[בתמונה: מהפכת החימוש המונחה המדויק (חמ"ם) בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת, שינתה מהיסוד את מאזן הכדאיות הצבאי. התמונה היא נחלת הכלל]

[מאמר זה ראה אור במקור באתר של עמר דנק] [לאוסף המאמרים באתר בנושא תורת/תפיסת הביטחון, לחצו כאן]

המחבר (ראו תמונה משמאל), סא"ל במיל' עמר דנק, עשה את שירותו הצבאי בחיל האוויר ובחטיבה האסטרטגית באג"ת. הוא מהנדס מערכות מידע, מוסמך ביחסים בין לאומיים מטעם אוניברסיטת חיפה. מרתוניסט...

[לאתר של עמר דנק, לחצו כאן]

זו כתבה שלישית בסדרה:

• לחלק א', לחצו כאן;
• לחלק ב', לחצו כאן;
• לחלק ג', לחצו כאן;
• לחלק ד', לחצו כאן.

*  *  *

4 פרקים הקדשתי לתהליך שהביא אותנו למה שאני מכנה אסטרטגית הפצץ וקווה לסיום. ניסיתי להראות שזה היה תהליך אבולוציוני, שהתפתח בהדרגה צעד אחרי צעד, ולא מתוך תכנון ארוך טווח. לסיכום, אנסה להתמודד עם השאלה, אבל למה?

מילת אזהרה, זוהי דעתי, על סמך התבוננות ארוכת שנים במערכת. איני יכול להוכיח שאני צודק. אנסה להסביר, למה כל אחת מהסיבות אותן אביא היא גורם אמתי. לא אוכל להביא טיעונים למה בחרתי בנקודות האלו ולא באחרות. גזרתי על עצמי להביא 4 נימוקים בלבד. אין ספק שיש עוד רבים. ה"עובדות" שאני מתאר כאן, הן סיפור מנקודת מבטי, ואינן "אמת עובדתית".

היעדר שאיפות טריטוריאליות

מאז מלחמת ששת הימים, לישראל אין שאיפות טריטוריאליות (ראו את מפת כיבושי המלחמה למטה). במלחמה השגנו את מקסימום השטח שישראל חלמה עליו (בהתעלם מהחלום של דוד בן-גוריון להגיע לליטאני בקום המדינה).

בצה"ל התחבטו, איזה תכניות אופרטיבית אפשר לתכנן במצב הזה, והתכניות היו כיבוש הבירות הערביות (קהיר ודמשק) כדי לכפות על הערבים שלום בפעם הבאה. זה הוליד את בנית היכולת לצלוח את התעלה, שאכן מומשה במהלך מלחמת יום כיפור.

[המפה משמאל - המפרטת את השינויים הטריטוריאליים, בעקבות מלחמת ששת הימים - נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי פליקס במנהרת הזמן קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 3.0]

אבל הגחמה לא חזרה על עצמה אחרי מלחמת יום כיפור. אחריה, ישראל החלה בשיחות עם המצרים שהסתיימו בהסכם שלום, שהסיר את הצורך בתמרון לסיני.

מלחמת שלום הגליל הייתה תעודת הסיום לשיכרון הכוח של ישראל. השאיפה 'לסדר את המזרח התיכון' התפוגגה. אבל, ישראל לא התכוונה להשתלט על שטחים מלבנון. גם אריאל שרון ומנחם בגין לא רצו בזה, השאיפה הייתה לגדוע את התקווה הפלסטינית, ולהשכין ממשל ידידותי בלבנון. אפילו המלחמה הכי "מעצמתית" של ישראל, נועדה כדי להשלים את המהלך שהתחיל בהסכם השלום עם מצרים, לשמור על יהודה, שומרון ועזה.

החזית הסורית נותרה האחרונה בה היו תכניות התקפיות לצבא היבשה. הלקח ממלחמת ההתשה בסיום מלחמת יום הכיפורים נחרט במערכת; ולכן, מטרת הכיבוש הייתה לאיים על משטר אסד, כדי להביא לסיום מהיר של מלחמה אם תפרוץ.

ההבנה שהמחיר של מהלך כזה גבוה; ואילו את האיום ניתן להסיר במהירות ע"י תפיסת החמ"ם (חימוש מונחה מדויק), הורידה - החל מתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת - את המחשבה שמהלך כזה הוא כדאי.

[בתמונה משמאל: כריכת ספרו של עזריאל לורבר, חימוש מונחה מדויק בקרב היבשה, שראה אור בהוצאת מערכות בשנת 1992. אנו מאמינים שאנו עושים בכריכה שימוש הוגן]

אחת הסיבות המרכזיות שהולידה את האסטרטגיה הצבאית של העברת המלחמה לשטח האויב נבעה מכך, שלישראל אין עומק אסטרטגי; ולכן, היא אינה יכולה לספוג מתקפה. כאשר הוסר האיום הקרקעי, ועד מלחמת לבנון השנייה ב-2006, ישראל לא העלתה על דעתה שהיא באמת תצטרך להפעיל כוחות יבשה בהיקף גדול לטובת כיבוש שטח.

בנוסף, המחלוקת הפוליטית בישראל על עתיד יהודה ושומרון סוחטת את כל האנרגיות של החברה הישראלית, ועל אף שהמחלוקת הזאת נוטה לכיוון סיפוח; קשה להניע מחלוקת גדולה חדשה לכיבוש רצועת עזה נניח, או כל טריטוריה אחרת.

לכן, כאשר הצורך הבסיסי הוא נמוך, קשה "לרמות" את מקבלי ההחלטות. הידע שמתפתח בנוגע להפעלת כוח צבאי קשור קשר מסוים (פעמים רבות הקשר רופף למדי, אבל זה לא מוקד המאמר הזה) לרוח התקופה ולמציאות במדינת ישראל. התרגילים הצבאיים אמורים לתת תחושת מסוגלות, שתואמת את ההערכה מה צפוי לקרות. בהיעדר שאיפות טריטוריאליות לכיבוש, הפעלת צבא היבשה צריכה לשרת מטרות מבצעיות. השיקולים הופכים להיות שיקולי עלות/תועלת.

שיקולי עלות/תועלת פוליטיים

מאז מלחמת יום הכיפורים, מנהיג ישראלי שנקלע למלחמה (ברצותו או שלא ברצותו) משלם מחיר:

• בנימין נתניהו, הראשון שהצליח לחמוק מאימת הדין (כיוון שזה לא מאמר פוליטי לא אעסוק בסיבות לכך, שגורלו של נתניהו שונה).
• גולדה מאיר ומשה דיין הלכו הביתה אחרי מלחמת יום הכיפורים, שנתפסה כעיוורון.
• ב-1977 התחולל המהפך הפוליטי בישראל. הסיבות למהפך אינן רק המלחמה עצמה, אבל השבר מהמלחמה היה קטליזטור.
• מלחמת שלום הגליל לא חוללה מהפך פוליטי דומה, אבל מנחם בגין הודיע, "שאינו יכול עוד למלא את התפקיד הזה".
• אריאל שרון הורחק מתפקיד שר הביטחון ובדרך נס חזר להיות ראש ממשלה, כעבור כמעט 20 שנה.
• שמעון פרס יצא למבצע 'ענבי זעם' מתוך מחשבה, שזה יכול גם להועיל פוליטית. חודש וחצי אחרי סיום המבצע הוא הפסיד בבחירות לנתניהו.
• אהוד אולמרט התגלגל למלחמת לבנון השנייה, שבעקבותיה הוא שילם מחיר פוליטי כבד. הנרטיב - עד כמה המלחמה הייתה כושלת, באשמתו ובאשמת דן חלוץ - התקבע בציבור הישראלי, בעזרת אופוזיציה יעילה. גם תקיפת הכור לא שיקמה את מעמדו; וכאשר הגיעו החקירות הפוליטיות, נחרץ דינו.

[בתמונה: גולדה מאיר ומשה דיין. המחיר הפוליטי של המלחמה... מקור התמונה: לע"ם. שם הצלם אינו מופיע]

נתניהו למד את הלקח ולכן נמנע ככל יכולתו ממלחמה. הפעם היחידה שזה 'ברח' לו הייתה 'צוק איתן'.

בכל תרחיש לחימה ישראל תשלם מחיר כבד מאוד, שעלול - בראיית כל ראש ממשלה - לגבות מחיר פוליטי כבד, וביקורת ציבורית רחבה. קשה לראות מלחמה בה ישראל לא תלקק את הפצעים בסופה. בעידן שבו הפוליטיקה נעה סביב האיש ולא סביב האידאולוגיה, המחיר הפוליטי יהיה אישי.

המשמעות היא רצון להימנע ככל הניתן מתשלום כבד בחיי אדם, שנלווה להפעלת צבא היבשה בהיקפים גדולים.

שיקולי עלות/תועלת צבאיים

מהפכת החמ"ם בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת, שינתה מהיסוד את מאזן הכדאיות הצבאי. ישראל הייתה מסוגלת להסיר איום קרקעי, בלי לשלם מחיר צבאי כבד של התנגשות כוחות יבשה. בשלב הזה, איום הטילים היה עדיין מינורי: עשרות טילים מעיראק, שאחרי ההפתעה ב-1991, היה ברור שהנזק שהם יכולים לחולל אינו רב; מספר מאות טילים מסוריה שיקבלו מענה ע"י מערכת החץ שפותחה וע"י חיל האוויר, כך שהאיום השיורי שלהם ניתן להכלה במלחמה; קטיושות קצרות טווח של חיזבאללה שמאיימות על רצועה צרה של ישובי הצפון. למרות הכאב, המשמעות האסטרטגית שלהן קטנה.

במשך כמעט 20 שנה לא היה צורך מבצעי אמתי בהפעלת צבא היבשה. השינוי האסטרטגי החל בראשית שנות ה-2000, כאשר הטכנולוגיה לייצור רקטות החלה להפוך לזמינה. יצור עצמי של רקטות הוביל לתחילת ירי הקסאמים על שדרות, הסורים החלו לייצר רקטות בהיקף תעשייתי.

המשמעות של האיום לא הובנה בישראל כראוי (לכל הטוענים שלהתנתקות היה קשר להתפתחות איום הטילים מהרצועה, אזי זאת הסיבה מדוע אין לכך קשר. הסיבה המרכזית היא התפתחות טכנולוגית וידע).

דן חלוץ העריך ב-2006 שהקטיושות לא יהוו פקטור, בזמן שנתקוף את התשתיות הלאומיות הלבנוניות; אבל, התסכול מהיקפי הירי במהלך המלחמה הלך וגבר, והיתה לו השפעה מכרעת על הטעם החמוץ שנותר בסופה. למעשה, זאת הייתה התפיסה בכלל הצבא. גם התכניות לצבא היבשה לא עסקו בהסרת איום הקטיושות, כך שזה לא היה בגלל שחלוץ הוא מחיל האוויר.

המשמעות העמוקה של השפעת איום הטילים לא הופנמה גם אחרי המלחמה. אמנם ספגנו חבטה משמעותית באגו הלאומי, וניגשנו מיד לתיקון הלקחים ולהחזרת הכשירות לצבא היבשה; אבל, הלקח שצה"ל צריך לספק מענה סביר לאיום הרקטות לא הופנם.

אחרי מבצע 'עופרת יצוקה' החליטו המדינאים לפתח מערכת הגנתית, שתיתן לזה מענה. 'כיפת ברזל' השיגה לנו עשור, שבו המחיר מהפעלת צבא היבשה עולה על התועלת הלא קיימת.

למרבה הצער, עד כמה שאני מזהה, ישראל עדיין לא הפנימה את משמעות האיום. התקווה שהמחיר יהיה נמוך מספיק כדי להימנע מהפעלת צבא היבשה עדיין שולטת.

עוצמתו של חיל האוויר

במקביל לכל אלו, הלך והתחזק מקומו של חיל האוויר, גם בתוך הצבא וגם אצל המדינאים. היכולות הטכנולוגיות שהתפתחו, הביאו לכך, שהקטלניות של כוח אווירי השתפרה במספר סדרי גודל. לתפיסת החמ"מ - שיושמה בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת - הצטרף חימוש מונחה GPS במחירים זולים, בו עשה שימוש חיל האוויר האמריקאי במלחמת 2003. קודם לכן, ב-1999 הסתיימה המלחמה האווירית הראשונה, בה כוחות נאטו הביאו לכניעתו של מילושביץ (לפרוט,פרק ג'). האמונה שכוח אווירי יכול להכריע מלחמות תפסה תנופה וקיבלה תוקף אצל מקבלי ההחלטות.

[להרחבה ראו את מאמרו של עמר דנק: "הפצץ וקווה לסיום" כאסטרטגיה, פרק ג']

במקביל, נפילת ברית המועצות הובילה לכך, שהעליונות של חיל האוויר בזירה הייתה כמעט מוחלטת; ומכאן שלהפעלתו אין מחיר באבדות ונפש. המדינאים קיוו שמצאו את פתרון הקסם לבעיות, מבלי לשלם מחיר משמעותי. בכל פעם שהתפיסה לא הוכיחה את עצמה במבצעים ובמלחמות, חיל האוויר שדרג את יכולתו והותיר את התקווה שבפעם הבאה זה יהיה בסדר.

דין וחשבון, ענבי זעם, לבנון השנייה, עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן – כולם נפתחו בהפצצה אווירית ובתקווה, שהיא תביא לסיום מהיר מיוחל. יכולת הפצצת המטרות של החיל השתפרה פלאים, כיוון שחיל האוויר הוא באמת ארגון מצליח ואפקטיבי בצורה מעוררת כבוד. האיכות התבטאה במבצעים איכותיים שהסתיימו ללא אבדות. תקיפת הכור ב- 1981 וב- 2007 הן גולת הכותרת; אבל, גם מאות הפעלות במלחמה שבין המערכות שבכולן לא היו אבדות (למעט נפילת הסופה בפברואר 2018).

[בתמונה משמאל: מפקד חיל האוויר, עמיקם נורקין. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי U.S. Embassy Tel Aviv. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.0]

הפיתוי להשקיע בטכנולוגיה ומודיעין גדול וכך משאבי התקציב הגדולים מופנים למודיעין ולחיל האוויר. כוח האדם האיכותי בהתאם. בתווך, נולד האיום האיראני. פעולה באיראן היא אווירית; ומכאן, שתקציבי ענק כדי לבנות יכולת תקיפה אמינה באיראן הושקעו בחיל האוויר.

למעשה זה מעגל קסמים שמזין את עצמו, האפקטיביות של חיל האוויר מדהימה, לכן הוא יקבל קשב אצל מקבלי ההחלטות, לכן היכולות שלו יקבלו עדיפות וחוזר חלילה. כל זה ללא מחיר.

יש לזה גם נגזרות על צבא היבשה. בזהירות אומר שהתנאי ההכרחי (אך לא מספיק) לקידום ביבשה הוא שלא תהיה לך פשלה עצומה (אמנם חטיפת שליט לא מנעה את קידומו של כוכבי להיות רמטכ"ל). לא ניתן להתקדם ביבשה בזכות שהיית גיבור מלחמה. כבר היה מי שאמר שגנרלים של עתות שלום אינם מתאימים להיות הגנרלים של עתות מלחמה.

[למאמר: "חיל האוויר: חיל הפרשים של המאה ה- 21", לחצו כאן]

לסיכום

לדעתי, כפי שהופיע ב-4 הנקודות לעיל, ישראל מתנהגת בצורה רציונלית ושפויה. בכל אחד מהעימותים הצבאיים ב-35 השנים האחרונות ההחלטה הנכונה הייתה להעדיף את הפעלת חיל האוויר על פני פעולה קרקעית רחבת היקף.

זה מוכיח שקלישאות וססמאות עובדות, חוץ מבמציאות. אפשר לדבר על נחישות, מוכנות והיעדר חשש להפעיל את צבא היבשה, אבל אי אפשר להימנע מהערכת מצב מפוכחת ביום פקודה.

בשדה הקרב העתידי שצפוי לישראל, חלו שני שינויים דרמטיים:

1. הטכנולוגיה של דיוק לרקטות הפכה להיות זמינה, ובמלחמה הבאה נחוש את זה היטב. 48 השעות האחרונות בעימות עם חמאס הם המחשה לכך.
2. האיום על העליונות האווירית של חיל האוויר נמצא גם הוא בתהליך שינוי; ואת ניצניו של השינוי אפשר לראות, עם הגעת סוללת ה-300-S הרוסית לסוריה.

שני אלו מחייבים הסתכלות ארוכת טווח של ישראל על סדרי העדיפויות שלה, לא בקלישאות, אלא בהסתכלות אמתית על הבעיות. ראיה ארוכת טווח היא הבעיה הכי קשה של ישראל. כבר 30 שנה לא נערך דיון רציני על האסטרטגיה הרצויה לישראל.

מקורות והעשרה

• עמר דנק (2019), "הפצץ וקווה לסיום" כאסטרטגיה, פרק א', ייצור ידע, 24/4/19.
• עמר דנק (2019), "הפצץ וקווה לסיום" כאסטרטגיה, פרק ב', ייצור ידע, 24/4/19.
• עמר דנק (2019), "הפצץ וקווה לסיום" כאסטרטגיה, פרק ג', ייצור ידע, 15/5/19.
• עמר דנק (2019), "הפצץ וקווה לסיום" כאסטרטגיה, פרק ד', ייצור ידע, 24/4/19.
• עמר דנק (2019), אסטרטגיית "הפצץ וקווה לסיום", חלק ה' – למה הגענו עד הלום? ייצור ידע, 24/5/19.
• פנחס יחזקאלי (2016), חיל האוויר: חיל הפרשים של המאה ה- 21, ייצור ידע, 29/11/16.