[בתמונה - משה דיין ואריאל שרון במהלך מלחמת יום כיפור, אוקטובר 1973. צילום ארכיון: במחנה]

[לאוסף פרקי החוברת: משה דיין - בין אסטרטג למדינאי, לחצו כאן] [לריכוז המאמרים בנושא מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן]

עודכן ב- 9 באוקטובר 2022

פרופ' יואב גלבר (ראו תמונה משמאל) הוא היסטוריון ישראלי, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת חיפה ופרופסור מן המניין במרכז הבינתחומי הרצליה ועמד בראש מוסד הרצל לחקר הציונות ולימודה.

[תמונתו של יואב גלבר משמאל היא צילום מסך מסרטון היו טיוב: "חלק 7- פרופ' יואב גלבר, העם היהודי כתופעה היסטורית"]

המאמר הזה הוא חלק מחוברת תורתית שיצאה במכללה לביטחון לאומי, ב- 2001, והיא מועלית לרשת, לרגל יום העצמאות ה- 71 למדינת ישראל.

העובדה, שהדברים נכתבו בעיצומו של המאבק המזוין עם הפלסטינים בתחילת המילניום - חלקם על ידי אישים שאינם כבר איתנו, כאריאל שרון ושמעון פרס - נותן לדברים פרספקטיבה מיוחדת...

*  *  *

במלחמת יום הכיפורים נכנס משה דיין לשדה מוקשים - התחום האפור שבין הדרג הצבאי למדיני. הציפיות מדיין היו ציפיות מ'רמטכ"ל-על'. בכל זאת, הוא היה שר ביטחון ולא 'רמטכ"ל-על'. מתקיים כאן מרחב אפור, מעניין, שבין המדינאי לאיש הצבא, ואולי, בעיקר, הפער בין העוצמה האישית של האיש לבין העוצמה הפוליטית שלו.

אתחיל במובאה משלהי מלחמת העצמאות. לאחר שחרור הנגב והגליל, היום כבר יש מי שיאמרו כיבוש הנגב והגליל, אסף דוד בן-גוריון את צמרת צה"ל (עוד לא היה אז "פורום סגל הפיקוד הבכיר", ספ"כ, באופן רשמי) לכנס, מעין סיכום ביניים של המלחמה. התחושה הייתה של התרוממות רוח, לאחר הניצחונות של אוקטובר 1948 (הכנס היה בסוף נובמבר). כולם דיברו על לקחים טקטיים ועל בעיות הזמן. בן-גוריון צינן את התלהבותם ואמר: "היהיה קץ גם אם המלחמה תיגמר עכשיו?  ואם ייכרת שלום, היש מלחמה שלא היה לפניה שלום? עמי ערב הוכו על ידינו, הישכחו עלבון זה? יש להניח, שיש להם רגש כבוד. היש ביטחון שלא ירצו להתנקם בנו? בואו נכיר באמת. ניצחנו, לא מפני שצבאנו הוא עושה נפלאות, אלא שהצבא הערבי רקוב. המוכרח ריקבון זה להתמיד?"

ברצוני לעבור מכאן ליומה השביעי של מלחמת ששת הימים, שכן, אני חושב, שחסרה לצה"ל לאחר מלחמת ששת הימים דמות, שתגיד לו כדברים האלה. דיין לא היה מסוגל לומר אותם. אולי, מפני שבניגוד לבן-גוריון לא היה אזרח מרוחק מהמערכת, אלא צמח מתוכה ועמד בראשה. כנראה, שלא עמדו לו כוחות פנימיים מספיקים כדי לבוא ולשפוך מים צוננים על ראש הצבא והציבור, שהיו נתונים אז באופוריה.

[לסדרת מאמרי עצמאות וזיכרון, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על מלחמת ששת הימים, לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'עוצמה', לחצו כאן]

[בתמונה: משה דיין לא היה מסוגל לומר, בסוף מלחמת ששת הימים, את מה שאמר בן גוריון בסוף מלחמת העצמאות... הכרזה: ייצור ידע]

אמירה כזו נדרשה, כאמור, לאחר מלחמת ששת הימים, מאחר שהסכסוך הישראלי ערבי שינה לגמרי את מהותו, ככל שמדובר במדינות ערב:

• עד 1967 נמצאו מדינות ערב בסכסוך הזה, בגלל האינטרסים שלהם בארץ ישראל או מתוך סולידריות עם הפלסטינים.
• לאחר מלחמת ששת הימים, נפגעו מצרים, ירדן וסוריה בטריטוריה, בריבונות ובכבוד הלאומי. המוטיבציה שלהם בסכסוך עם מדינת ישראל עברה שינוי, ואני מעז לומר, שהחברה הישראלית לא עמדה על טיבו, ולא הבינה אותו.

דיין היה היחיד, אולי, שהבין אותו, אבל לא עד הסוף, ולא עד כדי הוצאת מסקנות. כאן ניתן למצוא פער בין יכולתו לנתח את המצב, ולהבין אותו, לבין היכולת לא רק להסיק מסקנות מן הניתוח, אלא, בעיקר, לכפות אותן ולהביא אותן לידי מימוש.

דיין הבין את מגמת התהליך ההיסטורי. בכל הדיונים, בחודשים שקדמו למלחמת יום הכיפורים, הוא ציין זאת. הוא אמר: "תראו, לערבים יש שלוש אפשרויות. הם יכולים לעשות איתנו שלום, הם כבר שש שנים לא עושים את זה. הם יכולים לרדת מהעץ הגבוה, להגיד: 'אנחנו לא מסוגלים להתמודד עכשיו עם ישראל, נעסוק בעניינים שלנו, נצמצם את הצבא, נקדיש את המשאבים לדברים אחרים ובהמשך נראה הלאה'.  הם גם לא עשו את זה. מכאן המסקנה, שהם נמצאים בחלופה השלישית שמובילה למלחמה".

דיין הבין את התהליך עד ערב המלחמה. כשדנו ברמת הגולן, כחצי שנה לפני המלחמה, בתקופה של כוננות "כחול לבן", אמר דיין: "תראו, לחשוב על זה, שלנו יהיה שלום, כאשר אנחנו יושבים על הגולן - זה שאנחנו יושבים על הגולן זה מלחמה למאה שנים עם הסורים, וזה בדיוק מסביר, מדוע אנחנו יושבים ברמת הגולן".

אני חושב שלא היו לו אשליות לאן הדברים מוליכים. במהלך ההתלבטויות, הדיונים והערכות המצב היו לו חילוקי דעות עם המטה הכללי כתוצאה מן ההבנה השונה הזאת. הוויכוחים באו לידי ביטוי גם בתפיסה שונה לגבי מטרות המלחמה, אם וכאשר תפרוץ (ראו בהקשר זה את מאמרו של האלוף במיל' גרשון הכהן: "מטרת המלחמה של סאדאת"). ברור היה, שמלחמה תפרוץ ביוזמת הצד השני, ולמרות זאת, יש למדינת ישראל מטרות, לא רק של הישרדות. מה צריך להיות קו הסיום של המלחמה?

דיין ראה כמטרת מלחמה מרכזית את קירוב השלום. הוא בחן את האופציות, שהצבא הציג לפניו, גם בפרמטר הזה, ואולי בעיקר בפרמטר הזה: האם זה יקרב אותנו לשלום או לא? בקו תעלת סואץ הוא ראה גורם פרובוקטיבי, שמרחיק את השלום. העדפתו האישית הייתה לזוז לאחור, ולשבת על קו המעברים של הג'ידי והמיתלה.

[להרחבת המושג: 'מטרת מלחמה', לחצו כאן] [למאמרו של האלוף במיל' גרשון הכהן: "מטרת המלחמה של סאדאת", לחצו כאן]

[בתמונה: משה דיין ראה בקו תעלת סואץ גורם פרובוקטיבי שמרחיק את השלום. העדפתו האישית הייתה לזוז לאחור, ולשבת על קו המעברים של הג'ידי והמיתלה... צילום: אבי שמחוני, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון]

בסיכומם של דיוני הערכת המצב, שהתקיימו בתקופת "כחול לבן", אפריל-מאי 1973, סיכם דיין, לאחר כל הוויכוחים והניגודים האלה בינו לבין המטה הכללי, בדירקטיבה ואמר:  "ג'נטלמנס, תתכוננו למלחמה במחצית השנייה של הקיץ, והמלחמה הזאת תהיה יזומה על ידי מצרים וסוריה, ואנחנו נצטרך לצאת מהמלחמה הזאת עם א', ב', ג', ד' ", לא אכנס לפירוט.

אחת הטענות המרכזיות נגד דיין, לאחר המלחמה, הייתה, שהבטיח לעם ישראל, שעשר שנים לא תהיה מלחמה. ב- 1974, הטילו עלי למצוא היכן הוא אמר זאת. בדקתי בכל העיתונות של התקופה, את כל הפרוטוקולים של הופעותיו הפומביות של דיין: בפו"ם, בוועדת העורכים, בסטנוגרמות וכך הלאה. לא מצאתי. לאחרונה הובא לי המקור. ב- 30 ביולי 1973, נפגש עורך ה- Time במזרח התיכון עם דיין, וכך התרשם. לא היה זה ציטוט. הדבר אינו שקול מול הדירקטיבה למטה הכללי. אין לכך שום תימוכין נוספים, ואני חושב, שאפשר להסיר את הטענה הזאת מעל הפרק.

[תמונתו של משה דיין היא צילום מסך מכתבת כאן 11]

ערב המלחמה, היה דיין רגיש יותר מהמטה הכללי לתחושה הלא נוחה של אלוף פיקוד צפון מול מערך החירום הסורי, שהלך ונבנה כהכנה למלחמה. איני חושב שהרגישות הזאת, הן של אלוף פיקוד הצפון והן של דיין, נבעה מתוך ראייה, שהדבר מוביל למלחמה, אלא מחשש למחטף, שאין עליו יכולת תגובה מידית.  בדיעבד, הביא הדבר לתגבור הכוחות ברמת הגולן. לכן, היה המצב שם טוב יותר, עם פתיחת המלחמה.

הנקודה המרכזית, הנוגעת לקו המבדיל בין אחריות הדרג המדיני לזו של הדרג הצבאי, והביטוי, שאליו נתפסו לאחר המלחמה, היה הוויכוח על גיוס המילואים בשבת בבוקר. אלא ששאלת גיוס המילואים לא עלתה בשבת, היא עלתה ביום שישי. היא לא עלתה ביוזמת הצבא, אלא דווקא ביוזמת הדרג המדיני. לא דיין, אלא ראש הממשלה גולדה מאיר, ששאלה את הרמטכ"ל, לאחר שמנה בפניה את כל צעדי הכוננות: "ומה עם גיוס המילואים"? הרמטכ"ל ענה לה: "את זה אנחנו שומרים לאינדיקציות נוספות".

[בתמונה: משה דיין וגולדה מאיר. ומה עם גיוס המילואים? ... התמונה הועלתה לויקיפדיה על ידי The Central Intelligence Agency, והיא נחלת הכלל]

במדינת ישראל, שלא כמו בכמה מעצמות אחרות, אין לדרג המדיני מטה כללי, זולת המטה הכללי של צה"ל. כלומר, כל תהליך הזרמת הנתונים וההערכות הוא מונופול של המטה הכללי, והסיטואציה ההיפותטית, שהיא לא כל כך היפותטית, דומה למה שהיה ב- 1973. המודיעין מגלה תזוזת כוחות לחזית, היערכות אחרת והשתנות ביחסי העוצמה. הדרג המבצעי מתריע בפני הפיקוד הצבאי באמרו:  "יחסי הכוחות הישתנו". כדי לשמור על יחסי כוחות יש לתגבר אותם. התהליך נמשך, ומקורות הכוחות הסדירים לתגבורת אוזלים. הצבא לא יכול היה לגייס מילואים בעצמו. לשם כך היה צריך לבקש אישור מהדרג המדיני. הדרג המדיני יכול היה לומר - אנו מאשרים, ואז לא הייתה בעיה. מנגד, יכול הדרג המדיני לומר - תחום השיקולים שלכם הוא צבאי, אנחנו כדרג מדיני (ואני בכוונה אומר דרג מדיני ולא מי בתוכו, מיד יתברר מדוע) שוקלים גם כיצד ישפיע הדבר על המשק, על היחסים עם ארצות הברית, ועל הבחירות הקרובות. זהו שיקול לגיטימי. לכן איננו מאשרים. זהו הליך של העברת האחריות מהדרג הצבאי לדרג המדיני.

במקרה שלפנינו, יממה לפני שפרצה המלחמה, לא רק שהצבא לא ביקש גיוס מילואים, אלא שלשאלתו של הדרג המדיני השיב, כי אין זה נחוץ. לדרג המדיני חסר היה מקור אחר לנתונים, שיעשה Overrulling להערכה המקצועית של ראש המטה הכללי. כאן מצויה, אם כך, הנקודה החשובה לגבי גיוס המילואים - בין הדרג הצבאי והמדיני. הוויכוח של שבת הוא ויכוח בפרמטרים אחרים לגמרי. הוויכוח היה, לשם מה הגיוס? למגננה, הסכים דיין מלכתחילה. באשר למתקפה, הוא אמר: בואו נחכה שהמלחמה תתחיל, ממילא, לא נתקוף ראשונים.

[בתמונה: לשם מה הגיוס? מילואימניקים במלחמת יום הכיפורים. המקור: ארכיון צה"ל במשרד הביטחון. צלם: אבי שמחוני, במחנה]

לעומת זאת, על כף המאזניים עמדו שאלות כבדות לא פחות. אפשר להתווכח עליהן, אבל, אי אפשר לפסול אותן על הסף, כמו, "מה יהיה מעמדה המדיני של ישראל, אם העולם יראה בה כמי שפתחה במלחמה, ולו על ידי גיוס כללי? כיצד ישפיע הדבר על האמריקאים או על הסיכוי לקבל מהם נשק במהלך המלחמה?" ועוד שאלות רבות אחרות.

במלחמת יום הכיפורים, הבעיה הייתה, במידה רבה, בתוך הדרג המדיני, ולא רק בינו לבין הדרג הצבאי. במשטר מדינת ישראל הישן, לפני חוק הבחירה הישירה, התקיימו פונקציות נפרדות של ראש ממשלה ושר ביטחון. בשעת חירום נוצרו, כתוצאה מכך, תקלות, בעיות ומשברים. איני יכול להביא לכך הוכחה תאורטית, אבל אמפירית, כשהתרחשו הדברים, היו תקלות, ודיין הכיר אותן משני הצדדים: בין אם כאשר שרת היה ראש ממשלה, ופנחס לבון שר ביטחון, שרת ראש ממשלה ובן-גוריון שר ביטחון, לוי אשכול ראש ממשלה ודיין שר ביטחון וכדומה.

בפרשה הזאת, ערב מלחמת יום הכיפורים, כאשר גולדה הייתה ראש הממשלה ודיין שר הביטחון; ומאוחר יותר, כאשר יצחק רבין היה ראש ממשלה ושמעון פרס שר ביטחון במבצע אנטבה, וכאשר מנחם בגין היה ראש ממשלה ואריק שרון היה שר ביטחון - כשהדברים הגיעו לידי משבר, המבנה המסורבל הזה השאיר את הצבא ללא מקור סמכות ברור, ואת הדרג המדיני בלי כתובת ברורה לאחריות. היו ראש ממשלה ושר ביטחון ומליאת הממשלה ורמטכ"ל מתוחכם, היודע לתמרן בין שלושתם. הרמטכ"ל, רב אלוף דוד אלעזר (דדו) עשה זאת לפני המלחמה.

הנקודה האחרונה: דיין הבין ראשון, אולי, את עוצמת הכישלון בחזית הדרום, ב- 7-6 באוקטובר, והסיק מכך, שבמצב כזה, יש לעצור, להשהות, להתארגן ולהיערך להמשך המלחמה. הוא התנגד ללחץ של הצבא לרוץ למתקפה, שהתחיל כבר ב- 7 באוקטובר, כפה על אלוף פיקוד הדרום נסיגה, הוראת נסיגה לקו המעברים, וכאשר חזר למטה הכללי, נכנס לוויכוח עם דדו. הוויכוח הזה הובא להכרעת הממשלה, שלא רצתה לעשות Overrulling גלוי לדיין, אבל שלחה את דדו לבקר בחזית הדרום ולקבל את ההחלטה במקום. התוצאה הייתה ההתקפה האומללה של ה- 8 באוקטובר.

[בתמונה: משה דיין הבן ראשון את משמעות כישלונה של מתקפת הנגד ... התמונה הועלתה לויקיפדיה על ידי The Central Intelligence Agency, והיא נחלת הכלל]

זו, אולי, נקודת הסיום של דיין במלחמה. את רוב המלחמה העביר משה דיין בחזית. הוא היה בחזית, כי הממשלה איבדה את אמונה בו, והוא חש בזאת. לא היה לו, כמעט, דבר לחפש שם, ולכן, העדיף את החזית על תל אביב!

[לאוסף פרקי החוברת: משה דיין - בין אסטרטג למדינאי, לחצו כאן] [לריכוז המאמרים בנושא מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2018), מלחמת יום הכיפורים באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 18/9/18.
• פנחס יחזקאלי (2018), עצמאות וזיכרון באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 13/4/18.
• פנחס יחזקאלי (2018), מלחמת ששת הימים באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 5/6/18.
• פנחס יחזקאלי (2018), הכל על העוצמה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 23/8/18.

• גרשון הכהן (2022), מטרת המלחמה של סאדאת, ייצור ידע, 7/10/22.