[הפוליטיקאי משה דיין... התמונה באדיבות ארכיון צה"ל]

[לאוסף פרקי החוברת: משה דיין - בין אסטרטג למדינאי, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 15 במאי 2021

ד"ר מרדכי בר און (מורל'ה) (ראו תמונה משמאל) הוא הוא היסטוריון. שימש ראש לשכת הרמטכ"ל משה דיין ולאחר מכן קצין החינוך הראשי, חבר הכנסת מטעם מפלגת ר"ץ ופעיל שמאל.

[תמונתו של מוטי גולני משמאל הועלתה לויקיפדיה ואושרה לשימוש על ידי Tzahy]

המאמר הזה הוא חלק מחוברת תורתית שיצאה במכללה לביטחון לאומי, ב- 2001, והיא מועלית לרשת, לרגל יום העצמאות ה- 71 למדינת ישראל.

העובדה, שהדברים נכתבו בעיצומו של המאבק המזוין עם הפלסטינים בתחילת המילניום - חלקם על ידי אישים שאינם כבר איתנו, כאריאל שרון ושמעון פרס - נותן לדברים פרספקטיבה מיוחדת...

*  *  *

הנושא עליו אדבר הוא דרכו של דיין במדיניות. כאשר עזב דיין את המטה הכללי כתב לו דוד בן-גוריון מכתב, שכדאי לחזור אליו. מכתב נפלא, נוגע ללב, מכתב שבו מרגישים לא רק את הגיבוי המדיני, שנתן לו תמיד, אלא גם את האהבה העמוקה, שנבעה מצידו של בן-גוריון למשה דיין. בין השאר, הוא כותב שם על הישגיו הצבאיים, אך כותב גם: "ראיתי, שחוננת לא רק בכושר צבאי ממדרגה ראשונה, אלא גם בחושים מדיניים ושכל ממלכתי בלתי רגילים".  אין ספק, שבמשך כל השנים, שקדמו ליציאתו לפוליטיקה הממשית, היה מקורב לפוליטיקה ועסק בפוליטיקה, ולפעמים, אף נע על הגבול הדק, המפריד בין מה שמותר לאיש צבא לבין מה שאסור.

[בתמונה: כשעזב דין את המטה הכללי, כתב לו בן גוריון מכתב אוהב... התמונה באדיבות ארכיון צה"ל]

אדבר כאן על כמה מהדברים האלה, לא לפני שאזכיר לכם, שכבר בשנת 1941, גויס משה דיין, על ידי ראובן שילוח, למחלקה המדינית של הסוכנות. אז, בן 25, לאחר שהחל להחלים מפציעתו בלבנון. הווה אומר, הקריירה המדינית שלו התחילה מוקדם מאוד.

הנאום המדיני הפומבי הראשון שנשא, היה כנציג מפא"י בקונגרס הציוני הכ"ב ב- 1946 בבאזל. הוא היה עדיין צעיר מדי במערכת בשביל לנאום במליאה. היו שם וותיקים ממנו וחשובים ממנו. אך, בתוך סיעת מפא"י, הוא נשא נאום בנוכחותו של בן-גוריון. זאת הייתה הפעם הראשונה, כך נדמה לי, שבן-גוריון שם לב לאיש הזה. לאחר ההרצאה, הוא ניגש אליו ושיבח אותו. כלומר, דרכו במדיניות קדמה, בעצם, לדרכו בתחום הצבאי. לפני מלחמת העצמאות, הוא עסק, בעיקר, במגעים עם האצ"ל, במשא ומתן עם האצ"ל ועם הלח"י ובנושאים מסוג זה. היו לו תפקידים מיוחדים, והוא עסק, הרבה מאוד בדיפלומטיה של כוחות הביטחון.

אין פלא, אם כן, שכאשר שמע משה שרת, שעמד להיות ראש ממשלה תוך ימים ספורים, על כך שבן-גוריון עתיד למנות את דיין לרמטכ"ל, לפני שתהיה לו הזדמנות להתנגד (כי זה היה עדיין מינוי בימיו של בן-גוריון כראש הממשלה), הוא כתב ביומנו: "משה דיין הוא חייל רק בשעות מלחמה, אבל לא בימי שלום. בימי שלום, הוא איש מדיניות. אין לו כל עניין בניהול המשק הצבאי. המינוי פירושו מידון המטה". מידון, משמעו - פוליטיזציה של המטה. הוא אהב גם להוסיף את המשפט: "כושר המזימה המופלא של הרמטכ"ל החדש יהיה שורש פורה לסיבוכים". על אף הדברים האלה, לא היה מפקד נוקשה ממנו בהחזקת הצבא מחוץ לפוליטיקה. הוא עצמו היה מעורב, כאמור, אבל הפחד, שהוא ימדן את המטה הכללי, היה פחד מוטעה לחלוטין. בכל זאת, היה דיין נטוע ברגליו בתוך המערכת, ותלמיד של בן-גוריון. מי שפיקד על פרשת אלטלנה ופירק את הפלמ"ח, היה האיש שלימד אותו, שאת הצבא, כצבא, אסור לערב בפוליטיקה.

פעם בשנה, או פעם בעשרה חודשים, היה מכנס דיין את  סגל הפיקוד הבכיר והיה נותן הרצאה מדינית ביטחונית. מצויות בידינו שתי הרצאות מאוד מרכזיות מסוג זה: האחת, מינואר 1956, ועוד אחת לפני שעזב, משנת 1957. בהרצאותיו, פרס תמונה רחבה, מעבר לעניינים האסטרטגיים הצבאיים הצרים, תמונה שעסקה ברמת מדיניות הביטחון.

כשקוראים את נאומיו של דיין, מתקבל הרושם, שתפיסתו הייתה של שר ביטחון בתוך תפקידו כרמטכ"ל. הוא עסק בחרושצ'וב, באייזנהאור, בהיסטוריה היהודית, בערכים, בדברים של ראש ממשלה, של מנהיג כולל של האומה, הרבה פחות מאשר בעניינים הצבאיים, וגם פחות בענייני מדיניות הביטחון.

[בתמונה משמאל: דיין כארכיאולוג חובב. צילום: יוסי רוט, לע"מ]

בספרות ההיסטוריוגרפית, שנכתבת היום על התקופה, מאוד פופולרי להאשים את דיין בחוסר נאמנות, בעיקר בהקשר לפרשת לבון ושרת, ובכך שביצר את מעמדו, שלא כדין, כדי לחתור תחתיו. בין השאר, מביאים החוקרים את העובדה, שבשנים 1956-1955, הרבה דיין ללחוץ על בן-גוריון לצאת למלחמה. זוהי אחת התזות המרכזיות בספרו של פרופ' מוטי גולני. אינני מתנגד לתזה הזו, אלא שאני שואל דבר אחר: מהי חובתו של רמטכ"ל מקצועי, ומהם גבולות תפקידו? הוא חייב להזרים נתונים לדרג הבכיר, הקובע, האזרחי, שתפקידו לשלוט במערכת. עליו, כמובן, לתת יעוץ בתחום האסטרטגי. זה תפקידו, זאת חובתו. יחד עם זאת, אם הוא מאמין, שהחלטה מסוימת היא הנכונה בתחום האסטרטגי, חובתו להציג זאת לדרג המדיני, גם אם ייראה הדבר כלחץ.  בסופו של עניין, הלחץ הוא אינטלקטואלי, וההחלטה נשארת בידי הדרג המחליט, במקרה הזה בן-גוריון.

זוהי עדיין איננה חריגה מעבר לסמכותו, לתפקידו ולחובתו של הרמטכ"ל, אם הוא רמטכ"ל רציני. אלא שיש מצב, שפתאום נוצר לחץ. בהקשר זה, אצטט את דיין עצמו, ואחר כך אמתח עליו ביקורת.

כאשר נסוג צה"ל מסיני, בחורף 1957, היה ברור, למרות שעדיין לא התבטא באופן פומבי, שדיין מתנגד לעניין. שאלו אותו הקצינים: למה נשארת בתפקידך אם אתה חושב שהדבר כל כך חמור? הוא ענה בישיבה של המטה הכללי: "אני כאזרח וכחייל, הייתי רואה את זה כדבר שלילי ביותר, לו הרמטכ"ל היה רוצה להוסיף את משקל הצבא ומנסה, כך, להשפיע על החלטות הממשלה. מי שמקבל על עצמו להיות חייל, כולל הרמטכ"ל, מקבל על עצמו את מדיניות הביטחון של הממשלה. ישובי הספר, שהם אזרחיים, יכולים לצעוק ולזעוק, אבל אנחנו צריכים רק לשרת". כלומר, אני לא יכול להתפטר, כי עצם ההתפטרות פירושה לחץ לא הוגן על הממשלה. הדבר אומר, לשחק לידי הציבור. הוא שכח, שעשה את זה בעצמו. הוא עשה את זה לשרת, לא לבן-גוריון.

כלומר, היה פה הבדל גדול מאוד במידת הנאמנות והאהבה והקרבה שלו לבן-גוריון. כאשר באוגוסט, הפעיל נאצר את הפדאיונים בפעם הראשונה, באופן מסיבי למדי, הוחלט לבצע פעולות קטנות ברצועת עזה. הגייסות יצאו לשדה. היו אלה אנשי 890, גם חיילי גולני וגבעתי היו מעורבים בזה. באמצע הלילה, נתן משה שרת, כראש ממשלה, הוראה להחזירם מהשדה. הם חזרו. כמובן שהחלטה זו החלטה. הסיבה הייתה, שהגיע לאזור מתווך מטעם הקוויקרים האמריקאים, בשם אלמור ג'קסון. הוא עמד לנסוע לנאצר, ושרת טען, שלא יהיה זה הוגן: הנה אנחנו שולחים מתווך, ובאותו הלילה מכים והורגים חיילים מצריים.

[הצילום: משה מילנר, לע"ם]

דיין כעס מאוד. ראשית, על כך שההחלטה נפלה ברגע האחרון. שנית, מאחר שהמתווך לא קידם דבר בתחום הביטחוני. למחרת, הוא הגיש את התפטרותו. עד כדי כך היה הדבר דרמטי, שבן-גוריון, שהיה שר הביטחון, אמר, שגם הוא לא ימשיך בתפקידו. גם שרת נסוג מחשש למהומה הגדולה שתיווצר בציבור, אם ייוודע, שהרמטכ"ל ואולי גם שר הביטחון התפטרו, מפני שהוא אינו נותן לצבא לפעול.

הוא עצמו עשה זאת. בעניין זה הוא בהחלט חרג, גם על פי דבריו הוא עצמו, אל מעבר למותר. יש המאשימים אותו אף שחרג מהאישורים שקיבל לפעולות בכך שהרחיב אותן. הדבר הסתבר כלא נכון. אתן דוגמה אחת. בעניין מבצע "כינרת", הייתה שמועה, כאילו הרחיב את המבצע. בשיחה עם בן-גוריון הוא שאל אותו על כך. בן-גוריון אמר שהייתה פעולה יפה מאוד. דיין אמר לו "אתה חושב שזה היה מוצלח יותר מדי, נכון?" בן-גוריון ענה לו בשלילה. אין ספק, שבן-גוריון אישר לו את ההרחבה. לא הייתה שום בעיה בעניין הזה. הפעולה הייתה מוצלחת אך לא הייתה, לדעתי, חריגה.

יש טעם להזכיר, באופן קטלוגי, את הפעילויות שעשה, כאשר היה רמטכ"ל, באישורו של בן-גוריון. היה זה גיוס בני המושבים, אשר נועד להביאם לעזרה למושבי העולים. זה תאם את הקו של בן-גוריון, שרצה להקים תנועה של חלוציות חדשה. לא היה זה בניגוד לרצונו, אבל, אין ספק, שדיין הבין וידע את חשיבותו של גיוס בני המושבים.

אביא דוגמה נוספת של חריגה. בדיונים על הרכש, באפריל 1956, היה משבר גדול, כאשר האמריקאים הודיעו סופית שלא יתנו לנו נשק, בעוד שהצרפתים גילו נטייה להסכים לתת לנו נשק. דיין הציע ליטול ממשרד החוץ את כל פרשת החיזור אחר נשק ולהעבירה למשרד הביטחון. אגב, כל זה התרחש בפועל, כי בסופו של דבר, שמעון פרס במשרד הביטחון הוא שפעל להשגת הנשק. גם זה היה מקרה, שבו נכנס דיין לענייני הממשלה באופן די מובהק.

ניתן לראות כאן הליכה על חבל דק, שכן, דיין היה, ללא ספק, איש פוליטי באופן מובהק. כאשר פרש, ובפרשה זו אסיים את דבריי, עדיין היה במדים. הוא פתח במתקפה סוערת על שדה הפוליטיקה. היו שלושה אירועים שסימלו זאת: נאום בפני מועדון הסטודנטים בבית ליסין, שבו אמר דברים מנוגדים לגמרי מהקו שהיה מקובל במפא"י, למשל, שיש לבצע פיטורי ייעול. היה זה בלתי ייאמן, שאיש מפלגת העבודה יגיד שצריך לעשות פיטורי ייעול. הרי כל זה היה נגד הפועלים. היה זה נאום אנטי סוציאליסטי ביסודו. ממש אנטי סוציאליסטי. הוא דיבר על הצורך לפטר פקידי ממשלה, הוא דיבר על הצורך להיפטר מעסקנות ומעסקנים, ועוד דברים מסוג זה. עניין זה גרם לפיצוץ אדיר. הוותיקים במפא"י, כידוע, התחילו להתארגן אז. כל פרשת לבון קיבלה, מבחינה מסוימת, תאוצה, השתרר פחד מפני האיש הזה, החדש, שבן-גוריון דוחף, ואשר עלול לדחוק את רגליהם.

הם חשבו, ולדעתי בצדק, שדיין הוא פוטנציאל להפוך, לא לעוד איזה שר חקלאות משני, אלא למי שיטפס לצמרת ויחליף אותם. אני חושב, שכך גם, בסופו של דבר, דיין ראה את עצמו. הוא הבין שזה לא ייקח יום, יומיים, ושיצטרך לעבור דרך תפקידים. בכל זאת, האמביציה שלו הייתה להחליף את הוותיקים, ולאו דווקא להצטרף אליהם. על זה, למשל, אמר זלמן ארן, שהיה אחד מראשי המארגנים: "לא כל משה יורד מסיני עם תורה". בדבריו אלה הכריז ארן על דיין מלחמה.

מאוחר יותר, הייתה פגישה נוספת, ב- 7 ביוני 1958, בבית ברל, שבה אמר דבר לא ייאמן. היה זה בזמן ש"אתא" עוד היתה קיימת, והפועלים ניצחו בשביתה. בנאומו אמר דיין: "אני מאוד מצטער שמולר (הבעלים של "אתא") הפסיד במלחמה הזו, מפני שזה מנוגד לעקרונות ייעול הכלכלה המודרנית בישראל".

היו אלה דברי כפירה ממדרגה ראשונה. ואחרון, אחרון, בנאום, בדצמבר אותה שנה, כבר בתוך מסע הבחירות בירושלים, תקף דיין את ההסתדרות, ובעיקר את לבון, מזכיר ההסתדרות, באורח ישיר: "האם הנוער הישראלי, שבחמש עשרה השנים האחרונות זחל בין קוצים וסלעים עם רובה ביד, נלחם במטוסים ובאניות משחית בשתי מלחמות, ב- 1948 וב- 1956, מבין פחות את בעיות העם היהודי מאלה, היושבים זה עשרים שנה בקומה החמישית של הוועד הפועל של ההסתדרות?". על דברים אלה הגיב, כעבור כמה ימים, אריה נבון, הקריקטוריסט של "דבר". הוא צייר קריקטורה של משה דיין בתור ילד קטן ושובב, הזורק אבנים אל הקומה החמישית של בית ההסתדרות. הציור הפך לסמל. פרשנים רבים מאוד, ואף בן-גוריון, חשבו, שזהו מעשה שובבות של מדינאי לא מנוסה.

[בתמונה למעלה: שר החקלאות משה דיין נפגש עם תורמים לספריה במסגרת ביקור בפקולטה לחקלאות באוניברסיטה העברית. התמונה: באדיבות האוניברסיטה העברית]

היה זה מעשה לא זהיר, ואחר כך, אף התקיימו פגישות פנימיות להרגיע את המהומה.

דיין לא נכנס לפוליטיקה בזחילה איטית, על ידי כך שנראה בציבור כאילו הוא עוד עסקן חדש שנכנס לפעילות, כמו שעשו, אולי, אחרים. הוא הבין, שכדי שיוכל להגיע גבוה, הוא מוכרח להתחיל בפיצוץ גדול, בהרגזה גדולה ובאמירת אמת גדולה. יחד עם זאת, בכל הדברים שאמר והרגיז את כולם, הוא האמין עד הסוף. הוא האמין בצורך להפוך את מפא"י למפלגה ממלכתית, אשר דואגת לייעול, אשר דואגת לטובת המדינה, ולאו דווקא לטובת הפועלים או לטובת סקטור כזה או אחר. הוא בהחלט האמין בזה, והוא היה מוכן להגיד את זה בציבור, למרות שהדברים היו פוליטיים. היה זה בכוונה, אולי כדי להרגיז, כדי להבהיר, שהוא לא עוד מדינאי קטן, אלא הוא מדינאי, שיהיה מדינאי גדול. מהר מאוד הוא התחיל להתרחק מהדימוי שלו כתלמידו של בן-גוריון. נאמנותו ואהבתו לבן-גוריון לא פסו עד יומו האחרון, גם לאחר מותו של בן-גוריון. אך, מבחינה פוליטית ומדינית, היו לו ויכוחים עם בן-גוריון. היו לו ויכוחים גם כשהיה רמטכ"ל. הוא לא קיבל את דרכו בפרשת לבון. הוא חשב, שלבון לא נתן את ההוראה, ואמר את זה פומבית. הדבר הרגיז מאוד את בן-גוריון. בין השאר, באופן ציבורי, הוא גם רצה ליצור מצב שבו יהיה ברור: הוא לא איש דברו של בן-גוריון, הוא לא יד ימינו של בן-גוריון, הוא משה דיין, הוא בפני עצמו.

הוא החזיק מעמד בממשלתו של לוי אשכול עד שלא יכול היה יותר. זאת, מפני שאשכול לא נתן לו לחיות בממשלתו. הוא לא נכנס לרפ"י מיד כשרפ"י נוצרה, אלא רק אחר כך, כאשר התברר שאין מנוס מכך, וכן הלאה.

כל המהלכים הללו, כולל הפיצוצים הראשונים, הביאו לכך, שכשפרצה מלחמת ששת הימים, היה ברור, שהוא דמות מהדרג הראשון. אז קראו לו להיות המצביא או שר הביטחון של מלחמת ששת הימים, ולהמשיך להנהיג בשנים שבאו אחריה.

[לאוסף פרקי החוברת: משה דיין - בין אסטרטג למדינאי, לחצו כאן]