בהצלחה בצומת בית-ליד, וחודש לאחרונה לאחר 25 שנה ביוזמתה של קונפורטי. "הציפוי שעל הפסלים ירד בשל תנאי מזג האוויר ואולי מבקרים רבים נגעו באנדרטה לאורך השנים. הפסל המקורי שהיה בצבעי חום ואדמה התכסה בירוקת, מה שנתן לי השראה לשנות את הצבעים בגרסה המחודשת של הפסל.
היום הפסלים שגם צבועים בצבעי המקור חום חאקי מכוסים גם בצבע ירקרק צהבהב שמשתלב עם דמויות החיילים, ומתפוגג עם העלייה לשמיים". גם הסולם נצבע מחדש בסיועם של עובדי התעשייה האווירית, בסיועם של חברות בעלות משאיות מנוף סל שהשאילו את המשאיות והנהגים לצורך הפרויקט והתגייסו לעבודה, שכללה את שינוי הצבע של הסולם מאדום חום בוהק לתכלת לבנבן שמשתלב עם השמיים.
"במשך שנים רבות הרגשתי שהסולם 'גונב את ההצגה'. בגרסה החדשה המטרה הייתה שהוא יהיה כמעט בלתי נראה". במקום נבנה לפי התכנית של קונפורטי גם אולם זיכרון תת קרקעי בו הונחו 22 פינות זיכרון שהוקדשו לכל אחד מן החללים. לצד האולם והאנדרטה, ניצב אמפי-תיאטרון (גם לפי תכניתה של האמנית) המכיל כ-300 מקומות ישיבה בתוך גן צומח, ובצמוד לאתר יש מגרש חניה מרווח. הקשר של קונפורטי עם המשפחות השכולות נמשך עד היום, ולאחרונה התקיים טקס לכבוד חידוש האנדרטה בו השתתפו המשפחות והמתנדבים שסייעו בשיפוצה.
[מקור התמונה: שרה קונפורטי, פייסבוק]
האמנות בוערת בה
החיוך והצחוק המתגלגל של האמנית, בשילוב עם הצבעוניות של יצירותיה, לא מסגירים את הרקע ממנו הגיעה קונפורטי. היא נולדה בשנת 1946, בת בכורה למנשה ורחל פישלר, זוג ניצולי שואה שברחו מאושוויץ ואיבדו את משפחתם במלחמה. "כבת להורים ניצולי שואה לא הייתי אומרת שהייתה לי ילדות מאושרת או עליזה. ההורים שלי לא היו צעירים כשנולדתי ואבי איבד שלושה בנים ואישה בשואה. אמי הייתה מספרת לי שהייתה אוכלת עלים מהעצים. לחיות בצל ההורים שלי לא היה קל.
אני זוכרת שכבר בתקופת הגן, המפלט שלי היה אומנות. בבית הספר כל המחברות שלי היו מכוסות בציורים. כשגדלתי, הקירות של המסדרונות כבר היו מכוסים בציורים. כשהיו משברים בחיי הציור היה המוצא שלי. אני לא זוכרת תקופה שבה לא ציירתי, זה דבר שבא באופן אוטומטי אצלי – תוך כדי מחשבה היד מתחילה לקשקש", משתפת. היא מספרת שהשנים הראשונות בארץ לא היו קלות. "עלינו לארץ כשהייתי בת שנתיים.
הוריי ברחו מפולין לדרום רוסיה ועלו בספינה. לא ידעתי את השפה והיו מדברים איתי רק יידיש. ההורים שלי בקושי דיברו עברית במשך הרבה שנים. גרנו בדירה שכורה בעיר התחתית בחיפה. אבי היה מגדל אפרוחים ותרנגולים בחצר, והיה עוני נוראי. היינו אוכלים כל השבוע לחם ותפוחי אדמה ורק פעם בשבוע היה בשר. אבי היה הולך לחפש עבודה כל יום וחוזר הביתה בידיים ריקות. אמא שלי לא הייתה אדם רגוע, והיו לה המון פחדים ודאגות בגלל הטראומה שעברה", ממשיכה. יצירותיה הושפעו רבות מתקופה זאת ומהחוויות שעברו הוריה . כשאני עומדת בפני פרויקט חדש או עבודת אמנות חדשה - "אני חולמת על זה בלילה וקמה עם זה בבוקר", מספרת קונפורטי. "אני רואה בכל עבודת אמנות שאני יוצרת נמצאת פיסה מנשמתי".
[לסדרת מאמרי עצמאות וזיכרון, לחצו כאן]
