[בתמונה למעלה: הרמטכ"ל משה דיין ובנו אסי דיין צילום: COHEN FRITZ, GPO, לשכת העיתונות הממשלתית]

[לאוסף פרקי החוברת: משה דיין - בין אסטרטג למדינאי, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 17 במאי 2021

אלוף במיל', יעקב עמידרור כיהן, בין היתר, כראש המטה לביטחון לאומי, מפקד המכללות הצבאיות, ראש חטיבת המחקר באמ"ן ומזכיר צבאי לשר הביטחון. כיום, הוא משמש כעמית בכיר במכון ע"ש אן וגרג רוסהנדלר במכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים.

[תמונתו של אלוף במיל' יעקב עמידרור משמאל, נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Ira Abramov. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.0]

המאמר הזה הוא חלק מחוברת תורתית שיצאה במכללה לביטחון לאומי, ב- 2001, והיא מועלית לרשת, לרגל יום העצמאות ה- 71 למדינת ישראל.

העובדה, שהדברים נכתבו בעיצומו של המאבק המזוין עם הפלסטינים בתחילת המילניום - חלקם על ידי אישים שאינם כבר איתנו, כאריאל שרון ושמעון פרס - נותן לדברים פרספקטיבה מיוחדת...

*  *  *

קטונתי מלנתח את פעילותו של רב אלוף במילואים, משה דיין ז"ל, שהיה לוחם בדרך אל המדינה, שפיקד על מבצעים נועזים במלחמת השחרור וניהל סוגי משא ומתן קריטיים לאחריה, שהיה לימים לרמטכ"ל קדש ושר הביטחון במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, ולשר החוץ בקמפ דייויד. בוודאי שכחתי פרטים בקריירה המדהימה של האיש, שבתחילתה איבד עין, אך לא את כושר הניתוח והמנהיגות.

אני מבקש לצייר ארבע פגישות שלי עם משה דיין, ודרכן לנסות לשזור את דרכו הבוגרת, לאחר שנכנס לחיים המדיניים, כשפשט את המדים. אם כי אומר, בהערת אגב, שהיה מעורב בחיים המדיניים, גם כשלבש מדים, באופן שאינו מקובל היום, אך זהו נושא לדיון אחר.

האמת היא, שלארבע הפגישות הללו קדמו מספר פגישות על הכביש. את חטאי אני מזכיר היום. במחצית הראשונה של שנות השישים של המאה הקודמת, הייתה למשה דיין מכונית, סאאב ירוקה, כמדומני. הוא נהג להסתובב באזור מסעדת הקריפול, איני מבטא זאת נכון, והמבוגרים יאמרו לי "אקרופוליס", שהיתה ברחוב הגשר פינת המסגר בתל אביב. למדתי אז במרכז תל אביב, וגרתי ביד אליהו. בדרכי לבית הספר, באופניים, הייתי חוסם, בכוונה, את דרכו, בכל פעם שנתקלנו בכביש. היה זה מעשה משובה של תלמיד תיכון, שמרגיש גדול כשהוא מתגרה בגדולי האומה. לא החלפנו מילה. הייתי חוסם את דרכו לאורך כמה מאות מטרים, וממשיך בדרכי. הרגשתי שעשיתי את מלאכת יומי.

מפגש ראשון

לימים התגייסתי, והגעתי בצבא לתפקידים, שאפשרו לי לפגוש את משה דיין בפן האזרחי שלו. אחת הפעמים הראשונות בחיי המקצועיים, בהן ראיתי אותו הייתה בשנת 1969. הייתי אז קצין המבצעים של נפת רמאללה. הוא בא לבקר בנפה. נדמה לי שליווה אותו האלוף ורדי, שהיה אז מתאם הפעולות ביהודה ובשומרון.

דאגתו העיקרית של דיין הייתה לפשט את הביורוקרטיה ולהקל על חיי התושבים, בכל הקשור לנושאים הבסיסיים ביותר של חייהם. הוא היה שר אחראי במובן הזה, שבחר באופן אישי את מפקדי הנפות, שהיו סגני אלופים או אלופי משנה, כדי לוודא, שיהיו אלה האנשים המתאימים ביותר לתפקיד. קשה היה לו לקבל את התורים הארוכים, את העמידה בשמש, את ה"לך ושוב", שהיו לחם חוקם של הנזקקים לחתימות ולאישורים על כל מסמך או צעד שבקשו לעשות. גם דיין, כשניסה להיות קשוב לצורכי האוכלוסייה עלייה שלטנו, לא הצליח לשרש את התופעות הנלוות, כמעט באופן טבעי, למשטר צבאי, נאור ככל שיהיה. הוא נפגש עם הפלסטינים בכל מקום, טרח לבקר בביתם של מנהיגיהם ולשוחח עימם, מתוך הבנה, שאופי השליטה בהם חשוב לנו, לא פחות מאשר להם. כאמור, מדובר בשנת 1969.

[בתמונה: דאגתו העיקרית של דיין הייתה לפשט את הביורוקרטיה ולהקל על חיי התושבים, בכל הקשור לנושאים הבסיסיים ביותר של חייהם... למקור התמונה, לחצו כאן]

[לקובץ המאמרים, הכל על ביורוקרטיה', לחצו כאן]

מפגש שני

הפגישה השנייה הייתה בתחקיר לאחר מבצע, שנערך מצפון לטריפולי שבלבנון, בפברואר 1973. היה זה אחד המבצעים הרחוקים של צה"ל, עד אותה עת, במחנות הפליטים נהאר אל בארד ובדאווי. שם היו בסיסים של הפת"ח ושל החזית העממית. הייתי אז סרן צעיר, ראש מדור יעדים במחלקת המחקר שבאגף המודיעין. הוא היה שר ביטחון שתיחקר מבצע קשה. המבצע היה קשה, משום שחלקים ממנו לא הסתיימו על הצד הטוב. לשייטת היו פצועים, ופצוע אחד קשה מאוד. מפקד אחד הכוחות של הצנחנים בנהאר אל בארד שכח תצלום אוויר עם שרטוט המבצע בשטח, וכאשר הכוחות חזרו מהמבצע התחושה הייתה מעורבת. מצד אחד תחושת הישג מעצם ההגעה למקום וחיסול מחבלים רחוק כל כך מגבולות ישראל, ומן הצד השני - תחושה של כמה "פשלות", שניתן היה למנוע. כשר ביטחון הוא לא הניח, ירד לפרטי פרטים וחתר להבין מה באמת התרחש. דיין והרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו), לא השאירו שום חלק מהביצוע ללא שאלה ומענה שלם בצידה. בסבלנות אין קץ ובשקט הוא חשף את מלוא התמונה. לימים חשבתי, שאולי ניסיונו כארכיאולוג עזר לו באופן התחקור אותו ביצע.

מפגש שלישי

התמונה השלישית מורכבת יותר. דיין ירד אלינו, לחדר הפיקוד הקדמי באוגדה בסיני במהלך מלחמת יום הכיפורים. ראינו אותו במהלך המלחמה מספר פעמים רב יותר מאשר כל מפקד בכיר אחר, יותר מאשר את אלוף הפיקוד והרמטכ"ל גם יחד. היה לו, כנראה, צורך נפשי לגעת בדברים, לדבר עם האנשים ולהתרשם ממקור ראשון. יכולתי להתרשם אז מאומץ ליבו האישי, כאשר תקפו אותנו מסוקים בחיץ החקלאי. הוא לא נע ולא זע, המשיך בשיחה כאילו דבר לא אירע, כשהמסוקים ירו מטרים ספורים ממנו. עם זאת, חשתי, כי לא היה לו אותו ביטחון עצמי, שהפגין בשני המפגשים הקודמים. הוא הניח למפקדים הבכירים לומר את דעתם, מבלי שחתר לשנותה ומבלי להיכנס לוויכוח. היה בו, באותה עת,  שקט עצוב ומרוחק. הוא לא נתן לסביבה להשתתף בתחושותיו, אבל הוא בא ללמוד והיה קשוב מאוד לדברים ששמע.

מפגש רביעי

הפעם הרביעית, עלייה ברצוני לספר, היא המאוחרת ביותר. היה זה באוגוסט 1977, עת הייתי תלמיד במכללה לפיקוד ולמטה (פו"ם). משה דיין אך החל להלך, לאחר החלמתו מאירוע בו נקבר בחולות. נדמה לי שהיה זה בחפירה ארכיאולוגית, בשבועות הראשונים שלו כשר החוץ בממשלתו הראשונה של מר מנחם בגין ז"ל. הוא דיבר כאן באולם השכן, אולם "מגן", על כך שלדעתו, ואני מצטט[1]: "אנחנו עומדים בפני הפרק או האירוע בעל החשיבות ההיסטורית הרבה יותר למדינתנו מאז 1948 והוא המשא ומתן לשלום בז'נבה". זאת הייתה הפתיחה. בהמשך הוסיף: "יכול להיות שהגענו עכשיו, אקווה שכך הוא הדבר, למשא ומתן בעל תוקף של יציבות ובעל תוכן, גם מדיני, גם אזרחי וגם צבאי, כפי שהיה לאחר מלחמת השחרור ב- 1948, ואולי גם ליותר מזה. כלומר, להסכם של שלום". הוא הסביר, ואני מצטט, "יש לנו הנתונים הטובים ביותר האפשריים כדי להיכנס למשא ומתן כזה בשני מישורים. המישור הראשון הוא השטחים שבידינו". זאת, משום שלדעתו, אין שום שטח נוסף שאנו דורשים, ומה שאיבדנו במלחמת יום הכיפורים אינו מעלה ואינו מוריד. "הנקודה השנייה, המקלה עלינו להיכנס למשא ומתן, היא העובדה שאנו חיים, פחות או יותר, באורח חיים נורמלי עם הערבים בשטח", כדבריו.

[בתמונה: משה דיין כשר חוץ בממשלתו הראשונה של מנחם בגין. התמונה: לע"מ. שם הצלם אינו מוזכר]

פה, שימו לב, חזר דיין לנושא, שהעסיק אותו שמונה שנים קודם לכן, בשנת 1969, כיצד יש להמשיך ולנהל אורח חיים נורמלי עם הפלסטינים? בעיניו, עצם העובדה, שאנחנו מקיימים אורח חיים כזה, מאפשר לנו תנאים טובים יותר במשא ומתן.

בהמשך דבריו העריך דיין, ש"יש הרבה סיבות שהן (מדינות ערב) לא יוכלו להגיע להסכם שלום מלא מבחינתן. ראשית, יש מדינות, כמו סוריה, שבשבילן לראות את דגל ישראל מתנוסס בדמשק זה בבחינת צלם בהיכל. קשה לי לראות איך אסד יהיה מוכן לדבר כזה". להערכתו, מצרים אף היא תתקשה לחתום על הסכם שלום מלא, ואני מצטט: "כל עוד לא נפתור את העניין הפלסטיני והעניין בירושלים או עניין רמת הגולן". ואז העלה שאלה:

"השאלה היא, והיא לא רטורית אלא ריאלית, האם כאשר תקימו מדינה פלסטינית, ואנחנו נצא מן הגדה המערבית ונצא מרצועת עזה - האם פתרתם, באמת, את הסכסוך? כלומר, האם תוכלו ליישב פה את הפליטים, ואם לא, מה יהיה עם הבעיה הזו? אם לא פתרתם אותה, יהיו לנו שתי צרות. גם מדינה פלסטינית וגם פליטים. המדינה הפלסטינית תשמש הן כעידוד מוסרי לקבל בחזרה את פלסטין במובלע, את כל פלסטין, והן כבסיס צבאי ומדיני של מדינה, ממנה אפשר לפעול נגד ישראל.

מדוע אתם חושבים שנסכים לזה? יש לנו הצעה, חברים אמריקאים: Test Case. בואו נתחיל מהצד הנכון. קודם כל, נפתור את בעיית הפליטים. תקבלו הסכמה של הערבים ליישב את הפליטים לפי כל תוכנית שאתם מציגים, ונראה מי יושב היכן. לעת עתה, התכנית היחידה ששמענו היתה של ערפאת, שחוזרים לתל אביב וליפו ולשיח' מונס וכן הלאה.

אבל בסדר, תגישו תוכנית שמקובלת על הערבים: היכן אתם מיישבים את הפליטים בשביל לחסל את הסכסוך, כולל בגדה המערבית וברצועת עזה? לפני שאתם מעלים תוכנית כזו מוסכמת על הערבים, אל תבקשו שנקים פה מדינה פלסטינית. כשאתם האמריקאים מבינים מה פירוש הדבר, אם נקים מדינה פלסטינית, מבלי שהדבר יבטיח את פתרון בעיית הפליטים, ולנו תהיינה שתי צרות - גם מדינה וגם פליטים.

[בתמונה: ילדה פלסטינית נושאת שלט עם ציורו הסמלי של המפתח... משה דיין: "אם נקים מדינה פלסטינית, מבלי שהדבר יבטיח את פתרון בעיית הפליטים, ולנו תהיינה שתי צרות - גם מדינה וגם פליטים...". התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Shy halatzi. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

ברור לי, שבירור כזה עם הפליטים הערבים וקבלת הסכמתם לא קורה מהיום למחר, ולא יקבלו את הסכמתם, לא של ערפאת ולא של חבש ולא של אף אחד, שמוותרים על הזכות שלהם לחזור לישראל, שמסכימים להתיישב בכווית, או שכווית מוכנה לתת להם אזרחות קבע בשביל להישאר שם. מה יוצא מכל זה? שיהיו מוכרחים להפריד בין השאלות. אולי אפשר להסתדר עם מצרים, אולי אפשר להסתדר עם ירדן, להסתדר עם לבנון, להסתדר עם סוריה, להסתדר על עתיד ירושלים, אבל יש דברים שאי אפשר לסדר אותם מהיום למחר כמו עניין הפליטים הערבים.

דברים אלה מובאים מתוך הרצאתו של משה דיין ז"ל, באוגוסט 1977 במכללה לפיקוד ולמטה (פו"ם). כך היה דיין מאז הפך לשר ביטחון. מי שבנה את מערכת היחסים, שנראתה בלתי אפשרית עם הפלסטינים בשטחים, מי שנתן יד חופשית למלחמה בטרור במבצעים עתירי דמיון רחוק מאוד מגבולות המדינה, מי שאיבד מעט מביטחונו במלחמת יום הכיפורים, ומי שניתח לעומק את סיכויי ההסכמים המדיניים ובעיותיהם ב- 1977, לפני המשא ומתן הראשון עם מצרים, ומי שהוכיח זמן קצר לאחר מכן, לצידו של מנחם בגין ז"ל בקמפ דייויד, כי למרות הכל ועל אף הקשיים הדבר אפשרי.

מקורות

• הרצאתו של שר החוץ, משה דיין, במכללה הבין זרועית לפיקוד ולמטה, מתאריך 3 באוגוסט 1977. ההרצאה תועלה לאתר 'ייצור ידע', כמאמר נפרד.
• פנחס יחזקאלי (2018), הכל על ביורוקרטיה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 25/7/18.