[בתמונה - משה דיין בוייטנאם: מה שראה משה דיין בוייטנאם באוגוסט 1966, והניסיון האומלל של האמריקאים שם, היו בית הספר, אשר השפיע על מדיניותו בשטחים, לאחר מכן, יותר מכל דבר אחר... תמונה מתוך אוסף דן הדני, בלוג הספרייה הלאומית]

המאמר עודכן ב- 17 במאי 2021

[לאוסף פרקי החוברת: משה דיין - בין אסטרטג למדינאי, לחצו כאן]

אלוף (במיל') שלמה גזית (ראו תמונה משמאל) כיהן בין היתר כראש אמ"ן, הנשיא השלישי של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב (1982 - 1985) ומנכ"ל הסוכנות היהודית.

[תמונתו של שלמה גזית משמאל הועלתה לויקיפדיה ואושרה לשימוש על ידי דוד שי. אוניברסיטת בן גוריון בנגב. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.5]

המאמר הזה הוא חלק מחוברת תורתית שיצאה במכללה לביטחון לאומי, ב- 2001, והיא מועלית לרשת, לרגל יום העצמאות ה- 71 למדינת ישראל.

העובדה, שהדברים נכתבו בעיצומו של המאבק המזוין עם הפלסטינים בתחילת המילניום - חלקם על ידי אישים שאינם כבר איתנו, כאריאל שרון ושמעון פרס - נותן לדברים פרספקטיבה מיוחדת...

*  *  *

אפתח בנוסטלגיה: לאחר מלחמת העצמאות מצאתי עצמי קצין צעיר, איש מערכת ביטאון צה"ל, "מערכות".

אי שם באמצע 1949, החלטנו להוציא חוברת אחת של "מערכות", שתהיה כולה או כמעט כולה כחול לבן, דהיינו: כתיבה ממקורות ישראליים. הלכנו ושידלנו את כל גדולי האומה, את צה"ל ומפקדיו, שיכתבו לנו מהרהוריהם ומניסיונם במלחמת העצמאות. חילקנו את המטלה בין חברי המערכת, ונפלה עלי האחריות, בין השאר, להתקשר אל סגן אלוף בשם משה דיין, שלא הכרתיו, ובקושי ידעתי מי הוא, ולבקש ממנו, שיכתוב על הפשיטה המשוריינת ללוד ולרמלה.

השיחה בינינו הייתה כולה בטלפון. לא פגשתיו, לא ראיתיו, ואף הוא לא ראה אותי. והנה, הגיע מאמר, שבו הוא תיאר כיצד נפל המשוריין, ששולב בפשיטה, לידי הכוח הירדני. לצורך העלאת המורל נתנו לו שם. כינו את המשוריין הזה: "הנמר הנוראי". עברתי על הסקירה שלו, וכמובן שכאיש מערכת, הכנסתי כמה שינויים וכמה תיקונים. עורך "מערכות" באותם ימים, אלעזר (לסיה) גלילי, זכרו לברכה, שעבר גם הוא בעיניים מאוד מאוד מדקדקות על כל מילה, אמר "'נמר נוראי' זה לא בעברית, אי אפשר. אנחנו נתקן את זה, וזה יהיה 'הנמר הנורא'".

[בתמונה: שריונית מסוג מרמון-הרינגטון מתוצרת דרום אפריקה שימשה את הצבא הבריטי בארץ ישראל ואת הלגיון הירדני. במלחמת העצמאות צה"ל לקח שלל כמה שריוניות, ואחת מהן הוכנסה לשימוש בגדוד הקומנדו 89 בפיקודו של משה דיין. שריונית זו כונתה "הנמר הנוראי" והובילה את הכוחות הלוחמים במבצע "דני" לכיבוש לוד ורמלה. מקור התמונה והכיתוב: אתר פארק לטרון. אנו מאמינים שאנו עושים בהם שימוש נאות]

טוב. מאחר שהיינו מחויבים לשלוח את המאמר לעיון חוזר לכותבים, שלחתי את המהדורה המתוקנת גם אל משה דיין. יום אחד פרץ אל משרדי בסערה אדם לא מוכר לי, מן "אבו ג'ילדה" כזה, עם עין אחת ועם רטייה שחורה, "מי זה פה שלמה גזית?!" שאל. ואני, מסכן, נבוך, ראיתי את הסגן אלוף הזה ואמרתי "כן, כן, זה אני, זה אני".

"מה קרה ליוד?", אני, אפילו לא ידעתי על מה מדובר. "מי מחק לי את היוד?" אני אומר לו "על מה אתה מדבר?" והוא אומר, "אתה אחראי על המאמר הזה? אתה דיברת איתי? מי הוריד את היוד מ'הנמר הנוראי'?" הבינותי עם מי יש לי עסק ואמרתי: "היוד תחזור", ואכן במאמר שפורסם היוד חזרה. היה זה ב- 1949.

[בתמונה: מן "אבו ג'ילדה" כזה, עם עין אחת ועם רטייה שחורה... אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

לימים, הגיע משה דיין כראש אגף מבצעים למטה הכללי. אני כבר הייתי, כמה חודשים קודם לכן, ראש הלשכה של מוטקה מקלף, שהיה סגן הרמטכ"ל (ראו תמונה משמאל).

אני מניח, שאתם שמים לב לכך, שמקלף היה סגן רמטכ"ל. דיין לא היה סגן, הוא היה ראש אגף מבצעים, שכן, הוא לא רצה לשאת בתואר סגן. דיין עם חשדנותו הטבעית, בין שאר תכונותיו הטובות והלא טובות, היה בטוח שאני "שתול". הוא סבר, שמוטקה מקלף "שתל" אותי בלשכה, כדי שאשמש סוכן, שידווח לרמטכ"ל, מה מתכוון ה"אבו ג'ילדה" הזה לעשות. במשך מספר שבועות "אכלתי חצץ".

[בתמונה: מרדכי מקלף. התמונה היא נחלת הכלל]

הגעתי לשלב, שבו החלטתי שאני מגיש את התפטרותי, שיעשו איתי מה שרוצים, שכן, לא יכולתי להמשיך לעבוד עם היהודי הזה.  אינני יודע אם הוא זכר לי את פרשת "הנמר הנוראי" או לא, אבל ה"סוכן השתול" היה מספיק כדי לחסל את הקריירה שלי.

לגמרי במקרה, על סף התפטרותי, ישבנו בדיון גדול באגף מבצעים, ומשה שלח לי פתק עם שאלה. איני זוכר כבר במה עסק הדיון ומה הייתה השאלה. אבל משום מה, ואין לי כל הסבר מה הביא אותי לכך, החלטתי להשיב לו בחמשיר. נתתי את תשובתי העניינית בצורה מחומשרת. ראיתי את דיין מרים את הפתק, קורא אותו, מאוד נבוך, ובאותו רגע הביט בי והעין הבזיקה באותו זרקור דייני, שאחר כך למדתי לראות אינספור פעמים. באותו רגע החלפתי מחנה. דיין חילק את העולם לשניים: לאלה שהוא מכיר ויכול לעבוד איתם, ולאלה שהוא איננו מכיר ואיננו יכול לעבוד איתם. כאמור, הייתה זו פתיחתה של מערכת יחסים, שאני רואה בה את בית הספר החשוב ביותר שהיה בקריירה האישית שלי, מכל הבחינות, ובכל התחומים.

תחום אחד ופרק מסוים בן מספר שנים הוא נושא דבריי: משה דיין ומדיניותו בשטחים. תרשו לי להתחיל בשבע השנים שלאחר פטירתו של משה. בשלהי 1987, נשא פרופסור ברנרד לואיס, שנחשב היום למספר אחת בעולם המזרחנים, הרצאה במרכז דיין, באוניברסיטת תל אביב, במסגרת סמינר שנפרס על כל השנה: עשרים שנה למלחמת ששת הימים. הנושא שעליו התבקש ברנרד לואיס לדבר היה "ישראל לאחר עשרים שנה".

[תמונתו של ברנרד לואיס משמאל נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Nataev. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

לואיס פתח את דבריו ואמר: כאשר אני בא לעסוק בנושא זה, אינני יכול שלא להצביע על מעשה נס. מדינת ישראל שולטת מזה עשרים שנה באוכלוסיה ערבית פלסטינית, שלטון צבאי כפוי, ללא התקוממות. זוהי תופעה, שאין לה אח ורע בהיסטוריה המודרנית. במאמר מוסגר, אני חייב לציין, שבעיצומם של אותם ימים, בהם נתן את הרצאתו, פרצה האינתיפאדה. הנס הזה נגמר. אבל, עצם החזקת המצב הזה, פחות או יותר עשרים שנה, הוא אכן עובדה. ההסבר שנתן ברנרד לואיס לנס היה, שמדיניותו של הממשל הישראלי בשטחים הצליחה להפוך את ישראל למצב או לחלופה הרצויה השנייה לכלל אוכלוסיית השטחים.

ערביי השטחים, ועיקר הדגש היה אז על יהודה ושומרון ולא על רצועת עזה, נחלקים לשניים: אלה שרוצים בשובו של המשטר ההאשמי, ואלה שרוצים לראות את ארגון השחרור הפלסטיני  כבעל הבית. הפרו האשמים מעדיפים את ישראל ללא כל קשר לאיום מפני בואם של החוליגנים, אנשי אש"ף הטרוריסטים, לביתם. עבורם, ישראל עדיפה. האש"פיסטים רואים את שובו של חוסיין והמשטר ההאשמי כאסון הגדול ביותר, והם מעדיפים את המשך השלטון הישראלי. אני חושב, שהיו אלה ניסוח וניתוח נכונים וקולעים. אבל, מי שהביא את ישראל אל החלופה השנייה היה משה דיין.  משה דיין, החל מיוני 1967, בתוקף היותו שר ביטחון, הפך להיות גם האיש המופקד על השטחים.

כמי שמופקד על השטחים, היה דיין ממונה על השטחים ולא עסק בשטחים, משום שהוא קבע את המדיניות. מי שקובע מדיניות איננו ראש מטה, שצריך לטפל בכל שאר הדברים. לצורך עבודת המטה הוא אמר: "יש לי את שלמה גזית. החל מה- 20 באוגוסט, איני מתעניין כלל במה הוא עושה, וכיצד הוא עושה. אני קובע את המדיניות. אני סומך עליו. אם יתברר שהוא לא בסדר, נחליף אותו. אבל, אני סומך עליו, שהכל יתנהל כשורה, מבלי להעסיק אותי ולהעמיס עלי. אני רק קובע מדיניות. למזלנו, היה מי שקבע את המדיניות.

היו שמונה עקרונות במדיניות הזו של דיין, ואותם אסקור להלן: 

עיקרון ראשון: השארת כל המינהל האדמיניסטרטיבי הערבי על כנו

העיקרון הראשון, שהנחה אותו, היה לצמצם, ככל האפשר, את המעורבות הישראלית הישירה בניהול חיי התושבים, להגביל, ככל האפשר, את עצם הנוכחות הפיזית של הקלגס הישראלי הבלתי רצוי, השנוא על האוכלוסייה. הנחת המוצא של דיין במדיניות בשטחים הייתה, שאין עם שאוהב לחיות תחת כיבוש צבאי. זו הייתה הנחת היסוד שלו, עוד בטרם נכנס לתפקידו. דיין הגיע למלחמת ששת הימים זמן קצר לאחר שערך סיור בווייטנאם, כאורח הצבא האמריקאי. מה שראה שם, והניסיון האומלל של האמריקאים בווייטנאם, היו בית הספר, אשר השפיע על מדיניותו בשטחים, לאחר מכן, יותר מכל דבר אחר.

[בתמונה - משה דיין בוייטנאם: מה שראה משה דיין בוייטנאם באוגוסט 1966, והניסיון האומלל של האמריקאים שם, היו בית הספר, אשר השפיע על מדיניותו בשטחים, לאחר מכן, יותר מכל דבר אחר... תמונה מתוך אוסף דן הדני, בלוג הספרייה הלאומית]

לכן, הוא השאיר את כל המינהל האדמינסטרטיבי הערבי על כנו. לא הוחלף, לא סולק ולא הוזז אף לא ערבי אחד ממשרד ממשלתי. ידענו מראש, שכל ניסיון להציב במקום מנהל משתף פעולה לא יחזיק מעמד. גם לא היו לנו אנשים רבים כל כך, שיכולים היו להיכנס לתפקידים כאלה. לכן, לא בדקנו בציציות, לא שאלנו אף אחד מעובדי המינהל, ההוראה, החינוך, הבריאות, החקלאות, המסחר והתעשייה, התחבורה וכדומה, מה מידת אהבתם או אהדתם לממשל הישראלי.

היה מוסד חריג אחד - מינהל המיסים, למיניהם, בשטחים. שם ידענו, שאף ערבי לא יגבה מיסים לטובת ישראל. למטרה זו, אכן, מינינו יהודים או ערבים ישראלים, ובעיקר דרוזים.

הצד השני היה להשאיר גם את המנגנון הביטחוני לצרכים המקומיים שלהם. אני זוכר ביקור של שר החוץ הבריטי, כשהצגתי בפניו את המדיניות. למחרת, לקחתי אותו לסיור ונסענו לגינוסר לפגוש את יגאל אלון. עברנו דרך שכם, והוא ראה שהשוטרים, נושאים אקדחים ורובים. הוא אמר "תפסתי אותך. אתה אמרת שהשארת את כל המנגנון הזה על כנו, הנה אני רואה את השוטרים שלכם" "איזה שלנו? הם כולם ערבים מקומיים". "מה, אתה רוצה להגיד לי שיש להם נשק?" קראתי לכמה מהשוטרים הללו, תחקרנו אותם בו במקום במכונית, והתברר, כמובן, שכולם ערבים טובים, מקומיים, משכם.

משה לא אהב את התנגדות צה"ל, אולי משיקולי תקציב, לסילוק מפקדות הממשל ממרכזי הערים. זאת, משום שלכל מפקדה כזו היה דגל, שהתנוסס על השער או על הבניין, והיו שוטרים וחיילים ישראלים, שעומדים ברחוב הראשי של שכם או של ג'נין או של טול כרם או רמלה וכן הלאה. משה האמין, שמי שלא צריך את הממשל. לא חייב לראות אותו פיזית תוך כדי תנועה בעיר שלו. 

עיקרון שני: לא לשנות את אורח חייה של האוכלוסייה

הביטוי הבולט ביותר במדיניות זו, והוא חי, שריר וקיים עד עצם היום הזה היו הגשרים הפתוחים. הקשר הטבעי של האוכלוסייה בשטחים לא היה לתל אביב. הקשר הטבעי שלה היה, מצד אחד למצרים, ומצד שני לגדה המזרחית של ירדן ולכל העולם הערבי. קשר זה נשאר פתוח. הוא נפתח באקראי, ולא כתוצאה  ממדיניות מתוכננת. אבל, משהתברר, שאין יכולת למכור ולשווק תוצרת משכם לתל אביב, ומנסים לשווק אותה מעבר לירדן, הפך את הרעיון הזה למדיניות.

בכל שאר התחומים, כל הגשרים אל העולם הערבי נשארו פתוחים, כולל האפשרות לייבא ספרים ועיתונות מבלי לצנזר אותם. הגישה הייתה הפוכה. עצם הצנזורה, שנטיל על ספרים ועיתונים, תכניס את הספרים והעיתונים הללו למחתרת, ותעצים את העניין. לא כדאי לנו לעודד הקמתה של מחתרת.

עיקרון שלישי: לא לשנות את אורח חייה של האוכלוסייה

העיקרון השלישי חתר לשפר את חיי התושבים בדרכים שונות, תוך מתן הקלות. הגישה לישראל נפתחה. סחר עם ישראל, הישענות על הרפואה הישראלית, דבר שהוא לכאורה שולי, היכולת לרחוץ בחוף ימה של נתניה או להגיע, לטייל וליהנות בגני הסחנה - היה זה אחד הדברים החשובים ביותר גם של ה"גזר" אבל גם של ה"מקל". יכולנו להכות במקל, ולומר: אנחנו סוגרים את הגישה לישראל. הרי אין שום חוק בעולם, שמחייב ממשל צבאי לאפשר זיקה כזו אל ארץ הכובש. 

העיקרון הרביעי: הקפדה דקדקנית מאד על שמירת כבודו של הצד השני

אתחיל בכך, שאצל דיין לא הייתה זו רק מצוות אנשים מלומדה לצורכי ממשל צבאי. אני חושב, שמשחר ילדותו, הוא באמת כיבד את הערבים. הוא למד להכיר אותם ולאהוב את אורח חייהם. הוא ראה את אחת הנקודות הרגישות ביותר, שיכולות לחבל בשלטון שלנו על אוכלוסיה זו. יותר מכך, בכל העימותים שהיו בהפגנות ובשביתות, אנחנו הטלנו סנקציות נגדיות, וההסכם הדייני הטיפוסי הקלאסי היה, שעלינו להופיע בתור המוותרים הגדולים. ראשית, אנחנו ויתרנו. היה מוסכם, שכעבור יומיים, שלושה, הם יבטלו ויסיימו את השביתה שלהם או את ההפגנות שלהם, ובלבד לא להביא אותם למה שבאנגלית קוראים Loosing Face.

העיקרון החמישי: הקפדה על הכבוד האישי של כל דמות, שהחברה הערבית מכבדת ומעריכה

עיקרון זה הוא פועל יוצא מקביל לעיקרון הקודם. הזקנים, אנשי המפתח, אנשי הדת למיניהם וכבוד האישה. כל אלה היו דברים מקודשים ביותר בתפיסה הדיינית בממשל הצבאי. אוי ואבוי לחייל צה"ל בשטחים, שנתפס כמי שאיננו מקפיד על כבוד הצד השני.

העיקרון השישי: רגישות יתרה וערנות ביחס לכל משבר, העומד להתפרץ ולהגיע להסלמה כלשהי

התפיסה הדיינית - ולא רק בנושא השטחים, אבל אני עוסק בשטחים - הייתה הכלל, שבעירה קל לכבות לפני שהיא מתלקחת. פרצה אש - כבה אותה, ומיד. הוא היה הססמוגרף הראשון עם חוש בלתי רגיל, שהרגיש שעומד לקרות משהו. הוא היה הראשון שהיה מגיע, ופתאום, התברר, שהוא מבין במשבר בשכם הרבה יותר מהמושל בשכם וממפקד אזור יהודה ושומרון.

אני לא זוכר מי התייחס לכך. רפאל ורדי לא היה מתאם הפעולות ביהודה ושומרון, אלא מפקד צבאי ביהודה ושומרון. למתאם הפעולות לא הייתה סמכות פיקודית. בזכות ההתערבות שלו נמנעו אינספור התפרצויות קשות.

העיקרון השביעי: ענישה נקודתית

לדאבוני, לא תמיד שמר דיין על העיקרון שהוא עצמו המציא, והוא ענישה נקודתית. לא ענישה סביבתית, לא ענישה קולקטיבית, אלא רק האיש עצמו, שהיה מעורב באירוע בפיגוע, בהסתה או במה שלא יהיה, הוא אישית, או לכל היותר בני משפחתו וביתו. יש לתת לכל הסביבה להבין ולהכיר בכך ש"צדיק וטוב לו רשע ורע לו".

העיקרון השמיני: גמישות במדיניות הענישה

עיקרון זה היה, אולי, אחד העקרונות הבולטים ביותר, היה שבמדיניות הענישה שלנו איננו עוסקים בגישה משפטית. בית הדין פסק עונש של מאסר עולם, והאיש חייב לשבת במאסר עולם; לאחר שהוצאנו צו גירוש הוא יישאר בתוקף לעולם ועד. משה דיין, בכושר ניהול העבודה שלו בשטחים, ישב על שני ברזים. כשהיה צורך, הופעל ברז המים הרותחים, וכשהיה צורך, נסגרו הרותחים ונפתחו הצוננים. הצוננים היוו ביטוי מתמיד לכך, שהמצב בשטחים השתנה, השתפר, ואין צורך ללחוץ יותר בשלב זה על האוכלוסיה ולהיפך.

אלה היו שמונת העקרונות של המדיניות.

דרך הניהול של משה דיין

ברצוני למנות קווים לדרך הניהול של דיין מבחינת המתודה, שהייתה חשובה לא פחות מהמדיניות, משום שאפשר לדבר על מדיניות ולהיכשל בביצוע.

דיין ראה בניהול השטחים נושא חשוב מהמעלה הראשונה בסדר הקדימויות שלו. שיטת הניהול של דיין, לכל אורך הדרך, הייתה, שהוא ניצב כמפקד ולא כקצין מטה. לקצין מטה יש מסרק, ובמסרק הזה יש עשרים או שלושים שיניים, שהוא אחראי למה שנעשה בכל אחת מהן.

הגישה של דיין הייתה שאם יפצל את עצמו ואת זמנו על אותן עשרים שיניים, התרומה שלו לכולן תשאף לאפס. אולם, אם יבחר מתוך העשרים הללו את אלה שהוא רואה כמאמץ העיקרי, גם אם ישתנה בעוד חצי שנה, שם ישקיע את כל זמנו. אני אומר זאת במלוא האחריות: את כל זמנו בלי שום סטייה, במקום שחש שהוא יכול להשפיע.

למשה דיין, כשר הביטחון, היו שני מאמצים, בהם השקיע את זמנו:

• האחד, הביטחון השוטף וההכנה למלחמה
• והאחר - המדיניות בשטחים.

שום דבר אחר לא עניין אותו. על פי העיקרון הניהולי השני, ראה עצמו דיין כמנצח אחד ויחיד על תזמורת. אוי לו לאחד מכלי הנגינה, שלא יפעל על פי הפרטיטורה. לעיקרון זה היה גם מאפיין נוסף בדרך הניהול שלו. דיין לא רצה מסביבו את וותיקי הממשל הצבאי, את כל בעלי הניסיון של ראשית שנות המדינה, כשעסקנו בממשל על ערביי ישראל. גישתו גרסה: כל אלה הם בעלי מסורת שאיננה מקובלת עלי, ואינני רוצה לבזבז את זמני בוויכוח עם כל אחד ואחד מהם, כדי לבוא ולומר לו שאני חושב אחרת. לכן, דיין היה מעורב אישית בכל אחד ואחד ממינויי המפתח בשטחים. הדגש שלו במינויים אלה לא היה ערביסטי. לא הפריע לו, כמובן, שאותו מפקד צבאי גם ידבר ערבית, אך, ההנחה שלו הייתה שלא בכך ערבותא.

את התחליף לערבית, עם האישים, איתם אמורים היינו לדבר, ניתן היה למצוא באמצעות מתורגמן או לדבר אנגלית. אבל דיין, כמושל, רצה דמות של מפקד, במידת האפשר עם כומתה אדומה, שבא מתפקיד פיקודי בכיר, ללא כל צל של ספק. זאת הייתה דמותו של האיש אותה ביקש. לפני כל הצעה שהייתה מגיעה מהמטה הכללי, היה אומר: אני רוצה לראיין את האנשים. היה מראיין אחד, שנים, שלושה, ארבעה. לא תמיד הצליח לכפות את רצונו על המטה הכללי, שראה בממשל אסון וסרח עודף, אשר לא רוצים להתעסק איתו, אבל ברוב המקרים הוא הכריע וקיבל את האנשים הטובים.

מאמץ מיוחד היה בתפקיד, שהומצא בתקופה של דיין. היע"ע - היועץ לענייני ערבים. כאן, באה לידי ביטוי תפיסתו החדשה של דיין. הערבי, בו אנחנו עוסקים איננו אותו ערבי ישראלי, שאנו מכירים מישראל הקטנה. כל האליטה הערבית נעלמה מישראל לאחר 1948, והיא נמצאת, כיום, בעיקר, ביהודה ושומרון. אלה הם מנהיגי האוכלוסייה הפלסטינית. אלה הם שרים ונכבדים בשלטון ההאשמי, ועם אלה צריך לנהל את המשא ומתן. היועץ לענייני ערבים איננו מומחה לעיסוק עם פלאחים בשדה, אלא עם פרופסורים מהאוניברסיטה, בעיקר האוניברסיטה העברית, כאלה שנוכל לדבר איתם לפחות כשווים אל שווים.

הדבר האחרון היה מידת המעורבות של משה דיין בהקפדה על יחס נאות כלפי האוכלוסייה לכל אורך הדרך. כולנו מכירים את הסיפור, על פיו, הצעד הראשון של דיין, כמי שממונה על יהודה שומרון ורצועת עזה, היה בעיצומה של מלחמת ששת הימים, כשהגיע להר הבית וראה את דגל ישראל מונף על גג כיפת הסלע. הפקודה הממשלית הראשונית שלו הייתה: סלקו את הדגל. אנחנו יושבים בהר הבית לא בזכות הדגל, אלא בזכות הצנחנים. כל זמן שיש לנו צנחנים, אנחנו נשלוט פה. הדגל הוא סמרטוט אדום, שיקומם וירגיז את האוכלוסייה. מדיניות זו, לדאבון לב, השתנתה במשך השנים.

ברצוני לסיים בשתי אפיזודות. אחת דיינית והשנייה פוסט דיינית

הדיינית - דייג ערבי באל עריש בא עם תוצרת הדגים שלו בכמה ארגזים על עגלה קטנה, רתומה לחמור, ונסע לרפיח כשארגזיו מלאים בקרח יבש. והנה גילה לפניו מחסום צה"לי. במחסום היה עליו להיבדק, שמא הוא מבריח פצצות תופת בין הדגים. כמה חיילים במחסום הפכו את הארגזים, ורוקנו מהם את הקרח היבש. הם לא מצאו את הפצצה, אבל חיסלו את מלאי הדגים. הדבר נודע בצינורות המודיעין שהיו למשה. בו ביום הודח הקצין, שהיה אחראי על המחסום. אם אינני טועה, שני חיילים נכנסו למחבוש. הסיפור הגיע לידיעתו של כל מי שעסק בממשל הצבאי, למען יראו וייראו.

הסיפור השני מצוי בספרו של דוד גרוסמן, "הזמן הצהוב" (ראו תמונת כריכה משמאל). סיפור זה מספר על משפחה ערבית, שחזרה לשטחים מביקור במדינות ערב ועברה בגשר אלנבי: זוג הורים וילדה קטנה בת ארבע. הילדה החזיקה את בובתה קרוב לליבה, והחייל בגשר הישראלי ראה אותה ואמר: אסור להכניס בובות, מפני שבתוך הבובות אפשר להטמין חומר נפץ, אלה הפקודות. הוא לקח בכוח את הבובה מהילדה וזרק אותה לסל הגדול של כל הדברים האסורים.

[בתמונה משמאל: כריכת ספרו של דוד גרוסמן, הזמן הצהוב, שראתה אור בשנת 1987 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אנו מאמינים שאנו עודים בה שימוש הוגן] 

הילדה בת הארבע נכנסה להיסטריה והחלה צורחת. היה שם גם חייל מילואים שאמר: "רגע, רגע". הוא ניגש לסל, לקח בחזרה את הבובה, שהיתה מסוג הבובות שכבר לא רואים כמותן. הכל תלוי בחוט גומי כזה. הוא הרים את הראש מהגומי וראה שהכל ריק: יד ימין יד שמאל, רגל ימין רגל שמאל. הבובה נקייה, אין בה שום פצצת תופת והחזיר אותה לילדה. אז ניגש הסגן, מפקד המשמרת, ואמר: לפי הפקודות אסור להכניס לכאן בובה, לקח שוב את הבובה זרק אותה לסל והילדה המשיכה לצרוח.

שתי הדוגמאות הללו מלמדות על אשר קרה למדיניות ישראל ודרך ביצועה, לאחר שפרש דיין מתפקידו.

[לאוסף פרקי החוברת: משה דיין - בין אסטרטג למדינאי, לחצו כאן]