[בתמונה: מלחמת אוויר. US Air Force photo by Tech. Sgt. Scott ReedUSUS]

[מאמר זה ראה אור במקור באתר של עמר דנק] [לאוסף המאמרים באתר בנושא תורת/תפיסת הביטחון, לחצו כאן]

המחבר (ראו תמונה משמאל), סא"ל במיל' עמר דנק, עשה את שירותו הצבאי בחיל האוויר ובחטיבה האסטרטגית באג"ת. הוא מהנדס מערכות מידע, מוסמך ביחסים בין לאומיים מטעם אוניברסיטת חיפה. מרתוניסט...

[לאתר של עמר דנק, לחצו כאן]

זו כתבה שלישית בסדרה:

• לחלק א', לחצו כאן.
• לחלק ב', לחצו כאן.

*  *  *

בסוף האלף השני, צה"ל היה צבא גדול, חזק ומתקדם:

• חלק ניכר מהסד"כ העיקרי שלו היה מתקדם – מרכבה ומטוסי קרב מתקדמים.
• תפיסת החמ"מ שאהוד ברק כרמטכ"ל היה אחראי על הפיכתה מרעיון לפרויקטים הבשילה.
• הסכם השלום עם מצרים התייצב ונראה טבעי, מרבית קציני צה"ל כבר לא זכרו שמצרים הייתה חלק מאיום הייחוס.
• עיראק הייתה תחת משטר סנקציות חמור, וחלשה מתמיד.
• סוריה הייתה ללא גב אסטרטגי, אסד היה לקראת סוף ימיו. תפיסת החמ"מ שישראל פיתחה אפשרה לה להשמיד כל איום קרקעי מסוריה בקבועי זמן קצרים. למעשה ישראל הכריעה את המלחמה שלא התרחשה עם סוריה.

צה"ל הגשים את מה שהגדיר המטכ"ל של אהוד ברק: "דוקטרינת הקרב של צה"ל תבוסס על הגנה אקטיבית, מבוססת אמצעים – חימוש מונחה מדויק (חמ"מ), אלקטרוניקה….. הדגש יהיה על אש ולא על תמרון, על נטרול האויב ולא על הכרעתו באמצעות כיבוש שטח" (המגש והכסף לעפר שלח ע' 37). אותו מטכ"ל שהגדיר, שישראל אינה מסוגלת עוד למלחמת יום כיפור של תמרון עתיר קרבנות, שתכליתו כיבוש שטח.

[בתמונה משמאל: כריכת ספרו של עפר שלח, המגש והחרב, שראתה אור בהוצאת כנרת ב- 2003. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

בשנת 2000 ישראל הייתה כבר 18 שנים ללא מלחמה. במציאות האסטרטגית שנוצרה לא היה נראה, שיש צורך להפעיל את צבא היבשה:

• טיפול באיום הטילים העיראקי היה באחריות חיל האוויר.
• את צבא היבשה הסורי ניתן היה להשמיד ללא תמרון לשטח רווי נ"ט.
• כיבוש שטח ברמת הגולן לא היה נכס בידי ישראל בסיום מלחמת יום הכיפורים; ולכן, למעט כאמצעי איום על דמשק תועלתו נראתה כנמוכה ומחירו גבוה.

אבל צה"ל נשאר צבא גדול, שמבוסס על כוחות שריון גדולים, שתכליתם אינה מוסכמת ומבוררת בין הצבא למדינאים.

מלחמות קוסובו ועיראק והשפעתן

בטרם נדבר על שני האירועים הביטחוניים הגדולים של ישראל, המאבק המזוין בפלסטינים ומלחמת לבנון השנייה, ארעו בעולם שתי מלחמות, בעלות השפעה על האסטרטגיה הצבאית של ישראל: מלחמת קוסובו, והמלחמה לשחרור עיראק.

מלחמת קוסובו הסתיימה לאחר 84 יום של הפצצות אוויריות בכניעתו של מילושביץ. הנה החלום מתגשם ניתן להימנע מאבדות של כוחות יבשה, ולהכריע מלחמות מהאוויר. במציאות, זה היה קצת יותר מורכב. אמנם נאטו כפתה בעזרת הפצצות אסטרטגיות כניעה ממילושביץ', אבל בזמן המתקפה האווירית, מילושביץ' הגלה מאות אלפי אלבנים מחבל קוסובו (מעל חצי מיליון), התקיפות שנועדו לפגוע בצבאו לא פגעו משמעותית בצבא הסרבי כמעט כלל. בסיום המלחמה היה נדרש כוח משלוח גדול כדי להבטיח את החזרת הפליטים. האנלוגיה בין מלחמת קוסובו למלחמות ישראל התאימה יותר לעימותים עם חזבאללה וחמאס – ישראל הפציצה מהאוויר; אבל, פגעה ביכולות הצבאיות שלהם מעט מאוד.

[קוסובו: הכרעה מן האוויר. התמונה היא נחלת הכלל]

קצת יותר מ-3 שנים לאחר מכן יצאה ארה"ב למלחמה לשחרור עיראק. המלחמה התחילה בהפצצה מאסיבית מהאוויר של ארה"ב בסיומה הצבא העיראקי שהיה נייח הושמד כמעט לחלוטין. ארה"ב יישמה את התפיסה שצה"ל בנה אם כי באמצעים אחרים, בעזרת נשק מונחה GPS. אחרי הכתישה מהאוויר הכיבוש הקרקעי וההגעה לבגדאד היו מהירים מהצפוי, ולצבא האמריקאי היה מספר קטן מאוד של אבידות ביחס למתוכנן. האמריקאים השמידו 1600 טנקים של הצבא העיראקי, חלק מכריע מהם מהאוויר. טנק אמריקאי ירה 1/4 פגז ליממה במשך 21 הימים עד לסיום הכיבוש של עיראק. האמריקאים ירו במדוייק ובמינון מוגבל אבל פגעו במטרות צבאיות. תפיסת הפעלה שהתאימה לצה"ל כמו כפפה ליד; אבל, למלחמה שכבר לא הייתה מאז יום כיפור, וגם לא הייתה המבחן הצבאי של צה"ל עד היום.

[בתמונה: טנקים מושמדים מהאוויר במלחמת עיראק. התמונה היא נחלת הכלל]

במקביל, בישראל רעדה האדמה: בסוף ספטמבר 2000 פרץ המאבק המזוין עם הפלסטינים. הסדרה הזאת לא עוסקת בדברי ימי האינתיפאדה, האם ערפאת יזם אותה או שהיא הייתה התפרצות ספונטנית, גם לא בגורמים שהביאו לגל הפיגועים הגדול. העימות הזה היה החותמת הסופית לכך, שצה"ל הפסיק להיות כשיר למלחמה. גם קודם לכן, לוחמי מילואים גויסו לתעסוקה מבצעית וכמעט שלא התאמנו, בזמן שירות המילואים שלהם; אבל, הגדודים הסדירים של צה"ל התאמנו למלחמה, ועשו קו בלבנון. האינתיפאדה - שפרצה 4 חודשים אחרי הנסיגה מלבנון (אין רמז לקשר בין השניים למרות ניסיונות לקשור ביניהם) - הובילה לכך, שצה"ל הפך להיות צבא השליטה בשטחים בצורה סופית. במשך מספר שנים - כולל "חומת מגן" ו"דרך נחושה" - הושקע הצבא הסדיר בהחזרת הביטחון לאזרחי ישראל.

ב-2005, שנת ההתנתקות, צה"ל לא היה מוכן למלחמה שהייתה מתאר הייחוס שלו – תמרון שריון בסוריה; וממשלת ישראל לא העלתה על דעתה לשלוח אותו למשימה שכזאת. מינוי של מפקד חיל האוויר לתפקיד הרמטכ"ל - שהוא מפקד צבא היבשה - סימלה את המציאות הזאת.

(הערת שוליים, אין בזה ביקורת על דן חלוץ או תפקודו כרמטכ"ל, אני חושב שהתפיסה של כהונתו ככישלון מחמירה איתו מאוד. צה"ל לא היה טוב יותר בעימותים בעזה, שהיו בעשור האחרון!).

הסוגיה השלישית בתחילת האלף השלישי הייתה הקיצוצים בתקציב. כתוצאה מהאינתיפאדה, ישראל נקלעה למשבר תקציבי, שגרר גם קיצוצים משמעותיים בתקציב:

[בתרשים: תקציב הביטחון שנים 2005-2000 בש"ח]

תקציב הצבא נותר בעינו בין 2002 עד 2005, שמשמעותו האמתית הייתה שחיקה בתקציב. במקביל, היו אלו שנות השיא של האינתיפאדה והמחיר השוטף של פעילותו האמיר. צה"ל שהיה מושקע בשטחים, צמצם את האימונים למינימום (אם לא פחות מזה). למלחמת לבנון השנייה צה"ל הגיע לא מוכן, כמו ממשלת ישראל.

מלחמת לבנון השנייה פגשה את ישראל לא מוכנה. המלחמה לא הייתה מתוכננת. ישראל הידרדרה אליה שלא במתכוון, וההגדרה שלה כמלחמה התרחשה בכלל אחרי סיומה. אחרי חטיפת החיילים, ישראל הגיבה בעוצמה מהאוויר, חיזבאללה בתגובה ירה רקטות, וישראל המשיכה להפציץ. חיזבאללה המשיך לירות רקטות וישראל המשיכה להפציץ. 175,000 פגזי ארטילריה ירה צה"ל במהלך המבצע, אלפי תקיפות אוויריות (יותר מ-11,000 גיחות, כפול ממלחמת יום הכיפורים ומלחמת שלום הגליל). הפעלת צבא היבשה החלה כשבוע אחרי תחילת הקרבות, אבל היו אלו מבצעי פשיטה לעיירות סמוכות לגבול ישראל; שתכליתם הצבאית הייתה עמומה; וממילא, הן לא היו קשורות לתכלית מדינית, שלא הייתה ברורה. גיוס מילואים משמעותי אושר שבועיים אחרי פריצת המלחמה.

מזווית הראיה שלי, כל מקבלי ההחלטות בישראל הגיעו לקרב עם חיזבאללה, מבלי שהייתה להם תפיסה, מהם יעדי המלחמה; וכיצד הצבא משרת אותם. כל שישראל רצתה זה להפציץ בתגובה לחטיפה, כדי "להראות להם מה זה, שלא יחשבו לעשות את זה בפעם הבאה". או במילה אחרת, להחזיר את "ההרתעה".

אבל בשונה משני המבצעים מול חיזבאללה בשנות ה-90 של המאה הקודמת (שפורטו בפוסט הקודם); הפעם, הרקטות של חיזבאללה שיתקו את שליש מישראל; ולא אפשרו את המשך החיים הנורמליים. לזה ישראל לא הייתה ערוכה תודעתית. כל מה שרצינו זה להפציץ הרבה ושייגמר מהר. איך זה יקרה, איש לא ידע לספר.

[למאמרו של עמר דנק: "הפצץ וקווה לסיום" כאסטרטגיה, פרק ב', לחצו כאן]

הבעיה במלחמה לא הייתה, שלא הפעלנו את צבא היבשה יותר מהר, יותר חזק (יותר גבוה). הבעיה הייתה שאסטרטגיית המלחמה, שישראל בנתה בשנות ה-90 - השמדה מהירה של האויב ע"י חימוש מונחה מדויק (חמ"מ) - לא התאימה לאויב. היא התאימה למלחמה שלא נלחמנו, נגד הצבא הסורי כפי שהוכח במלחמת המפרץ. נגד חזבאללה וחמאס נדרש לבנות את הכוח אחרת.

למלחמת לבנון צה"ל הגיע ללא עדכון של תפיסת בניין הכוח, שלא השתנתה מאז החלטתו של אהוד ברק. האינתיפאדה, הקיצוצים, וההתנתקות הקשו על קיומו של דיון משמעותי על תפיסת בנין הכוח של הצבא, עד היום. [אמנם לצבא הייתה תפיסת הפעלה מעודכנת, שאושרה ע"י הרמטכ"ל, דן חלוץ, אחרי שנתיים של חשיבה בתקופתו של משה (בוגי) יעלון; תפיסה שנזרקה מיד אחרי המלחמה; אבל, התפיסה לא בחנה באמת את אסטרטגיית הלחימה ואת בנין הכוח הדרוש לה].

https://www.youtube.com/watch?time_continue=4&v=TMUhA_9TtA8

לאיזון התמונה

קל להעביר ביקורת, זוהי לא מטרתי. המטרה אינה להוכיח, עד כמה המצב גרוע, הוא לא גרוע בכלל. יכול להיות שאסטרטגיית הלחימה של להפציץ מהאוויר הרבה, עד להפסקת אש היא הנכונה ביותר לישראל.

לדוגמה, כיבוש רצועת עזה זאת החלופה הגרועה ביותר שאני יכול לדמיין, מבין אלו שעומדות בפני ישראל. העניין הוא שהגענו למצב הזה מבלי שהחלטנו על כך במודע; למעשה, מבלי שקיימנו דיונים מעמיקים על אסטרטגיית בנין הכוח של ישראל.

לכן גם השיחות - האם נכון להפעיל את צבא היבשה במלחמה הבאה, כן או לא - מקבלות תשובות שטחיות של כן או לא, בלי לקיים את הדיון מה אנחנו רוצים להשיג.

לדוגמה, אם ממשלת ישראל מעוניינת, שצה"ל יפסיק את ירי הרקטות של חיזבאללה על ישראל, צה"ל צריך לבנות את כוחו כדי לעשות את זה. לעומת זאת, אם ממשלת ישראל רוצה להביא את נסראללה לדין בירושלים, צה"ל צריך לבנות משהו אחר לחלוטין.

[לאוסף המאמרים באתר בנושא תורת/תפיסת הביטחון, לחצו כאן]

• מקורות והעשרה

  • עמר דנק (2019), "הפצץ וקווה לסיום" כאסטרטגיה, פרק א', ייצור ידע, 24/4/19.
  • עמר דנק (2019), "הפצץ וקווה לסיום" כאסטרטגיה, פרק ב', ייצור ידע, 24/4/19.
  • עמר דנק (2019), "הפצץ וקווה לסיום" כאסטרטגיה, פרק ג', ייצור ידע, 15/5/19.
  • עמר דנק (2019), "הפצץ וקווה לסיום" כאסטרטגיה, פרק ד', ייצור ידע, 24/4/19.
  • עמר דנק (2019), אסטרטגיית "הפצץ וקווה לסיום", חלק ה' – למה הגענו עד הלום? ייצור ידע, 24/5/19.