בספרה "התחנה האחת-עשרה" (Station Eleven) מתארת הסופרת אמילי סיינט ג'ון מנדל עולם פוסט-אפוקליפטי, בו חלפה על העולם מגפה קטלנית שהשמידה כמעט את כל בני-האדם.

באחד הפרקים בתחילת הספר, היא מפרטת כמה מהדברים שנעלמו מהקיום האנושי, עשרים שנים לאחר המגיפה, כאשר לא נשארו כמעט אנשים שיפעילו את הטכנולוגיה ויתחזקו את תחנות הכוח.

תרגמתי את הרשימה לעברית, מכיוון שהיא יכולה ללמד אותנו על כל הדברים הטובים שהמדע מביא לחיינו. נסו לדמיין כיצד היו חיינו נראים בלעדיהם. אחרי התיאור של מנדל, מניתי עוד שני דברים שייעלמו בתרחיש זה – ואחד שייתווסף.

פרק שישי ב- Station Eleven: רשימה חלקית

"אין עוד צלילה לבריכות מים מוכלרים, המוארים מלמטה באור ירוק. אין עוד משחקי כדורגל באצטדיונים מוארים. אין אורות מרפסת עם עשים המפרפרים בלילות הקיץ. אין עוד רכבות השועטות מתחת לפני השטח של ערים, בכוחם הבוהק של הפסים החשמליים. אין עוד ערים. אין עוד סרטים, מלבד לעתים רחוקות, מלבד עם גנרטור שמטביע ברעש מחצית מהדיאלוג, וגם אז רק לזמן קצר, עד שהדלק לגנרטורים נגמר, מכיוון שדלק מנועים מתעבש לאחר שנתיים-שלוש. דלק מטוסים שורד יותר זמן, אך היה קשה להשיגו.

אין עוד מסכים המוארים בחצי-אור, בעת שאנשים מרימים את הטלפונים שלהם מעל לקהל כדי לצלם במות קונצרטים. אין עוד במות קונצרטים המוארים בנורות הלוגן בצבעי-מתיקה, אין עוד מוזיקת אלקטרוניקה, פאנק, גיטרות חשמליות.

אין עוד תרופות. אין יותר החסינות ממוות בעקבות שריטה ביד, חתך באצבע בעת חיתוך הירקות לארוחת הערב, נשיכה של כלב.

אין עוד תעופה. אין יותר ערים שניתן לראות מהשמים דרך חלונות המטוס, נקודות של אור מנצנץ. אי אפשר עוד להתבונן מטה מגובה עשרת-אלפים מטרים ולדמיין את החיים המוארים באותם אורות ברגע זה. אין יותר מטוסים, אין יותר בקשות להרים מגשים ולנעול אותם – אבל לא, זה לא היה נכון. היו עדיין מטוסים פה ושם. הם עמדו רדומים על המסלולים ובהאנגרים. הם צברו שלג על כנפיהם. בחודשים הקרים, הם היו אידיאליים לאחסון מזון. …

אין יותר מדינות, כל הגבולות נזנחו. אין יותר מחלקות לכיבוי אש, אין עוד משטרה. אין יותר תחזוקת כבישים או איסוף אשפה. אין עוד כלי רכב חלליים הממריאים מקייפ קאנאבראל, מהבייקונור קוסמודרום, מוואנדנבורג, פלסטסק, טנגשימה, שורפים נתיבים באטמוספירה בדרך לחלל.

אין יותר אינטרנט. אין יותר רשת חברתית. אין יותר גלילה בדקלום החלומות והתקוות הרגוזות ותמונות של ארוחות, קריאות לעזרה וביטויי נחת ועדכוני סטטוסי-יחסים עם אייקונים של לבבות שבורים או שלמים, תכניות להיפגש מאוחר יותר, תחינות, תלונות, מאוויים, תמונות של תינוקות הלבושים כדובים או פלפלים לחג. אין יותר קריאה והערות על חיים של אחרים, ותוך כדי כך תחושה שקצת פחות בודד שם בחדר."

ותוספת משלי

מנדל סיפקה רשימה חלקית בלבד של הדברים שייעלמו מחיינו בתרחיש הפוסט-אפוקליפטי, כפי שהיא מודה בעצמה. הייתי רוצה להוסיף עוד פריט חשוב אחד שעשוי להיעלם, ואחד שייתווסף: הדמוקרטיה והשוויון ייעלמו, והעבדות תשוב להיות חלק מהחיים.

הדמוקרטיה הייצוגית המלאה היא המצאה חדשה יחסית. אפילו באתונה המפורסמת לא הייתה דמוקרטיה אמתית. למעשה, רק האזרחים המלאים ממין זכר היו רשאים לקחת חלק בדמוקרטיה האתונאית, והם היוו רק 10-20 אחוזים מכלל האוכלוסייה[1]. כל היתר – הנשים, העבדים, ואפילו העבדים ששוחררו – לא היו זכאים להצביע.

הדמוקרטיה הייצוגית שמספקת לכולם יכולת הצבעה היא תופעה מסוף המאה ה- 19 בלבד. אפילו בצרפת הליברלית, קיבלו הנשים זכות הצבעה רק באמצע המאה העשרים. הסיבה היא שדמוקרטיה המתייחסת לכולם באופן שווה מחייבת מערכות שינוע מתקדמות באמצעותן ניתן לאסוף את הצבעתם של פשוטי העם ומערכות תקשורת רחבות-ידיים כמו עיתונים באמצעותן יכולים כולם לרכוש מידע על המתרחש בהווה. בשביל להפיק עיתונים וספרים יש צורך במכונות דפוס משוכללות, וכדי להביאם בזמן לאנשים צריך לבנות ולשמר כבישים ודרכים במדינה. כל אלו ייעלמו מן העולם – לפחות לכמה עשרות שנים – בתרחיש בו מתים כמעט כל בני-האדם.

האלמנט השני שייעלם מן העולם הוא השוויון בין נשים וגברים. היסטוריונים רבים טוענים שהטכנולוגיה שאפשרה לשוויון הזה להתרחש באופן אורגני, וסיפקה לנשים את היכולת לבחור את גורלן, היא הגלולה נגד ההיריון. עד להמצאת הגלולה, נשים לא יכלו לבחור מתי ייכנסו להיריון ומתי לא. ומהרגע שילד היה מגיח לאוויר העולם, אי אפשר היה להעבירו הלאה – המשפחה הייתה צריכה לטפל בו. ומכיוון שהאם הטרייה לרוב כבר הייתה מתחילה לטפח בטן מלאה חדשה, היא הייתה גם נשארת בבית ומטפלת בתינוק הצעיר. ואז בבא אחריו. וגם בשלישי, ברביעי, בחמישי וכן הלאה. זאת, כמובן, אם היא הייתה שורדת את כל הלידות הללו.

כל זה לא אומר שנשים לא היו יכולות לבחור בסוג אחר של חיים. הן היו יכולות להתנזר ממין, אבל מסתבר שזוהי בחירה קשה עבור רוב בני-האדם. רק נשים מעטות מאד – היפאתיה, למשל – בחרו בדרך זו[2]. דרך החיים הטבעית ביותר עבור רוב הנשים הייתה ניהול משק הבית וטיפול בילדים.

אה, והעבדות כנראה תופיע מחדש. למה? כי בעבר, העבדים היו 'הרובוטים' – כלומר, הפועלים שביצעו עבודה מבלי שיהיה צורך לשלם להם עבורה. הם דרשו רק מזון, מים ומקום אחסון (כלומר, מגורים בסיסיים). כל חברה שרצתה ליהנות מרמת חיים גבוהה בעלות נמוכה לאזרחים, הייתה צריכה להסתמך על עבדים. מתי החלו העבדים להיות מיותרים? רק כאשר נכנסה לשימוש טכנולוגיה שיכלה להחליף אותם ביעילות. אלא שאם אין לנו יותר חשמל, או אפילו מספיק אנשים שיכולים לכרות פחם כמקור אנרגיה טוב למכונות, הרי שתוך זמן קצר יתחילו השורדים בעתיד הפוסט-אפוקליפטי לשעבד חלק מהשורדים האחרים. בשם היושרה המדעית אציין שיש גם דעות אחרות בנוגע ליעילותה הכלכלית של העבדות, כך שהמסקנה האחרונה שנויה במחלוקת. ועדיין – היא נראית הגיונית.

סיכום

בפרק הקצרצר שתרגמתי, מתארת מנדל את כל הטכנולוגיות שייעלמו מעולמנו בעקבות מגיפה שתכלה כמעט את כל המין האנושי. הרשימה מבהירה לנו עד כמה הדברים שאנו מקבלים כמובן מאליו – הוודאות הכמעט-מלאה שנשרוד שריטה ליד, היכולת לצלם בכל מקום באמצעות הטלפון, הטיסות הזולות – הם תוצר של חברה מדעית-טכנולוגית שחבריה חייבים להמשיך לעבוד קשה כדי לוודא שהטכנולוגיות ימשיכו לעמוד לידי כולם. ואם לא די בכך, הרי שרבות מהטכנולוגיות עליהן מבוססת החברה בהווה, הביאו עמן גם שינויים חברתיים ותרבותיים דרמטיים – שעשויים להיעלם במידה ולא ניתן יהיה לשמר את הטכנולוגיות המודרניות.

כשאני קורא את הרשומה הזו שוב, אני מבין מחדש עד כמה המדע והטכנולוגיה חשובים לאנושות, וכמה קריטי להילחם בבורות. אה, ולא לשחרר מגיפות קטלניות לאוויר העולם.

בהצלחה לכולנו!

מקורות והעשרה

[1] http://homepages.gac.edu/~arosenth/265/Athenian_Democracy.pdf

[2] https://en.wikipedia.org/wiki/Hypatia